פא:
המוציא יין פרק שמיני
שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מהו
להעלותם לגג. פי' בקונט' מי חיישינן לטרחא יתירתא וקשה
מהו להעלותם אחריו לגג. אם עלה שם לפנות
מי
חיישינן לטירחא
לא א מיי' פכ"ו שם טוש"ע
א) [לקמן צד: ע"ש וש"נ],
ב) ביצה לג. ע"ש תוספתא
שם סעיף א:
יתירתא או לא: שדוחה את לא תעשה. דכתיב (דברים כב) והתעלמת
לר"י א"כ הא דפריך (ג) דאסור ליטול קיסם משלפניו תיקשי
א
לב ב מיי' פכ"א מהל' שבת
דביצה פ"ג, ג) לעיל עג: ע"ש,
לכולה שמעתין דשרי לטלטל אבנים מקורזלות ונראה לר"י דהכא
מהם פרט לזקן ואינו לפי כבודו והכא נמי טלטול דרבנן אלאו דלא
ח)
ב
ד) י"ג נימא, ה) [לעיל מו.
הלכה ב סמג לאוין סה
וש"נ], ו) לעיל נ: נזיר מב.,
טור ושו"ע או"ח סימן שיב
תסורט) אסמכוה רבנן ובמקום כבוד הבריות נדחה: משלפניו. קסמין
מבעיא ליה משום דבית הכסא קרוב על הגג ויכול להכין שם מע"ש
ג
ד
ז) חולין קה:, ח) [ב"מ ל.],
סעיף ט:
ומהדר ליה דאפ"ה שריה ולהכי פריך
המוטלין על גבי קרקע ולא אמרינן
ט) [דברים יז], י) [לעיל כב.],
ג מיי' שם פ"ח הלכה א
כ) [עי' לקמן פב.], ל) [וע"ע
מוקצין נינהו: לחצות. ליטול הבשר
ליה דאסור לטלטל קיסם משלפניו
ופרק י הלכה יב:
(ד)
חסדא א מהו להעלותם אחריו לגג א"ל א)גדול
ו
לג ד שם סעיף ג:
תוס' סוכה לו: ד"ה בשבת
שבין השינים ולחצות ביניהן: מן
לפי שהיה יכול להזמין מאתמולז אבל
כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה
לד ה מיי' פ"ח שם הלכה
שלשה], מ) [שם איתא ר'
האבוס. שהוא מוכן. אלמא העמידו
אכולה שמעתא לא מצי פריך שדרכן
זירא], נ) [עי' תוס' גיטין ז:
ג:
שבתורה יתיב מרימר וקאמר לה להא
לה ו שם הלכה ד:
ד"ה דילמא], ס) [וע"ע תוס'
היה לפנות בשדה ובית הכסא רחוק
דבריהם במקום כבוד הבריות
❖סעיף ד:
לו ז מיי' פכ"ו שם הל' ה'
עירובין צג: ד"ה לא תימא וכו'
שמעתא איתיביה רבינא למרימר ב)ר' אליעזר
❖
ולא אטרחוה רבנן להכניס שם מע"ש
שפעמים שנראה מבחוץ וגנאי הוא
תמצא על נכון],
טוש"ע או"ח סימן שיב
אומר נוטל אדם קיסם משלפניו לחצות בו
לו: התם אדם קובע לסעודה. והיה
וגם אם יזמינם שמא יקחם אחר ל):
וחכמים אומרים לא יטול אלא
שיניו וחכמים אומרים לא יטול אלא מן
לו להכין שם מאתמול: הכא אדם
הגהות הב"ח
מן האבוס כו'. נראה
האבוס של בהמה הכי השתא התם אדם
קובע לבה"כ. בתמיה. פעמים שמוצא
מוסף רש"י
(א) רש"י ד"ה והתולש ממנו
לר"י דלאו דוקא מן האבוס אלא מן
אדם שם והולך למקום אחר. בית
קובע מקום לסעודה הכא אדם קובע מקום
משלפניו. ממה שלפניו
וכו' גידולו הוא (ואע"פ וכו'
בבית (ביצה לב:). וטממה.
