צ:
אמר
רבי
עקיבא
פרק
תשיעי שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אם
לנטיעה שתים. פי' אותם שהם ראויים לנטיעה אי נמי כלומר
זרע קישואין. חשוב הוא וחייב בשני גרגרין: המוציא חגב חי (ב) כל
מ א מיי' פי"ח מהלכות
א) לעיל עט. פ:, ב) [לעיל
עט.], ג) [תוספתא פ"ט],
שבת הלכה יח:
שהוא. שמצניעין אותו לקטן לשחק בו כדמפרש רבי יהודה בסיפא
במקום שרגילין לנוטען והוי סתמא לנטוע דאי במוציא ממש
מא ב שם הלכה ז:
ד) [לעיל פ:], ה) [ובערוך
דמתני': מת. הרי הוא כשאר אוכלין וחייב בכגרוגרת: ציפורת
לנטיעה הא אמר בריש פ' המצניע (לקמן צא.) מחייב היה ר' מאיר
מב ג שם הלכה יג:
ערך תר כתב דחזי לתפור פי
במוציא חטה א' לזריעה: שמצניעין אותו לחזיר. פירוש
א ד ה מיי' שם הלכה כ
דלעת ע"ש], ו) בס"א: לפקח,
כרמים. לקמיה מפרש מאי היא ומאי רפואתו: שמצניעים אותו לקטן
❖
ז) [לקמן קכא.], ח) [ויקרא
כא:
כו'. ות"ק מהאי טעמא נמי מחייב
שראוי ליתן לעובד כוכבים או למכור
יא], ט) משום בל תשקצו
ליה בחגב טהור ומיהו אטמא פליג
לו אבל ישראל אסור לגדל חזיר:
דמאיס הוא וכל דבר מיאוס
זרע קישואין שנים זרע דילועין שנים זרע פול
דלא
אית בי' משום בל תשקצו
תורה אור השלם
לימרו מיכל קא אכיל ליה
דלא מצנעי ליה לשחק דילמא אכיל
כדאיתא במס' מכות וכו'
המצרי שנים חגב חי טהור כל שהוא מת
ליה כדלקמן: גמ' כדי לזבל. אלמא
ועבר משום בל תשקצו.
(א) א
כצ"ל, י) [פ"ט],
1 לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב
כ) [בתוספתא איתא. בין חיין
כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ: קהלת י ב
כגרוגרת צפורת כרמים בין חיה בין מתה
זרע הבא מגרעין אחד חשיב: הא
אומר רשב"א דמשמע מכאן דחגב
בין מתים], ל) [וע"ע תוס'
2 אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת
דזריע. מאחר שהן זרועין חשיב
טהור אין טעון שחיטה מדלא קאמר
כל שהוא שמצניעין אותה לרפואה ר' יהודה
ע"ז לח. ד"ה לעולם ותוס'
נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ
חולין סו. ד"ה במאי],
דלא לימרו דקאכיל ליה בלא שחיטה
כל אחד ואחד ואדם טורח לזבל אחד
הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם
❖
אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא
מ) [בחולין סה: כתבו וכן מצא
וְנִטְמֵתֶם בָּם: ויקרא יא מג
שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו: גמ'
ועוד דת"ק קאמר בסמוך בחגב חי
מהם אבל דלא זריע אין אדם טורח
בספר ישן ובע"ז לז: ד"ה
בראשו כתבו וגי' זו נמצאת
לזרוע גרגיר אחד: המוציא גרעינין.
טמא דילמא מיית ואכיל ליה ובטהור
ורמינהי זבל וחול הדק כדי לזבל קלח של
בפי' ר"ח], נ) ועתי"ט מיישב
א)
מוסף רש"י
❖
גרעיני תמרה: ביצה קלה. כגרוגרת
לא חייש והיינו משום דמותר בלא
תמי' זו,
כרוב דברי ר"ע וחכמים אומרים כדי לזבל
כדי לזבל קלח של כרוב.
