המצניע פרק
עשירי שבת
צג.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
תלתא
מיעוטי כתיבי. והא דנקט בעשותה בברייתא טפי מהנך
עיגול וקורה גדולים הן ואין אחד יכול להוציאו: ואם לאו. שיכול אחד
יט א ב מיי' פ"א מהל'
א) צ"ל ור' שמעון לטעמי'
דאמר יחיד וכו'. רש"ל,
שבת הלכה טז:
להוציאו: נפש תחטא. משמע נפש ולא נפשות: חד למעוטי זה עוקר.
משום שהוא מיעוט אחרון שבפסוק ובהא פליגי ולא ידע
כ ג מיי' פ"ז מהל' משכב
ב) הוריות ב:, ג) [צ"ל הא
מרשות הרבים: וזה מניח. ברשות היחיד דכל כמה דלא כתיב אלא
ר"י דאמאי נקט במילתיה דר' שמעון יחיד שעשאה חייב כו' ולא ומושב הלכה ה:
קא], ד) [ביצה כב.], ה) זבין
כא ד שם הלכה ו:
פ"ד מ"ז, ו) ג"ז שם, ז) שם
נקט לישנא דלעיל העושה את כולה ולא העושה את מקצתה ושמא
חד מיעוט מסתברא דהאי הוא דממעט דהאי קעביד פלגא והאי
❖
כב ה שם הלכה ד:
מ"ד, ח) [דף ב:], ט) [מצורע
פלגא וליכא חד דמסייע בכולה: וחד.
לישנא דשנים שעשאוה פטורין משמע
מכלתא דזבים פרק ג],
❖
י) רש"ל מ"ז,
טפי אפי' זה אינו יכול וזה אינו יכול:
יתורא למעוטי אף על פי דעבדי כי
בעיגול של דבילה והוציאו לרשות הרבים
חד
תורה אור השלם
למעוטי זה עוקר וזה מניח.
הדדי דהאי עביד כולה והאי עביד
בקורה והוציאו לרה"ר רבי יהודה אומר אם
כולה ומיהו זה יכול וזה יכול הוא
וזה כתב אות אחת ובא חבירו
1 וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא
הגהות הב"ח
לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים חייבין
בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ
דממעיט דלאו אורחיה למעבדה
וכתב אות שניה לא איצטריך קראא
(א) רש"י ד"ה ור' שמעון
ואם לאו פטורין ר"ש אומר אע"פ שלא יכול
בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת יְיָ
בתרי: וחד. יתורא למעוטי תו זה
אלא אהוצאה דה"א אהכנסה ואהוצא'
וכו' כמסייע ופטור (ל"א
אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם:
❖
אחד להוציאו והוציאוהו שנים פטורים לכך
דבעי וכו' לא הוי) תא"מ ונ"ב
ויקרא ד כז
אינו יכול וזה אינו יכול דאף על גב
הוא דקפיד רחמנא וליחייב אפי' בלא
ס"א נמחק האי ל"א כי אינו
נאמר בעשתה יחיד שעשאה חייב שנים
ה"ג
דאורחייהו למיעבד בתרי מעטינהו:
הנחה:
ורבי שמעון יחיד
מפירש"י אלא מפי' התוס':
(ב) ד"ה ופרכינן וכו' כזב
שעשאוה פטורין במאי קמיפלגי בהאי קרא
יחיד שעשה בהוראת ב"ד. הורו ב"ד
שעשאה בהוראת ב"ד לא צריך קרא
מוסף תוספות
המתהפך על: (ג) ד"ה
ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ
שחלב מותר והלך היחיד ועשה על
בול"ג ר"ש לטעמיה דאמר יחיד שעשאה
1
לארכן וכו' מוטל על רחבן
א. דלא דמי עושה חצי
❖
והס"ד:
פיהם דאנוס הוא ורבי שמעון
בהוראת ב"ד חייב כדפירש בקונטרס
שיעור לשנים המתעסקין
בעשותה ר"ש סבר תלתא מיעוטי כתיבי
בשיעור שלם. תוס' הרא"ש.