עפר) תא"מ ונ"ב ס"א אינו:
הראוי לאבוס דליכא למימר דכשאינו
הכסא לא היה מצוי להם בבתיהן
לבית הכסא אמר רב הונא אסור לפנות
ב
(ב) ד"ה אמרי אינהו וכו' שם
בעפר (לעיל עג:). משום
באבוס אסור דבטל אגב קרקע דהא
שהיו דרין בבתיהן בעלייה מפני דוחק
חורש. שהעפר שמילאוה
טהרה. נ"ב ובפ' כל הבשר
בשדה ניר בשבת מאי טעמא אילימא משום
בתים: בשדה ניר. חרישה ראשונה
תנן בהמביא כדי יין (ביצה דף לג.)
בו הוי רפוי לזריעה והשוה
בחולין דף קה דחה רש"י פי'
דוושא אפילו בחול נמי ואלא משום עשבים
זה: (ג) תוס' ד"ה מהו וכו'
לקרקע להיות נזרע עם
ועומד לזריעה: משום דוושא. ובשדה
וחכמים אומרים מגבב משלפניו
השדה (שם). הלכה כסתם
הא דפריך מהא דאסור
והאמר ריש לקיש צרור שעלו בו עשבים
ומדליק אלמא לאו בטל הוא והא דלא
חבירו מפני שדש את נירו ומתקשה
ליטול: (ד) בא"ד ולהכי פריך
משנה. רבי הוא סידר
❖
ליה מהא דאסור:
המשנה וכשראה דברי חכם
מותר לקנח בה והתולש ממנה בשבת חייב
(את) החרישה: משום עשבים.
שרו בקיסם לחצות שיניו אלא להדליק
וישרו בעיניו שנאן סתם
חטאת אלא דילמא נקיט מעילאי ושדא
משום דסברי לא ניתנו עצים אלא
שמחמת לחלוחית הניר עשבים עולין
ולא הזכיר שם אומרו עליהן
כדי שלא יהו שנויה מפי
גליון הש"ס
להסקה אבל בדבר הראוי לאבוס
על הצרור וכשהוא מקנח בו נתלשים:
לתתאי ומיחייב משום דרבה דאמר רבה
ג)
יחיד ונראין כאילו נשנו מפי
מותר לקנח. דאינו מתכוין לתלוש
בהמה שרי אפי' לחצות שיניו ור"א
גמ' ותנן נזיר חופף. עי'
ג היתה לו גומא וטממה בבית חייב משום
המרובין ויעשו כמותן (ביצה
ב:). חופף. שערו בנתר וחול
פ"ט מ"ו דכלאים בר"ש
ומותר דהלכה כר"ש : והתולש ממנו.
דאמר התם נוטל אדם קיסם משלפניו
י)
בונה בשדה חייב משום חורש גופא אמר
שם: רש"י ד"ה חייב משום
ד
(לעיל נ:) או: כמו (דברים
לחצות שיניו ומגבב מן החצר ומדליק
במתכוין חייב דמקום גידולו הוא
לג) חופף עליו כל היום,
תולש וכו'. חייב לאו דוקא
ר"ל צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בה
אע"פ שהוא צרור ואינו עפר: שקיל
סבר דמה שבבית מוכן לכל מה שירצה
לשון מגרד, ובלע"ז פרי"ר
אלא אסור וכדמשני לעיל דף
(א)
(נזיר מב.). ומפספס. מנפץ
והתולש ממנה בשבת חייב חטאת אמר רב
מ ע"ב מאי חייב מכת
ה
מעילאי. ממקום גבשושית: ושדי
אפי' לחצות שיניו אבל שבחצר אינו
❖
שערו, דכיון דאינו מתכוין
מרדות:
פפי ש"מ מדר"ל האי פרפיסא שרי לטלטולי
לתתאי. למקום גומא ומשוה החרישה
מוכן אלא להסקה:
מותר (לעיל נ:) או: שמפריד
והניחו ע"ג יתדות מיחייב משום
שערותיו זו מזו (נזיר שם).
והוי תולדה דחורש: בבית. שייך
מתקיף לה רב כהנא אם אמרו לצורך יאמרו
אותבן בהדייכו. הושיבוני
לעזי רש"י
תולש. האי מיחייב מכת
בנין וזה שמשוה גומות בנין הרצפה
שלא לצורך אמר אביי פרפיסא הואיל ואתא
עמכם בספינה (חולין קה:).
אמרה איהי מילתא. לחש
קרפי"ר. להפריד (שערות
הוא ובשדה מתקן החרישה: מדריש
מרדות מדרבנן כדפירש בקונטרס
❖
לידן לימא ביה מילתא היה מונח על גבי
ד)
ו
של מכשפות (שם). אמרי
סבוכות), להתיר את הסבך.
