צד:
המצניע פרק
עשירי
שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אהני
מעשיו דאי משתקלא חדא כו'. באחת מארבע דאי משתקלא
אף במוציא את
המת לקוברו.
ולא תימא לא
פטר אלא במניחו לחוץ
לא א מיי' פט"ו מהל' שבת
א) [עירובין מא: מגילה ג:] לעיל
הלכה כב ופכ"ו הלכה כג
פא: ברכות יט: מנחות לז:,
דאין צורך לא לגופו של מוציא ולא לגופה של הוצאה דאפילו הוא צורך
חדא אחריתי נמי לא אזלא לה טומאה כ"ע מודו דפטור דהוי
ב) נגעים פ"ז מ"ד, ג) מכות כ:
סמג לאוין סה טוש"ע א"ח
כמו חצי זית ממת גדול: והא דתנן פטור דאפיק חצי זית ממת
המת פטור: מר לחפור בו. שהוא צורך המוציא: מר לעשות לו טס
ע"ש, ד) צ"ל פי הזוג בשבת חייב,
סי' שי"א סעיף ב:
לב ב ג מיי' פ"י מהל' טומאת
ה) [תוספתא פ"י ע"ש],
גדול. וה"ה דהוה מצי לאוקמיה כגון דליכא אלא חצי זית בלבד אלא
ולחפור. מרה שנרצף פיו וצריך להושיב עליו כמין טס דק שיהא ראוי
א
ו) [שם], ז) [דברים יז],
צרעת הלכה א סמג לאוין
לחפור: להגיה ולקרות: לאפוקיה
דניחא ליה לשנויי בחצי זית ממת גדול
ח) [תזריע פרשה א], ט) עיין
שסג:
לג ד ה ו ז ח מיי' פ"ט מהל'
לכרמלית. שהיה מוטל בבזיון או
דהוי רבותא טפי דאי ליכא אלא חצי
לעיל סד: רש"י ד"ה ולא תיפקוס,
אף במוציא את המת לקוברו אמר רבא
ב
י) [במשנה לעיל], כ) [וע' תוס'
שבת הלכה ח ט סמג לאוין
זית מן הכל פשיטא דפטור ודווקא חצי
בדליקה או בחמה ואי משום טלטול
ומודה ר' שמעון במר לחפור בו וספר תורה
סה טוש"ע א"ח סי' שמ סעיף
מנחות יא. ד"ה מלמטה],
מניח עליו ככר או תינוק: לא תעשה.
זית אבל כזית ממת גדול חייב אע"ג
ל) [וע"ע תוס' כתובות ד: ד"ה
א:
לקרות בו דחייב פשיטא דאי הא נמי מלאכה
לד ט מיי' פי"ב מהל' ע"ז
ופוקסת וע' תוס' מו"ק ט: ד"ה
לאו דלא תסור ז) כי הכא: התולש
דאי משתקלה זית אחר לא אזלא
❖
שאינה צריכה לגופה היא אלא מלאכה
הלכה י סמג לאוין ס
ופוקסת מבואר היטב],
סימני טומאה. שתי שערות לבנות
טומאה מ"מ אהני מעשיו דמשחתכו
טוש"ע שם וטוש"ע י"ד סי'
שצריכה לגופה לרבי שמעון היכי משכחת
קפב סעיף ו:
שהבהרת מטמאה בהן: והכוה את
לא גריר בתר המת וכשיוציאו המת מן
לה י כ מיי' פ"ט מהל' שבת
תורה אור השלם
לה מהו דתימא עד דאיכא לגופו ולגופה כגון
המחיה. מחית בשר חי והוא סימן
הבית וישאר כזית זה יטמא כל הבית
הלכה ט סמג לאוין סה
❖
מר לעשות לו טס ולחפור ספר תורה להגיה
1 לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה
טוש"ע א"ח סי' שכח סעיף לא:
ונמצא שעתה בהוצאה זו הוא גורם
טומאה בשאת והכוה זה לבטלה משום
טהרה: ממת גדול. לאו דווקא
וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה
מחיה ולטהרה: עובר בלא תעשה.
