צה:
המצניע פרק
עשירי שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
גמ' אלא להכשיר זרעים. הזרועים בתוכו. עציץ נקוב אינו מקבל הכשר
לשאינו נקוב דלכל מילי נקוב ושאינו נקוב שוין ואזלינן לחומרא
מה א מיי' פי"ט מהל' כלים
א
א) [עי' תוס' ב"ב קנה. ד"ה
❖
איתמר קטן], ב) [עי' תוס'
הלכה ב:
דבמקום דהוי תלוש חומרא חשבינן תרוייהו כתלוש ואי הוי מחובר
לטומאה ושאינו נקוב מקבל הכשר דתלוש הוא והא רבי שמעון קאמר
עירובין ד: ד"ה כל ובד"ה
חומרא כמו שבת וכלאים חשבינן תרוייהו כמחובר אלא בהכשר זרעים
ליה וה"ג ר"ש אומר אין בין נקוב כו' דאילו לרבנן איכא טובא דהא
שיעורן], ג) [ע"ש], ד) [כמחובר
❖
רש"ש], ה) [כלים פ"ב מ"ב],
ופטרי אשאינו נקוב: לכל מילי. לשבת
דלא החמירו לאחשובי נקוב כתלוש כשאינו נקוב אלא אוקמוה אדיניה
מיחייבי אנקוב משום שבת
מוסף רש"י
ליחשב כמחובר וצ"ל לפי זה דאין
ולקנות במשיכה ולא בכסף ולפרוזבול
ועדיין כלי הוא לקבל בו
שאינו נכתב אלא על הקרקע: אשר
זיתים. כלי הוא לטומאה שהרי
תורמין לר"ש מן הנקוב על פירות
אלא להכשיר זרעים
בלבד א"ל לכל מילי
תורה אור השלם
ראוי לקבל בו זיתים (נדה מט.).
יזרע. כדרך שאדם מוציא לזריעה
הגדלים בקרקע כמו באינו נקוב
רבי שמעון כתלוש משוי ליה ושאני לענין
ניקב כמוציא זיתים טהור.
1 וְכִי יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עַל כָּל
דאזלינן לחומרא ור"י פי' דהכי פריך
למעוטי מחובר כל דהו להכי אהני
מטומאה שקיבל עד שייחדנו
זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ טָהוֹר
טומאה דהתורה ריבתה טהרה אצל זרעים
❖
❖
לרימונים (שם).
ויקרא יא לז
הוּא:
זריעות יתירי דקרא ומיהו שאינו נקוב
ר"ש אומר באין בין נקובג לשאינו נקוב
שנאמר 1 על כל זרע זרוע אשר יזרע בעא
תלוש גמור הוא: מה לי אמר רבי
אלא הכשר זרעים בלבד וכיון דגבי
מיניה ההוא סבא מרבי זירא שורש כנגד
מוסף תוספות
הגהות הב"ח
שמעון. מי מודה דהא במחוברד) הוא
הכשר זרעים חשוב נקוב כמחובר
נקב מה לי א"ר שמעון אישתיק ולא אמר
אע"ג דהוי להקל שאינו מקבל הכשר
האי שורש ואי תלשו ליה בשבת מיחייב:
(א) רש"י ד"ה גיסטרא וכו'
א. דחכמים השוו אותן לכל
ליה ולא מידי זימנא חדא אשכחיה דיתיב
הבא גיסטרא ונניח כצ"ל ותיבת
מילי. תוס' הרא"ש. ב. דהאי
זימנין. פעם אחרת: שאם ניקב.
ש"מ מדאורייתא חשוב כמחובר דאי
❖
אחר נמחק:
מקשה היה סובר דהאי
העציץ: בכדי טהרתו. שאם נטמא
וקאמר ומודה ר"ש שאם ניקב בכדי טהרתו
מדאורייתא חשוב כתלוש היכי הוה
ברייתא דקתני. ריטב"א.
מטהרינן להו מדרבנן כשנגעה בהן
נטהר בשבירה זו והיינו כמוציא זית
ג. לאו כללא הוא בכל התורה
א"ל השתא שורש כנגד נקב בעאי מינך
כולה אלא דעביד כללא
גליון הש"ס
טומאה כיון דקיבלו הכשר מן התורה
דתנן במסכת כלים (פ"ב מ"א) כלי חרס
ולא אמרת לי ולא מידי $ ניקב בכדי טהרתו
לענין מה ששנינו בסדר
ואם כן הא דקתני ברישא דברייתא
העשוי לאוכלין שיעורו כזיתים ומודה
גמ' ניקב בכדי טהרתו
זרעים. ריטב"א. ד. דהתם תנינן
מיבעיא אמר אביי ואי איתמר להא דרבי
מיבעיא. ע' כתובות נג ע"א
לה להך ברייתא. ריטב"א.
