המוציא יין
פרק
שמיני
שבת
פב.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אמר
רבי עקיבא מניין לע"ז כו'. פי' בקונטרס דנקט לה הכא
דלא מקנחיתו בחספא.
שאוכל לעשות לכם כשפים: ולא
קטיל
לז א ב מיי' פכ"ו מהל'
א) [גי' הערוך ליטחר פי' לא
יעצים עצמו מאד לצאת],
שבת הלכה ה טוש"ע
לכו כינא אמנייכו. ואין אתם הורגין כינה בבגדיכם: ולא אכיל
משום דבעי למיתני מנין שמרחיצין את הקטן ואין נראה
ב) [לעיל נב: וש"נ], ג) חולין
או"ח סימן שיב סעיף ה:
לכו ירקא מכישא דאסר גינאה. אין אתם מוציאין שום וכרישא ובצל
דא"כ בההוא הוה ליה להתחיל ועוד דהוה ליה למתנייה בפרק רבי
א
טז:, ד) [ברב אלפס איתא
ג טוש"ע או"ח סימן ג'
הנצרך להפנות ואכל רב חסדא
סעיף יא:
מאגודה שאוגדין הגננים ואוכלים אלא אתם מתירין האגודה תחילה.
אליעזר דמילה אלא נראה
אגב דתנא לעיל בסוף המוציא קראי
לח ד מיי' פ"ד מהלכות
ורבינא וכו' ע"ש], ה) לעיל
ש"מ כל הני קשה לכשפים: מותיב
דאסמכתא גבי חרס נקט נמי הני
מא. ע"ש, ו) ברכות כג:,
דעות הלכה ב:
לט ה מיי' פי"ח מהל' שבת
ז) ב"ב כ: ביצה לט.,
לי במילי דעלמא. מושיבני לפניו
קראי דאסמכתא וקרא דתזרם כו'
דלא מקנח לכו בחספא ולא קטיל לכו כינא
ח) [נותנין חרס בין הנסרים
הלכה יא:
בדברי חנם שאינו תורה: לא ליתיב
הוא סמוך לההיא קראי דאייתי לעיל
אמנייכו ולא שליף לכו ירקא ואכיל לכו
א ו מיי' פ"ח מהלכות ע"ז
כדי שיכנס בהן הרוח וייבשו
בהדיא. במהרה ובחוזק לפי שנפתח
לא ימצא במכיתתו חרש וגו':
מפני שלחין הן. ערוך ערך
הלכה ה טוש"ע יו"ד
מכישא דאסיר גינאה: אמר ליה רב הונא
❖
אסור לבנותו. אפילו למ"ד בפרק
פצם], ט) [לעיל כט: וש"נ],
סימן קמג סעיף א:
הנקב בחזקה וניתקין שיני הכרכשא
י) רש"ל מ"ז, כ) [צ"ל מנין
לרבה בריה מאי טעמא לא שכיחת קמיה
ויוצאת: ולא ליטרח טפי. פדיימבר"א
קמא דמס' ע"ז (דף יג.)
עי' תשבי שרש מנין], ל) ע"ז
דרב חסדא דמחדדן שמעתיה אמר ליה
מז:, מ) [עי' רש"ל],
תורה אור השלם
בלע"ז: מקנח בצרור. בשבת אע"פ
נהנה אסור מהנה מותר ה"מ לגבי
נ) [וע"ע תוספות ע"ז יג.
מאי איזיל לגביה דכי אזילנא לגביה מותיב
❖
ד"ה אבל מהנה], דלאו בר טלטול הוא בעלמא: ואינו
מכס שאין נראה כל כך לע"ז כוונתו
1 וּשְׁבָרָהּ כְּשֵׁבֶר נֵבֶל
לי במילי דעלמא א"ל מאן דעייל לבית
מקנח בחרס. משום סכנה: מקנח
אלא שנותן כדי שיניחוהו לעבור אבל
יוֹצְרִים כָּתוּת לֹא יַחְמֹל
וְלֹא יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ
בחרס. שיש תורת כלי עליה: באוגני
הכסא לא ליתיב בהדיא ולא ליטרח טפי
הכא נראה כאילו בונה לה בית נ)
א)
הגהות הב"ח
לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד וְלַחְשֹׂף
ר"י: כונס לתוך שלו ד"א.