שחיטה ובתוספתא דמסכת תרומות
מביצה שהיא קלה לבשל וזו של
י)
דקלח אחד חשוב (לעיל עט.).
כרישא ב) אמר רב פפא הא דזריע הא דלא
תרנגולת ד): לחשבון. כמו שנותנים
תניא אוכל אדם חגבים בין חיין
כרישא. קפלוט (לעיל עט.
הגהות הב"ח
זריע לפי שאין אדם טורח להוציא נימא
לסימן עדות לכל דינר פשוט: אחרים
בין שחוטין ואע"ג דאסור לאכול
פ:) ושיעוריה זוטר משל כרוב
כ)
(ג)
(א) גמ' פול המצרי שנים
(שם).
אחת לזריעה: זרע קישואין: ת"ר המוציא
אומרים ה'. דעד ד' כללות חשיב
חי משום בל תשקצו מ"מ מותר לחתוך
ג) ב
המוציא חגב: (ב) רש"י
הדרן עלך אמר ר'
❖
ממנו אבר ולאוכלו על ידי רחיצה
איניש ולא מינשי ואין צריך לתת סימן
גרעינין אם לנטיעה שתים אם לאכילה
עקיבא
ד"ה המוציא חגב חי טהור
כל שהוא: (ג) ד"ה לחשבון
ואין בו משום אבר מן החי ורש"י
אבל חמש מינשי ומותיב סימנא לכולהו:
כמלא פי חזיר וכמה מלא פי חזיר אחת אם
וכו' לסימן לכל כצ"ל ותיבת
לנישבין. לצוד עופות ובלע"ז ליצ"ש:
הביאו באלו טרפות (חולין דף סו.)
עדות נמחק:
רב נסים גאון
להסיק כדי לבשל ביצה קלה אם לחשבון
פרק י (ד) רש"י ד"ה
מקשה של חזיר. נימין קשין שבשדרה
מה"ג דמפיק חגבים אין טעונין
שתים אחרים אומרים חמש ת"ר המוציא
חזר והכניסו וד"ה
זרע פול המצרי שנים. פול
ג
של חזיר: אחת. דחזיא לאושכפי לתת
שחיטה מדכתיב ואת כל נפש החיה
אינו חייב הד"א: (ה) ד"ה
המצרי הוא אללוביה בלשון
שני נימין מזנב הסוס ומזנב הפרה חייב
אמר אביי וכו' בכלל גדול
בראש המשיחה של תפירה: צורי
הרומשת במים אלו דגים ואת כל
ישמעאל. והן דומות פולים
וכל שאינו כשר להצניע ואין
קטנים ביותר ובאמצעיתן
שמצניעין אותן לנישבין מקשה של חזיר
דקלים. נצרים קלופים לעשות סלים:
נפש השורצת אלו חגבים מדכתיב
מצניעין כמוהו אינו חייב
שחור. תמצא דבר זה
אחת צורי דקל שתים תורי דקל אחת:
שתים. לשתי בתי נירין: תורי דקל.
חגבים אחר דגים משמע דאין טעונין
כצ"ל והד"א עם ד"ה מהו
מפורש בתלמוד [ירושלמי
דתימא וד"ה בטלה וד"ה
כלאים פ"ח] כלאים פול
דקין מצורי והן מן הסיב הגדל
שחיטה כדגים ואפילו עוף הוה פטרינן
ציפורת כרמים בין חיה בין מתה כל שהוא:
קמ"ל דכל: (ו) תוס' ד"ה
המצרי כד דהוא רטיב אינון
ליה בולא כלום אי לאו דהוקש לבהמה
סביבותיו $ ולא ידעתי למאי ה) חזי:
המצניע וכו' בפ' כלל גדול
צוחין ליה לובי. כד דהוא
מאי ציפורת כרמים אמר רב פליא ביארי
וכל שאין כשר להצניע ואין
נגיב אינון צוחין ליה פול
פיילי ביירי. כך שמו: ומשתכח
כדאמר בהשוחט (שם כז:) ל):
❖
אמר אביי ומשתכח בדיקלא דחד נבארא
מצניעין כמוהו אינו חייב:
המצרי. דהא רב כהנא הוה
ועובר משום בל תשקצו.
