המצניע פרק
עשירי שבת
צד.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ובפלוגתא דר' יוחנן ור"ל. פי' חייב שתי חטאות לרבי יוחנן
ששגג על האוכלין והזיד על הכלי. ומאי חייב דקתני מיתה: והא אף
כח א מיי' פי"ח מהל' שבת
א
א) [לעיל עא:], ב) [תוספת'
פ"ט], ג) [לקמן קמא: יומא
הלכה טז:
קתני. משמע שני חיובין שוין: ובפלוגתא דר"י ור"ל. דאיפלוגי
כשנודע לו וחזר ונודע לו דידיעות מחלקות ולר"ל
כט ב מיי' פ"כ שם הלכה
סו: עירובין קג.], ד) ע"ז
בידיעות מחלקות בפ' כלל גדול (לעיל דף עא:) איפלוגי נמי רב ששת
אחר שנתכפר נודע לו על אחד ופי' הקונטרס אין נראה לר"י דנהי
(א)
ב
יד: בכורות ב. [פסחי' נג.],
ד:
❖
ל ג מיי' פי"ח שם הלכ' טז:
ה) [בערוך ע' זיידן גרס דבי
ורב אשי הכא רב ששת דלא מוקי לה הכי קסבר דאין ידיעות מחלקות
דלית ליה לרב ששת ידיעות מחלקות מ"מ יעמיד בנודע לו על האחד
זיידן וע"ש מ"ש בשם רב
ורב אשי סבר ידיעות מחלקות:
בשכבר כיפר דכפרה לכ"ע מחלקת:
האי גאון], ו) [ע"ז ע"א.],
שהחי נושא את עצמו. תימה
ז) בדפו"י הגי' אמר רבא
דמשרבטי נפשייהו. משמטים כלפי
ששגג על האוכלין והזיד על הכלי מתקיף לה
מוסף רש"י
כו' ור' יוסף אמר ריש לקיש,
מטה ומכבידין עצמן להשמיט מיד
לר"י למה פטור דאי משום
רב אשי והא אף על הכלי קתני אלא א"ר
ח) [שמות כ], ט) [עי' רש"ל
שהחי נושא את עצמו.
הנושאן: מתיר בסוס. למוכרו לנכרי
שהחי מיקל עצמו והלא אפילו במשא
ורש"א], י) צ"ל ואי בכפות
ואין בו אלא משום שבות
אשי כגון ששגג בזה ובזה $ ונודע לו וחזר
(יומא סו:). בן בתירא מתיר
מודה ר' נתן עד סה"ד ואח"כ
קל יותר חייב ואי משום דשנים
מפני שמלאכת הסוס אם היה אדם
בסוס. שאין מלאכתו אלא
שייך ואי משום וכו' עד לפטור
ונודע לו ובפלוגתא א) דרבי יוחנן ור"ש בן
שעשאו פטורין הא הוי זה יכול וזה
עושה אותה אין חייב עליה חטאת
וכן הגיה הה"ג מו"ה שכנא
לרכיבה ורכיבה שבות היא
לקיש: את החי במטה פטור אף על המטה:
ז"ל, כ) בע"י: כך, ל) [וע"ע
ולאו מלאכה, משום דחי נושא
דלרכיבה עומד והחי נושא את עצמו
אינו יכול גשאין הנישא יכול לישא
את עצמו, לא איכפת לן אי
תוס' עירובין צז: ד"ה את
לימא מתני' רבי נתן היא ולא רבנן דתניא
והא דאסרו למכור בהמה גסה לנכרי
עצמו בלא הנושא והנושא יש בו כח
החי], מ) [שייך לעיל במשנה
אתי להשאילו ולהשכירו (ע"ז
צג:], נ) [ג"ז שייך שם],
יד: וכעי"ז בכורות ב.) דאין
המוציא בהמה חיה ועוף לרה"ר בין חיין
משום שאלה ומשום שכירות אסור
לנושאו אפילו היה מת ואומר ר"י
ב) א
ס) [לעיל לא:], ע) הנקרע
רוכבין על גבי בהמה גבי
וסוס אי נמי דמושיל ומוגר לאו
דממשכן גמרינן שלא היו נושאין דבר
ובין שחוטין חייב רבי נתן אומר על שחוטין
ומיתקן בכך ואע"ג כו' כצ"ל,
שבות תנן לה במס' ביצה
❖
פ) וס"ת אלא כדי לקרות
(פסחים נג.).
