פב:
אמר
רבי עקיבא
פרק
תשיעי
שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אבניו
ועציו ועפריו מטמאים כשרץ. ואפי' למ"ד בפ"ג דמסכת
היה שלו
ושל ע"ז. שהיה
נדון מחצה
חצי מקום הכותל של
ע"ז:
ב א מיי' פ"ח מהלכות משכב
א) דלא מטמאה דהא איתקש
ומושב הל"ד:
לשרץ כי פליגי כצ"ל רש"ל ועי'
על מחצה. המחצה שלו נחשבת בארבע אמות של כניסה לפי שחייבוהו
ע"ז (דף מא:) ע"ז שנשתברה מאליה מותרת הא מוקי לה
א
ג ב מיי' פ"ו מהלכות שאר
רש"י ותוספות ד"ה ור"א,
חכמים להרחיקו משלו ארבע אמות וליכנס כולו בתוך שלו: שקץ
בירושלמי כגון שהשתחוה לכל אבן ואבן ולכל עץ ועץ ולכל עפר
ב) [צ"ל לאבן מסמא. רש"ל],
אבות הטומאות הלכה ג:
❖
ועפר דהוי ע"ז שלימה ג): אמר רבה במשא כ"ע לא פליגי
ד ג שם הלכה ב:
ג) [וע"ע תוס' ע"ז מז: ד"ה
תשקצנו. לשון שקץ כשרץ שאינו מטמא במשא: נדה מטמאה במשא.
ב
אבניו], ד) דאמר קרא ל"ל
דמטמאה דהא איתקש לנדה. קשה
אדם הנושאה דאיתקש לזב והדוה
נכרינהו כצ"ל רש"ל ומ"כ דלפני
בנדתה והזב את זובו וגו' (ויקרא טו)
לר"ת מ"ט דרבנן אי אית להו הא
תוס' לא היה כתוב האי מימרא
היה שלו ושל ע"ז נידון מחצה על מחצה
ג
מוסף רש"י
דרבה ולכך לא מרשי' תוס' לעיל
דאמר בסוף שמעתין (דף פג:)
וזב מטמא במשא דכתיב (שם) וכל
אבניו ועציו ועפריו מטמאים כשרץ שנאמר
ואמר רבה, ה) שצריכה שימה
היה שלו ושל ע"ז. שמקום
הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא
טומאה דע"ז דרבנן היא ולקולא
עובי הכותל חציו שלו (ע"ז מז.).
והשתא א"ש הא דמייתי בפרק
שקץ תשקצנו וגו' רבי עקיבא אומר כנדה
1
נידון מחצה על מחצה. אותו
בתרא דנדה והיתית אבן כו',
עד הערב והנושא אותם וגו' אף
מקשינן א"כ אמאי דמטמאה במשא
ו) על פום גובא שצריכה שימה
שנאמר 2 תזרם כמו דוה מה נדה מטמאה
חלק של ע"ז אינו עולה לו
❖
הזב במשמע אותם: באבן מסמא.
נימא דהיקישא דנדה דאינה לאיברים
ה
בכניסת ארבע אמות אבל חלקו
ואתויי אך קשה כצ"ל רש"ל,
במשא אף ע"ז מטמאה במשא אמר רבה
עולה לו, שאם היה עביו שתי
והיקישא דשרץ דלא מטמאה במשא
אבן ששמוה על גבי יתידות וכלים
אמות מונה האמה שלו וכונס
תזרם דאמר קרא נכרינהו מינך כזר צא תאמר
ואי סברי רבנן דלחומרא מקשינן
תחתיה כדכתיב (דניאל ו) והיתית אבן
ו
ז
עוד ג' אמות לתוך שלו (שם).
תורה אור השלם
לו הכנס אל תאמר לו ואמר רבה במשא
אבניו ועציו ועפריו. של אותו
אימא אהני היקשא דנדה לטמויי
חדא ושמת על פום גובא ונדה או
כותל (שם). מטמאים כשרץ.