לטעמיה דאמר בהוריותח) יחיד שעשה
דהא תנן בהדיא בפ"ק דהוריות (ד' ג.)
נפש תחטא אחת תחטא בעשתה תחטא
ב. פי' שאין לך אנוס גדול
בהוראת ב"ד חייב: תרי מיעוטי
הלך ועשה על פיהן בין הביאו כפרתן
מזה. ריטב"א. ג. דלא
גליון הש"ס
חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וחד למעוטי זה
מסתבר למימר דחשיב
כתיבי. נפש אחת חד מיעוטא הוא
בין לא כו' ר' שמעון פוטר ומפרש
תוס' ד"ה אמר רב זביד
יכול כיון שהוא בעל כח.
יכול וזה יכול וחד למעוטי זה אינו יכול וזה
דאורחיה דקרא לאישתעי הכי: זה
טעמא תולה בב"ד אנוס הוא:
וכו' ולא מרבא עצמו. עיין
תוס' הרא"ש. ד. [ש]החמירו
אמר מר זה יכול וזה אינו יכול.
אינו יכול ורבי יהודה חד למעוטי זה עוקר
חולין קיג ע"ב ברש"י ד"ה
באיסורים דרבנן דילמא
שיכול. דאיהו עבדה לכולה: אין בו
❖
הא דרביה:
אתי' למיעבד בידים.
וזה מניח וחד למעוטי זה יכול וזה יכול וחד
ממש. מי שאינו אלא מסייע בדבר
נראה לר"י דהאי אינו יכול
ריטב"א. ה. ברשות היחיד
אית לן ודאי לטמויינהו
למעוטי יחיד שעשאה בהוראת ב"ד ור"ש
ואם בא לעשותו לבדו אינו יכול אין
היינו אפי' בעל כח הרבה אלא שהוא
א)
כספק טומאה ברה"י, ואי
לעזי רש"י
בו ממש ולא חשיב מידי ולא מיפטר
נושא הקורה בענין זה בכי האי גוונא
יחיד שעשאה בהוראת ב"ד חייב ור"מ מי
ב)
קיימא נמי ברה"ר מ"מ
❖
אידך: אף אנן נמי תנינא. דמסייע
ברידי"ש. ארנקים ארוכים.
להוי כזב המתהפך. תוס'
שאלמלא אחר לא היה יכול לנושאה
כתיב נפש תחטא אחת תחטא בעשותה
❖
הרא"ש.
אין בו ממש: היה. זב יושב על גבי
לבדו כגון באצבע או תופשה בענין
תחטא תרי מעוטי כתיבי חד למעוטי זה
מטה: וד' טליות. טליתות: שאינה
זה שאינו יכול לנושאה לבדו גדמה לנו
מוסף רש"י
עוקר וזה מניח וחד למעוטי יחיד שעשאה
רב נסים גאון
יכולה לעמוד על ג'. וכיון דזה אינו
לכחו כיון דהשתא מיהא אינו יכול
מסייע אין בו ממש. מי
בהוראת ב"ד: אמר מר זה יכול וזה אינו
לנושאה: הי מינייהו מיחייב.
יכול וזה אינו יכול כל אחד ואחד
לא
שאינו עושה מלאכה ממש
זב שהיה מוטל על ה'
יכול דברי הכל חייב הי מנייהו מיחייב אמר
אלא מסייע ובלאו הוא
ספסלין או על ה' פונדאות
כולי מעשה עביד וגבי מדרס הזב
בעי למימר שיהא פטור אותו שיכול
❖
מתעבדא (ביצה כב.).
