המצניע
פרק
עשירי שבת
צא.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מתקיף לה רב יצחק. פירש בקונטרס דפריך אאביי וקשה
מהו דתימא. כיון דשכח בשעת הוצאה שלא היה זכור בהצנעתו:
ב א מיי' פי"ח מהל' שבת
א
א) לעיל עו. זבחים מז.,
ב) [פסחים לג: ד"ה בכביצה],
הלכה כו:
בטלה לו מחשבתו. ואין כאן לא חשיבות מחשבת הצנעה ולא
דאמאי נטר ליה עד הכא ואומר הרב פור"ת בשם
ב
ג ב מיי' שם:
ג) צ"ל אי לא קפיד
מחשבת הוצאה: קמ"ל. דכל העושה סתם על דעת הראשונה עושה
רבינו שמואל דאדרב יהודה אבוה פריך וה"פ כיון דאמרת דמוציא
ג
ד ג מיי' שם:
אלא רוצה בקיומו לא אלא
ה ד מיי' שם הל' כז:
כו'. רש"ל, ד) [צ"ל דתני
ובחשיבותיה קמא קאי: כל שהוא תנן. וסתם משנה רבי מאיר:
חטה אחת לזריעה חייב אע"פ שאין רגילות משום דבתר מחשבתו
❖
ו ה מיי' שם:
בסיפא שהרי הוא שם במשנה
לאפוקי מגרוגרת. דשאר אוכלין:
אזלינן ה"נ כשחישב להוציא כל ביתו
ואדרב' בתוס' פ"ב דטבול
אלא מעתה. דמתני' בדעתיה תלינן
ניזול בתר מחשבתו ולא נחייבנו בפחות
יום ליתא וכ"ה ג"כ בתוס'
מהו דתימא בטולי בטלה מחשבתו קמ"ל כל
פסחים שם ד"ה ה"ג רש"י],
מוסף תוספות
כיון דפחות מיכן אינו חשוב בעיניו
כדקאמרת משום דעל דעת ראשונה
העושה על דעת ראשונה הוא עושה אמר
ה) [וע"ע תוס' פסחים לג:
מחשבת ליה שיעורא: חישב להוציא
ומשני התם בטלה דעתו אצל כל אדם
ד"ה לאימת ותוס' [נדה] יז:
א. דאוקמה למתניתין כגון
רב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי
❖
ד"ה אפילו],
שהצניעו ושכח למה
כל ביתו. בהוצאה אחת דלא אחשבה
דדאין אדם שלא יהא חשוב בעיניו
מאיר אף במוציא חטה אחת לזריעה פשיטא
הצניעו. תוס' הרא"ש.
אלא אם כן הוציא כולה כאחד: הכי
פחות מכן אבל הכא יש בני אדם
ב. היה לבעל הגמרא לסדר
כל שהוא תנן מהו דתימא כל שהוא לאפוקי
דברי ר' יצחק אחר
הגהות הב"ח
נמי. דכי אפקא פורתא פורתא לא
שחשובה להם חטה אחת לזריעה:
דברי אביי ולא יפסוק
מגרוגרת ולעולם $ עד דאיכא כזית קמ"ל דילמא בתר השתא אזלינן. משמע
או
מיחייב: בטלה דעתיה. ושיעורא
(א) רש"י ד"ה התם וכו'
ביניהם בהא דרב יהודה.
מתקיף לה רב יצחק בריה דרב יהודה אלא דאי בתר השתא אזלינן ליכא
ושיעור למחשבתו שניה:
רשב"א. ג. בשלמא אי לאו
דחשיב לאינשי חשיב: וכל אדם אין
ה
(ב) ד"ה יש דיחוי וכו' לא
דרב יהודה הוא אמינא
חייבין אלא כשיעורו. ואע"פ שהוכשר
מעתה חישב להוציא כל ביתו הכי נמי
למיבעיא מידי מדקאמר את"ל בתר
מיחייב חטאת מי: (ג) תוס'
מאי כל שהוא כזית
לזה והצניעו: כגרוגרת. איכא
ד"ה אי לענין וכו' דתניא מכל
השתא אזלינן הוציא גרוגרת לאכילה
דחשיב בעלמא אבל. חי'
דלא מיחייב עד דמפיק לכוליה התם בטלה
האוכל מלמד שמיטמא
הר"ן. ד. שאין מחשבתו
❖
שיעורא לאכילה ולהוצאה וכ"ש לזריעה
וצמקה וחזרה ותפחה מהו ולא מיבעיא
דעתו אצל כל אדם: וכל אדם אין חייבין
בכל שהוא:
מבטלת מה שהוא ראוי
דשיעורא בכל שהוא: ותפחה. ועמדה
ליה אקמייתא ואמאי אכתי תיבעי ליה
לכל בני אדם. רמב"ן.
