המצניע פרק
עשירי שבת
צב.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
דאי
בעי מפקע ליה. נראה
מפקע. קורע: בנסכא. שהן חתיכות ארוכות וכל זמן שמקצתן בפנים
לר"י שכיסין שלהם לא היו תפורות
יא א ב מיי' פי"ג מהל' שבת
א) לעיל ב., ב) פי' בין אצילי ידיו,
ג) [גיר' הערוך ובחפת],
הלכה ו:
לא קנה: ופרכינן וכיון דאיכא שנצין. רצועות שקורין אשטולד"ץ:
בחוזק כמו שלנו ולהכי פריך ממקום התפירה ולא ממקום
יב ג מיי' פי"ב שם הלכה יב:
ד) לקמן צז., ה) [זבחים נט:],
אחר: ורמי דאביי אדאביי. $קים ליה להש"ס דהך מילתא דמייתי
מפיק ליה עד פומיה ושקיל. וכיון דמצי למשקלינהו קני ולענין שבת
יג ד שם הלכה יג:
ו) נדרים לח. [בכורות מד.],
❖
התם למעלה מג'. ונהי דלאו שמיה
יד ה שם הלכה יד:
ז) עירובין ד: סוכה דף ד:
איתמר בתר דהדור בהו:
לא מיחייב עד דמפיק להו לשנצין דעל ידו הוא אגוד לרה"י שהרי לא יצאו:
א
[סנהדרין ז.], ח) [נדה כו:],
ומכרכי עילויה. שאין יכול להוציאו (ב)
אגד הנחה ליכא כדפירש בקונטרס
ט) נדרים לח. [ע"ש היטב ומצוה
ליישב], י) לקמן קמד: [עירובין
בלא שנצין: קם אביי בשיטתיה
הקשה ה"ר אלחנן לרבה דמוקי מתני'
דאי בעי מפקע ליה ושקיל בנסכא וכיון דאיכא
תורה אור השלם
כח. כט:], כ) [שבת פ"י ה"ג],
כו'. שניהם חזרו בדבריהם והחליפום:
בריש מכילתין (דף ד.) כר"ע דאמר
שנצין מפיק ליה עד פומיה ושרי ושקיל
ל) [במדבר ד], מ) [רש"ל],
1 וְקַלְעֵי הֶחָצֵר וְאֶת מָסַךְ
ביד חייב. משיצאו הפירות ואע"פ
קלוטה כמי שהונחה דמיא בהך
נ) קוד"א בל"א אי"ל בוגי"ן
פֶּתַח הֶחָצֵר אֲשֶׁר עַל הַמִּשְׁכָּן
ושנצין אגידי מגואי דליכא שנצין ואיבעית
ואישיל"ש בל"א אקסלי"ן ור"ל
וְעַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב וְאֵת מֵיתָרָיו
בבא דמייתי הכא אמאי שניהם
שגופו ברשות היחיד ולא אמרינן אגד
אימא דאית ליה ומכרכי עילויה וכן אמר רבא
תחת הכתף שהוא בית השחי ועי'
לְכֹל עֲבֹדָתוֹ: במדבר ג כו
גופו שמיה אגד: בכלי פטור. כל
פטורין והלא למעלה מג' לר' עקיבא
במנחות לז. בתוס' שם, ס) [וע"ע
2 עֶשֶׂר אַמּוֹת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ
לא שנו אלא בקופה מלאה קישואין ודלועין
תוס' מנחות לז. ד"ה קיבורת
זמן שיש מקצת הכלי בביתו: ביד
כמו למטה מג' לרבנן וי"ל דרבה
וְאַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה רֹחַב
ותוס' חולין קו: ד"ה אמר רב
הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד: שמות כו טז
אבל מלאה חרדל חייב אלמא קסבר אגד כלי
פטור. דאגד גופו שמיה אגד דידו
סבר אגד גוף שמיה אגד ור"י מפרש
3 וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל
ותוס' ערכין יט. ד"ה מרפיקו
ותוס' נדה ל: ד"ה שני], ע) [ושם
לא שמיה אגד אביי אמר אפילו מלאה חרדל
התם למעלה מג' ואית לן למימר
בתר גופו גרירא בכלי חייב וקשיא
הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֶת מִכְסֵה
ד"ה והכוכין], פ) [וע"ע תוס'
הָאֹהֶל עָלָיו מִלְמָעְלָה כַּאֲשֶׁר
❖
פטור אלמא קסבר אגד כלי שמיה אגד קם
דשמיה אגד כדאמר בפ"ק (דף ג.)