ולקרות בו קא משמע לן ההוא שכבא דהוה
א
כִּי תוֹעֲבַת יְיָ אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה
❖
גדול אלא כלומר מב' זיתים או ג':
דהשמר בנגע הצרעת (דברים כד):
דברים כב ה
מוסף תוספות
בדרוקרא $
שרא רב נחמן בר יצחק לאפוקיה
אֵלֶּה:
אבל בכלי ד"ה חייב. היינו כרבי
אחד מב'. שלא היו בה אלא שתי
לכרמלית א"ל רבי יוחנן אחוה דמר בריה
א. דלא מהניא הוצאתו
שערות ותלש האחד: חייב. דשקלא
יהודה דמחייב במלאכה שאינה
למידי. חי' הר"ן. ב. וקמ"ל
הגהות הב"ח
דרבנא לרב נחמן בר יצחק כמאן כר"ש אימר
דלא אמרי' אהני מעשיו דאי
לטומאה שאין מטמאה בפחות מב'
צריכה לגופה וא"ת ודילמא רבנן כר"ש
(א) גמ' אבל בכלי ד"ה חייב:
מישתקיל מיניה טפי אזלה
דפטר ר"ש מחיוב חטאת איסורא דרבנן
סבירא להו ומנא ליה דמחייב בכלי
דהכי ילפינן לה בת"כ ח) שיער שנים
(ב) תוס' ד"ה וכי דרך וכו'.
ליה טומאה דלא אמרי' הכי
מיהא איכא א"ל האלהים דעיילת ביה את
בפ' במה אשה נ"ב ע"ל נז ע"א
אלא בכשני זיתים או בג'
וחייב מלקות: מאי לאו הא דתני חייב
ויש לומר דא"כ ליפלגי בכלי להודיעך
גבי תיכי חלילתא וע' עוד בדף
שערות. רמב"ן. ג. במקום
ואפילו לר' יהודה (שרי) דמי קאמינא לרה"ר
דאפיק חצי זית מכזית. דשקליה
כחן דרבנן והא דקאמר מהו דתימא
סד ריש ע"א אצל ותולה בצואר
שנדבק הצפורן בבשר. שיטה
❖
בתו:
להר"ן. ד. וצריך ליזהר כחומר
לכרמלית קאמינא גדול כבוד הבריות
ובצריה לשיעורא: והא דתני פטור
רבנן בכלי נמי פטרי היינו פירושו
א)
❖
שניהם. תוס' הרא"ש.
דאפיק חצי זית מכזית ומחצה. דאף
דס"ל כר"ש וכדפרישית אבל רש"י
שדוחה את לא תעשה שבתורה תנן התם
ב)
פירש דפטרי משום דלא שייכא גזיזה
על גב דמצמצם לשיעור לאו מילתא
גליון הש"ס
התולש סימני טומאה והכוה המחיה עובר
ב
רב נסים גאון
אלא בצמר ואין נראה לר"י דבהא ליכא
היא ולא אמרינן אהני דאי שקיל
גמ' שרא ר"נ בר יצחק
בלא תעשה איתמר אחת משתים חייב $אחת
למיטעי דבכל בעלי חיים שייכא גזיזה
מיניה פורתא תו ליתא לשיעורא:
לאפוקיה לכרמלית. עי' סוכה
גדול כבוד הבריות שדוחה
משלש רב נחמן אמר חייב רב ששת אמר
לו ע"ב תד"ה בשבת: שם אחת
את לא תעשה שבתורה. וזה
ממת גדול.
כדאמר לעיל התולש כנף חייב משום
דלא אהני מידי:
❖
משלש. עי' תה"ד סי' מח:
הדבר מיוחד בלאו דלא תסור
פטור רב נחמן אמר חייב אהני מעשיו דאי
גוזז: והוא שפירשו כלפי מעלה.
