פד:
אמר
רבי
עקיבא
פרק תשיעי שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מה
פכין קטנים
שטהורין בזב. תימה דמסאה ותרקב ותיבה
ודין הוא ומה פכין קטנים. של חרס שטהורין
בזב שאינן מטמאין
יח א מיי' שם הי"ג ופכ"ג
א) [כתובות מה: ב"ק סה:],
ב) [חולין כה.], ג) כלאים פ"ג
הלכה א:
שפתחה למעלה יכול לעשות ק"ו דלא מטמא מדרס מטמא
על ידו בשום טומאה דלמדרס לא חזו דאין עשויין לישיבה ועוד
יט ב מיי' פ"ד מהלכות
מ"א פסחים לט:, ד) [קידושין
במת מפץ שמטמא מדרס אינו דין שיטמא במת וי"ל דמה להנך
שהן של חרס. ובמגע לא לטמאו דאין מטמאות אלא מאוירן ואין
לט:], ה) [מצורע מכלתא
כלאים הלכה ט סמג
❖
דזבים פרק ג], ו) [ויקרא יא],
לאוין רעט:
שכן נעשין אב הטומאה מה שאין כן
במפץ דכיון שאין לו טהרה
יכול להכניס אצבעו לתוכן
מפני שפיהן צר ובהיסט לא דאפקיה
ז) [במדבר לא], ח) [רש"ל],
במקוה אינו נעשה אב הטומאה
רחמנא בלשון נגיעה דכל שאינו
ט) במ"א: ואע"פ שאצל,
י) [ועי' תוס' חגיגה כג: ד"ה
כדמוכח בפרק בתרא דעירובין (דף
מטמא במגע אינו מטמא בהיסט
ודין הוא ומה פכין
קטנים שטהורין בזב
מוסף תוספות
יצא], כ) [נדה מט. סוכה כ.],
קד:) אבל קשה דמפכים גדולים מצי
ובהעור והרוטב (חולין קכד:) אמר נמי
טמאים במת מפץ שטמא בזב אינו דין שיהא
ל) וי"ג ובפ' מעשר בהמה
א. אפילו פתוחים. תוס'
א
הכי לגבי טומאת משא את שבא לכלל
למיעבד ק"ו דלא מטמו מדרס כדאמר
משמע בהדיא דאסור
חגיגה כג: ב. כיון דלא חזי
א
טמא במת ואמאי הא לית ליה טהרה במקוה
❖
מדאוריי' והוא בבכורות נד.,
למגע. תוס' הרא"ש.
מגע בא לכלל משא אע"פ שאפשר
הכא דמדרס כלי חרס טהור ומטמא
א"ל ר' חנינא שאני התם הואיל ואיכא במינו
ג. דכלי חרס המוקף צמיד
ליגע בחוט השערה ותניא בת"כ ה)
במת וי"ל דטפי ניחא ליה למיעבד
פתיל הניצול באהל המת.
א"ל רחמנא ליצלן מהאי דעתא אדרבה
א)
תוס' ב"ק כה: ד. דהיינו
תורה אור השלם
ק"ו מפכים קטנים שטהורין מכל
דשיער הזב מטמא הנ"מ כלי הראוי
בהיסט. חי' הר"ן.
רחמנא ליצלן מדעתא דידך וטעמא מאי תרי
טומאת הזב לגמרי וקשה דבמעיינות
לנגיעת בשרו ולהכי אפקיה רחמנא
1 וְאִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּמִשְׁכָּבוֹ
ה. אלמא משמע דמטמא
קראי כתיבי כתיב ואיש אשר יגע במשכבו
בהיסט אע"ג דאין בא
הזב מנלן דלא מיטמו פכין קטנים
בלשון נגיעת בשר כדכתיב (ויקרא טו)
יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם
1
לכלל מגע. תוס' ב"ק כה:
וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:
והנוגע בבשר הזב: טמאין במת.
וכתיב וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב
דנהי דבשיער הזב לא מיטמו היינו
2
ו. [ד]לאו קושיא היא
ויקרא טו ה
2 כָּל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב
משום דבעיא ראוי לנגיעת בשר
באהל המת דכתיב (במדבר יט) וכל
דשאני התם. חי' הר"ן.
