פז:
אמר
רבי עקיבא
פרק תשיעי שבת
תורה אור השלם
מסורת הש"ס
כאשר
צוך
במרה. ואם תאמר
לחנייתן. שהרי בר"ח חנו והכי קאמר ששי לחנייתן הוא הששי בחדש
מנא ליה דבמרה איפקוד
א) סנהדרין נו:, ב) ערכין ט:
1 שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת
סוכה נד: ר"ה ו: כ. [תוספתא
הוא ששי בשבת: למסען. אף למסען שביום שבאו למדבר סיני
אשבת דילמא כאשר צוך בפרשת מן דאשכחן דיני שבת
לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְיָ
ערכין פ"א], ג) יש שכתבו
דברים ה יא
אֱלֹהֶיךָ:
נסעו מרפידים: וקא מיפלגי. רב אחא ורבא במצות שבת שנאמר
כתובין שם את אשר תאפו אפו וגו' וי"ל משום דבכיבוד אב ואם
א
2 וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל
דהך וריש ירחא הוא דבור חדש
וכצ"ל וריש ירחא דסיון חד
נמי כתיב כאשר צוך ומסתמא כי היכי
דהאי כאשר צוך במרה הכי
להם במרה אם נצטוו על התחומין בו ביום או לא דכתיב בדברות
עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר
בשבתא שהרי אייר חסר
סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין
נמי האי וכן מוכח בפרק ד' מיתות
האחרונות שמור את יום השבת לקדשו
[תו"י]:, ד) יש שכתבו שזהו
סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם
כאשר צוך ש"מ קודם הדברות נצטוו
(סנהדרין דף נו:) דאיתמר מילתיה דר'
דיבור חדש וגרסי' חיסר אייר
לחנייתן רב אחא בר יעקב אמר למסען
לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם
עשהו חסר כסדרן. רש"ל,
מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
בה: ואר"י במרה. דכתיב שם שם לו
יהודה אתרווייהו וא"ת וכיון דבמרה
וקמיפלגי בשבת דמרה דכתיב כאשר צוך
ה) [שמות טז], ו) [שמות
שמות טז א
1
חק ומשפט (שמות טו): אתחומין לא
איפקוד אשבת היכי אמרינן בפ' כל
כה], ז) [ויקרא ט], ח) [שם
3 וּבֹקֶר וְּראִיתֶם אֶת כְּבוֹד
ה' אלהיך ואמר רב יהודה אמר רב כאשר
א)
יז], ט) [סוטה כז:], י) דבור
יְיָ בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם
איפקוד. הלכך כשנסעו מרפידים
כתבי (לקמן קיח:) אלמלי שמרו ישראל
❖
צוך במרה מר סבר אשבת איפקוד אתחומין
זה שייך לקמן דף פ"ח,
עַל יְיָ וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ
שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה
נסעו בשבת שלא הוזהרו לילך יותר
(ה)
שמות טז ז
עָלֵינוּ:
לא איפקוד ומר סבר אתחומין נמי איפקוד
4 שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ
מאלפים אמה: לערב. לערב משמע
ולשון שנאמר ויהי ביום השביעי יצאו
הגהות הב"ח
וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא
ת"ש ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים בארבעה
לערב הבא: ריש ירחא דאייר שבתא.
מן העם ללקוט וגו' וכתיב בתריה
שמות טז כו
יִהְיֶה בּוֹ:
(א) גמ' אלא אימא מבערב:
עשר שחטו פסחיהם ובחמשה עשר יצאו
5 וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן
ויבא עמלק אמאי קרי להאי שבת
שהרי ניסן מלא הוא לעולם (ו) ג)וריש
(ב) שם א"ל רב אסי
בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד
ירחא דסיון בחד בשבתא: השלים
ולערב לקו בכורות לערב ס"ד אלא מבערב
לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן: ראשונה כיון דבמרה נצטוו והא לא
מחוזנאה: (ג) שם ראשון
(א)
❖
לשכון בישראל ראשון
ניסן. נתמלא בשלשים יום לשון שלם
היתה שבת ראשונה דמעיקרא כתיב
שמות מ יז
לקו בכורות ואותו היום חמישי בשבת היה
לברכת כהנים ראשון
ויסעו מאילם ויבאו וגו' ואמרינן
ד)חיסר אייר שהרי אייר חסר כסדרן
מדחמיסר בניסן חמשה בשבת ריש ירחא
(ד) שם ואין
לאיסור הבמו':
ומתרמי סיון בחד בשבתא: ואותו
בסמוך דאותו היום שבת היה ועוד
בין ר"ה לר"ה ואין בין
מוסף רש"י
דאייר שבתא וריש ירחא דסיון חד בשבת
פסח לפסח אלא ד' ימים:
היום שבת היה שנא' ובקר וראיתם
מקשים דמשמע מתוך הפסוקים ששתי
(ה) רש"י ד"ה אתחומין וכו'
כאשר צוך ה' אלהיך.