כלים. שהם חלקים ואינן מקרעין
מַיִם מִגֶּבֶא: ישעיהו ל יד
דהאי כרכשתא אתלת שיני יתיב דילמא
(א) במשנה חרס כדי וכו'
2 וְטִמֵּאתֶם אֶת צִפּוּי פְּסִילֵי
את הבשר: ואינו מקנח בעשבים.
במסכת ע"ז פריך עלה והא שביק
משתמטא שיני דכרכשתא ואתי לידי סכנה
ולחשוף מים מגבא הוא סוף
כַסְפֶּךָ וְאֶת אֲפֻדַּת מַסֵּכַת
שהעשבים לחים וחותכין את הבשר.
רווחא לעבודה זרה ומשני לה :
המשנה ואח"כ מתחיל גמרא
ב
זְהָבֶךָ תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה צֵא
❖
א"ל הוא עסיק בחיי דברייתא ואת אמרת
מסברא שיעורא דר' יוסי
תֹּאמַר לוֹ: ישעיהו ל כב
ורבותינו מפרשים משום תלישה
אבניו
נפיש: (ב) רש"י ד"ה ואינו
במילי דעלמא כ"ש זיל לגביה א היו לפניו
ואיני יודע מהו דאי בעשבים מחוברין
מקנח וכו' ובקנים ועוזרדין
צרור וחרס רב הונא אמר מקנח בצרור ואין מקנח בחרס ורב חסדא אמר מקנח
ופרישין קשין. נ"ב לשון
מוסף רש"י
מי איכא מאן דשרי וכמדומה אני
משנה בריש כלאים וריש
בחרס
ואין מקנח בצרור מיתיבי היו לפניו צרור וחרס מקנח בחרס ואין
דמוקמי לה במחוברין ומקנח בהן
דלא מקנח לכו בחספא.
מעשרות הפרישין והעוזרדין:
(ג) ד"ה מסברא שיעורא
אין אתם מקנחין עצמכם
מקנח בצרור תיובתא דרב הונא תרגמא רפרם בר פפא קמיה דרב
בחיבורן: ואינו מקנח בצרור. דלאו
ב)
דר' יוסי: (ד) גמ' מי שהיה
בחרס בבית הכסא (חולין
❖
בר טלטול הוא הלכך מקנח בעשבים
חסדא
אליבא דרב הונא באוגני כלים: היו לפניו צרור ועשבים רב
כותלו סמוך לאשרה:
קה:). שיניו התחתונות.
ב
שיני הפה ושיני בית הנקב
כשהן במחובר ולא יזיזם. ומשום
חסדא ורב המנונא חד אמר מקנח בצרור ואין מקנח בעשבים וחד אמר
שהכרכשתא מחוברת בהן
שימוש במחובר לא מיתסר כדאמרי'
מקנח בעשבים ואין מקנח בצרור מיתיבי המקנח בדבר שהאור שולטת
לעצמות והן כעין תלתולי בשר
רבינו חננאל
ג) ג
בעירובין בפרק ג' (דף לד:) דלא
(חולין טז:). יהלך עשרה
בו שיניו התחתונות נושרות לא קשיא הא בלחין הא ביבשין הנצרך לפנות
פעמים. ובכל פעם ופעם
לענין חרס, מיסברא
אסרו אלא באילן ובקנים (ב) עוזרדין
בודק עצמו ויושב, אולי
שיעורא דר' יהודה מעיט,
ד) ואינו נפנה רב חסדא ורבינא חד אמר רוח רעה שולטת בו וחד אמר רוח
לפי שהן קשין: שיניו נושרות.
יוכל להפנות, שההילוך מוריד
ודר"מ נפיש מיניה, ודר'
זוהמא שולטת בו תניא כמאן דאמר רוח זוהמא שולטת בו דתניא הנצרך
הגדולים לנקב (ברכות כג:).
יוסי נפיש מיניה. אבל מן
ה)
ד
שיני הפה מכרכשא: לחין.
בין פצים לחברו. כמו
קראי שיעורא דר"מ נפיש
לנקביו ואוכל דומה לתנור שהסיקוהו על גב אפרו וזו היא תחלת רוח זוהמא
אין אור שולט בו: רוח רעה. ריח
פצימי פתחים ופצימי חלונות
דאי ס"ד שיעורא דר' יוסי
הקבועים בחומה והן של עץ
נפיש, דההוא כדי לקבל
הוצרך ליפנות ואינו יכול ליפנות אמר רב חסדא יעמוד וישב יעמוד וישב רב
הפה שהזבל מרקב במעיים ויוצא ריח
וסודרים אותם למטה ולמעלה
רביעית לייט להו תחילה
דרך פיו: רוח זוהמא. כל גופו
חנן מנהרדעא אמר יסתלק לצדדין רב המנונא אמר ימשמש בצרור באותו
ומשתי רוחות ופעמים שהן
שלא ימצא דבר קטן שהוא
קצרין ברוחב ומושיבן שנים
כדי לחתות אש מיקוד,
מסריח בזיעה מסרחת שהריח נבלע
מקום ורבנן אמרי יסיח דעתו אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי כל
זה אצל זה וצריך להושיבן
והדר לייט שלא ימצא דבר
בבשרו ובאבריו והוה בו לזיעה
בשוה שלא יהא זה נמוך מזה
גדול כדי לקבל רביעית.