מתני' וכן שערו. תולש שער
כמו שפירשו בברכות [דף יט]
משתקלא חדא אחריתי אזלה לה טומאה רב
בפרק מי שמתו. ומשכחת לה
ראשו בידיו: וכן הגודלת. שערה:
פירש בקונטרס כנגד ראשי אצבעותיו
עוד בסוף פרק הקומץ [דף לז]
מוסף רש"י
ששת אמר פטור השתא מיהת הא איתא
וכן הכוחלת.
עיניה: וכן הפוקסת.
שהן למעלה כשמגביה ידיו ור"ת
ג
במסכת מנחות. התולש סימני
גדול כבוד הבריות שדוחה
טומאה והכוה את המחיה
לטומאה אמר רב ששת מנא אמינא לה
מפרש שכלפי גוף קרי כלפי מעלה
יש מרבותי אומרים מתקנת שערה
ג
את ל"ת שבתורה. דכתיב
עובר בלא תעשה. עיקר זה
כדאשכחן בפ"ב דנדה (דף יג:) דקאמר
במסרק או בידיה ויש שמפרשין טחה
דתנן וכן כזית מן המת וכזית מן הנבילה חייב
(דברים כב) לא תוכל להתעלם,
הוא מה שהזהיר הכתוב
וכתיב והתעלמת, פעמים שאתה
[דברים כד] השמר בנגע
מן העטרה ולמעלה והתם היינו לצד
כמין בצק על פניה וכשנוטלו מאדים
הא חצי זית פטור והתניא חצי זית חייב מאי
מתעלם, כגון זקן ואינו לפי
הצרעת. ואמרו רבותינו ז"ל
הגוףד כ): פוקסת. מה שפירש
הבשר ט): רבי אליעזר מחייב. בכולם
כבודו (מגילה ג: וכעי"ז לעיל
בפירושו שזה הלשון הוא
לאו הא דתניא חייב דאפיק חצי זית מכזית
פא:). אבל בכלי חייב. מודו
בקונטרס פוקסת היינו סורקת ביד
חטאת וחכמים אוסרין משום שבות
במקום לא תעשה, ובכל מקום
והא דתנן פטור דאפיק חצי זית מכזית ומחצה
רבנן דחייב חטאת, דחשבינן ליה
שכתוב כמותו לא בא לומר
או במסרק אין נראה דבגמרא משמע
וטעמא דרבי אליעזר מפרש בגמרא
תולדה דגוזז את הצמר, שהוא
אלא שלא תעשה אותו דבר,
ורב נחמן אידי ואידי חייב והא דתנן פטור
משום מאי מיחייב: גמ' מחלוקת
דהוי כעין טוויה וסריקה אינה כעין
חותך מן המחובר לבעלי חיים
כמו שאמר' [עירובין דף צז]
דאפיק חצי זית ממת גדול: מתני' ד הנוטל
(ערובין קג:). מלא פי הזוג.
אמר ר' אבין אמר ר' אילעא
ביד. בהא שנוטלן בידו ולא בכלי
טוויה כלל ועוד דא"כ היה שונה סורקת
חודן של מספרים (מכות כ:)
.
כל מקום שנאמר השמר פן
צפרניו זו בזו או בשיניו וכן שערו וכן שפמו
כדתנן (נזיר דף מב.) נזיר חופף
הוא דפטרי רבנן שאין דרך גזיזה
אימא וכן לקרחה שתים.
ואל אינו אלא לא תעשה.