קשיא לרבנן אמרי לך רבנן אייר דההיא שתא
וגו'. שנתרעמו בו ביום על המן
שבתות היו קודם ראשונה כשנסעו
שלא הוזהרו שלא לילך:
כתיב בדברות אחרונות גבי
עבורי עברוה תא שמע דלא עברוה ניסן שבו
(ו) ד"ה ריש ירחא וכו' לעולם
שבת וכבוד אב ואם, והיכן
מאילם ואחר אותו שבת ירד להם המן
כדכתיב וילונו על משה וגו' להמית
הס"ד ואח"כ מ"ה וריש ירחא
צוך, הא ליכא למימר דמשה
יצאו ישראל ממצרים בארבעה עשר שחטו
וכתיב ויהי ביום הששי לקטו לחם
את כל הקהל הזה ברעב ה) והבטיחם
דסיון בחד בשבא שהרי אייר
הוה אמר להו בערבות מואב
חסר כסדרן ומתרמי סיון
כאשר צוך בסיני, דמשה לאו
פסחיהם בחמשה עשר יצאו ולערב לקו
משנה וגו' ויניחו אותו עד הבקר וגו'
להוריד להם מן למחר וע"כ בחד
בחד בשבתא הס"ד. ואח"כ
מאליו היה שונה להם משנה
[ויאמר משה אכלוהו היום וגו' ששת
בשבת ירד להם מן תחלה שנאמר
בכורות לערב ס"ד אלא אימא מבערב לקו
מ"ה השלים וכו' ואח"כ
תורה ומזהירם על מצותיה,
ד"ה חיסר אייר עשהו חסר
אלא כמו שקבלה הוא, והיה
ימים תלקטוהו וגו' ויהי ביום השביעי
ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי
בכורות ואותו היום חמישי בשבת היה השלים
כסדרן הס"ד והשאר נמחק:
חוזר ומגיד להם וכל מה
לירידתו שבת לא יהיה בו: ריש ירחא
יצאו מן העם ללקוט וגו'] משמע
(ז) ד"ה לשכון וכו' לא שכן
ניסן ואירע אייר להיות בשבת חסר אייר
שכתוב בדברות אחרונות היה
הס"ד: (ח) תוס' ד"ה ואמר
דסיון חד בשבת. כשתשלים לאייר
שבשבת שלישית שאחר מרה היא:
כתוב בלוחות וכן שמע בסיני
ואירע סיון להיות באחד בשבת קשיא לרבנן
(סנהדרין נו:). אלא ארבעה
ר' יהודה וכו' וליכא למימר.
ואמר
עד ט"ו ויום ט"ו ר"ח סיון: עשר
רב יהודה כאשר צוך במרה.
ימים בלבד. אם נקבע
נ"ב וברש"י מס' סנהדרין דף
הא מני ר' יוסי היא אמר רב פפא ת"ש 2 ויסעו
❖
עטרות. ראשון לעשרה דברים: ראשון
האי קרא במשנה תורה
עכשיו באחד בשבת יהא
נו משני תירוץ אחר ע"ז ע"ש:
מאלים ויבואו כל עדת בני ישראל וגו' בחמשה
לשנה הבאה בחמישי בשבת
לבריאת עולם. שאחד בשבת היה:
כתיב וליכא למימר (ח) כאשר צוך במתן
(ר"ה כ. וסוכה נד: וערכין
עשר יום לחדש השני ואותו היום שבת היה
ראשון לנשיאים. להקרבת נשיאים
תורה שהרי משה לא היה מספר אלא
ט:) קסברי לעולם כל חדשי
רבינו חננאל
השנה אחד מלא ואחד חסר
לחנוכת הבית: ראשון לכהונה. אותו
דכתיב ובקר וראיתם את כבוד ה' וכתיב
על הסדר ובכולהו לא כתיב כאשר צוך:
3
ואין מעברין ואין מחסרין
לחנייתן, דאלמא בשבת
אתחומין
לא איפקוד. אין צ"ל
היום שמיני למילואים ועבודה באהרן
ששת ימים תלקטוהו ומדחמיסר באייר
שום חודש לצורך והויא לה
במסען היו, ולא היו מצווין
4
שנה שנ"ד ימים, נמצאת
על התחומין באותה שעה.