אין בין נקוב לשאינו נקוב ע"כ לעשות
ר' שמעון בהא דחשיב מחובר כל
תד"ה ותיבעי: רש"י ד"ה
ה. דנקוב נמי לאו שדה הוא.
זירא הכי הוא דאיתמר ומודה רבי שמעון
שניהם כמחוברים ולא לעשות שניהם
הזרעים שבתוכו דתו לא הוי כלי:
ועדיין כלי הוא לקבל בו
חי' הר"ן. ו. דהא לא כתיב בהו
שאם ניקב למטה מרביעית אמר רבא
רמונים שאם יחדו. עיין לעיל
שדך ולא אדמתך. ריטב"א.
א
ניקב בכדי טהרתו מיבעיא. דהוה
כתלושין כיון דנקוב חשיב מחובר
דף נט ע"א תד"ה ור' יוחנן
ז. ופרקי' דדוקא לזרעים
❖
חמש מדות בכלי חרס ניקב כמוציא משקה
מדאורייתא ובכל מילי נקוב ואינו
לך לספוקי ביה בהנך דלאו כנגד
א)
ובעירו' ד ע"ב תד"ה כל כלי
קאמר. שיטה להר"ן.
❖
ובפ"ב מ"ב דכלים בר"ש שם:
טהור מלטמא גיסטרא ועדיין כלי הוא לקדש
נקוב כמחוברים חוץ מהכשר זרעים
הנקב ואת פשטת להו דכולהו מחובר
נינהו: אי אתמר לדרבי זירא. דמודה
בלבד דאחמיר רבנן לטמויי כשאינו
בו מי חטאת ניקב ככונס משקה טהור
רב נסים גאון
ר"ש בשום נקב: הכי הוא דאיתמר.
נקוב והשתא משני שפיר שאני לענין
רבינו חננאל (המשך)
מלקדש בו מי חטאת ועדיין כלי הוא להכשיר
אמר רבא ה' מדות בכלי
טומאה כו' דהתם הוא דכתב רחמנא
שאם ניקב למטה מרביעית שאינו
בו זרעים ניקב כשורש קטן טהור מלהכשיר
חרש כו'. משכחת לה בתורת
דרבנן. וגרסינן נמי במנחות
בהדיא דחשיב נקוב כמחובר אבל לכל
מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה דבציר
כהנים כל אשר בתוכו יטמא,
[דף ע] אמר רב טובי בר קיסנא
בו זרעים ועדיין כלי הוא לקבל בו זיתים
כמה שיעורו של נקב, בכלי
אמר שמואל הזורע כלאים
מהכי לאו כלי הוא: חמש מדות
מילי חשיב כתלוש ולהכי פטר במתני'
חרש בכונס משקה ובכלי
בעציץ שאינו נקוב אסור. אמר
ניקב כמוציא זיתים טהור מלקבל בו זיתים
גרסי': כמוציא משקה.
אבל קשה לאלו הפירושים דקאמר
נקב דק מאד
שטף במוציא זיתים. ובמסכת
אביי מאי קמ"ל בשלמא אי
ועדיין כלי הוא לקבל בו רימונים ניקב
כלים פרק ג' שיעור כלי חרס
אשמעינן לוקה מכת מרדות
ב)
ג)
שמשקה יוצא בו: טהור מלטמא
אלמא נקוב לר"ש כשאינו נקוב משוי
לטהר, העשוי לאוכלין שיעורו
מדרבנן שפיר, אלא האי
כמוציא רימונים טהור מכלום ואם הוקף
גיסטרא.