אתרוייהו למה שהחליפו שיטתן:
עירובין מח. ד"ה גופו ותוס'
צִוָּה יְיָ אֶת מֹשֶׁה: שמות מ יט
❖
התם למעלה מג'. וטעמא משום דלא
פסחים קט: ד"ה ברום],
דידו בתר גופו גריר הכא למטה מג'
אביי בשיטתיה דרבא קם רבא בשיטתיה
דלאו שמיה אגד: לאחר ידו
נח ולא משום אגד גופו: והכא למטה
דאביי ורמי דאביי אדאביי ורמי דרבא אדרבא
רב נסים גאון
ברגלו. ולספרים דגרס כלאחר ידו
מג'. דליכא למיפטריה משום הנחה
הגהות הב"ח
דאיתמר המוציא פירות לרה"ר אביי אמר ביד
המוציא בין בימינו בין
דכמונח דמי: מתני' שכן משא
י"ל דברגלו הוי פירוש כלאחר ידו
(א) גמ' דכתיב אשר על
בשמאלו בתוך חיקו ועל
חייב בכלי פטור ורבא אמר ביד פטור בכלי
בני קהת. בכתף ישאו (במדבר ז)
ומיהו גירסא קמא ניחא טפי דהכי
המשכן: (ב) רש"י ד"ה ומכרכי
כתיפו חייב שכן משא בני
חייב איפוך ביד חייב והתנן פשט בעל
וכו' להוציאו. נ"ב פי' לכיס:
קהת. בגמרא דבני מערבא
א
א)
וימין ושמאל וחיק אורח ארעא. ובשם
תניא בברייתא בגמרא:
(ג) תוס' ד"ה במרפקו הוא
מפרש כתי' ופקדת אלעזר
במרפקו.
הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה או
רבינו יצחק בר יהודה מצאתי שאמר
(ג) הוא שקוריןנ) קוד"א
שקורין קוד"א. נ"ב לקמן בס"פ
בן אהרן הכהן שמן המאור
הבונה דף ק"ד ע"ב פירש"י
וגו' שמן המאור בימינו
שנתן לתוכה והכניס שניהן פטורין התם
בשם רב האי שמפורש בהש"ס
ולא כמו שפירש
ב
גופיה מרפקו אצילי ידיו ע"ש:
וקטורת הסמים בשמאלו
למעלה מג' הכא למטה מג': מתני' המוציא
ירושלמי כ) ופקודת אלעזר בן אהרן
בקונטרס אישיל"ש מדתנן באהלות
(ד) בא"ד ואחד בזרוע וד'
ג
ומנחת התמיד של יום תלויה
בכתף: (ה) ד"ה אישתכח וכו'
הכהן שמן המאור וקטורת הסמים
(פ"א מ"ח) רמ"ח אברים באדם
בזרועו, שמן המשחה איכן
בין בימינו בין בשמאלו בתוך חיקו או על
❖
דראשיהם היו:
היה נתון ר' אבין בשם ר'
ומנחת התמיד ושמן המשחהל) [שמן]
שלשים בפיסת היד ו' בכל אצבע שנים
כתיפיו חייב שכן משא בני קהת דכלאחר ידו
אלעזר כמין צלוחית קטנה
אחד בימין [ושמן] אחד בשמאל
בקנה שנים במרפק אחד בזרוע
היתה תלויה באפונדתו. מה
ברגלו בפיו ובמרפקו באזנו ובשערו
ב)
משכן עשר אף מזבח עשר
גליון הש"ס
והקטורת בחיקו והחביתין בכתף:
(ד) שנים בכתף כו' משמע דמרפק הוא
אמות. בפרק מבוי [עירובין דף
ובפונדתו ופיה למטה בין פונדתו לחלוקו
מרפקו. איישיל"א: פונדתו.