ומפספס אבל לא סורק ל): וכי דרך
ולפרושי אתא (שם). במלקט
והזהיר הקב"ה את המצורע
בכך בחול: מהו דתימא בכלי נמי
וכן זקנו וכן הגודלת וכן הכוחלת וכן הפוקסת
לבנות. שערות לבנות, מתוך
שלא יחתוך מה שנראה בבשרו
אריגה בכך. ואף על גב דקולע נימין
פטרי רבנן. דאין כאן משום גוזז דלא
רבי אליעזר מחייב וחכמים אוסרין משום
שחורות. דכיון דאדם מקפיד
מסימני צרעת, ומי שעובר על
על שער לבן אחד שבין שערות
שבות: גמ' אמר ר"א מחלוקת ביד אבל
כך עובר בלא תעשה. ומיכן
שייך אלא בצמר בהמה: מחלוקת
חשיבא אריגה כדאמרינן בפרק במה
ה
שחורות, כדי שלא יראה זקן,
אמרה המשנה התולש סימני
לעצמו. בהא הוא דמחייב ר' אליעזר
אשה (ב) (לעיל ד' סד.) הכא בשער לא
אמרינן דכשהוא מלקט אותו
טומאה והכוה את המחיה
בכלי (א) חייב פשיטא זו בזו תנן מהו דתימא
מבין השחורות מלאכה חשובה
חשיבא אריגה כמו בבגד ועוד דהכא
שיכול לאמן ידו לעצמו לתקנו בלא
עובר בלא תעשה. ומשכחת לה
רבנן בכלי נמי פטרי והא דקתני זו בזו
היא לו וחייב משום גוזז, כיון
בסיפרי השמר בלא תעשה,
כלי: אבל לחברו. אין יכול לאמן את
אין סופה להתקיים שעומדת לסתירה:
דחייש לגזיזה זו. שחורות מתוך
בנגע זה שיער לבן, הצרעת זו
להודיעך כחו דר' אליעזר קא משמע לן ואמר
ידו ליטול יפה בלי כלי: פשיטא צפרניו
החולב
לבנות לא גרסינן (שם). אף
המכוה. ולפיכך הוצרכנו
בחול אסור. שמתנאה עצמו
שיתיר לנו המילה בעת
רבי אלעזר מחלוקת לעצמו אבל לחבירו
תנן. של עצמו: הנוטל מלא פי הזוג.
❖
ו
בנוי אשה (שם).
שתתראה בערלה צרעת, כמו
מלא ראש המספרים: חייב.
דברי הכל פטור פשיטא צפרניו תנן מהו דתימא רבי אליעזר לחבירו נמי
בשבת
שאמרו בפרק ר' אליעזר אומר
אם לא הביא כלי [דף קלב] תנו
לרבנן בכלי לר' אליעזר אף ביד וזהו
מחייב והא דקתני צפרניו להודיעך כחן דרבנן קמ"ל: וכן שערו כו': תנא
רבנן מילה דוחה את הצרעת
רבינו חננאל (המשך)
שיעורו: והא תניא. בההיא ברייתא
כו'. תנו רבנן ימול ערלתו
ג) הנוטל מלא ד) פי הזוג חייב וכמה מלא פי הזוג אמר רב יהודה שתים והתניא
ואע"פ שיש שם בהרת, ומה
שבבא דשכיב קרא (בדרא)
בסיפא ולקרחה שהזהירה תורה לא
ולקרחה שתים אימא וכן לקרחה שתים תניא נמי הכי הנוטל מלא פי הזוג
אני מקיים השמר בנגע הצרעת
ה) ז
[בדרקרת], וקאמר ליה רב
תשימו קרחה (דברים יד) שתים הוי
בשאר מקומות חוץ מן המילה
נחמן בר יצחק לרב יוחנן אחוה
בשבת חייב וכמה מלא פי הזוג שתים רבי אליעזר אומר אחת ומודים
ח
קרחה מכלל דפי הזוג לאו ב' שערות
כו', ת"ל בשר ואע"פ שיש שם
דמר בריה דרבנא האלקים
חכמים לר"א במלקט לבנות מתוך שחורות שאפילו אחת חייב ט ודבר זה אף
בהרת. ובפרק ואלו הן הלוקין
דעיילת ביה את ודרית ליה.
נינהו: תניא נמי הכי. כרב יהודה
[מכות כב] אמרו מתקיף לה ר'
וקא מפרש לא תימא דכר'
בחול אסור משום שנאמר לא ילבש גבר שמלת אשה תניא ר"ש בן
דאמר שתים: רבי אליעזר אומר.