1 וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ
דכ"ע לא פליגי דמטמאה דהא אתקש לנדה
באבן מסמא ודשרץ לטמויי בכעדשה
זב יושבין עליה אע"פ שלא הכבידו
אפילו חלקו, לפי שאין ברירה.
וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ שַׁקֵּץ
שרץ אין מטמא במשא (שם).
על הכלים טמאים הכלים דכתיב כל
ולר' עקיבא נמי אי לחומרא מקיש
ח
כי פליגי באבן מסמא רבי עקיבא סבר כנדה
תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי
שקץ תשקצנו. שקץ לשון שרץ
דברים ז כו
חֵרֶם הוּא:
❖
אשר יהיה תחתיו: למשמשין. שאין
אמאי איצטריך למימר דהיקישא דשרץ
מה נדה מטמאה באבן מסמא אף ע"ז מטמאה
2 וְטִמֵּאתֶם אֶת צִפּוּי פְּסִילֵי
(שם).
למשמשיה לימא לטמויי בכעדשה ואי
הכלים המשמשין מטמאים לא במשא
כַסְפֶּךָ וְאֶת אֲפֻדַּת מַסֵּכַת
באבן מסמא ורבנן סברי כשרץ מה שרץ לא
זְהָבֶךָ תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה צֵא
ולא באבן מסמא: למשא. אבל לא
לקולא מקיש לא תטמא אפילו במשא
❖
ישעיהו ל כב
מטמא באבן מסמא אף ע"ז לא מטמאה
מוסף תוספות
תֹּאמַר לוֹ:
והיקישא דנדה דאינה לאברים
לאבן מסמא דלהכי אהני היקשא
באבן מסמא ולר' עקיבא למאי הלכתא איתקש
א. לא קשיא. תוס' הרא"ש.
דשרץ: ולוקשה לנבלה. דאית בה משא
והיקישא דשרץ דלא מטמא במשא
ב. ואח"כ בנאה. רמב"ן.
לעזי רש"י
לשרץ למשמשי' ולרבנן למאי הלכתא
וכן לר' אלעזר אליבא דר' עקיבא
ולית בה אבן מסמא והכי עדיף דתו
ט
ג. אליבא דרבה דאמרי ע"ז
מטמאה במשא. תוס' הרא"ש.
פדיימבר"א [פרימבר"א].
איתקש לנדה למשא ולוקשה רחמנא לנבלה
ונראה לר"ת דגרסי' לעיל בספרים
לא צריך לאקושה לשרץ למעוטי מאבן
❖
ד. קאמרי ע"ז. תוס' הרא"ש.
ללחוץ, להתאמץ.
מסמא: אינה לאברים. אם נחתך אבר
אמר רבה תזרם דאמר ד) קרא
אין הכי נמי אלא מה נדה אינה לאברין אף
א
ב
ה. אהני. תוס' הרא"ש. ו. לית
להו הא מסקנא אלא. תוס'
נכרינהו מינך כזר צא תאמר לו
ממנה מטמא במשא ובאהל משום
ע"ז אינה לאברין ואלא הא דבעי רב חמא
הרא"ש. ז. א"כ איכא למפרך
רב נסים גאון
הכנס אל תאמר לו פירוש כיון דכתיב
תורת אבר מן החי אבל לא משום תורת
י
בר גוריא ע"ז ישנה לאברין או אינה לאברין
כדפרכינן בסוף שמעתין.
כבר ברישא וטמאתם את צפוי פסילי
אבר מן הנדה ונפקא מינה דלא
פרק תשיעי רבי עקיבא
תוס' הרא"ש. ח. אליבא
יא
תיפשוט ליה מהא דלרבנן אינה לאברין רב
כי פליגי באבן מסמא כו'.