בדיקלא דחד נבארא. בדקל בחור
משמע
קאי קמיה דרב והוה קא
ועבדי לה לחוכמא אכיל ליה לפלגא דימיני'
מעבר שושיבא אפומיה.
דשושיבא שרי ואומר ר"ת
שלא נכרך עדיין אלא בסיב א' שגדל
ופלגא דשמאליה רמי לה בגובתא דנחשא
שושיבא הוא ממיני ארבה.
גליון הש"ס
סביבותיו וכורכו: לחוכמא. לפתוח
דבפ"ב דמס' ע"ז (דף לז.) גבי איל
ו)
וביאור דבר זה במסכת ע"ז
וחתים לה בשיתין גושפנקי ותלי לה באיברא
גמ' אי הכי טהור נמי. עי'
הלב: גובתא. קנה: שיתין. לאו
בפרק אין מעמידין [דף לז]
קמצא דמפרש רב פפא דהיינו
משנה למלך פרק י"ז הלכה כז
מאי איל קמצא, רב פפא
דשמאלא וסימניך 1 לב חכם לימינו ולב
דוקא אלא מכסהו כסויין הרבה כגון
שושיבא ורב חייא בר אשי אמר
מהל' מ"א: רש"י ד"ה תורי
אמר שושיבא.
סליק פרק אמר רבי
כסיל לשמאלו וחכים כמה דבעי וגמר כמה
זפת ושעוה על גבה ואדמה: גושפנקי.
משמיה דעולא סוסבל וקאמר התם
כו' ול"י כו'. עי' ברכות דף
❖
עקיבא
כה ע"ב ברש"י ד"ה מאן
❖
חותמות: ותלי ליה באיברא דשמאלא.
דבראשו ארוך היינו שושיבא כ"ע
דבעי ואכיל ליה לאידך פלגא דאי לא
שמעת ליה:
בזרוע השמאלי: וסימן לב כסיל.
לא פליגי דאסור ל"ג דאסור אלא
מיעקר תלמודו: ר' יהודה אומר אף המוציא
רבינו חננאל
כגון זה שצריך לפקח לב לשמאלו:
גרס כ"ע לא פליגי דשרי דהכא
כו': ותנא קמא סבר לא מאי טעמא דילמא
לעזי רש"י
ואכיל לאידך פלגא.
בתר דאחכים:
משמע דשושיבא שרי ולית ביה אלא
וכי תנן זרע קישואין שנים
אכיל ליה $ אי הכי טהור נמי דהא רב כהנא
ליצ"ש [לצי"ש]. חוט
זרע דלועין שנים וזרע פול
ואי לא. אכיל ליה אלא שדי ליה:
משום בל תשקצו וסתם מתניתין דפרק
המצרי שנים, רמינן עלה
שבתוכו עובר חוט מן
הוה קאים קמיה דרב והוה קמעבר שושיבא
❖
מיעקר תלמודו. וחכמתו שלמד על ידו
אלו טריפות (חולין דף סה:) שרי
למה לי שנים במעה אחת
השתי.
אפומיה אמר ליה שקליה דלא לימרו מיכל
ליחייב, דהא לענין זבל
נעקר ממנו: ות"ק סבר. חגב טמא לא
ראשו ארוך לכך נראה לר"ת דגרס
וחול הדק כדי לזבל כרישה
קאכיל ליה וקעבר משום
בל תשקצו
מצנעי ליה לקטן לשחק: דילמא אכיל.