איסורא דאורייתא איכא שאין זו
חי שהתחשים והאילים היו הולכים
חייב ועל חיין פטור שהחי נושא את עצמו
ג)
בו כ"ה בס"א, צ) גיר' הנ"י
מלאכה אצל הסוס וגבי אזהרת שביתת
ברגליהם והחלזון (ב) מידד היו פוצעין
א"נ, ק) [ועי' תוס' חגיגה י:
אמר רבא אפילו תימא רבנן ע"כ לא פליגי
❖
בהמה מלאכה כתיבאח): ואמר רבי יוחנן
אותו הטרם ימות דכמה דאית ביה
ד"ה מלאכת],
מוסף תוספות
רבנן עליה דרבי נתן אלא בבהמה חיה
גרסינן: דבי וייאדן. של ציידי עופות
נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליצליל
א. כלומר הא דאמר רב
ועוף דמשרבטי נפשייהו אבל אדם חי דנושא
ציבעיה : אבל אדם חי נושא את
שנותנין על הסוס עופות כשהן חיין
ל)
אשי ונודע לאו דברי הכל
הגהות הב"ח
הוא אלא. תוס' הרא"ש.
את עצמו אפילו רבנן מודו א"ל רב אדא בר
עצמו. תימה דבריש נוטל (לקמן דף
כגון נץ ומינו לצוד שאר עופות ט)ולא
(א) תוס' ד"ה ופלוגתא וכו'
ב. כפום פלוגתא דהתם
משרבטי נפשייהו דלא קשירי והשתא
קמא:) משמע דפליגי נמי באדם
אהבה לרבא והא דתנן בן בתירא מתיר
ולר"ל אחר שנתכפר על
למר כדאית ליה ולמר
ד)
אחד חזר ונודע לו על
כדאית ליה. ריטב"א. ורב
נמי החי נושא את עצמו ומשום הכי
דקאמר גבי תינוק רבא כרבי נתן
בסוס ותניא בן בתירא מתיר בסוס מפני
ב
אחר: (ב) ד"ה שהחי וכו'
ששת ורב אשי לא פליגי
א"ר יוחנן בן בתירא ורבי נתן אמרו
סבירא ליה ואומר רשב"א דקטן
והחלזון. נ"ב ע"ל בדף עה
כלל אלא באוקמתא
שהוא עושה בו מלאכה שאין חייבין עליו
ע"א: (ג) ד"ה ר"ש וכו' וכן
דבר אחד: בכפות. בין עוף בין
בעלמא. שיטה להר"ן.
כבהמה דמי דמשרביט נפשיה אך
חטאת ואמר רבי יוחנן בן בתירא ורבי נתן
קורע בחמתו או שובר כצ"ל
ג. דיכול חייב. תוס' עירובין
אדם: כמאן דכפיתי דמו. שרוכבים
קשה לן דבפרק מפנין (שם דף קכח:)
ונ"ב עי' בפ' האורג קה
צז: ד"ה את החי. ד. כשיוצא
אמרו דבר אחד ואי אמרת דלא פליגי רבנן
ע"ב: (ד) בא"ד דהא לא
מעוטפין בבגדים רחבים וגם הם
תניא מדדין בהמה חיה ועוף בחצר
מן הים. תוס' עירובין צז:
❖
בעי גבי מר לעשות בו טס:
ד"ה את החי. ה. [ו]מוציאין
עליה דר' נתן אלא בבהמה חיה ועוף משום
עצמן מעונגין מהצג על הארץ: ואמר
אבל לא ברה"ר והאשה מדדה את
דמו בעודו בכחו. תוס'
דמשרבטי נפשייהו מאי איריא בן בתירא
רבי יוחנן גרסינן: בן בתירא ור' נתן
בנה ברה"ר ופירש התם בקונטרס
עירובין צז: ד"ה את החי.
ו. אפי' כשהוא מיוחד
גליון הש"ס
אמרו דבר אחד. והא אמרת מודה
דבהמה ברה"ר לא שמא יגביהנה מן
ורבי נתן והאמרת אפילו רבנן מודו כי א"ר
לעופות. דאפי' בעופות
ר' נתן בכפות י) ואי משום דאוקמינן
הארץ וסתמא כרבנן דר' נתן דמחייבי
גמ' ונודע לו וחזר ונודע לו.
חי נושא את עצמו.
יוחנן בסוס המיוחד לעופות ומי איכא סוס
עי' לעיל דף צ ע"א תד"ה
ריטב"א. ז. בלא קשירה.