דרבה. תוס' הרא"ש. ט. אי
מטמא באבן מסמא: אף ע"ז אינה
כספך וגו' ל"ל תו למימר תזרם כמו דוה
לקולא מקיש במשא נמי לא
עיקר דילה בתורת כהנים
חמא בר גוריא אליבא דרבי עקיבא בעי לה
לאברים. כגון ע"ז של חוליות אבר אבר
אלא לומר שמאד יש להרחיק ואתא
יב
תטמא ואי לחומרא מקיש
והיושב על הכלי אשר ישב
ור"א אמר באבן מסמא דכ"ע לא פליגי דלא
תטמא בכעדשה. תוס'
עליו הזב, אין לי אלא בזמן
א)
למימר אע"ג דשאר קראי נדרשות
ממנה אינו מטמא כלל משום ע"ז:
הרא"ש. י. [ו]גירסא זו היתה
שהוא יושב עליו ונוגע בו,
מטמאה כי פליגי במשא רבי עקיבא סבר
דבעי רב חמא.
לקולא משום דטומאת ע"ז דרבנן
לקמן (דף פג:):
כתובה בכל הספרים ומחקוה
מנין לעשרה מושבות זה על
לפי שלא ידעו לפרש מה בא
גבי זה ואפילו על גבי א) אבן
אליבא דרבי עקיבא בעי לה.
כנדה מה נדה מטמאה במשא אף ע"ז מטמא'
מנדה ילפינן לחומרא מש"ה קאמר
להשמיענו, ור"ת אומר
מסמא ת"ל והיושב. וכיוצא
רבה לכ"ע מטמא במשא דאית להו
דאקשה לנדה ב)(למשא) מי אמרינן
במשא ורבנן סברי כשרץ מה שרץ לא
דצריך לגורסה וכו' והכי
בו אמרו בנדה ובועלה יכול
ג
פירושו תזרם דאמר קרא
היא והוא לא יטמאו טומאה
דרשא דתזרם ולרבנן נמי הוית מטמא
להא נמי איתקש או דילמא לחומרא
מטמאה במשא אף ע"ז לא מטמאה במשא
ליבדרינהו מינך כזר. תוס'
חמורה כו', ומנין לעשרה
מקשינן לקולא לא מקשינן: דלא
באבן מסמא כנדה אי לאו דממעטין
הרא"ש. יא. דקרא. תוס'
מושבות זה על גבי זה ואפילו
ור"ע למאי הלכתא איתקש לשרץ למשמשי'
מטמאה. דהא איתקש לשרץ ובשרץ
מדאיתקש לשרץיג:
הרא"ש. יב. כזר ולומר לה
על אבן מסמא, תל' לומ' וכל
ורבנן למאי הלכתא איתקש לנדה מה
באבן
צא. תוס' הרא"ש. להחמיר
המשכב. ובמסכת נדה בפרק
מסמא. פי' בקונטרס אבן
כתיב מגע ולא כתיב משא:
והכנס אל תאמר לו להקל.
דם הנידה [דף נה] אמרו, או מה
נדה אינה לאברים אף ע"ז אינה לאברים
למשמשיה. תירוצא היא:
מונחת על גבי יתידות ונדה
ריטב"א. יג. ור' אלעזר
היא מטמאה באבן מסמא אף
ורבי
אליבא דר' עקיבא אהני האי
דמה נמי מטמא באבן מסמא,
יושבת עליה וכלים תחת האבןיד וטמא
ור'
קרא דתזרם לטמויי במשא
אמר קרא [ויקרא טו] אתם,
מוכל אשר יהיה תחתיו וקשה דבת"כ מפיק אבן מסמא מוכל המשכב וקרא דכל אשר יהיה תחתיו מוקמינן בפרק בנות כותים (נדה לב:)
טו
אתם מיעוטא הוא. ובתחלת
אבל לא מסתבר ליה
לאחמורי כולי האי לטמויי
תוספ' טהרות אמרו, זוב הזב
לעליונו של זבטז ובת"כ מוקי לה במרכב ועוד דאי מוכל אשר יהיה תחתיו נפקא א"כיז אפי' כלים שאין ראוי למשכב ומושביח ובת"כ מוכח
באבן מסמא. תוס' הרא"ש.
ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו
בהדיא דכלים שאין ראויין למשכב ומושב אין להם אפי' טומאה קלה ועוד אמאי נקט אבן אפי' דף ע"ג יתידות נמי ומפרש ר"ת דאבן
יט
כ
כא
יד. הכלים טמאין, ואע"פ
ורביעית מן המת ודם נדה
שאין הזב ולא האבן שהוא
כיוצא במרכב, חומר במרכב
מסמא היינו אבן גדולה שהיא כבידה ואין הכלים מרגישים כובד הזב והנדה מחמת כובד האבן ומסמא היינו משא גדולה ה) שצריכה
כב
יושב עליה נוגעין בהן. שיטה
מבהן, וחומר בהן מבמרכב,
ו) כד כה
שימה כדכתיב והיתית אבן חדא ושמת על פום גובא אך קשה דבת"כ מרבה אבן מסמא מוכל המשכב משמע דמרבה מטעם משכב
כג
להר"ן. טו. יטמא, דמשמע
שהן שוה מגען למשאן לטמא
ומושב ובכל הש"ס משמע דהוי מטעם משא דבמתני' קרי ליה משא ובפ' בתרא דנדה (דף סט:) תנן הזב והזבה מטמאין במשא
דכל מה שתחתיו טמא ואף
אדם ולטמא בגדים, מה שאין
כו
כז
מה שאינו נוגע בו. שיטה
[כן] במרכב. חומר במרכב,
ומפרש בגמרא מאי משא אבן מסמא ובריש דם הנדה [נדה נה.] ממעט מדוה מאבן מסמא מוהנושא אותםכח ובתוספתא דכלים תניא
להר"ן. טז. כגון אם יהיה כלי
שהמרכב תחת אבן מסמא, מה
אין טומאה לכלי חרס אלא מאוירו ובהיסט הזב ע"ג אבן מסמא והיסט [היינו] משא כדאמר בהעור והרוטב (חולין דף קכד:) אטו
או כסות על ראשו, והכי
שאין כן בהן. ובמשנה נמי
דרשי' לי' התם וכו' וכל
בתחילת הסדר יש כזה העניין.
נושא לאו היסט הוא משמע ע"ג אבן מסמא שהכלים ע"ג האבן דלא שייך כלל למשכב ומושב ועודכט דמדרס כלי חרס טהור
אשר יהיה על ראשו ותחתיו
שנינו,
ובפרק תינוקת [דף סט]
וי"ל דהא דמרבה בת"כ אבן מסמא מטעם משכב ומושב היינו כשהזב ע"ג האבן והכלים תחתיה אבל כשיד הטהור או רגלו תחת
ל
לא
לב
לג
הזב יטמא והילכך לעליונו
הזב והנדה והזבה והיולדת
נדרש, ולא למשכבו. שיטה
והמצורע שמתו, מטמאין
האבן הוי מטעם משא לדשהטהור נושא את הטמא או כשאצבעו של זב תחת האבן והכלים עליה טמא מטעם היסט דהיינו משא
להר"ן. יז. כל הכלים נמי.
במשא עד שימוק הבשר.
הזב והיינו היסיט הזב ע"ג אבן מסמא דתוספתא וא"ת בריש דם הנדה (נדה דף נד:) דממעט דם הנדה ממשכב ומושב מהיא יושבת מאי
לה
לו
תוס' הרא"ש. יח. [ד]בקרא
ובתלמוד אמרו מאי במשא
דכל אשר יהיה תחתיו לא
[אילימא במשא] ממש, אטו
פריך תו אי מה היא מטמאה באבן מסמא אף מדוה נמי מטמאה באבן מסמא כיון דכבר מיעט מאשר היא יושבת מדוה ממשכב ומושב
כתיב משכב ומושב. רמב"ן.