דאתיא כר' עקיבא
ובניו ועד עכשיו היה בבכורות:
שבתא ריש ירחא דסיון חד בשבת קשיא
כל השנה שבועים שלמים
רב אחא בר יעקב אמר
ראשון לעבודה. לסדר עבודת ציבור
דאמר ט)תחומין דאורייתא דהא משמע
חוץ מד' ימים, והן הדוחין
אף ביום חנייתן היה מסען,
לרבנן אמרי לך רבנן אייר דההיא שתא
לכ"ע דבסיני לכל הפחות איפקוד
תמידין ושאר קרבנות של תרומת
קביעות השנה מקביעות
והוא חד בשבא, ומצווין
עבורי עברוה א"ל רב חביבי מחוזנאה לרב
חברתה (ר"ה ו: וכעי"ז שם
היו על התחומין. ת"ש ניסן
(ב)
הלשכה: לירידת אש. ותצא אש מלפני
אתחומין דלאו דוקא נקט תחומין אלא
כ. וסוכה שם וערכין שם).
שיצאו בו ישראל ממצרים
אשי ת"ש ויהי בחדש הראשון בשנה
5
כלומר הוצאה שהיו מוליכין עמהן כל
ה' ותאכל על המזבח וגו' (ויקרא ט):
ואם היתה שנה מעוברת
ביום חמישי הוה, דמשכחת
חמשה. קסבר חודש עיבור
השנית באחד לחדש הוקם המשכן תנא
[לה] אייר בז' וסיון בחד
לאכילת קדשים. במחיצה ועד עכשיו היו
אשר להן ומר סבר אהוצאה לא
לעולם חסר ואינו דוחה את
בשבת. אמרי לך רבנן אייר
אותו יום נטל עשר עטרות ראשון למעשה
איפקוד ומר סבר איפקוד ואע"ג
נאכלים בכל מקום: לשכון בישראל. שכינה
המועדות אלא יום אחד שהוא
דההיא שתא עבורי עברוה
יתר על ד' שבועות (ר"ה ו:
וסיון בתרין בשבת. ת"ש
דבפרשת מן כתיב אל יצא איש
שרתה שם כדכתיב ושכנתי בתוכםו) מכלל
בראשית ראשון לנשיאים ראשון לכהונה
❖
וכעי"ז שם כ. וסוכה שם).
דלא עברוה, דתניא יום
דעד השתא לא (ז) שרתה: לברך. ברכת
ממקומו ודרשינן מיניה הוצאה בספ"ק
ראשון לעבודה ראשון לירידת האש ראשון
ט"ו בניסן יום חמישי,
השלים ניסן אירע אייר
דעירובין (דף יז:) איכא למימר שאחר
כהנים כדכתיב ז) וישא אהרן את ידיו
לאכילת קדשים ראשון לשכון שכינה ראשון
(ג)
להיות בשבת, חיסר אייר
מוסף תוספות
וגו': לאיסור הבמות. מעכשיו
מתן תורה נאמר אחר שנעשה המשכן
אירע סיון להיות באחד
לברך את ישראל ראשון לאיסור הבמות
[כמו] שאמר הקב"ה להניח צנצנת
נאסרו שהוא ראוי לפתח אהל מועד
א. ששת ימים תלקטוהו
בשבת. הא מני ר' יוסי היא.
ב
ראשון לחדשים ומדריש ירחא דניסן דהאי
וביום השביעי לא יהיה
אמר רב פפא ת"ש בחמשה
לפני העדות ומשום דשייכי למילי
כדכתיב ח) ואל פתח אהל מועד לא
בו. תוס' הרא"ש. ב. המן
עשר יום לחודש השני,
שתא חד בשבת דאשתקד [בד'] בשבת
הביאו: דהאי שתא. שנה השנית
דמן כתבינהו התם ולמאן דאמר
הכתובה שם, ולא נאמרה
אותו היום (ערב) שבת היה,
עד אחר שנעשה המשכן
ומדט"ו באייר בשבתא ריש
דתניא אחרים אומרים אין בין עצרת
ליציאתם הוקם המשכן: ד' ימים.
איפקוד אע"פ שבמרה נאמר כתביה
ב)
שאמר לו הקב"ה להניח.
ירחא דסיון בחד בשבא.