בסוס המיוחד לעופות משום רבנן
אבל בנה אי נמי מגבה ליה הא באדם
המיוחד לעופות אין איכא (דבי וייאדן א"ר
המוציא: תוס' ד"ה גדול
תוס' הרא"ש. ח. דאפילו
ה)
אוקמינן דפליגי עליה ולמימר דאילו
מודו רבנן דחי נושא את עצמו [ושמא
וי"ל דשאני טלטול דאפשר
מוציאן לשורפן. תוס'
יוחנן ומודה ר' נתן בכפות א"ל רב אדא בר
ג
ע"י ככר. ק"ל הא מבואר
הרא"ש. ט. דכל מילי דשבת
באדם שניהם שוין לפטור ואי בכפות
ההוא דבפרק נוטל איירי בתינוק בן
לעיל דף מג ע"א דבליכא
ממשכן ילפינן. תוס'
מתנה לאביי והא הני פרסאי דכמאן דכפיתי
יומו]: בסוס המיוחד לעופות.
מודה רבי נתן היכי מתוקמא דבן
ככר דשרי טלטול מן הצד
הרא"ש. י. מאי שנא. תוס'
דמו וא"ר יוחנן בן בתירא ור' נתן אמרו דבר
ובן בתירא מתיר בסוס בכל הסוסים
בתירא כר' נתן משום דחי נושא את
רק מטעם דאדם בהול על
הרא"ש. יא. ובכרמלית
ו
מתו ואי לא שרית ליה אתי
מטלטלין אותה בהדיא.
❖
קאמר ורבנן אוסרין בכל הסוסים תוס' הרא"ש.
עצמו הא בן בתירא מתיר אפילו
אחד התם רמות רוחא הוא דנקיט להו
ו)
לכבויי ולא שרינן מטעם כבוד
משום סוס המיוחד לעופות דלא חילקו
למכור לפרסיים דכמאן דכפיתי דמו
הבריות וצ"ע וע' סוכה דף לו
דההוא פרדשכא דרתח מלכא עילויה ורהיט
❖
חכמים בסוסים: סוסא דבי
ע"ב בתוס' שם:
וכל האומות קרי להו נכרים כ) דסבר
תלתא פרסי בכרעיה: את המת במטה חייב
רב נסים גאון
וייאדן. פר"ח שכן ציידי עופות מניחין
דכפות נושא את עצמו: רמות רוחא.
וכן כזית מן המת וכו': אמר רבה בב"ח א"ר
ז)
ובפלוגתא דר' יוחנן וריש
רבינו חננאל
גסות. הא דלא מסגו בכרעייהו
עליהן עופות שלהןז שצדין בהן עופות
לקיש. עיקר דיליה בפרק
יוחנן וא"ר יוסף אמר רשב"ל פוטר היה ר"ש
❖
גסות הוא: פרדשכא. סרדיוט:
אחרים אבל אין לפרש בעופות
ששגג על האוכלין והזיד
כלל גדול.
אף
[על] הכלי. פי' והכי קאמר
הניצודין דהני כפותין נינהו ואמר
אף
חייב על זה חטאת וע"ז
בסמוך דמודה רבי נתן בכפות: והא הני פרסאי. ואיהו לא מפליג למכור לשום נכרי: מ)את המת במטה חייב. נראה לר"י דמהכא קים
(כזית) [כרת]. מתקיף לה רב
רבינו חננאל (המשך)
לן בכל דוכתא דאית ליה לר' יהודה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה דמסתמא ת"ק דר"ש היינו רבי יהודה כי ההיא דלעיל זה אינו יכול
אשי [וכו']. כגון ששגג בזה
ובזה ונודע לו על זה וחזר
אותו בלשון פרסי באזיאר.
וזה אינו יכול דת"ק דר"ש היינו ר' יהודה כדמוכח בגמ' ורשב"א אומר דיש להביא מדתנן לעיל (דף צ.) ר' יהודה אומר אף המוציא משמשי
ונודע לו על זה ובפלוגתא
ובזמן שהן יותר מאחד
ע"ז דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה: רבי שמעון פוטר. נראה לר"י דמלאכה שאינה צריכה לגופה קרי כשעושה מלאכה ואין צריך
נ)
דר' יוחנן ור"ל, וכבר
קוראין להן בזאיארן, ויש
ח
פרישנא לעיל בכלל גדול,
להן סוסים מיוחדין לכך
לאותו צורך כעין שהיו צריכין לה במשכן אלא לענין אחר כי הצורך שהיתה מלאכה נעשית בשבילו במשכן הוא גוף (איסור) המלאכה ושורשוט
והכא קא מסתייע ר"י דאמר
לשאת את העופות הדורסין
ולפי זה אתי כולהו שפיר הוצאת המת אין צריך למת ובמשכן היו צריכין לחפצים שהוציאו צד נחש שלא ישכנו אינו צריך לנחש ובמשכן היו
חייב שתים על חטאתו
הנקראין באזי. ואמרינן א"ר
והביא. ואת החי במיטה
יוחנן הלכה כבן בתירא.