כל מת מי לא מטמא במשא,
היכי סלקא דעתך תו למימר דמטמא באבן מסמא ואור"י דאבן מסמא נפקא לה משום דרשה דלא מטמא אלא אוכלין ומשקין להכי איצטריך
יט. כיון שהיא על גבי
אלא מה במשא באבן מסמא
התם למעוטי מדוה אף מאבן מסמא שהיא טומאה קלה: ורבנן סברי כשרץ כו'. וא"ת אמאי איצטריך שרץ למעוטי אבן מסמא תיפוק
יתדות. תוס' הרא"ש. כ. שהיא
דכתיב [ויקרא יא] והיתית אבן
חדא ושומת על פום גובא. מה
כבידה וגדולה כדמייתי עלה
ליה מדאיתקש למת (לקמן דף פג:) וי"ל דכיון דגלי לן קראלז דנכרינהו מינך כזר דאית לן לאקשויי לנדה לחומרא לא הוה ממעטי ממת אבן
שרץ לא מטמא באבן מסמא
קרא בפ' בתרא דנדה והתיית
מסמא בע"ז כיון דאיצטריך היקישא דמת לשיעור כזית א"נ לכדאמר בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מז:) מה ע"ז במחובר לא מיתסרא
אף ע"ז לא מטמא באבן
אבן חדא ושומת על פום
לח
לט
מסמא. ודע שהשרץ הזכיר
גובא. תוס' הרא"ש.
אף קבר במחובר לא מיתסר: ולרבי עקיבא למאי הלכתא איתקש לשרץ כו'. תימה לר"י מאי קמיבעיא ליה הא איצטריך לאפוקימ שלא
כא. [ד]אם חדושא של אבן
בו הכתוב נגיעה, כדכתיב
יטמא באהל המת דמנדה דילמא לא ילפינן שום קולא דהא בעי רב חמא בר גוריא בסמוך אי ישנה לאברים אע"ג דנדה אינה לאברים ויש
מא
מב
מג
מפני שאינה נוגעת בכלים,
ונוגע בנבלתם, ומפרשי ליה
אפילו כל דבר שהוא תלוי
רבנן במגע הן מטמאין ואינן
לומרמד דלענין דליכא בע"ז חומרא דמת שפיר ילפינן מנדה ואע"ג דהיקישא דנדה לחומרא קולא נמי אית לן למילף והא דמספקא ליה
נמי.
שיטה
להר"ן.
מטמאין במשא. והואיל ואינו
לענין אברים משום דלא דמי דאברי נדה אין אדם יכול להחזירם ואברי ע"ז מיהא אומן יכול להחזירם א"נ הא דקאמר למאי
כב. [ו]נתונה ע"ג כרים
מטמא אלא בנגיעה בלבד,
הלכתא וכן הא דקא משני למשמשין היינו את"ל דילפינן קולא מנדה : למשמשיה. פירש בקונטרס שאין כלים המשמשין לע"ז
וכסתות והן משכבות
כמו כן אינו מטמא על גבי
מה
מו
ומושבות ואינה תלויה ע"ג
אבן מסמא, שהרי לא נגע.
מטמאין לא במשא ולא באבן מסמא משמע דאי לאו דאיתקש לשרץ הוו מטמי כע"ז באבן מסמא ותימה דלרבנן דהיקישא דשרץ לא אתא
מז
יתדות אלא היא מונחת
❖
א) עיין ערוך ערך אבן מסמא.
עליהן ובא הזב וישב עליה.
למשמשיה מנלן דמשמשין לא מטמו במשא כמו ע"ז עצמה דלקמן קאמר רב אשי אליבא דרבה משמשין בין הן שהסיטו אחרים בין אחרים
מח
שיטה להר"ן. כג. והשתא אתי
שהסיטו אותן טהורין ונראה לר"י דאי לאו דאיתקש משמשין לשרץ לא הוה מטמינן להו כלל ורבנן דמטמו למשמשיה מדכתיב שקץ
שפיר דמייתי בפ' בתרא.