לאורכן טמאין לרחבן
רב חסדא זה שיכול דאי זה שאינו יכול מאי
בעינן שינשא רובו עליו בת"כ ט): ור'
וליחייב שאינו יכול דאין זה סברא אלא
א
טהורין. פירוש דבר זה
מצוי בתוספתא זב שהיה
שמעון מטהר. ר' שמעון לטעמיה
קא עביד אמר ליה רב המנונא דקא מסייע
קאמר דליתחייב נמי אפילו שאינו יכול
ג)
מוטל על ו' כסאות לרחבן
רבינו חננאל
דאמר זה אינו יכול וזה אינו יכול
כמו לר' יהודה ור"מ דאמרי לעיל זה
בהדיה אמר ליה מסייע אין בו ממש אמר
טהורות שאין אחד מהן
ד)ב
אית בעניין שנים שהוציאו
נושא רובו. ומשכחת לה
נמי אינו אלא כמסייע ופטור (א) י)(ל"א
אינו יכול וזה אינו יכול חייב:
רב זביד משמיה דרבא אף אנן נמי תנינא
אמר רב זביד משמיה דרבא אף
תלתא גווני, כל אחד
בתורת כהנים אשר ישב
❖
דבעי שיעור זיבה לזה ושיעור זיבה
מהן יכול לבדו להוציא
עליו, עד שינשא רובו עליו.
ה)ג היה יושב על גבי המטה וארבע טליות תחת
אנן נמי תנינא. פירוש
לזה כלומר רובו של זב מכביד על כל
אלא שהוציאוהו שנים,
רגלי המטה טמאות מפני שאינה יכולה
ר' מאיר מחייב וחכמים
אחד ואחד ואפילו מסייע לא הוי):
דמסייע אין בו ממש קשה לר"י דהכא
פוטרים. זה [לבדו] אינו
רבינו חננאל (המשך)
לעמוד על שלש ור' שמעון מטהר היה רוכב
ו)ד
מפני שיכולה לעמוד על ג'. הלכך
אית ליה לרב זביד דמסייע אין בו
יכול וזה [לבדו] אינו יכול
על גבי בהמה וד' טליות תחת רגלי הבהמה
וכשמתחברין שניהם יכולין
תרי מיעוטי אינון ואם נפש
כל אחד ואחד ה"ל רביעי ואינו אלא
ממש וכן רב אשי בסמוך ובפ"ב
[נ"א: ונועדו שניהם יחד
אחת תחטא בשגגה, אחת
טהורות מפני שיכולה לעמוד על ג' ואמאי
מסייע וסתמא כר' יהודה דזה יכול
דביצה (דף כב.) אמרינן אמימר כחל
והוציאוהו], ר' מאיר ור'
לאו מיעוטא הוא, אלא נפש
יהודה מחייבין ור' שמעון
תחטא, בעשותה, חד לזה
וזה יכול קרי מסייע: דעקרה ליה
עינא על יד נכרי בשבת א"ל רב
הא קמסייע בהדי הדדי לאו משום דאמרינן
פוטר. אחד יכול ואחד אינו
עוקר וזה מניח, וחד ליחיד
לגמרי. עוקרת הרגל מן הארץ ואפי'
אשי מאי דעתיך כו' ואמר רב כהנא
מסייע אין בו ממש אמר רב יהודה מדיסקרתא
יכול דברי הכל [מי שיכול]
שעשה בהוראת בית דין.
ובזמן שאחד יכול ואחד
חייב. ותלמודא דשנים
מסייע לא הוי: ופרכינן ואי טעמא
חולה שאין בו סכנה אומר לנכרי
לעולם אימא לך מסייע יש בו ממש ושאני
אינו יכול והוציאו (שניהם
שעשו פטורין מבעשותה,
משום דעקרה ליה כיון דזימנין דעקרה
ועושה הא מסייע בהדיה דקא עמיץ
פטורין) [ד"ה חייב]. אמר
בעושה את כולה ולא
הכא דעקרה לה לגמרי וכיון דזימנין עקרה
האי וזימנין עקרה האי. ובכל ג' איכא
ופתח א"ל איכא רב זביד דקאי כוותך
רב חסדא היכול הוא דחייב
בעושה מקצתה, [שנים
הא וזימנין עקרה הא ליהוי כזב המתהפך מי
ואידך שאינו יכול לא קא
שעשו פטורים], הא כיצד,
ושני ליה מסייע אין בו ממש משמע
לספוקי שמא הכבידה עליהן ולא עקרתן
עביד מידי אלא מסייע
בזמן שכל אחד מהן יכול
לא תנן זב שהיה מוטל על ה' ספסלין או
ז)ה
לטמינהו מספק כזב המהפך
דרב זביד ורב אשי סוברים דיש בו
(ב)
הוא ומסייע אין בו ממש.