צריכין לתחש וחלזון ומפיס מורסא להוציא ליחה המזיקתו ואין עומד להכניס אויר ולהוציא ליחה תמיד אע"פ שנעשה פתח גמור שהרי ראוי
א"ר יוחנן ואדם כפות מודה
פטור אף על המיטה
(הוא) להכניס ולהוציא אם היה צריך מ"מ לא דמי לפתחים שבמשכן שהיו עומדין להכניס ולהוציא אבל לעשות לה פה דמיא למשכן וחייב והריגת
שהמיטה טפילה לו.
רבי נתן שאינו יכול לשאת
אוקימנא באדם חי מפני
את עצמו והמוציאו בשבת
המזיקין אין צריך להם ובמשכן היו צריכין לעורות אילים הנשחטים וחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה ובמשכן היו צריכין לגומא לנעוץ בה
שהוא נושא את עצמו ודברי
חייב. א"ל רב אדא בר מתנא
או לדבר אחר וזב בכיס שלא יטנפו כליו הוי אינה צריכה לגופה שאינו צריך לכיס עצמו ואפילו למנות ראיותיו או נקיים דצריך הכיס מ"מ אין
הכל בין לר' נתן ובין לרבנן,
לאביי והא הני פרסאי
צריך להוצאה זו דה"נ סגי ליה אי יתיב בחד דוכתא ומכבה גחלת שלא יזוקו בה רבים וכחס על הנר ועל השמן או על הפתילה המהובהבת
אבל בבהמה חיה ועוף
דכפיתי דמו שאת רואה
פליגי רבנן ור' נתן, רבנן
אותן שאינן יכולין להלך על
כבר אין צריכין לגופן שבמשכן לא היה כיבוי אלא לעשות פחמין בכיבוי זה ומתקנין על יד כיבוי זה שיהו ראויין למלאכת הצורפין וכיבוי כדי
מחייבי עלייהו דסברי אגב
רגליהן ואינן יוצאין ובאין
שלא יקדיחו הסממנין בבישולן לא היה במשכן כי זהירים היו שלא להרבות אש יותר מדאי וכן סותר ע"מ לבנות נמי לא מחייב ר' שמעון דבעי
ביעתיהו משרבטי נפשייהו
אלא רכובין והסוס נושא
ומתרשלין ואין נושאין את
אותן, ובן בתירא מתיר
שתהא צריכה לגופה אלא כגון שסותר ע"מ לתקן יותר ממה שהיה בתחלה כגון שהבנין האחרון טוב מן הראשון כדמוכח בשמעתיןס) דחס על
עצמן. ור' נתן פטר בחיים.
למכרן לגוים. וסבירא ליה
הנר וכן קורע על (ג) מתו או שובר כלים למירמי אימתא אאינשי דביתיה אין צריכין לגופה דבמשכן היתה קריעה לצורך תיקון דבר ע)הנקרע
א"ל רב אדא בר אבא לרבא
שהוא עושה מלאכה שאין
הא דתנן לענין אין מוכרין
חייבין עליה חטאת, דאלמא
ואע"ג דבהוצאה לא בעי רבי שמעון שיהא לגמרי כמו שהיה במשכן (ד) דלא בעי מר לעשות לו טס או ס"ת להגיה אע"פ שבמשכן הוצאת
בהמה גסה לגוים, בן בתירא
אף הכפות בן בתירא פוטר
הנדבה היתה כדי לתקנה לעשות ממנה משכן וכלים במקלקלים כגון מכבה וסותר וקורע מסתברא דצריך שיהא על מנת לתקן כמו במשכן
מתיר בסוס. ותניא עלה בן
עליו, וא"ר (יהודה) [יוחנן]
בתירא מתיר בסוס מפני
בן בתירא ור' נתן אמרו דבר
ולא חשיבי המקלקלים צריכות לגופה עד דהוי לגופו ולגופה והא דלא קרי לה לגופו ולגופה כיון דבעו תרוייהו בכלל לגופה היא אבל לגבי
שהוא עושה מלאכה שאין
אחד (והכי א"ר יוחנן מודה
מר וס"ת כיון דלא בעי אלא לגופו דהא לא בעי במר לעשות בו טס פ)וס"ת כדי להגיה בו לא הוי בכלל לגופה ולפי שצריכות לגופה הוי כעין
חייבין עליה חטאת. וסליק