תשקצנו כי חרם הוא משמע כל דבר שהוא חרם פירש שאסור בהנאה הוי כשרץ ומשמשין אסור בהנאה ובזה לא יתיישב פי'
תוס' נדה נה. וכעי"ז הגיה
מט
רבינו חננאל
הרש"ל. כד. שצריכה שימה
הקונטרס דמכי חרם הוא לא משמע למעוטי משמשין דלא מטמו במשא דאין שום יתור לכך אבל הא דמשמשיה טמא משתמע שפיר:
ובהא איפליגו רבה ור' אלעזר
ואתויי לפי שאינה קלה
ולוקשה רחמנא לנבלה. אמאי דהוקשה למת ליכא למיפרך דלוקש לנבלה דהא איצטריך למת לכדדרשינן בנגמר הדין ובקונט'
לטלטל. תוס' נדה נה. (וכעי"ז
אליבא דר' עקיבא ורבנן, רבה
פי' דהכי פריך ולוקשה לנבלה משום דאז לא הוה צריך לאקושה לשרץ: ורבי אלעזר אמר כו'. פי' רבינו שמואל דבמילתיה
הגיה מרש"ל,) והיינו חידושא
סבר דלרבנן לא מטמיא עבודה
של אבן מוסמא וכו' שלא
זרה באבן מסמא, ולר' עקיבא
דר' אלעזר ל"ג ור"ע למאי הלכתא איתקש לשרץ למשמשיה דהא איצטריך למעוטה מאבן מסמא כדאמר דכ"ע לא פליגי דלא מטמא באבן
נ
מטמיא באבן מסמא. ופירוש
ניכרת ישיבתו שהרי אינו
מכביד כלום שכבר היתה
אבן מסמאא), כגון אבן שומה
מסמא דהא איתקש לשרץנא ויש ספרים דל"ג דהא איתקש לשרץנב ולפי זה מצינן למימר דטעמא דר' אלעזר דכ"ע לא פליגי דלא מטמא באבן
האבן כבדה כל כך שלא
על מושב, ועל האבן עבודה
מסמא לאו משום דאיתקש לשרץ אלא בלא שום יתור לא מחמרינן כולי האי לטמאות באבן מסמא ולפי זה גרסי' שפיר ור"ע למאי הלכתא
הוסיפה כלום בענין ישיבתו.
זרה, וניטלה עבודה זרה
שיטה להר"ן. ואפילו הכי
וניטלה האבן, ובא אדם וישב
כו' והא דפריך בתר הכי ולוקשה רחמנא לנבלה לא פריך לוקשה לנבלה ותו לא צריך לאקושה לשרץ דהשתא נמי לא צריך לאקושי משום
מטמא כלים הראויין לטמא
על אותו המושב. והאי הוא
הכי לשרץ אלא הכי פריך דהוה ליה טפי לאקושה לנבלה דדמיא ממש לנבלה אבל לנדה לא דמיא דנדה מטמאה באבן מסמא משא"כ בע"ז:
נג
משכב ומושב שתחתיה
דכתיב והיושב על הכלי אשר
כאלו יושב ממש עליהן. תוס'
ישב עליו הזב, ותני עלה אפילו
מיתיבי
הרא"ש. כה. אם זו בלבד
ישב על עשרה מצעות זה על
אבן מוסמא. שיטה להר"ן. כו. כדתנן מנין לע"ז שמטמאה במשא ומוקמי' לה באבן מוסמא וכו' ומדקרי לאבן מוסמא משא
גבי זה אפילו על גבי אבן מסמא. דאע"ג דהא בזב אמורה, נדה נמי, ומשכב נדה מטמא באבן מסמא. וקאמר רבה דקסבר ר' עקיבא
משמע דמשום משא היא מטמאה. רמב"ן. כז. והנדה והיולדת והמצורע שמתו. רמב"ן. כח. אלמא דאבן מסמא מטמא מדין