עליו אלא כשיעורו: מתניתין דלא כרבי
ה. פשיטא ליה. תוס'
על גרוגרת קודם הנחה: ונמלך
אי הוה דיחוי אצל שבת או לא כדבעי
הרא"ש. ו. ועולם היה בו
שמעון בן אלעזר דתניא כלל א"ר שמעון
גליון הש"ס
א)
עליה לאוכלה. והניחה מהו: את"ל.
בסמוך דהא מיד כשצמקה נדחית
שיעור זריעה שהיה יכול
בן אלעזר כל שאינו כשר להצניע ואין
גמ' עד דאיכא כזית.
להתחייב מתחילה ועד
בההיא אע"ג דעקירה והנחה לאו
וי"ל דדוקא ההיא דבסמוך חשיב ליה
עיין עירובין דף פ ע"ב
סוף השיעור זה לזריעה.
מצניעין כמוהו והוכשר לזה והצניעו ובא
בחדא מחשבה הואי מיחייב: התם
דיחוי שנדחית בין משיעור ראשון בין
תד"ה אגב: שם ותפחה
ריטב"א. ז. מן התורה.
ונמלך עליה. עי' מנחות דף
תוס' פסחים לג: ד"ה
אחר והוציא נתחייב זה במחשבתו של זה
הוא דזיל הכא כו'. בשעת מחשבה
משיעור אחרון אבל הכא דמשיעור
נד ע"א תד"ה דמעיקרא:
לאימת. ח. דהרבה דברים
ראשונה היה בו כשיעור למחשבתו
אחרון מיהא לא נדחית לא חשיב ליה
אמר רבא אמר רב נחמן הוציא כגרוגרת
ו
שם וצמקה ונמלך. עיין
מדרבנן נסיב להו בתורת
דיחוי: אי לענין טומאה כביצה
לעיל עז ע"א תד"ה ועוד:
כהנים מקרא. תוס' הרא"ש.
ושיעור למחשבה שניה הלכך
(א)
לאכילה ונמלך עליה לזריעה אי נמי לזריעה
שם וכגון דאיכא פחות
ט. אוכל הנאכל בבת
אוכלין בעינן. $ משמע דלא מקבל
מיצטרפי עקירה והנחה: אבל הכא
ונמלך עליה לאכילה חייב פשיטא זיל הכא
מכביצ' אוכלין. עיין משנה
אחת. תוס' פסחים לג:
בעידנא דאפקה לא הוה בה שיעור.
אוכל טומאה בפחות מכביצה ומה
למלך פ"ד ה"א מהל'
ד"ה לאימת. י. מיד הו"ל
איכא שיעורא וזיל הכא איכא שיעורא מהו
ט"א: תוס' ד"ה אי לענין.
כמונח. רשב"א. יא. דנח
למחשבה שניה של הנחה ולא מצטרפי
שהביא ב) רש"י מת"כ דאוכל מקבל
משמע דלא מקבל אוכל
ממש על פחות מכביצה.
דתימא בעינן עקירה והנחה בחדא מחשבה
❖
הנחה לעקירה: כיון דאילו אשתיק.
טומאה בכל שהוא דתניא מכל האוכל
טומאה עי' זבחים דף לא.
ריטב"א.