אזור
למטה מן הזרוע וכן בפרק האומר משקלי
תוס' ד"ה ורמי דאביי וכו'
ב] אמרו איבעית אימא כי כתיב
ובשפת חלוקו במנעלו בסנדלו פטור שלא
קים לי'. כעין זה בתוס' לעיל ט'
קלעים חמש עשרה אמה לכתף
ג)
חלול: ופיה למטה. אין דרך הוצאה
(ערכין יט:) ידי ורגלי עלי ממלא חבית
❖
ע"ב ד"ה הא לן וש"נ:
הוציא כדרך המוציאין: גמ' אמר ר"א
בגובהה הוא דכתיב גובהה,
בכך אבל פיה למעלה דרך הוצאה:
מים ומכניס ביד עד העציל וברגל עד
והא כתי' וקומה חמש אמות,
שפת חלוקו. שפה התחתונה: גמ'
ההוא משפת מזבח ולמעלה
הארכובה ולעציל קרי ליה במתניתין
המוציא משאוי למעלה מעשרה טפחים חייב
ד)
כדי שלא יהא כהן עומד
לעזי רש"י
המוציא משאוי למעלה מי'. מעבירו
דהתם במרפקו ותרגום של אצילי ידי
שכן משא בני קהת ומשא בני קהת מנלן
ועבודה בידו והעם רואין אותו
אשטולד"ץ [אישטירלי"ש].
מבחוץ. נתבאר כבר שהמזבח
מרפקי ידיה (יחזקאל יג) משמע דעציל
באויר בידו ואינו על כתפו וגבוה מן
(א) דכתיב על המשכן ועל המזבח סביב מקיש
ה)
1
יש בגובהו י' אמות. ובמסכת
חבלים, שרוכים.
❖
היינו קוד"א שהוא ביד כנגד ארכובה
הארץ [עשרה] קאמר דאי במונח על
מ)
אישיל"א. בית-שחי.
זבחים בפרק קדשי קדשים [דף
מזבח למשכן מה משכן י' אמות אף מזבח י'
ברגל בובפ"ב דזבחים (דף יח:) לא
כתפו מתניתין היא. והא דתנן (לקמן
נט] אמרו ר' יהודה לטעמיה
אמות ומשכן גופיה מנלן דכתיב עשר אמות
דאמר מזבח דמשה נמי גדול
2
דף ק.) הזורק ד' אמות בכותל למעלה
יחגרו ביזע שאין חוגרין לא למטה
הוה דתניא ה' אמות אורך
מוסף רש"י
אורך הקרש וכתיב ויפרוש את האהל על
3
מעשרה כזורק באויר אלמא אין
ממתניהם ולא למעלה מאציליהם אלא
וה' אמות רוחב רבוע יהיה,
מה משכן י' אמות. צריך
המשכן ו) ואמר רב משה רבינו פרשו מכאן
דברים ככתבן דברי ר' יוסי,
למעלה מעשרה רשות הרבים דווקא
כנגד אצילי ידיהם ואי אצילי היינו
קלעים לחצר סביביו מוקף גובה
ר' יהודה אומר נאמר כאן
אתה למד גובהן של לויים עשר אמות
זורק אבל מעביר חייב דיליף מבני
אישיל"ש היאך יחגרו למעלה מהם
י' אמות, דהא הכי הוה גובהה
רבוע ונאמר להלן רבוע מה
דכתיב (שמות כו) עשר אמות
להלן מאמצעיתו הוא מודד
קהת במשכן: אשר על המשכן וגו'.
גועוד א"כ כנגד אציליהן היאך חוגרים
וגמירי דכל טונא דמידלי במוטות תילתא
. אף
אורך הקרש (זבחים נט:)
אף כאן מאמצעיתו הוא מודד
בקלעי החצר משתעי: אף מזבח.