יטמא הא כיצד יש במינו אע"ג דלית ליה
ז. שמתחילה היה פתוח
עָלָיו הַזָּב יִטְמָא וְכָל הַכְּלִי
כלי פתוח: מפץ שטמא בזב. דהא חזי
כדפירש בקונטרס דמבשר הזב נפקא
טהרה במקוה אין במינו מקיש משכבו לו
ואע"פ שהוקף אח"כ
אֲשֶׁר יֵשֵׁב עָלָיו יִטְמָא:
טומאת שיער אבל רוקו דכתיב בהדיא
למשכב וכתיב וכל המשכב וגו'. ומהכא
צמיד פתיל ראוי לנגיעה
ויקרא טו ד
רבא אמר מדרס כלי חרס טהור מהכא (א)
3 וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין
הוא. חי' הר"ן. ח. וכפתוח
וכי ירוק הזב בטהור פשיטא דלא
נפקא לן בעלמא (נדה דף מט:) דכל
דמי. חי' הר"ן. ט. דבכי
3 וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו
צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא
בעיא ראוי לנגיעת בשר וא"ת והיכי
המטמא במדרס מטמא טומאת מת
האי גוונא שהוא טמא בזב
במדבר יט טו
הוּא:
הא יש צמיד פתיל עליו טהור הוא מי לא
4 כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ
היה טמא נמי במת. תוס'
ב)
ואפילו פשוטי כלי עץ: ואמאי.
עביד ק"ו מפכין קטנים מה לפכין
הרא"ש. י. מטמא. תוס'
וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ כֵּן
עסקינן דיחדינהו לאשתו נדה וקאמר רחמנא
טמא בזב טומאת מדרס: והא לית
קטנים שכן מטמאין מאוירן תאמר
הרא"ש. יא. נמי. תוס'
אֲדֹנָי אֱלֹהִים יַצְמִיחַ צְדָקָה
טהור: מתני' מנין לערוגה שהיא ששה על
הרא"ש. יב. משמע דאית
ליה טהרה במקוה. דכי כתיב טבילה
במפץ כו' וליכא למימר דעביד ק"ו
וּתְהִלָּה נֶגֶד כָּל הַגּוֹיִם:
ג)ב
❖
ליה טהרה במקוה
ישעיהו סא יא
הכי מה זב הקל שאין מטמא פכין
בפרשת שרציםו) ובפרשת מדיןז) כתיבא
ששה טפחים שזורעין בתוכה חמשה זרעונין
[דאל"כ]. תוס' הרא"ש.
יג. דהך. תוס' הרא"ש.
קטנים מטמא מפץ מת החמור
והנך כלים דכתיבי התם ילפינן להו
ד' על ד' רוחות הערוגה ואחת באמצע שנא'
ד)
יד. שיש לו טהרה במקוה.
הגהות הב"ח
דמטמא פכין קטנים אינו דין
טבילה אבל פשוטי כלי עץ שלא נכתבו
4כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח
תוס' ב"ק כה: טו. דמפץ
(א) גמ' מהכא דכתיב וכל
שיטמא מפץ דמה [לזב שכן] מטמא
שם לענין טומאה לא ילפינן להו טבילה
קתני סתמא. תוס' הרא"ש,
זרעה לא נאמר אלא זרועיה: גמ' מאי
כלי: (ב) תוס' ד"ה מה פכין
[ו]לשון כולל הוא לשל
במשכב ומושב (ב) ויש לומר דאיכא
ולית להו טהרה במקוה דהא לא
וכו' דמה לזב שכן מטמא
עץ ושל שיפא ושל גמי
משמע אמר רב יהודה כי כארץ תוציא
למימר שאר כלים יוכיחו שאין
כתיבא בהו כי היכי דאוכל ומשקה
משכב ומושב תאמר במת
דתרוייהו ילפינן להו מזב.