❖
והא ליכא קמ"ל בעי רבא הוציא חצי גרוגרת
תד"ה אר"א:
בהך שניה אית בה שיעור לזריעה
(ג) שמטמא בכל שהוא זיכול יהא מטמא
ותפחה ונמלך עליה לאכילה מהו
לזריעה $
ומיחייב: השתא נמי מיחייב. הואיל
אחרים ת"ל אשר יאכל אוכל הנאכל
רב נסים גאון
מוסף רש"י
את"ל התם הוא דמיחייב דזיל הכא איכא
ויש שיעור למחשבה אחרונה ובשיעור
בבת אחת הוי אומר זה ביצת תרנגולת
פרק עשירי המצניע
זה איכא שיעורא למחשבה ראשונה
אומר ר"ת דאסמכתא היא דה"נ
שיעורא וזיל הכא איכא שיעורא הכא כיון
ובא אחר והוציא. בשבת
למאי אי לענין שבת
לרה"ר חייב, דחשיב מלאכה
ויותר: לא מיחייב. דהא בשעת
כגרוגרת בעינן אי לענין
מעשר ירק מרבינן בת"כ מוכל
דבעידנא דאפקה לא הוה ביה שיעור אכילה
מפני מחשבתו של זה שהוכשר
טומאה כביצה אוכלין
❖
הנחה ליכא שיעור למחשבה קמייתא:
מעשר הארץ ולא הוי אלא אסמכתא
לו והצניעו (זבחים מז.).
בעינן. אימא כגרוגרת
לא מיחייב או דילמא כיון דאילו אישתיק
בתר השתא. בתר מחשבה דהשתא
בעלמא חוהא דפריך בפרק כל
להוצאת שבת. הוא אמור
ולא חשיב עליה מיחייב אמחשבה דזריעה
בכמה מקומות, במשנה
אזלינן לענין הנחה: יש דיחוי. מה
שעה (פסחים ד' לג:) למ"ד משקין
המוציא אוכלין כגרוגרת,
רבינו חננאל
השתא נמי מיחייב ואת"ל כיון דאילו אישתיק
א
שחסרה בינתים אילו אנחה בההיא
מיבלע בליעי מהא דתנן טמא
והרבה כזה. ואסמכתא
ולא חשיב עליה מיחייב אמחשבה דזריעה
ולא תימא בטולי מבטלא
דילה מקרא דכתיב ארץ
שעתא לא מיחייב (ב) מי אמרינן תורת
מת שסחט זיתים וענבים כביצה
למחשבתו, אלא כל העושה
חטה ושעורה וגפן ותאנה
השתא נמי מיחייב הוציא כגרוגרת לאכילה
דיחוי דנדחה לו מחיוב חטאת ובטלה
מכוונת טהורים ואי מיבלע בליעי
ב
על דעת מחשבתו ראשונה
ורמון, ואמרו תאנה
הוא עושה. אמר רב יהודה
כגרוגרת להוצאת שבת.
לה עקירה וכי הדר תפחה והניחה
אמאי טהורים ומוקי לה בענבים שלא
$ וצמקה ונמלך עליה לזריעה מהו הכא ודאי
אמר שמואל מחייב היה
וכביצה לענין טומאת
הוי הנחה בלא עקירה: אי לענין
הוכשרו לאימת קא מיתכשרי לכי
כי אישתיק אמחשבה קמייתא לא מיחייב או
רבי מאיר אף במוציא
אוכלין. בתורת כהנים אוכל
חיטה אחת לזריעה. פי' הני
טומאה. דמיבעיא לך אם נטמא
מיטמא מלמד שהוא מיטמא
סחיט להו וכי סחיט להו בציר ליה
דילמא בתר השתא אזלינן ומיחייב ואת"ל
מילי לענין המצניע אפילו
בכל שהוא, א) ת"ל אשר
לטמא טומאת אוכלין או לאו כביצה
שיעוריה אתי שפיר גם לפי' הקונטרס
הצניע חיטה אחת והוציאה.
יאכל הא אינו מיטמא אלא
גבתר השתא אזלינן ומיחייב הוציא כגרוגרת
בעינן: והאי משלימו. שנחה אצלו
דאע"ג דמקבל טומאה בכל שהוא מ"מ
וההיא דתנן באידך פרקין
בכביצה. ובפרק יום
לאכילה וצמקה וחזרה ותפחה מהו יש דיחוי
זרעוני גינה פחות מגרוגרת,
הכפורים תניא ר' אומר כל
והשלימו וע"י הנחה זו נטמאו:
בציר ליה שיעורא מלקבל הכשר
ותנן זרע קישואין ודילועין
איסורין שבתורה בכזית
לענין שבת או אין דיחוי לענין שבת תיקו:
ד
מאי. מדחשיב הך זריקה לענין
לפירוש הרב פור"ת דמפרש בשם
ופול המצרי שנים, שיעורין
חוץ מטומאת אוכלין כו'.