אדרבה שם היא מקום זיעה אלא ודאי
מלעיל ותרי תילתי מלתחת אישתכח דהוה
מזבח. צריך להיות מוקף קלעים
כול'. ור' יוסי כי גמיר גזירה
גובה עשר אמות (שם). ארון
שוה בגובהה גמיר דתניא
גובהו י' אמות והוצרך לסובבו בקלעים
היינו קוד"א וכן יש להוכיח מכאן דלא
ד
מידלי טובא ואיבעית אימא מארון דאמר
ז)
תשעה. ארון גובהו תשעה
ושלש אמות קומתו דברים
של י' אמות רחב ומה אני מקיים וג'
כמפרש דמקום תפילין הוי בקנה
טפחים דכתיב (שמות כה) ואמה
ככתבן דברי ר' יהודה, ר' יוסי
מר ארון תשעה ח) וכפורת טפח הרי כאן י'
וחצי קומתו (ערובין ד: סוכה
אמות קומתו (שמות כז) משפת סובב
למטה ממרפק דבכל מקום אמרינן
אומר נאמר כאן רבוע ונאמר
וגמירי דכל טונא דמידלי במוטות תילתא
ד:) ואמה בת ששה טפחים
להלן במזבח הזהב רבוע מה
❖
ולמעלה ומה אני מקיים וקומה ה'
תפילין בזרוע ובמס' אהלות (פ"א מח)
(סוכה שם).
להלן גובהו כשנים ברחבו אף
מלעיל ותרי תילתי מלרע אישתכח דמלמעלה
דקלעים משפת מזבח ולמעלה כך
משמע דזרוע הוא למעלה ממרפק
כאן גובהו כשנים ברחבו, הא
מה אני מקיים וקומה חמש
מי' הוה קאי וליגמר ממשה דילמא משה
מפורש בזבחים (דף נט:) שהיו הקלעים
ועוד דבפ' האומר משקלי (שם ד' יט:)
אמות משפת סובב ולמעלה.
מוסף תוספות
ט"ו אמות: מכאן אתה למד. דקס"ד
שאני דאמר מר אין השכינה שורה אלא על
פריך וביד עד העציל והכתיב והיה
דאמר מר אין השכינה שורה
ט)
א. דקם מר פשיטתיה דמר.
אלא על חכם וגבור ועשיר.
שאר הלוים נמי גביהי כמשה: תילתא
לאות על ידך ותנא זה קיבורית ומשני
חכם גבור ועשיר ובעל קומה אמר רב משום
תוס' הרא"ש. ב. וארכובה
עיקר דיליה במסכת נדרים
מלעיל. וכיון דמזבח י' אמות והוא
דאורייתא קיבורית כולה פירוש
היינו ראש השוק. רשב"א.
בפרק אין בין מודד הנאה
רבי חייא המוציא משאוי בשבת על ראשו
ג. דלמעלה הוי צואר ואיך
מחבירו [דף לח]
א"ר יוחנן אין
נושא בכתף כדכתיב (במדבר ז) ולבני
קרויה יד בנדרים הלך אחר לשון בני
חייב חטאת שכן אנשי הוצל עושין כן ואנשי
סוגרו שם. תוס' חולין קו: ד"ה
הקב"ה משרה שכינתו אלא על
קהת לא נתן (עגלות) וגו' והלוים י'
אדם משמע דמקום תפילין למעלה
ה
אמר רב. ד. שדרך העולם
חכם גבור ועשיר ועניו. ומנלן
הוצל רובא דעלמא אלא אי איתמר הכי
י)
מן העציל ס): המוציא בפיו כו'.
לחגור. תוס' נדה ל: ד"ה שני.
אמות כי מדלו ליה תילתא למעלה
ממשה דכתיב [שמות מ]
ויפרוש
איתמר אמר רב משום רבי חייא אחד מבני
ה. כי עד השחי ליכא מאן
את האהל על המשכן, ואמר
מראשיהן או מכתיפו נמצא גבוה מן
והא דתנן באמרו לו (כריתות ד' יג:) אם
ו
דקרי ליה יד אלא זרוע.
מר משה פרשו וכתיב [שמות
הוצל שהוציא משוי על ראשו בשבת חייב
הארץ קרוב לשליש של י' אמות דהוו
היתה שבת והוציאו בפיו חייב ה"מ
ריטב"א. ו. פי' כשלא הוציאו
כו] עשר אמות ארך הקרש.
כדרך שהוא אוכל. ריטב"א.