לקיש. דאמר מותר לקנח בו ולא
מדשרי ריש לקיש וקשה לר"י דאמרי'
אינהו מילתא. אף הן היו
קרקע והניחו על גבי יתידות מיחייב משום
בקיאין בדבר ועושין להציל
בפ"ק דגיטין (דף ז:) א"ר מ)יוחנן עציץ
אמרינן צרור זה העשבים שעלו
תולש היה מונח על גבי יתידות והניחו על גבי
עצמם מיד המכשול, ואיכא
רבינו חננאל (המשך)
מלחלוחית הקרקע הן יוצאין
נקוב המונח ע"ג יתדות באנו למחלוקת
דאמרי שאמרו שם, ולא
קרקע חייב משום נוטע א"ר יוחנן אסור לקנח
מוכחא מילתא (שם). מאי
ר"י ורבנן דלר"י פטור מן המעשר
וכשמגביהן הרי הוא כעוקרן
אפילו בחול אסירי. אי
איעביד לכו. דאין מכשפות
משום עשבים, הא אמר ר"ל
בחרס בשבת מאי טעמא אילימא משום
מגידוליהן: האי פרפיסא. עציץ
כדמפליג בין ספינה גוששת לשאינה
שולטת בכם שאתם נשמרין
מותר לקנח בו. אלא משום
❖
גוששת ולרבנן חייב אמר רבא דילמא
נקוב שזרעו בו. ובתשובת הגאונים
סכנה אפילו בחול נמי ואלא משום כשפים
בכל דבר הקשה להן (שם).
דשקיל מן מוליא ושדי
בי ניצא, ומיחייב משום
לא היא ע"כ לא קאמרי רבנן אלא
מצאתי שעושין חותלות מכפות תמרים
אפי' בחול נמי לא ואלא משום השרת נימין
דרבה. [נ"א: כיון ששדה
דספינה דלא מפסיק אויר אבל עציץ
וממלאין אותם עפר וזבל בהמה וכ"ב
היא זו חרישה היא ועפרה
מוסף תוספות
דבר שאין מתכוין הוא אמר להו רב נתן בר
מטנף, כשנפנה דוחק עפר
דמיפסיק אוירא אפילו רבנן מודו
או ט"ו יום לפני ר"ה עושין כל אחד
אושעיא גברא רבה אמר מילתא נימא בה
א. רבינא מהא. תוס'
ממקום גבוה למקום נמוך
הא בשמעתין חשבינן ליה כמחובר
ואחד לשם כל קטן וקטנה שבבית
הרא"ש. ב. דזימנין דבעי
וחייב כדרבה דאמר החופר
טעמא לא מיבעיא בחול דאסור אבל בשבת
ז
למטרח טפי בהלוך
גומא וכו']. [אמר ריש
מדאורייתא אפי' הניחו על גבי יתדות
וזורעים לתוכן פול המצרי או
מלהעלותן אחריו לגג. חי'
לקיש צרור שעלו בו עשבים
הואיל ואיכא תורת כלי עליו שפיר דמי קמ"ל
ולא מיחייב משום תולש אלא מדרבנן
קיטנית וקורין לו פורפיסא וצומח
הר"ן. ג. דדילמא לא התירו
מותר לקנח בו בשבת. ואם
רבא מתני לה משום השרת נימין וקשיא ליה
ונראה לר"י דשמעתין לא סברא
ובערב ר"ה נוטל כל אחד שלו
אלא בבית הכסא שהוא
תלש חייב חטאת]. אמר
רחוק מביתו שלא היה
רב פפי שמע מינה מדר"ל
דחויא דרבא דהתם נ):
ומחזירו סביבות ראשו שבעה פעמים
דר' יוחנן אדר' יוחנן מי א"ר יוחנן אסור לקנח
יכול להכין מאתמול
האי פרפיסא שרי לטלטלה
והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם
ואומר זה תחת זה וזה חליפתי וזה
אבנים אבל בסמוך לביתו
בשבת. א)פי' פרפיסא,
בחרס בשבת אלמא דבר שאין מתכוין אסור
או שהוא בבית או שבא
פייס גדול, כהאי דאמרינן
משנה כו'. וא"ת והא
תמורתי ומשליכו לנהר: שרי
והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה $ ותנן
ליפנות בגגו דילמא לא
אחורן מאי פייס א"ר
ה)
לטלטולי.