צמחה תוציא חד צמחה חד הרי תרי זרועיה
שאין מטמא משכב
חי' הר"ן. טז. [ו]הכא
אין להם טהרה במקוה לפי שלא
מטמאין מאוירן ומטמאין במת אף אני
❖
ומושב וי"ל דאיכא:
פרכינן ממפץ של שיפה
תרי הא ארבע תצמיח חד הא חמשה
למדנו להם טבילה בתורה: שאני
אביא מפץ מה לשאר כלים שכן נעשין
וגמי שאין לו טהרה
במקוה. תוס' הרא"ש.
התם דאיכא במינו. יש בכלי עץ שיש
וקים
אב הטומאה פכין קטנים יוכיחו י):
יז. דשפיר חשיב בא לכלל
מוסף רש"י
שטהורים
בזב. שאינו יכול ליגע בתוכם לפי שפיהם צר
להן טהרה במקוה כגון מקבלים: רחמנא ליצלן מהאי דעתא. דכיון
מגע כיון דעומד ליפתח.
ומה פכין קטנים
תוס' הרא"ש [ועי' עו"ש,
דלדידיה ליכא טהרה במקוה לא שאני מכלי חרס: וטעמא מאי.
ובהיסט נמי לא מטמו כדפירש בקונטרס דאת
שטהורין בזב. בכל
ובריטב"א בשם ר' יעקב ב"ר
שאינו בא לכלל מגע אינו בא לכלל היסט וא"ת א"כ כלי חרס המוקף
היכא כתיבא דמשום דאיכא במינו אע"ג דבדידיה ליכא ח)[מיטמא נימא]
טומאותיו, דכלי חרס אין
שמשון שמיישב דברי רש"י,
הואיל ואקשיתיה לזב עצמו בעי דתיהוי ליה טהרה לדידיה: כתיב
צמיד פתיל לא יטמא בהיסט ובפ"ק דנדה (דף ה:) אמר שאינו
מטמא אלא מאוירו, ומתוך
ומה שהקשו הרא"ש
ב
ג
שפיו שלו צר אין יכול להכניס
והריטב"א ע"ז מההיא
משכבו. מקיש משכבו לו: וכתיב וכל המשכב. אע"ג דלא דמי לזב
ניצול במעת לעת שבנדהד ה ובפ' הניזקין (גיטין דף סא:) נמי פריך וליחוש
אצבעו לתוכו, ולמדרס נמי
דאלפסי
עירניות].
דהא לא כתיב משכבו: וכל כלי פתוח. כלי חרס קאמר שהטומאה
שמא תסיטם אשתו נדה ואור"ת דצמיד פתיל חשיב בא לכלל מגע לפי
לא חזי, ובהיסט נמי להכי
ו
ז
יח. דמשמעו הא יש צמיד
אפקיה רחמנא להיסט כלי
פתיל שוב לא תבא לו
נכנסת לו דרך פתחו: מי לא עסקינן. מי לא משמע במקרא דאפי'
שעומד ליפתחח ולא דמי לקולית נבלה דאמ' בהעור והרוטב (חולין קכו:)
חרס בזב בלשון מגע, כדכתיב
שום טומאה מגבו. תוס'
מחוסר נקב כמחוסר מעשה דמי ואע"פ שחישב עליה לנוקבה אין
ייחדו לאותו כלי לאשתו נדה לישב עליו כל ימיה אמר קרא דמציל
(ויקרא טו) וכלי חרס אשר
הרא"ש. יט. [ד]אי לית ליה
יגע בו הזב וגו' ומהכא
לר' יאשיה כלאי זרעים,
טמאה במשא דהתם סתמא אינה עומדת לנקיבה אלא ע"י מחשבה
על מה שבתוכו באהל המת ואי טמא מדרס היכי מציל והא כל דבר
נפקא לן דזב מטמא בהיסט,
למה לי שדך דמשמע
אבל מוקף צמיד פתיל סתמו עומד ליפתח:
טומאה אין חוצץ בפני הטומאה אלא ש"מ דאין מדרס בכלי חרס
למימר דכל שאינו ראוי לטמא
למעוטי ח"ל אפילו בא"י
מפץ שטמא בזב אינו דין שיטמא במת. מק"ו דהכא קי"ל בכל
במגעו אינו מטמא בהסיטו,
נמי אינו לוקה אלא
הלכך כלי חרס המוקף צמיד פתיל טהור מכל טומאה ובהיסט
טמאים במת. באהל המת,
משמע דבכלאי זרעים לא
❖
דוכתא כ) דכל המטמא מדרס מטמא טמא מת וא"ת כלי
נמי לא מטמיא ליה כדפרישית לעיל דכל שלא בא לכלל מגע
דכתיב (במדבר יט) וכל כלי
פליג. תוס' קידושין לט.