אימא דאריך וקטין. אלא מן
שכן בני עירו עושין כן ותיבטל דעתו
טובא טפי יותר מי' טפחים: ואיבעית
אוכלים שדרכן להוציאן בפיו בשעת
ז. ונשתיירו עד הקרקע י"א
הדין קרא דכתיב [דברים ט]
אכילה: אישתכח דלמעלה
אימא. לא גביהי לוים ולאו ממזבח
אצל כל אדם אלא
אי איתמר הכי
טפחים ושליש אבל אם אדם
ואתפש בשני הלוחות, ותניא
עם ראשו רק י"ח טפחים
אורכן ו' ורחבן ו' ועוביין
מי' הוה קאי. דמכתף אדם עד לארץ
גמרינן דשמא לוים לא גביהי אלא ז'
איתמר המוציא משוי על ראשו פטור
ה
יגיע הארון עד למטה מי'.
ו'. עשיר דכתיב [שמות לד]
אמות ואין משאן דמזבח גבוה מן
שלש אמות כדאמר בתרגום מגלת
ז
תוס' עירובין מח. ד"ה גופו.
פסל לך פסילותן שלך תהא.
ואת"ל
ח. ומיירי כשהכלי גבוה מג'
חכם, רב ושמואל דאמרי
הארץ אלא ב' או ג' טפחים ומארון
אסתר פרשנדתא אצטליב על
אמות דאם לא כן כשיכנס
תרוייהו נ' שערי בינה נבראו
מי' קאי. טובא אפילו אין
גמר לה ר' אלעזר: אשתכח דלמעלה
תלת אמין וכן כלהו וראשיהם (ה) היו קטועים ומקוה דאמר (יומא לא.)
יפלו המים למטה ויחסר
בעולם וכולם ניתנו למשה
השיעור. תוס' פסחים קט: ד"ה
חסר א', שנאמר [תהלים ח]
גובהן של לוים אלא ג' אמות כמונו הרי י"ח טפחים וארון אינו תלוי
דהוי כל גופו עולה בהן אפילו ראש באמה על אמה ברום ג' אמות
ברום. ט. דאדם עומד על
ותחסרהו מעט מאלהים. עניו,
למטה מכתפותיהן אלא ו' טפחים וב' שלישי טפח אישתכח דגבוה י'
דכשיכנס במים יעלו המים למעלה מראשו חוכוכין דאמר בסוף
אצבעות רגליו ומסתכל
דכתיב [במדבר יב] והאיש משה
❖
❖
ויותר: וליגמר ממשה. שפרש המשכן ונמצא דגובהן של לוים עשר
המוכר פירות (ב"ב דף ק:) דאורכן ארבע אמות היינו עם ראש
מעבר למעקה. תוס' הרא"ש.
עניו מאד.
ע)
אמות ונילף מלוים נושאי המזבח: דאמר מר. במסכת נדרים: אנשי
וצואר ועובי הארון עם מה שמשקעין ארון בתוך הכוך טפח או
הוצל. היו נושאין כדי מים ויין על ראשיהן ואין אוחזין אותם בידים:
טפחיים וגבי היזק ראיה דהצריך ארבע אמות בריש בבא בתרא
רבינו חננאל
רבינו חננאל (המשך)
(דף ב:) משום צואר וראש ובקל יגביה עצמו שיוכל לראות טלכך
מתני'
דאי ניחא ליה מפקע ליה
דרבא דחייב, אלמא אגד כלי
צריך ארבע אמות והא דאמרינן במי שהוציאוהו (עירובין דף מח.) דמקומו של אדם ארבע אמות היינו כשפושט ידו למעלה מראשו פ):
ודחיק, או דפתח דוכתא מן
לא שמיה אגד כחזקיה. קם
חלאמא דרך שוליו של כיס
רבא כשיטתיה דאביי, פירוש
ואת"ל דסבר רבא כאביי דאגד כלי
ושקיל מיניה. ופריק ר' יוחנן
שאם מעות יש בכיס דמצי למעבד הכי ודאי מחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת, ולא בהכין עסיק' בהא מתניתא
שמיה אגד (כחזקיה) ואיסקופה מליאה פירות פטור כרבי יוחנן. והלכה כרבא, דכל היכא דפליגי אביי ורבא הילכתא כרבא לבד יע"ל
קג"ם. ורמי דרבא אדרבא ורמי דאביי אדאביי, דאיתמר המוציא פירות לרה"ר אמר אביי ביד חייב בכלי פטור, ורבא אמר ביד פטור
אילא הא ברייתא בכי הא דאית ביה שכא דלא מצי למשקל מיניה מקצת עד מפיק ליה לכוליה, ולא מחייב בגניבה קודם
שיבא לידי איסור שבת. והדר מקשינן והאיכא שנאצי, ומפרקינן בדליכא. ואי [בעית] אימא לעולם דאיכא ומכרכי עילויה.