בהגוזל קמא (ב"ק קב.) ובפ"ק דמס'
ולא אמרינן תולש הוא:
התירו. שיטה להר"ן. ד. או
זירא (קרשינן) [קרשיני]
נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק אלא
ו)
דילמא לא שנא. שיטה
בבלייתא דזרועין עליו
לצורך. קינוח כבוד הבריות: חייב
ע"ז (דף ז.)
אמר בתרי מסכתות אין
להר"ן. ה. משום כבוד
זרעונים בשמים וזולתו
מחוורתא כדרב נתן בר אושעיא מאי כשפים
משום תולש. דאינו נהנה שוב מריח
סדר למשנה והכא סתם בנזיר
הבריות. חי' הר"ן. ו. ואע"פ
וצומחין, [והוא עפר דבוק
כי הא דרב חסדא ורבה בר רב הונא הוו
שכבוד הבריות הוא
חזק כאבן ופרים ורבים
ופלוגתא בפרק שני דביצה ס)(דף כג:)
הקרקע. ול"נ דהאי $חייב לאו דווקא
ז)
להסיר הבשר שבין שיניו,
עליו צמחים], ודומה לצרור
קא אזלי בארבא אמרה להו ההיא מטרוניתא
ר' יהודה אומר כל הכלים אין נגררין
אלא אסור משום דדמי לתולש דאי
וטעמא. ריטב"א. ז. ומשני
שעלו בו עשבים. ולשון
ליה דאפי' על הגג אין
חוץ מן העגלה שכובשת ואין הלכה
חייב ממש קאמר לצורך היכי שרי
(פרסי) [פר] דהכא מלשון
אותבן בהדייכו ולא אותבוה אמרה איהי
קביעות מקום לבית הכסא
פרסי ככנפי יונה, אף הזרע
כסתםח דשמא סתם ואח"כ מחלוקת
רבנן איסור כרת וסקילה משום
מילתא אסרתה לארבא אמרו אינהו מילתא
שיוכל להזמין מאתמול
הצומח עליו נקרא פר,
היא ואין לומר דלר' יוחנן אפי' סתם
קינוח ודומה לו במסכת סנהדרין
שמא יקחום בני הבית.
וזהו פרפיסא. וכיון דקא
שריוהא אמרה להו מאי איעביד לכו
תוס' הרא"ש. ח. בסתם כזה.
אמר ר"ל מותר לקנח בו,
ואח"כ מחלוקת הלכה כסתם דהא
(דף פב.) הבא על הכותית חייב משום
תוס' הרא"ש. ט. דודאי ר'
קא שמעת מינה רב פפא
דלא
מסקינן בהחולץ (יבמות מב:) אליבא
נשג"ז דלאו מדאורייתא היא אלא
יוחנן אית ליה הלכה
דשרי לטלטלה. מתקיף לה
כסתם משנה אפילו בכי
רב כהנא אם אמר לצורך
מדרבנן: משום סכנה. שלא ינתק בו שיני הכרכשא שהיא
דר' יוחנן דרמי לך לא חש לקימחיה סתם ואח"כ מחלוקת היא ואין
האי גוונא. תוס' הרא"ש.
יאמרו שלא לצורך, הא
תלויה בהן: משום כשפים. כדלקמן בשמעתין: השרת נימין. שמשיר
הלכה כסתם ותירץ רבינו שמואל מוורדון דבמחלוקת ואח"כ סתם
ט
י. פליגי. תוס' הרא"ש.