דעלמא דלאו למצניעין,
וטומאת אוכלין מנלן דאמר
בעא מיניה רבא מרב נחמן זרק כזית
טומאה חשיב נמי לענין שבת כאלו
רש"י בפ' חבית (לקמן קמה.) דאין אוכל
ה
שאין אדם מוציא נימה
ר' אבהו אמר ר' אלעזר אמר
תרומה לבית טמא מהו למאי אי לענין
הוא כגרוגרת ומיחייב או לא:
מקבל הכשר בפחות מכביצה וטעמא
אחת לזריעה, אבל המצניע
קרא מכל האוכל אשר
אפילו אחת חייב עליה.
יאכל, אוכל שאתה יכול
משום דמאשר יאכל נפקא לן לטמא
שיעורן
שבת כגרוגרת בעינן אי לענין טומאה
וכל אדם שהוציאו סתם
לאוכלו בבת אחת, ושיערו
אחרים בכביצה ואהא כתב אשר יבא
ט
בשלא הצניעו אינו חייב
חכמים שאין בית הבליעה
לענין שבת $ וכגון דאיכא פחות מכביצה
כביצה אוכלין בעינן לעולם
עליו אלא כשיעור אע"פ
מחזיק יתר מביצת תרנגולת.
עליו מים וכן בפרק אלו עוברין
אוכלין והאי משלימו לביצה מאי מדמצטרף לענין טומאה מיחייב נמי
שהצניעו [הראשון] ואינו
והזכרנו דבר זה בברכות ופי
(פסחים מה.) גבי בצק שבסידקי עריבה
מתחייב במחשבת הראשון,
אל משנה [במשנה] במסכת
לענין שבת או דילמא כל לענין שבת כגרוגרת בעינן א"ל תניתוה אבא שאול
דמפרש אביי כגון דאיכא פחות
ומתניתין דלא כרבי שמעון
מעילה בפרק קדשי מזבח
אומר שתי הלחם ולחם הפנים שיעורן כגרוגרת ואמאי לימא מדלענין
בן אלעזר. אבל אם
שנינו כל האוכלין מצטרפין
מכביצה אוכלין ונגעו בהאי בצק בפסח
הוציאו השני מדעת המצניע
לפסול את הגויה בכחצי
יוצא
דאיסורו חושבו מצטרף אע"ג דבלא
הראשון חייב. ואם הוציא
פרס ומזון ב' סעודות
כגרוגרת שהוא כשיעור
לעירוב, וכביצה לטמא
צירוף פחות מכביצה הוה מצי לאוקמי דנגע שרץ בכזית שבסידקי עריבה בפסח דאיסורו חושבו מקבל טומאה בשאר ימות השנה אי קפיד
הוצאה [לאכילה], ומעיקרא
טומאת אוכלין וכגרוגרת
אין ג)אי לא לא אלא דלענין קבלת טומאה עצמה לא נפקא לן מינה מידי דבלאו הכי אסורה משום חמץ להכי נקט לענין לטמא אחרים ומייתי
היתה מחשבתו לאכילה
להוצאת שבת וככותבת
ונמלך עליה לזריעה,
ליום הכפורים.
רבינו תם ראיה דאין אוכל מקבל טומאה פחות מכביצה דתניא בפרק אלו עוברין (שם מד.) המקפה של תרומה השום והשמן של חולין
או לזריעה ונמלך עליה
ונגע טבול יום במקצתן פסל את כולן מקפה של חולין ושום ושמן של תרומה ונגע טבול יום במקצתן לא פסל אלא מקום מגעו והוינן בה
א) יכול יטמא לאחרים בכל
לאכילה חייב, ולא אמרינן
❖
צריך שתהא עקירה והנחה
שהוא.
מקום מגעו אמאי פסל והא לא הוי כביצה ורש"י ל"ג הכי אלא גריס והא בטל ברובא ומפרש דהכי פריך מקום מגעו אמאי פסול והא בטל
בחדא מחשבה. ובעיי דרבא
שום ושמן אגב מקפה דהא משום הכי קתני ברישא פסל את כולן ואין נראה למחוק הספרים ועוד נהי דבטלי ברישא להחמיר להקל לא
לא איפשיטו, הוציא חצי
גרוגרת לזריעה ותפחה
אמרינן דבטלי ועוד דלא שייך למימר דבטלי השום והשמן כיון שהן בעין מדקתני לא פסל אלא מקום מגעו ועוד ד)(דתניא בתוספתא) בד"א
רבינו חננאל (המשך)
והויא כגרוגרת ונמלך עליה
בזמן שהיא גוש בקערה משמע שהן בעין ואין להאריך ורש"י חזר בו בכריתות (דף כא.) וגבי פרה מיטמא טומאת אוכלין (חולין דף פב.)