בכלי חייב. והשתא דהדר אביי ואמר אגד כלי (שמיה) לא שמיה אגד וחייב קשיא אהא דקאמר הכא בכלי פטור. ורבא דקאמר אפילו
א)והא קושיא איכא דמדוחי ביה ומרבו ביה מילי כגון פירושא ומשוו לה לעניין מי שהוציא את הכיס דרך שוליו. ודרך
מליאה חרדל פטור קשיא אהא דקאמר הכא בכלי חייב. ואמרינן איפוך אביי אמר בכלי חייב, רבא אמר בכלי פטור. וקא סלקא אדעתי'
דהא דאביי ורבא כגון שהיה עומד ברה"י והוציא כלי שיש בו פירות לרה"ר, וכי אפכינן דהמוציא פירות. אבל הא שמעתא דחזקיה
דחוקה היא ולא סליק טעמייהו. וגמרא דיקא הכין הואי והאיכא שנאצי, בדליכא. והכין פירשוהו רבותינו (ובו אתא דילמא)
לענין מאי דקא[מר] אי דאפקיה דרך פיו הכי נמי, דאלמא מיחייב משום דאי בעי שקיל ונמצא בא לידי גניבה קודם שיבא
ורבי יוחנן, קבלה הוא דהדר ביה אביי ממימריה וקם בשיטתיה דרבא ואיפליג עליה רבא. לענין הוציא ביד סליקא לה דליכא פלוגתא
לידי איסור שבת. ועלה קא מקשי למה לי (אגרויי) [לאחיובי] בכי האי מלתא והיכי מצי לה למשקל מדרך פיו קמיה דנפקיה
דמאן דאמר חייב בזמן ששלשל ידו למטה משלשה, ומאן דאמר פטור למעלה משלשה. והתם ביציאות השבת כי תני העני חייב,
לשוליה והאיכא שנצי דאינן לולאות דידעין בערי אל כריטה ואל כראטת (דיגידי) [דאגידי] עד שוליו בהדי הדדי. והכין
אקשינן והא בעינן עקירה מע"ג מקום ארבעה, ואמרינן בה כמה טעמי ואיפריכו. ולבסוף אמרינן א"ר אבהו כגון ששלשל ידו למטה
הוה (מנהא) [מנהגא] דכיסי דההוא זמן, כההיא דתנן כיס של שנאצות שניטלו שנאציו טמא, נפשט טהור. וכי האי לא מצי
משלשה וקבלה. ואקשינן והא עומד קתני. ואוקימנא בשוחה, אי נמי דקאי בגומא. ואי איתא, נפק הדין טעמא מהלכתא, ואע"ג דלא
למשרייה (לגישיה) [לרישיה] אלא מכלפי שוליו דאלמא צריך להוציאו כולו. ודחינן איכא כיסי דלית להו שנצי, אי נמי דאית
קמה ביה מתניתין מדאקשינן איכפל תנא לאשמעינן כולהי הני, ולא משום דמימרא בטל הוא. ובפירקא אחרינא [לקמן בהזורק] אמרינן
להו שנצי ומכרכי על פומייהו ואינן עקודין כלפי שוליו. (ורבה) [ורבא] סברה כחזקיה דאגד כלי לאו שמיה אגד, ואביי
אמר רב חלקיה בר טובי, לא תוך שלשה דברי הכל חייב, למעלה מעשרה דברי הכל פטור, מג' ועד י' באנו למחלוקת ר' עקיבא
ורבנן. ושמעתא דכל פחות מג' כלבוד דמי גמרא גמירי לה, ובהא דוכתי מפרשי לה כתיקונה בסייעתא דשמיא. והא מלתא דאמרנא
סברה כר' יוחנן דאגד כלי שמיה אגד. קם אביי בשיטתיה דרבא, פי' קם בשיטתיה והדר מן מימרא דנפשיה ואמר כמימרא
א) דברי רבינו ר"ח שבנדפס מכאן עד סוף הענין משובשים וחסרי הבנה. ותוקן עפ"י הכת"י ועפ"י הערוך בר"ח הנדפס.