ליה משמע דבעי לאיתויי מברייתא
כלומר אם כלי שלם הוא
כזיתים העשוי למשקין שיעורו
דקאמר אסור מאי קמ"ל, דהוי
כמשקין כו', הלפס והקדירה
זריעה מדרבנן, תנינא משאינו
צמיד פתיל עד שיפחת רובו אמר רב אסי
דלא משוי נקוב כשאינו נקוב וזה אינו
אינו נטהר בכך אבל אם היה שבר כלי
שיעורן כזיתים כו'. ובפרק ד'
נקוב על הנקוב תרומה ויחזור
ויש לפרש דה"ק אלמא נקוב לר"ש
והיה ראוי להשתמש בו דמקבל טומאה
שמעתי כלי חרס שיעורו כמוציא רימון
ויתרום כו'. דייקינן לר' שמעון
שנינו וכן גיסטרא שנתרועעה
דפטר התולש מעציץ נקוב,
ואינה מקבלת משקין אע"פ
כשאינו נקוב משוי ליה ורמינהו כו'
משנשבר כדתנן ה) הן וקרקרותיהן
אמר ליה רבא שמא לא שמעת אלא במוקף
ובעא מיניה ההוא סבא מר'
שמקבלת אוכלין טהורה שאין
דאדרבה שאינו נקוב כנקוב משוי ליה
ודופנותיהן יושבין שלא מסומכין כו'
זירא אם היה שורש הזרע כנגד
שירין לשירין, אי זו היא
צמיד פתיל והא רבא הוא דאמר מוקף
ועוד פר"י דה"ק אין בין נקוב לשאינו
באלו טרפות (חולין דף נד:) וניקב שוב
הנקוב מה לי אמר ר' שמעון
גיסטרא כל שניטלו אוזניה
צמיד פתיל עד שיפחת רובו לא קשיא
בזה. אשתיק ר' זירא. זמנין
והיו בה חדודין יוצאין.
כמוציא משקה אינו טמא עוד משום
נקוב לענין מעשר ופאה וכלאיםד דכיון
אשכחיה דיתיב וקאמר ומודה
ובתוספתא בפ' ג' נסדקה
הא
תורת גיסטרא: גיסטרא. שבר כלי.
דכתיב בהו שדך וכרמך וכן במעשר
ר' שמעון שאם נקוב בכדי
למטה מאוזניה אע"פ שאזניה
טהרתו, פי' כמוציא רימון,
קיימות הרי זו כגיסטרא, ואם
כתיב היוצא השדה שנה שנה חשיבי תלוש בין נקוב בין שאינו נקובה
ולקמיה מפרש טעמא דאין שבר כלי חשוב להצניעו משניקב ולומר
שהתולש ממנו חייב. א"ל
מתחילה עשאה בלא אזנים
ואין בו חילוק אלא לענין הכשר זרעים וכל דדמי ליה כגון שבת
הבא גיסטרא אחר ונניח תחתיו לקבל טיף טיף הנוטף מזה אבל אם
שורש כנגד הנקב בעינא מינך
נידונת כחבית. וכן עוד אמרו
ולא פשטתה לי לפטורה, ניקב
אם היתה גיסטרא הרי זו
שאינן תלוים בדבר שהוא חשוב שדהו אלא בתלוש ומחובר ובהנהו לא
היה כלי שלם וניקב מעט אין מאבדין אותו אלא אומר הבא (א) גיסטרא
טהורה, שלא אמרו שירים
בכדי טהרתו מיבעיא. אמר
אחר ונניח תחתיו: ועדיין כלי הוא לקדש בו מי חטאת. כלומר אם כלי
הוי נקוב כשאינו נקוב ולפי זה אתי שפיר הא דקאמר אלמא נקוב
ז
אביי אם איתא לדר' זירא הכי
לשירים לכלים. ובפ' ז' כיצד
אתמר, ומודה ר' שמעון שאם
בודקין כלי חרס לידע את
לר"ש כשאינו נקוב משוי ליה ורמינהו דלא משוי נקוב כשאינו נקוב:
שלם היה וניקב כמוציא משקה עדיין כל תורת כלי עליו ואפי' לקדש בו
נקב למטה מרביעית. פי' הכי
ניקב בכונס משקה אם לאו,
ומודה
ר"ש שאם ניקב בכדי טהרתו. פי' כמוציא זית דסתמו
מי חטאת באפר פרה דבעינן כלי ראוי דכתיב (במדבר יט) מים חיים
קאמר אביי שפיר עבד ר' זירא
מביא עירבה מליאה מים ונותן
אל כלי וכ"ש שמקבל טומאה: ניקב ככונס משקה. שאם מושיבו על
של כלי חרס לאוכלין ושיעורן כמוציא זית ונראה לר"י
דלא אהדר ליה לההוא סבא
את הקדירה לתוכה, אם כינסה
דאי אתמר הכי אתמר מודה ר'
בידוע שבכונס משקה ואם
המים נכנס בתוכו דהיינו נקב רחב קצת: טהור מלקדש בו מי חטאת.