כגון לגיזה במלגז ושביטה
ואיסתייע רב חסדא בכמה
בכרכר וכתיבה בקולמוס
על ה' פונדאות לאורכן טמאים לרחבן
על ה' פונדאות דמטמינן ליה מספק:
ממש ואין לומר דהא דאמר הכא אין
סייעתא, ז'פ'ש'ן' סימן. רב
דמנהגא בעלמא שכל אחד
פונדאות.
טהורין ישן ספק מתהפך עליהן טמאין אלא
כמין חריטין כיסים ארוכים
בו ממש לא שיפטר לגמרי אלא דאין
זביד משמיה דרבא סייעיה
ואחד יכול [לעשותו] ואם
מהא דתני בזב היה רוכב
עשו שנים פטורין. אבל
בו חיוב חטאת דהא מייתי רב אשי
ונותנין בהן מעות ובלע"ז בריד"ש וראויין
לאו משום דאמרינן מסייע אין בו ממש אמר
ע"ג בהמה וד' טליות תחת
כגון הוצאת עיגול של
לשמש שכיבה עם מלאכתן שיושב
דעבודתו כשרה משמע דאפי' פסולא
ד' רגלי בהמה טהורות
דבילה דטוענא יקירא הוא,
רב פפי משמיה דרבא אף אנן נמי תנינא
מפני שהיא יכולה לעמוד
או קורה דטוענא יקירא
דרבנן ליכא א"כ לענין שבת נמי
עליהם והם מלאות מעות ופותח פיהם
רבי
על שלש, דחשבת כל חדא
היא, דכל חד באפי נפשיה
ונוטל ואין צריך לומר לו עמוד ונעשה
מנלן שיש בו איסורא דרבנן ומיהו
מסייעת ומסייע אין בו
לא מצו ביה ושניהם מצי
מלאכתנו: לאורכן. כגון שהיה שוכב על מיעיו או פרקדן ואורכו מוטל
לרב אשי איכא למימר דבתר דשמעה מאמימר סברה אלא לרב זביד
ממש. וכי אמר רב יהודה
ביה, ר' יהודה מחייב ור'
מדסקרתא לעולם אימא לך
שמעון פוטר. [ו]קא מיפלגי
על (ג) אורכן: טמאים גרסינן במשנה דטהרות. דיש לומר בכל אחת
קשה דאיהו גופיה קאמר משמיה דרבא דאין בו ממש ואמימר
מסייע יש בו ממש, ושאני
בהאי קרא ואם נפש אחת
מהן שנישא רובו עליו פעמים על זו ופעמים על זו: לרחבן טהורין.
היה הרבה אחר רבא ואפי' אחר רב פפא שהיה תלמידו של רבא
בהמה דכי עקרא חדא
תחטא בשגגה [מעם הארץ]
רגל משויא בדעתא למעקר
בעשותה. ר"ש סבר תלתא
לפי שארכו מוטל על רחבן ואין רובו נישא על אחת מהן: ישן.
ושמא בתר מעשה דאמימר שמעה רב זביד משמיה דרבא ולא
כולהי גופיה, אהדרו ליה
מיעוטא כתיבי, נפש, אחת,
לו עליהן לרחבן: ספק נתהפך.