שכן דכי מסח דעתיה לא מפני אמר ליה יסיח דעתו מדברים אחרים אמר רב
מזוהמת: ואינו יכול לפנות. שאין
ולא יהיו עקומים וכשהאחד
ומקשינן היכי אמרת מכל
ירמיה מדיפתי לדידי חזי לי ההוא טייעא דקם ויתיב וקם ויתיב עד דשפך
נוטה נותן לתחתיו חרס
מקום דשיעורא דר"מ נפיש
הנקב נפתח: יסתלק לצדדין. כשבדק
או אבן להשוותו, או כשאין
מדר' יוסי, והלא דבר
כקדרה ת"ר הנכנס לסעודת קבע יהלך י' פעמים של ארבע [ארבע] אמות ואמרי
ו)
עצמו בזוית זו יסתלק לזוית אחרת
די ברוחב שניהם מבדילן
ידוע שיש לחתות אש
לה ד' פעמים של עשר עשר אמות ונפנה ונכנס וישב במקומו: מתני' ז)ח)חרס
זה מזה מעט ונותן חרסים
[אפילו] בחרס קטנה שאין
ויבדוק: טייעא. ישמעאל: הנכנס
דקים ביניהם (ביצה לט:
בה כדי לקבל רביעית.
כדי ליתן בין פצים לחברו דברי רבי יהודה רבי מאיר אומר כדי לחתות בו
לסעודת קבע. וגנאי הוא לו אם
וכעי"ז ב"ב כ:). ולא ימצא
ופרקיה אביי להאי קושיא
במכיתתו. במכיתת שבריו,
לא תימא לחתות אש כדי
יצטרך לעמוד מן הסעודה ולפנות: י'
את האור רבי יוסי אומר כדי לקבל בו רביעית אמר רבי מאיר אף על פי
ה
חרס גדול שיהא ראוי לחתות
להדליק ממנה במקום אחר
פעמים. ימתין בין פעם לפעם ויבדוק
שאין ראיה לדבר זכר לדבר לא ימצא במכיתתו חרש לחתות אש מיקוד אמר
בו אש מיקוד ולשאוב בו אש
אלא לחתות אש מיקידה
1
מן ההיסק, ולחשוף מים.
ליה רבי יוסי משם ראיה ולחשוף מים מגבא : גמ' (איבעיא להו שיעורא
גדולה כדי להתחמם כנגדה
עצמו: ואמרי לה ד' פעמים של י' י'.
ט)
י)
(א)
לדלות, מגבא. גוב מלא מים
ומקשינן אי מחשב קא
דהכי עדיף טפי שהילוך מרובה מוריד
(ישעיה ל יד). משם ראיה.
חשבת מקראי ושיעורא
דרבי מאיר נפיש או שיעורא דרבי יוסי נפיש) מסתברא שיעורא דרבי יוסי
הזבל לנקביו: מתני' בין פצים
בתמיה (סוכה כח.).
[נ"א: דשיעורא] דר' מאיר
נפיש ומקרא שיעורא דרבי מאיר נפיש דאי סלקא דעתך שיעורא דרבי יוסי
הדרן עלך המוציא יין
נפיש, שפיר קאמר ליה ר'
לחברו. כשמסדרין פצימין ועמודים
תזרם כמו דוה. יהיו
יוסי משם ראיה דהא חשיב
נפיש לייט לה במנא זוטרא והדר לייט לה במנא רבה אמר אביי [מתני' נמי]
וקורות ועושין סואר של קורות על
מאוסות בעיניך כנדה (ישעיה
חרס לחשוף מים. ומפרקינן
ל כב). מה נדה מטמאה
לדר"מ דאמר ולחשוף מים
לחתות אש מיקידה גדולה: רבי יוסי אומר משם ראיה: שפיר קאמר ליה
הארץ ויש חלל בין זה לזה סומכן
במשא. דכתיב (ויקרא טו)
לאו חשיבותא היא, ולא
מתחתיו שלא יתעקם: זכר לדבר.