קאמר ר"ל מותר לקנח אבל
יא. דאין לנו לומר שחזר
לטלטולי שלא לצורך לא
את השיער מפני שהוא חדוד: דבר שאין מתכוין הוא. ושמעינן ליה
בחדא מסכת לכ"ע הלכה כסתם כדפריש בפ"ק דמס' ע"ז (דף
בו רבי מפסקו עד שנראה
שרי, והלכך לא צריכינן
❖
לר' יוחנן דאמר דבר שאינו מתכוין מותר לקמן בשמעתין: לא
ז.) בהא דפסיק כר"י דכל המשנה ידו על התחתונה פשיטא
לדרב פפא. אמר אביי האי
בפירוש. תוס' יבמות מב:
מיבעיא בחול. שאין איסור טלטול בצרורות דאסור לקנח בחרס
פרפיסא הואיל ואתא לידן
דמחלוקת ואח"כ סתם הוא אבל בתרי מסכתות כל אמוראי סברי
י
נימא ביה מילתא, היה מונח
משום כשפים שהרי יכול לקנח בצרור: אבל בשבת הואיל ואיכא
דאין הלכה כסתם ור' יוחנן אית ליה דאפי' בתרי מסכתות הלכה
ע"ג קרקע והניח על גבי
רבינו חננאל
תורת כלי עליו. לחתות בו אור או לחשוף מים מגבא אימא שפיר
כסתם או סתם במתני' ומחלוקת בברייתא דמסתמא סתם לבסוף
יתדות חייב משום תולש,
כ)
יא
וכי שרא רב חסדא
כי כשזורעין אותו עושין
דמי דמוטב שיקנח בו מלטלטל צרור: קמ"ל. דלא אי משום
ואין לנו לומר שסתם רבי קודם ושוב חזר ממה שפסק ואמוראי
להעלותו אחריו אבנים לגג
לו מקום כמו כן, או
סכנה אי משום כשפים: חופף. מחליק שערו: ומפספס.
נינהו
אליבא דרבי יוחנן כדאמר באלו טרפות (חולין
דף מג.):
דקאמר גדול כבוד הבריות.
כמו שוליים שיושב עליו
איתיביה רבינא למרימר
שיעור שינוח [עליו] ע"ג
קרפי"ר: אבל לא סורק. במסרק דודאי משיר שיער ומודה
[מיהא דתני] וחכ"א אינו
קרקע, ואפשר שהוא משרש
הדרן עלך המוציא
יין
ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות אבל חופף ומפספס פעמים
נוטל קיסם לחצות בו
שם ומתחבר לקרקע. וכיון
שיניו אלא מן האבוס של
[ה"א: ובזמן] שמניחו ע"ג
שאינו משיר וכשמשיר דבר שאין מתכוין מותר: מטרוניתא.
בהמה, מאי טעמא מפני
יתדות, הרי הוא מעבירו
נכרית היתה: אמרה מילתא. דכשפים
זזה ממקומה: אמרי אינהו מילתא. על ידי שם טהרה (ב):
ואסרתה לארבא ולא
שהוא מוכן. [נ"א: כלומר
ממקום שמתחבר ומתחייב
מן המקום שהוכן לקיסם].
משום תולש. אבל אם זרעו
דלא
הכא נמי לא יטול [נ"א:
מעיקרא להניחו ע"ג יתדות
יטלטל] אבנים לקינוח אלא מרשות שנפנה בו, ולא יעלה לגג. [נ"א: אלא מן האבוס במקום שמוכן לבית הכסא אבל לגג לא].
[והיה מונח שם] בזמן שמניחו על גבי קרקע הרי הכינו במקום שמתחבר לקרקע, ונמצא חייב משום נוטע. [נ"א: ואמר רב פפי
א"ל מרימר הכי השתא, [התם] אדם קובע מקום לסעודה, ומאי דליתיה התם לאו מוכן הוא, אבל בית הכסא לא הוה רגילין
כמו צרור. ודחינן צרור לא התירו בו אלא לצורך משום הבריות, אבל פרפיסא שלא לצורך אסירא. ואם הוות יתבא אארעא
דקבעין ליה מקום, והלכך מן כל היכא דשקיל מוכן הוא. [נ"א: ומשני הכי השתא, התם אדם קובע מקום לסעודתו, כל היכא
וזרעים עליה ושקלה מן ארעא ואותבה אסיכי וכו', חייב, ומשום תולש, שהגביהה מן הזרעים שעליה ותלאה ביתידות, נמצא
דצריך אדם לנקביו נפנה שם, הילכך אפי' לגג מוכן הוא אותו מקום]. אמר רב הונא אסור לפנות בשדה נירה [נ"א: הניר] בשבת.
שתלש זרעים מן הקרקע. וכן אם מונחת ביתידות והורידה והושיבה בארץ חייב משום נוטע שנמצא שותל ופשוטה היא].
פירוש נירה, חרשה, דכתיב נירו לכם ניר ותניא נר[ה] שנה וזרע שתים. מ"ט אי משום (רושה) [דושא] שלא יזיק את בעל השדה,
א) עיין ערוך ערך פרפס.