כ"ע לא פליגי דשרי מ):
2
אחת. [אמר] רב פפא כד
רבינו חננאל (המשך)
ואפי' למאן דאמר קטן אוכל נבלות אין
זריע מזבל אפילו בחיטה
את נפשותיכם אלא דילמא
מיית ואכיל
כשהוא חי, אלא דילמא
אחת, לפיכך חייב על זבל
הדרן עלך א"ר עקיבא
ב"ד מצויין עליו להפרישוז) מודה הוא
ליה
ורבי
יהודה אי מיית
קטן מיספד
מאית ואכיל ליה. ור' יהודה
שיש בו שיעור לזבל אחת.
דלא יהבינן ליה בידים דתניא (יבמות דף
סבר סתם קטן כשהוא
אבל לזרוע בתחילה, אין
ספיד ליה:
המצניע
משחק בחגב חי או מאית
אדם טורח להוציא נימה
וכל אדם אין חייבין
קיד.) לא תאכלוםח) לא תאכילום להזהיר
אחת לזריעה. צורי דקל
בין טהור הוא בין טמא הוא
עליו אלא כשיעורו.
גדולים על הקטנים: אי הכי טהור.
חי
ותורי דקל. בו שמענן צורי
קשי ליה ומיספד ספיד ליה,
עלך אמר רבי
תימה לר"י דאמאי איצטריך למיתני הדרן
עקיבא נמי דילמא אכיל ליה ואי משום דאין בו
דקל, הוצין שחולקין אותן
אבל מיכל לא אכיל ליה.
הדרן עלך אמר ר' עקיבא
לשנים ושלשה וארבעה,
ליה הא תנא ליה חדא זימנא בפרק
איסור אבר מן החי דחגב אין טעון
פרק עשירי המצניע. כבר
וקולעין אותן, או שמלפפין
המצניע
לזרע ולדוגמא ולרפואה
מפורש (בפירקא קמא)
אותן ועושין אותן כמין
כלל גדול (לעיל דף עה:) (ו) ושאינו כשר
שחיטה אית ביה מיהא ט) משום בל
ד
חבל. תורי דקל, קליפי
[בפרק כלל גדול] כל שאינו
והוציאו בשבת חייב בכל
להצניע אינו חייב אלא המצניע נ):
תשקצו במסכת מכות (דף טז:) כדרב
חריות. והיינו א)דיתא דהוה
כשר להצניע ואין מצניעין
כהנא כו': שושיבא. מין חגב טהור:
הים רב הונא בו. ויש
כמוהו, אם הוציאו בשבת
מתקיף
שהוא וכל אדם אין חייב עליו אלא כשיעורו
שפירשוהו נבארא שהוא
אין חייב עליו אלא
חזר והכניסו אינו חייב אלא כשיעורו: גמ' למה ליה למיתני המצניע ליתני
אלא. לאו משום דחייש דילמא אכיל ליה
ליף בלשון ישמעאל. ולא
המצניעו. והשתא אתא
חי אלא דילמא מיית ואכיל ליה וקאכיל
דמי, כי נבארא סיב נקרא.
ופריש המצניע כלום בחול
המוציא לזרע ולדוגמא ולרפואה חייב בכל שהוא אמר אביי הכא במאי
צפורת כרמים. ממיני
שאינו כשיעור הוצאה,
טמא אבל טהור ש"ד: מיספד ספיד
חגבים. רבנן סברי חגב חי
[והצניען הוא] לזרע או
עסקינן ה כגון שהצניעו ושכח למה הצניעו והשתא קא מפיק ליה סתמא
ליה. תינוק ולאו אורחיה למיכליה:
כל שהוא, מפני שמצניעין
לדוגמא או לרפואה,
מהו
אותו לקטן לשחק בו,
והוציאו בשבת, חייב עליו
הדרן עלך א"ר עקיבא
כדכתיב התשחק בו כצפור
בכל שהוא [נ"א: כל
ותקשרנו לנערותיך, אבל
שהוא], ואלמלא שהצניעו
המצניע. בכל שהוא. דהא אחשביה: אלא כשיעורו. בכל אחד
חגב מת כאוכלין דמי
לא היה חייב עליו. ואחרים
שיעור המפורש לו בזרעונין חמשה זרע קישואין או דילועין או פול המצרי
ושיעורו כגרוגרת, ודווקא
שלא הצניעוהו אין חייבים
שנים ובשאר דברים כגון יין או אוכלין או גמי כשיעור המפורש בכלל גדול ובהמוציא: חזר והכניסו. זה שהצניע פחות
עליו אלא בשיעורו. למה לי
טהור. ור' יהודה סבר אף
למיתנא המצניע לזרע
טמא חי כל שהוא. ואמרינן
מכשיעור והוציאו אם חזר ונמלך שלא לזורעו והכניסו: (ג) אינו חייב. בהכנסה זו אלא אם כן יש בו שיעור שלם דכיון דנמלך עליו שלא
ליתני המוציא לזרע. פי'
תנא קמא מאי טעמא לא
לזורעו ביטל מחשבתו והרי הוא ככל אדם: גמ' ליתני המוציא זרע בכל שהוא חייב. ואף על גב דלא אצנעיה מעיקרא להכי
אמר חגב חי טמא כל שהוא.