רבי יוסי לרבי
מאיר ורבי מאיר לא מיבעיא קאמר לא
מיבעיא מידי
וכל הנוגע בכל כלי אשר
חשיב אלא לחתות אש, ולא
תשב עליו, אלמא טמיתיה
מיבעיא קאמר, דלא מיבעיא
דחרס חשיב בחתיית אור: לחשוף.
דחשיב
לאינשי
דלא
לישתכח ליה אלא אפילו מידי דלא
חשיב לאינשי
לכלי אשר נשא אותה ואע"פ
מידי דחשיב דלא שבקינא
לדלות. וחבירו חשפי שובל (ישעיה מז)
שלא נגעה, שאפילו היו
אלא מאי דלא חשיב נמי
לא לישתכח ליה:
עשרה כלים זה על זה כולן
לא שבקינא, ולעולם שיעור
חשפי מים שעל הנתיבה שתצטרכי
בכלל אשר תשב עליו הן
הוצאה מאי דחשיב הוא.
הדרן עלך המוציא יין
לעבור הגשמים ושריעת נהרות :
מ)
סליק פרק המוציא יין
. מי שהיה ביתו
(ע"ז מז:)
סמוך לעבודה זרה. שהיה
פרק תשיעי
מגבא. גומא שמים נקבצין בתוכה:
אמר
אחד מכותלי עבודה זרה,
רבי עקיבא
כ) מניין לעבודה זרה שמטמאה במשא ל) כנדה שנאמר
אמר ר' עקיבא מניין
גמ'
(ג) מסתברא שיעורא דרבי יוסי
.
והבית עצמו נעבד (ע"ז מז.)
לעבודה זרה שהיא
תזרם כמו דוה צא תאמר לו מה נדה מטמאה במשא אף עבודה
נפיש ומקרא שיעורא דר' מאיר נפיש.
אסור לבנותו. שבונה כותל
מטמאה במשא כנדה
2
❖
זרה מטמאה במשא: גמ' תנן
לעבודה זרה (שם).
שנאמר תזרם כמו דוה.
התם מי שהיה ביתו סמוך לעבודה
אתקפתא היא כלומר לפי דבריהם
ל) ו
(ד)
אגב דתנא אסמכתא מן
נראה שרבי מאיר מחמיר דאמר
זרה ונפל אסור לבנותו כיצד יעשה כונס לתוך שלו ד' אמות ובונה
קראי בסוף המוציא יין,
לעניין שיעור חרס, אדכר
מוסף תוספות
לחתות בו אור ולא פי' שיעורא וחרס
היה
נמי הני שית אסמכתא.
פורתא חזי לחדא גחלת ואילו לקבל
א. ואגררא דידיה ליתני
ראשונה אליבא דר' עקיבא
כל הני. שיטה להר"ן.
ושארא כולהו לדברי הכל.
רביעית מים נפיש שיעורא וכי מעיינת בקרא לחשוף מים זוטר דאי ס"ד לחשוף מים נפיש לייט לה שלא יותר בה אפילו כלי קטן
ב. דקא עביד ליה בית
והדר אמר כלי גדול וכי דרך המקללים כן: אמר אביי מתני'. דקאמר רבי מאיר לחתות אור מיקידה גדולה קאמר שאפילו
הכסא [לתינוקות. ריטב"א]
אי נמי ממלא אותו קוצים.
ראוי לחתות בה אלא בחרס גדול מפני שהוא נכוה: שפיר קאמר ר' יוסי. דמדלייט לה בה
ש"מ דחזי: אפילו
גחלת קטנה אינו
תוס' הרא"ש.
מידי דלא חשיב. כגון לחשוף מים לא לישתכח בה ולעולם לא חשיב שיעורא אלא לחתות אור:
הדרן עלך המוציא יין
אמר רבי עקיבא מניין לעבודה זרה כו'. משום דבעי למיתני בהדייהו מניין שמרחיצין את המילה [לקמן פו.] כייל להו להנך דדמיין לה:
משתעי: גמ'
במשא. אדם הנושאה: תזרם כמו דוה וגו'. בעבודה זרה
כותלו סמוך
לעבודה זרה. שהיה
אותו כותל מחיצה
זרה: אסור לבנותו. דקמהני לעבודה
אף לבית עבודה
זרה:
היה