לא בא לכלל משא לפיכך מציל על מה שבתוכו: מתני' שזורעין
פתוח וגו' ואי זהו כלי
חרס המוקף צמיד פתיל יוכיח שטמא בזב דמטמא בהיסט כדפרישית
שטומאתו קודמת לפתחו הוי
בתוכה ה' זרעונין. ולא הוי עירבוב שיש בה כדי להפריש
לעיל וטהור במת ואומר ר"ת דלא שייך למימר יוכיח מצמיד פתיל
אומר זה כלי חרס, וכתיב
רב נסים גאון
ביניהם הפרש הראוי: ד' מד' רוחות הערוגה. ממלא את
דמה שהוא בהיסט הזב היינו משום דהוי כאילו נגע הזב בתוכו
טמא הוא, ואפילו פיו צר הרי
ט
י
הוא ראוי להאהיל עליו (ב"ק
פכין קטנים שטהורין בזב
כל הרוח עד סמוך לקרן: ואחת באמצע. גרעין אחד.
כדאמרי' איזהו מגע שהוא ככולו הוי אומר זה היסטו ובמתיא אם היה
. רחמנא ליצלן. כיחד
טמאים במת. ממה שאמרה
כה:)
והא
כזית ממנו בתוכו היה טמא: לית ליה טהרה במקוה. תימה
ואע"פ שכל אצלט) הקרנות סמוכין זה לזה ואין ביניהם
ממנו טעמו של דבר, מפני
התורה בענין הזב [ויקרא
שתלוי בהבנת הלב כדמפרש
טו] וכלי חרש אשר יגע בו
דבסוף כיצד הרגל (ב"ק דף כה:) קאמר עלה דמפץ דהכא וקא מייתי לה
הרחקה ג' טפחים ויונקים זה מזה אין כאן בית
לקמן (כתובות מה:)
.
הזב ישבר, ולא אמרה וכל
בין לטומאת ערב בין לטומאת ז' מה שייך להזכיר טומאת ערב וז'
מיחוש דגבי כלאים היכרא הוא דבעינן דלא להוי
יב
כלי חרש, למדנו שפכין
קטנים טהורין בזב, ואמרו
כיון דאין לו טהרה לעולם וי"ל דהאי ק"ו אהני נמי לפשוטי כלי עץ
עירבוב דהא אכלאים קפיד קרא אבל ליניקה לא
במת [במדבר יט] וכל כלי
המיוחדים למדרס דטמאים במת ומייתי הא לטומאת ז' אי נמי
חיישינן אפילו בכלאי הכרם דאורייתא כדתנן (ב"ב דף כו.) זה סומך
פתוח, אפילו כל שהוא.
לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן ואע"ג דינקו מתתאי וכ"ש כלאי
וכבר פירשנו בברכות. הרי
ברייתא איירי בכל מפצים בין במפץ עץ בין במפץ שיפה וגמי ובמפץ
יג
יד
טו
למדנו שפכין קטנים טמאין.
זרעים דרבנן דלא חיישינן ליניקה כדתנן גבי ראש תור לקמן
עץ קאמר התם דמייתי ליה לטומאת שבעה דאית ליה טהרה במקוהטז:
מי לא עסקינן דייחדינהו לאשתו נדה. פי' בקונטרס ואי מיטמא
בשמעתין [פה:] וגבי ב' שורות והרי יש כאן היכר גדול רוח זו זרועה צפון
מדרס היכי מציל והלא כל דבר טמא אינו חוצץ בפני הטומאה
ודרום וזו זרועה מזרח ומערב אבל בין זרע האמצעי לזרעוני הרוחות
אלא ש"מ דלא מיטמא מדרס הלכך כלי חרס המוקף צמיד פתיל טהור
צריך הרחקה כדי יניקה דאין שם היכר ואי הוו מקרבי הוי עירבוב.