על ארכו ונמצא כולו נשען על אחת
$ מרבא עצמו ועוד אור"י דהכי פריך התם והא קא מסייע בהדיה
לאו זמנין עקרא הא זמנין
בעשותה. חד למעוטי זה
עקרא הא, וכיון דאפילו בעי
עוקר וזה מניח, כגון פשט
מהן: טמאות. דכל חדא איכא למימר על זו נתהפך אלמא מטמינן
דקא עמיץ ופתח ואע"ג דמסייע אין בו ממש בעלמא הא אית
למעקר כולי גופה ומתחלה
העני את ידו לפנים ונתן
מספק והתם נמי אי משום עקירה הוא ניטמינהו מספיקא אלא לאו
לן למימר דאסרו משום שחיקת סממנין ומשני דאין בו ממש
ד
עקרא חדא זמנין עקרא
בעה"ב לתוכה והוציא. וחד
אפילו לענין זה: ור"ש מטהר. פי' בקונטרס דר"ש לטעמיה
הא וזמנין דעקרא הא ולאו
למעוטי זה יכול וזה יכול.
טעמא משום דכולהו הוו כל חדא וחדא מסייע ואין בו ממש כן נראה
חדא בעינא הוא דעקרא, אי
וחד למעוטי זה אינו יכול
בעיני משנה זו. ורבותי גורסין לאורכן טהורין ופירשו טעמא
דפטר זה אינו יכול וזה אינו יכול [ואינו] נראה לרשב"א דשאני
הוה אית ביה ממש במסייע
וזה אינו יכול. ר' יהודה
הוה האי זב דרכיב על
סבר זה אינו יכול וזה אינו
דלאורכן טהורין משום דאמרי שמא ביניהן שכב ולא עליהם
התם דגלי רחמנא דאיכא קרא לפטור ונראה דטעמא משום דבעי
האי בהמה כזב המתהפך
יכול לא אימעט, ומיעוטא
וקשיא לי א"כ לקולא תלינן ואמאי תני סיפא ספק נתהפך טמאים:
שיהיה רוב הזב נישא על כל אחד וכן משמע במסכת זבים פ"ד
על ה' ספסלין לארכן ויש
שלישי לאפוקי יחיד שעשה
(משנה ה) דתנן הזב בכף מאזנים ומשכב ומושב כנגדו כרע
הסוס
ספק מתהפך עליהן טמאין
בהוראת ב"ד ופטור מן
דכל רגל מסייעת הוא
הקרבן. והיכי דמי כגון
הזב טהורין כרעו הן טמאין ר"ש אומר ביחיד טמאין פי' כשאין אלא משכב אחד או מושב אחד במרובין טהורין שאין כ"א נושא רובו:
ספק הא מתעקרא וספק
האי דתנן נשאת ע"פ ב"ד
היה רוכב ע"ג בהמה. בעומדת איירי דאי במהלכת כל שעה עוקרת רגל הא' ועומדת על ג' וטמא מה שתחתיהן שאינה יכולה לעמוד על
הא מתעקרא, אלא אמרינן
תצא ופטורה מן הקרבן,
שתים: מפני שיכולה לעמוד על ג'. וה"ל כל רגל אינו יכול והג' אחרים יכולין: וכיון דזימנין עקרה הא וזימנין הא ליהוי
מסייע אין בו ממש. ורב פפי
שלא ע"פ ב"ד תצא וחייבת
משמיה דרבא סייעא מהא,
בקרבן. ור' שמעון אמר לך
כזב המתהפך. ואפילו ברה"ר טמא: לאורכן טמאין. כן גריס הקונטרס ופי' דטמאין משום דאיכא למימר דכל אחד נושא
ה
יחיד שעשה בהוראת ב"ד
לא צריך קרא למעוטיה.
רובו עליו פעמים על זה ופעמים על זה לרוחבן טהורין שאין רובו נישא על כל אחד מהן ולפי זה אתיא כר"ש דבעי שיהא רוב
ור' מאיר דקא מחייב זה
הזב נישא עליו ור"י אומר דמצי למימר דאתיא אפילו כרבנן וטעמא
דטהורות משום דה"ל
כל אחד מסייע שאין בו ממש ומהך
יכול וזה יכול, אמר לך
רישא הוה מצי
למיפרך דמטמאין
לאורכן מספיקא אלא
ניחא
ליה למיפרך מסיפא
דמפרש בה
טעמא אמאי טמאין:
שמשענת