י
ו)
1
אבהו וליחשוב נמי קוצץ
שמעון קא אמינא ולאו כר'
בהרתו, ואזהרתיה השמר בנגע
יהודה, אלא אפילו לר' יהודה
אלעזר אומר צפורן שפירש רובה וציצין שפרשו רובן ביד מותר בכלי חייב
באחת הוא חייב ולא בעינן מלא פי
❖
הצרעת.
דאמר מלאכה שאינה צריכה
הזוג: אחת חייב.
שבאחת הוא
חטאת מי איכא מידי דבכלי חייב חטאת וביד מותר לכתחלה הכי קאמר
לגופה חייב עליה, הכא
לכרמלית קאמינא דלית ביה
מקפיד שלא יהא נראה כזקן: שמלת
פירשו רובן ביד מותר בכלי פטור אבל אסור לא פירשו רובן ביד פטור אבל
חיובא, אע"ג דאיכא בשאר
רבינו חננאל
אשה.
ודרך הנשים להקפיד על כך
מילי איסורא [דרבנן] מרה"י
אסור בכלי חייב חטאת אמר רב יהודה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אמר
אף במוציא את המת לקוברו,
או מרה"ר לכרמלית, הכא
ולהתנאות: ציצין. כמין רצועות דקות
רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן והוא שפרשו כלפי מעלה ומצערות אותו:
וטעמיה דר' שמעון דהוצאת
שאני במקום כבוד הבריות
כ
הפורשות מעור האצבע סביב הצפורן:
המת לקוברו מלאכה שאינה
שדוחה את לא תעשה. והאי
וכן הגודלת כו': גודלת כוחלת ופוקסת משום מאי מחייבא אמר רבי אבין
צריכה לגופה היא וכל מלאכה
ל"ת לאו דלא תסור כדמפורש
שפירשו רובן. קרובין לינתק: מי
שאינה צריכה לגופה פטור
במנחות סוף פרק הקומץ.
א"ר יוסי בר' חנינא גודלת משום אורגת כוחלת משום כותבת פוקסת משום
איכא מידי כו'. כיון דבכלי חייב
פלוגתא דר"ש ור' יהודה
עליה. ואשכחנן דרבא ס"ל כר'
טווה אמרו רבנן קמיה דרבי אבהו וכי דרך אריגה בכך וכי דרך כתיבה בכך
חטאת ביד איכא שבות גזירה אטו
בהדיא לא אשכחן היכא
שמעון בהא מילתא, ואף
פליגו, אלא מדוקייהו
סבירא ליה כר' נתן בההוא
כלי: כלפי מעלה. לצד הצפורן התחילו
וכי דרך טויה בכך אלא א"ר אבהו לדידי מפרשא לי מיניה דר' יוסי בר' חנינא
(במתכוין)
[דמתניתין]
קמייתא, דתני בריש פירקא
לפרוש דקא מצערו ליה טפי: משום
נוטל אדם את בנו והאבן בידו.
כוחלת
דאמרינן הקורע בחמתו ועל
מתו וכל המקלקלין פטור.
ואמרינן עלה אמר רבא הוציא
כותבת. שמוליכה מכחול סביב העין
שניית מתו, חמתו אחמתו
תינוק [חי] וכיס תלוי לו
כאדם המוליך קולמוס סביב האות: טווה.
שמתקנת שערה בין אצבעותיה ופושטתו כשהוא נכרך. וללשון השניי) עושה מאותו בצק כמין חוט:
קשיא. חמתו אחמתו נמי לא
בצוארו חייב. [וליחייב משום
קשיא, הא רבי יהודה דאמר
תינוק. רבא כר' נתן סבירא ליה
לעצמה מלאכה שאינה צריכה לגופה
דאמר חי נושא את עצמו].