מכל טומאה ובהיסט נמי לא מטמא דכ"ד שלא בא לכלל מגע אינו
והמפרש ד' גרעינין בד' הרוחות טועה דאי ההרחקה משום יניקה ט'
בא לכלל משא ואין נראה דודאי מטמא בהיסט כלי חרס מוקף צמיד
זרעונין יש לזרוע בו ד' בד' הקרנות ואחד בכל רוח ורוח באמצעו וא'
פתיל כדמוכח בנדה (ה:) ובגיטין (סא:) כדפירשתי לעיליז ומפרש ר"ת
באמצע הערוגה ויש בין כל אחד ואחד ג' טפחים כשיעור יניקה טפח
דמדכתיב וכל כלי דייק דמי לא עסקינן דיחדינהו לאשתו נדה יחדכל
ומחצה לכל אחד. הלכך לכל הרוח הוא ממלא עד סמוך לקרן ואפילו
טומאות הבאות דרך גב יש לנו לטהרו מדכתיב וכל הילכך אפילו
אין בין זרע שברוח זו לזרע שברוח זו ג' טפחים לא איכפת לן דלענין
כלאים היכר בעלמא הוא דבעינן כדפרישית: זרועיה. ובגמ' מפרש
ייחד להו לישיבה טהורים אבל בהיסט מטמו דטומאה הבאה דרך
היכי משמע ה' זרעונים בו' טפחים: גמ' תוציא חד צמחה חד
תוך הוא דחשבינן כאילו נגע בפנים כדאמרינן איזהו מגעו שהוא
זרועיה תרי תצמיח חד. וששה טפחים דליכא למילף מקרא:
ככולו הוי אומר זה היסטו ור"י מפרש דלא בעי למימר דמיירי קרא
בכל ענין אפי' ישבה עליהם אשתו נדה או היסיטן אלא אם ייחד כלי
קים
חרס לאשתו נדה טהור דאין כלי חרס מטמא מדרס דאי (ייחד) טמא לא יציל בצמיד פתיל אע"ג דלא ישבה עליו דאע"פ שבמת אינו
מקבל טומאה מגבו כיון דבמדרס יכול לקבל טומאה אין לו לחוץ באהל המת ומסופק ר"י בכך: מניין לערוגה שהיא ו' כו'. י"א דערוגה
ו' נפקא לן מדכתיב לחייו כערוגת הבושם (שיר ה) ומשמע לחייו לשון לוחות והם היו ו' על ו' מכלל דערוגה נמי כן היא: ארבע על
ארבע רוחות הערוגה. באמצע הרוח כדמוכח בגמרא לפי מה שאפרש בעז"ה ומה שפירש הקונטרס דכלאי זרעים דרבנן אינו נראה
לר"י דהא אמרי' בפ' כל הבשר (חולין קטו.) כלאי זרעים ליתסרו דהא תיעבתי לך הוא ואין נראה לומר דלהרכבת האילן קרי כלאי זרעים
משום דבספ"ק דקידושין (דף לט.) מפיק הרכבת האילן משדך לא תזרע כלאים ועוד דהתם בקידושין אמר אההיא מילתא גופא בהמתך לא
תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה ומה בהמתך נוהג בין בארץ בין בחו"ל אף שדך נוהג בין בארץ בין
בחו"ל ופריך ואלא הא כתיב שדך ומשני ההוא למעוטי זרעים שבחו"ל ל)(ובפ' המביא) משמע דבא"י אסירי מדאורייתא ואפי' לר' יאשיה דאמר
אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד היינו להתחייב משום כלאי הכרם דלא תזרע כרמך אבל אלאו דלא תזרע שדך מודה דחייביט:
וקים