ר' נתן בכפות). ופריק ליה
אדעתין שהוא נושא את
אביי דהנך פרסאי יש בהו
דהוי במשכן כמו שפיר' הוצרך להשמיענו במר דלא בעינן לעשות לו טס כמו שהיה במשכן ורש"י דפירש דברצונו לא היתה באה לו ולא
האדם החי דהוי בן בתירא
כח להלך ואף הן נושאין את
היה צריך לה שאינה אלא לסלקה מעליו כמו צד נחש שלא ישכנו או מכבה גחלת שלא יזוקו בו רבים דברצונו שלא היה בעולם וכן בפרק
(כרבנן) [כר"נ] דאמר חי
עצמן, ו(מ)מאי דנקיטא להו
במה מדליקין (לעיל דף לא:) פירש כחס על הפתילה המהובהבת כבר דאינה צריכה לגופה משום דאין צריך לכיבוי זה ואם לא הובערה
נושא את עצמו (ור' נתן)
רמות רוחא, מענגין את
[ורבנן] נמי קאמרי הכי,
עצמן מלהלך כענין דכתיב
מעולם הוה ניחא ליה דהואיל וחס עליה כי אית בה טפי הוה ניחא ליה בה קשה מסותר על מנת לבנות כמו בתחלה וקורע בחמתו
היכי אמר בן בתירא ור' נתן
אשר לא נסתה כף רגלה
למירמי אימתא אאינשי דביתיה דהתם צריך למלאכה ורוצה הוא שיהא בעולם ואין לומר דלא ניחא ליה שיצטרך למירמי אימתא אם
צ)
אמרו דבר אחד אלמא רבנן
הצג על הארץ מהתענג
פליגי עלייהו, לימא בן
ומרוך, וכי בעי למרהט מצי,
כן מפיס מורסא לעשות לה פה יהא פטור דברצונו היה שלא היה מורסא מעולם וכן קורע יריעה שנפל בה דרנא על מנת לתפור דברצונו
בתירא ור' נתן ורבנן אמרו
(דהא הוא) [דההוא]
לא היה נופל בה וכן תופר בגד קרוע ברצונו שלא היה קרוע אלא צריך לפרש כדפירשתי : (שייך לע"ב) גדול כבוד הבריות שדוחה
ק)
דבר אחד. א"ל (רבה) [רבא]
פרדשכאה, פי' פקיד המלך
רבנן באדם בלבד הוא
דרתח מלכא עילויה ורהיט
את לא תעשה שבתורה. קשה לר"תי דגבי טלטול דהוי איסורא דרבנן לא שרינן משום כבוד הבריות אלא ע"י ככר או תינוק כדאמר בפרק
דמודו אבל כל בהמה חיה
תלתא פרסי בכרעיה. אבל
במה מדליקין (לעיל דף ל:) ובפרק כירה (שם דף מג:) $ ויש לומר דשאני טלטול דאפשר על ידי ככר או תינוק לכך לא התיר בענין אחר:
יא
ועוף בין חיים בין מתים
חולה ודאי ככפות דמי
רבנן מחייבי עלייהו, ובן
ומחייב ר' נתן על הוצאתו,
אהני
בתירא ור' נתן תרוייהו
כההיא דגמרא דב' שעירי
שאמרו דבר אחד לעניין הוצאת בהמה חיה ועוף לאו לענין הוצאת אדם, ודתניא מפני שהוא מלאכה שאין חייבין עליה חטאת
יוה"כ דתניא עתי אפילו בשבת. ואמרינן למאי הלכתא, אמר רב ששת שאם חלה מרכיבו [על כתיפו]. כמאן דלא כר' נתן, דאי
כר' נתן האמר חי נושא את עצמו. אפילו תימא ר' נתן כיון שחלה ככפות דמי, וא"ר יוחנן מודה ר' נתן בכפות. וכן כזית מן המת
לאו נשיאת אדם כדאסיקת אדעתין מעיקרא, אלא אפילו בסוס המיוחד לעופות קאמר פליגי רבנן עליה. ואקשינן ומי איכא סוס
וכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ חייב, ור' שמעון פוטר. א"ר אבא א"ר יוחנן ורב יוסף אמר ר"ל פוטר היה ר' שמעון
מיוחד לעופות. ואמרינן איכא דבי זיירן, הנץ וכיוצא בו שהמלכים צדין בהן עופות וקורין אותו באז, והאחד העוסק [בהן] קורין