עבודה זרה כנדה. אבל לענין משא סבר רבה דאפילו רבנן מודו שהיא מטמאה במשא. ור' אלעזר סבר באבן מסמא כולי עלמא לא
משא. תוס' הרא"ש. כט. [ד]מדין משכב ומושב אין טומאה לכלי חרש כל עיקר כדאמרינן לקמן (פד.). חי' הר"ן. ל. דתרי גווני
פליגי שאין עבודה זרה מטמא, ובמשא הוא דפליגי, רבנן סברי לא מטמאה במשא, ור' עקיבא סבר מטמאה במשא. והלכה כרבנן
ואליבא דר' אלעזר, דראבה משני שנויי דחיקי. וטומאת עבודה זרה דרבנן היא. ולענין הא דמסקינן בין אליבא (דרבנן) דרבה בין
אבן מסמא הם. תוס' הרא"ש. לא. הראוי למשכב ומושב. תוס' הרא"ש. לב. והאבן גדולה כ"כ שאינו מכביד כלום על המשכבות,
ואפ"ה גזירת הכתוב שהן טמאים כדין משכבות ומושבות. ריטב"א. לג. הכא ובמס' נדה מיירי. תוס' הרא"ש. לד. דנראה. תוס'
אליבא דר' אלעזר, דלר"ע האיי (הא) דאיתקש עבודה זרה לשקץ, דכתיב שקץ תשקצנו משום משמשיה. קשיא למקצת תלמידים,
נדה נה. לה. דכי האי גוונא טמא גבי זב, דתנן בפרקא קמא דמסכת כלים למעלה מהם מרכב שהוא מטמא תחת אבן מסמא
כי מיכדי משמשי עבודה זרה אפילו אליבא דר' עקיב' כשקץ, היכי קא תאני לעניין בית עבודה זרה אבניו עציו (ועפריו) [ועפרו]
כגון שהמרכב היה תחת האבן וישב הטהור עליה, אלמא אם המרכב תחת האבן מסמא הכלים שעל גבי האבן טמאים. תוס'
מטמאין כשרץ, ר' עקיבה אומר כנדה. ואהדרנן דהאי בית הוא גופיה ע"ז (דתנן) דהא תנן בתרה (בתריא) בהדיה שלשה בתים הן,
הרא"ש. לו. בתוס' בנדה נה. מוסיף: וכגון שהנדבך דוחק אצבעו של זב דאי לאו הכי הוי כאילו היה אויר בין אצבעו לנדבך דאין
בית שבנאו מתחילה לעבודה זרה הרי זה אסור. ואמרינן עלה אמר רב המשתחוה לבית אסרו.
כאן טומאה כלל. לז. דתזרם. תוס' הרא"ש. לח. דע"ז מטמאה. תוס' הרא"ש. לט. איצטריך. תוס' הרא"ש. מ. מחומריה דמת. תוס'
א) עיין ערוך ערך אבן מסמא.
הרא"ש. מא. דליכא למימר מנדה נפקא לן. תוס' הרא"ש. מב. אליבא דר' עקיבא, עבודה זרה. תוס' הרא"ש. מג. או אינה לאברים.
תוס' הרא"ש. מד. דפשיטא ליה. תוס' הרא"ש. מה. אפילו. תוס' הרא"ש. מו. ושמעינן מינה דליכא בע"ז חומרא דמת וכו' אתיא
הקישא דשרץ למשמשיה. תוס' הרא"ש. מז. עצמה לטמאה במשא ובמגע. תוס' הרא"ש. מח. דאיצטריך למעט ע"ז מאבן מסמא. תוס' הרא"ש. מט. נמי. תוס' הרא"ש. נ. אלא במלתיה דרבה לחודיה, אבל במילתיה דר"א הא אמרינן כבר. תוס' הרא"ש. נא. ולפי
שהוא כתוב בדברי רבה טעו לכתבו אף כאן. תוס' הרא"ש. נב. דגרסי באבן מסמא כולי עלמא לא פליגי דלא מטמאה, ותו לא. תוס' הרא"ש. נג. לגמרי. תוס' הרא"ש.