הכי קאמר, אמאי לא תנן
דהא דבעינן שיעורא היינו טעמא כדאמרן שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה הלכך מוציא סתם פטור עד שיהא בו שיעור
אמר לך תנא קמא לא רגילי
המוציא לזרע או לדוגמא או
אינשי להצניע חגב טמא
לרפואה מה שהצניעו לכך,
אבל זה שהוציא נימא אחת לזריעה בהדיא גלי דעתיה דטרח ואחשביה: אמר אביי. ודאי מוציא לזריעה חייב ואף על גב דלא
לקטן לשחק בו דלמא אתי
חייב עליו כל שהוא, ומ"ט
אצנעיה מעיקרא ומתניתין דבעי מצניע במוציא סתם קאמר כגון לטלטלו מבית לבית דאינו חייב אלא משום דאחשביה בהצנעתו.
למיכליה. ואקשינן חגב חי
אדכרה למחשבה בהצנעה
טהור נמי לא ליהבו ליה
ולא אדכרה בהוצאה.
ואם תאמר כבר שנו בכלל גדול (לעיל עה:) (ה) כל שאינו כשר להצניע אינו חייב אלא מצניע הא מצניע חייב הכא במאי עסקינן דאיצטריך
ואהדרינן אמר אביי הכא
לקטן דלמא אתי למכליה
למתנייה כגון שהצניעו האי מצניע לזרע או לדוגמא ושכח
למה מצניעו והשתא מפיק ליה סתמא לטלטלו מבית לבית:
במאי עסקינן כגון שהצניעו
כשהוא חי, ואית ביה משום
בל תשקצו, דהא רב קאמר
ושכחו למה הצניעו, וקא
מהו מפיק ליה בסתמא. פי'
ליה לרב כהנא לא תעבר
שושיבא אפומך, דלא לימרו קא אכיל ליה וקא עבר משום בל תשקצו. ושושיבא הוא איל קמצא, וכבר העידו על איל קמצא דהוא אגמרינן דלא (עכפת) [אכפת] לן מאי קא מכוין בשעת הוצאה, בין קא מכוין להוציאו לאותו דבר שהצניעו לו, ובין אפקיה בסתמא,
דכן. אמרי לך רבנן לא רגיל סתם קטן למיכל דבר חי, והאי דלא יהבי ליה לקטן חגב חי טמא לשחק בו, לאו דלמא אכיל ליה
כיון דמעיקרא הצניעו לאחד מג'
דברים הללו או כיוצא בהן, אע"פ ששכח למה הצניעו
והוציאו בסתם חייב,
א) נראה דצ"ל דהוי חגר רב הונא ביה וכיון רבינו לדעת הש"ס דמגילה (כז ע"ב) ר"ה הוה אסר ריחא כו' ע"ש ועי' בערוך ערך תר התשיעי ותבין לתקן ולכוון את דברי רבינו ז"ל.