לעצרת ואין בין ר"ה לר"ה אלא ד' ימים
התם כדפרישית:
כשאתה קובע כל החדשים כסדרן
ופרקי' דעיבורי עברוה
תוס' הרא"ש. ג. ופסח
(ד)
ואותו יום חמישי בשבת היה
מצרים מקחו בעשור
לאייר וראש ירח סיון תרין
אחד מלא ואחד חסר הוו ארבעה
בלבד ואם היתה שנה מעוברת ה' הוה
בשבתא. אמר ליה רב חבי
לחודש. שיטה להר"ן.
כו'. ואם כן ברביעי
ימים בין תחלת שנה לתחלת שנה
מחוזנאה לרב אשי ת"ש
ליה ריש ירחא דאייר מעלי שבתא וריש
ויהי בחודש הראשון בשנה
שחטו פסחיהם ונמצא בשבת שעברה
אחרת שמנין חדשי לבנה כסדרן שנ"ד
ירחא דסיון שבתא
קשיא בין לרבי יוסי
השנית באחד לחודש הוקם
לקחו פסחיהן שאז היה בעשור לחדש
ימים כולן שבועין חוץ מארבעה ימים:
ג
המשכן, ותניא אותו היום
בין לרבנן לר' יוסי
שבעה חסרין עבוד
ואם היתה שנה מעוברת ה'. דקסבר
ועל כן קורין אותו שבת הגדול
נטל עשר עטרות, ראשון
לרבנן
למעשה בראשית, אלמא חד
לפי שנעשה בו נס גדול כדאמרינן
שני האדרים עבדינן חסרים ופסח
בשבא היה. ומדראש חדש
דחוי יום אחד לקמן: ז' חסרים עבוד. ולא היו אלא ג' בין פסח לפסח
במדרש (שמות רבה פ' בא) כשלקחו פסחיהם באותה שבת נתקבצו
ניסן שנה שנית חד בשבת,
ראש חודש ניסן דראשונה
בכורות אומות העולם אצל ישראל ושאלום למה היו עושין כך אמרו להן
הלכך דאישתקד בה' בשבא ולית ליה דאחרים דאמרי אין מעברין
ארבע בשבת, דתניא אחרים
ואין מחסרין שום חדש לצורך אלא לעולם אחד מלא ואחד חסר:
זבח פסח לה' שיהרוג בכורי מצרים הלכו אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש
אומרים אין בין עצרת
לעצרת ואין בין ראש השנה
ממנו שישלחו ישראל ולא רצו ועשו בכורות מלחמה והרגו מהן הרבה
לרבנן לראש השנה אלא ארבעה
הה"ד למכה מצרים בבכוריהם: וכתיב ששת ימים תלקטוהו.
תימה היכי מייתי ראיה מהאי קרא דבשבת היה והלא זה הפסוק נכתב
ימים בלבד, ואם היתה
שנה מעוברת חמשה. וכיון
אחר שירד כבר מן שבוע כשהגידו נשיאי העדה למשה שלקטו לחם משנה דכתיב ויאמר משה אכלוהו היום וגו' ששת ימים תלקטוהו והמן
דראש חדש ניסן ארבעה
כבר ירד מיום ראשון שעבר ואור"י דאע"ג דלא נאמר עד אח"כ מ"מ מוכח שפיר דמשה שכח לומר להם והיה אומר היה לי לומר לכם מה
ראש חודש סיון שבת,
שאמר הקב"ה כשנתן את המן שתלקטוהו ששת ימים וא"כ אחד בשבת היה: עשר עטרות נטל אותו היום. הא דלא חשיב ראשון להקמת
וקשיא בין לרבנן דאמרי
תרין בשבא, ובין לר' יוסי
המשכן משום דאמרינן במדרש (ויקרא רבה פ' שמיני) שכל ז' ימי המלואים היה משה מעמיד המשכן ומפרקו אי נמי משום דעליה דהקמת
דאמר חד בשבא.
המשכן קאי דה"ק אותו היום של הקמת המשכן נטל עשר עטרות אחרות: ראשון לאכילת קדשים. ובת"כ במקום אכילת קדשים קתני
שחיטתן בצפון: י)לרבנן ח' חסירין עבוד. אומר ר' יצחק דלא הוי צ"ל ח' חסירין עבוד אלא ז' חסירין ואייר דההיא שתא עבורי עברוה
כדאמר לעיל אלא
משום דלר"י איצטריך
למימר דשבעה חסירין עבוד דהא תניא לעיל דאותו יום
ה' בשבת היה נקט
נמי לרבנן שמנה:
כפה