לאכילה, בעידנא דעקירה
לרשות [היחיד] ורשות
והא דאמר בפ"ק דחולין (דף כד:) התורה העידה על כלי חרס אפילו מלא חרדל לאו דוקא חרדל אלא כלומר מלא ביצים ומשום דבחרדל איכא
הוה מחייב אמחשבתו
הרבים באמצע. [ודיקינן]
ושיעור למחשבתו הואי,
למאי קא בעי רבא הא בעיי,
טובא ראשון ושני כו' ומקבל טומאה מדרבנן נקט ליה ה):
ובעידנא דהנחה נמי
אי לענין שבת כגרוגרת
אי לענין שבת כגרוגרת בעינן. הוה מצי למיפרך אמאי נקט זרק ואמאי נקט תרומה ולבית טמא: כגון דאיכא פחות מכביצה
שיעורא היא למחשבתו
בעינן, שאם הוציא אוכלין
שבאותה שעה, ואילו
פחות מכגרוגרת פטור, אי
אישתיק ולא חשיב עליה אוכלים כו'. אור"י דלהכי נקט זרק דהשתא בהדי הדדי קא אתיין דלא מחייב לענין שבת עד דנח כדאמר בפרק המוציא
לענין טומאה כביצה אוכלין
(לעיל דף פ.) תוך ג' לרבנן בעיא הנחה על גבי משהו אבל מכניס מכי אתי תוך ג' איכא איסור שבת ואיסור טומאה ליכא עד דמצטרף ולא
י
יא
מחייב אמחשבה דזריעה,
בעינן, שאם טימא תרומה
השתא נמי מחייב. הוציא
פחות מכביצה פטור, האי
אתון
כגרוגרת לאכילה והיתה
כזית לענין מאי קא מיבעי
כשיעור בשעת עקירה, וכשצמקה וחסרה נמלך עליה לזריעה דמחייב עליה נמי בשעת הנחה, ובתר השתא אזלינן ומחייב.
ליה לרבא. ואהדרינן לעולם לענין שבת, וכגון שזרק לאותו בית טמא תרומה פחות מכביצה ואיתא התם, וזרק עכשיו כזית
אבל אם הוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה וחזרה ותפחה ועדיין מחשבתו כדהות, אע"פ דבעת עקירה יש בה כשיעור,
שהוא משלימו לההוא דאיתיה התם לכביצה. מאי, מדמצטרף לענין טומאה קא מחייב עליה נמי לענין שבת, ואי לאו דקא
כיון שחסרה בין כך, לכך מספקא לן יש דחוי אצל שבת או אין דחוי אצל שבת, וקיימה [בתיקו]. ועיקר דהא
מצטרף לענין טומאה ומחייב עליה, לא איחייב עליה לענין שבת, ומשום דקא מחשב ליה מחייב, כי האי דסוף הזורק יש אוכל
מלתא דכולה עקירה והנחה במחשבה דאיסורא, דקאמרינן אמר רב ספרא א"ר אמי א"ר יוחנן המפנה חפצים מזוית
אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם, טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביה"כ, ר"מ אומר אם היתה שבת
לזוית ונמלך עליהן [והוציאן] פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך, ומפרשא נמי בגמרא דואילו נערות. בעא
והוציא חייב, אמרו לו אינו [מן] השם, ואמרינן עלה אמאי הא אין דרך הוצאה בכך, ומהדרינן כיון דאחשביה מחייב, הכא
מיניה רבא מרב נחמן
זרק
כזית תרומה לבית טמא
נמי הכין או דלמא כל לענין שבת כגרוגרת בעינן. א"ל ר"נ תנינא אבא שאול אומר שתי הלחם ולחם הפנים שיעורן כגרוגרת.
מהו. ודמי כגון שזרק
מרה"ר לרה"י, אי נמי
מרשות היחיד