חייב עליה, הא ר' שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. ותוב הא דתנן ועל עקרב שלא תישוך כו'. ואמרינן איכא
וליבטל כיס לגבי תינוק, מי לא תנן ואת החי במיטה פטור אף על המטה, שהמטה טפלה לו. מטה לגבי חי מבטל לה כיס לגבי תינוק
דמתני לה אהא הצד נחש בשבת ומתעסק שלא ישכנו פטור ואם לרפואה חייב. מאן תנא אמר רב יהודה אמר רב רבי שמעון היא דאמר
לא מבטל ליה. הוציא תינוק מת וכיס תלוי לו בצוארו פטור, וליחייב משום תינוק. (רבה) [רבא] כר' שמעון סבירא ליה [דאמר] כל
מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. וכן אמר שמואל כל פטורי שבת פטור אבל אסור בר מהני תלת דפטור ומותר, וחדא מינייהו
מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. ומדקדקי רבנן בההיא דקא מפטר המוציא את המת, דהני מילי דהיכא דלית ליה ריחא, דאי
הצד נחש בשבת. וממאי דפטור מותר הוא, דתנן ועל עקרב שלא תשוך. ש"מ כי פליגי במתניתין במלאכה שאינה צריכה לגופה פליגי.
אית ליה ריחא נמצאת הוצאתו מלאכה שצריכה לגופה, ותניא בפרק א"ר עקיבא בסופיה, המוציא ריח רע כל שהוא. ואית לה להא
מלתא סייעתא בתלמוד א"י, ומילתא דמוכחא היא. אמר רבה ומודה ר' שמעון במרא לחפור בו וס"ת לקרות בו, דמאן דמפיק להו
וקשיא לן אי הכי קשיא דשמואל אדשמואל, א)הכא אמר דפטור ומותר, וטעמיה מכופין קערה על גבי הנר, אלמא שמואל במלאכה
חייב. ודייקינן בה מאי אצטריך רבה לאשמועינן הא מלתא, וכבר פשיטא [היא] דאי אמרת מר לחפור בה וס"ת לקרות בו מלאכה
שאינה צריכה לגופה כר"ש ס"ל, והא קי"ל דשמואל במלאכה שאינה צריכה לגופה כר' יהודה ס"ל, דתנן המיחם שפינהו לא יתן
שאינה צריכה לגופה היא, היכי משכחת לה לר' שמעון מלאכה שהיא צריכה לגופה. ומהדרינן מהו דתימא לית ליה לרבי שמעון
לתוכה צונן וכו'. וכבר פירשנוה בפרק כירה דשמואל כר' יהודה ס"ל, היכא דאית ביה היזק לרבים כגון גחלת של מתכת וכגון עקרב
שלא תישוך, כגון הני בלחוד פליג שמואל על ר' יהודה, אבל במלאכה שאינה צריכה לגופה שמואל כרבי יהודה ס"ל. תנן התם בפ"ז
מלאכה שאינה צריכה לגופה עד דאיכא לגופו, כגון מר לעשות לו טס וס"ת להגיהו, קמ"ל רבא דלא צריך האי כולה, אלא מר לחפור
בו וס"ת לקרות בו מודה בו ר"ש [נמי]. והוצאת המת דקא פטר בה ר' שמעון, דוקא מקרבן חטאת, אבל מיעבד הכי אסור, דקיי"ל כל
דנגעים התולש סימני טמאה והכוה את המחיה עובר בלא תעשה. פי' שיער לבן שהפך בשאת והכוה את המחיה להעבירו עובר בלא
פטורי שבת פטור אבל אסור לבר מן הנך תלת. ולא שרי לכתחילה אלא היכא דכבודו לאפוקי [מרשות היחיד לכרמלית, או לעיולי
תעשה. עיקרה השמר בנגע הצרעת אלמא אל תעבירהו ביד, וכדר' אבין א"ר אלעא דאמר כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא
מרשות הרבים לכרמלית. אבל לאפוקי] מרה"י לרשות הרבים או לעילויה מרשות הרבים לרה"י אסור, כדקא מפרשינן מעשה דההוא
בל"ת. איתמר אם תלש נימא אחת של שיער לבן שהפך בבהרת משני נימין דברי הכל חייב. אחת משלש, רב נחמן אמר חייב אהני
א) עי' תוס' לעיל דף ג' ע"א ד"ה הצד שהביאו קושיא זו בשם בה"ג וע"ש.