דהיינו טעמא דמודה משום דבטל אגב קרקע כשניקב בכדי טהרתו
שמעון שאם ניקב העציץ
לאו בידוע שבמוציא משקה
ודוקא בניקב כמוציא זית אבל בכלי המיוחד למשקין אע"פ
טהור לאו דוקא אלא כמו טהר יומא (ברכות דף ב:) כלומר בטל לו
בארעיתו או קרוב לארעיתו
כו'. ומשכחת לה בגמ' במסכת
במקום שלא נשאר בו כדי
נידה בפרק בא סימן התחתון
מתורת כלי לענין מי חטאת: ועדיין כלי הוא לענין הכשר זרעים.
שטהרתו בכונס משקה לא אמרי' דבטל דאפי' לרבנן לא חשבי ליה
ושנינו בו כל כלי
לקבל רביעית, דכיון דלית ביה
[דף מט]
חרס מכניס ומוציא ויש שהוא כמחובר בכונס משקה אלא כשורש קטן כדאמר בסמוך:
הזרועים בתוכו דכתלושין נינהו ואפילו לרבנן שאין נקב זה ראוי להריח
כדי לקבל רביעית בטל מתורת
טהור מלקדש בו מי חטאת. וכ"ש דטהור מלקבל טומאה אם
מוציא ואינו מכניס. ותני עלה
כלי, דכי מנקיב עציץ בההוא
לחלוחית הקרקע: ניקב כשורש קטן. הוי טפי מבכונס משקה:
מכניס פסול למי חטאת [במדבר
דוכתא ודאי שרשי הזרעים
טהור
מלהכשיר בו זרעים.
טהור מלהכשיר זרעים. לרבנן דהוי עציץ נקוב: ועדיין כלי הוא
היה מיוחד למשקין:
יט] לפי שאמרה תורה במי
שיש בו מגיעין לארץ והרי הן
חטאת ונתן עליו מים חיים אל
כזרועים בארץ והתולש מהן
לקבל בו זיתים. שהוא שיעור לטומאה בכל כלי חרס העשוי לאוכלין
משמע דכלי חרס בעי נקיבה ודלא כפי' הקונט' בפ"ק דגיטין (דף ז.)
כלי. ואם ניקב בכונס משקה
חייב. אבל ניקב העציץ מצידו
סתם כל זמן שלא יחדו לרימונים ומקבל עדיין טומאה: טהור מלקבל
שפירש דספינה של חרס דכיון שהיא של עפר חשובה כנקובה ועת
יצא מתורת כלי באלו הראיות,
ונשאר בו כדי לקבל רביעית
לקצר: ניקב כמוציא רימון טהור מכלום. תימה לר"י היכי קאמר
בו זיתים. כלומר מלקבל עוד טומאה משום תורת סתם כלי חרס
ובמשנה במסכת פרה בפרק
עדיין כלי הוא, ואע"פ
ה' מפני שאין ממלאין ואין
שהושרש כנגד אותו הנקב
שהרי שיעורן כזיתים ואם היתה עליו טומאה נטהר ממנה: ועדיין
דטהור מכלום והלא אם יחדו לגיסטרא מקבל טומאה כדפי' בקונט'
מקדשין ואין מזין מי חטאת
איכא למימר שאינו מגיע
כלי הוא לקבל בו רימונים. $שאם יחדו שוב לרימונים מקבל טומאה
וכפירושו ודאי כן הוא שהרי אפילו אם נשברו בשברים דקים מקבלים
אלא בכלי, ולזה אמרו ניקב
לארץ, ואע"פ שאין דבר חוצץ
בכונס משקה פסול למי חטאת.
בינו לבינה עדיין מיבעי אליבא
מכאן ולהבא או אם היה מיוחד לרימונים מתחילה לא נטהר: טהור
השברים טומאה בתורת גיסטרא כשנשאר בשברים שיעור המפורש
דר' שמעון. אמר רבה ה' מדות
ומשום גיסטרא דאמר רב אשי
מכלום.
במסכת כלים (פ"ב משנה ב) ומייתי לה בפ' אלו טריפות (חולין נד:)
משום כלי אלא א"כ מצניעו לגיסטרא יטמא בתורת גיסטרא:
בכלי חרס. עיקרא, כל כלי
שונין כלי חרס שיעורו בכונס
שנשבר נטהר, מיהו לא
משקה לא אמרו מוציא משקה
ואם היה מוקף צמיד פתיל. והוא באהל המת אין טומאה נכנסת
הדקים שבכלי חרס הן וקרקרותיהן ודופנותיהן יושבין שלא מסומכין
אלא לענין גיסטרא בלבד, מאי
מחשיב שבור אלא עד שיפסל
בו דרך נקב ומציל על כל מה שבתוכו: עד שיפחת רובו.
שיעורן בכדי סיכת קטן עד לוג ומלוג עד סאה ברביעית כו' ועוד
ממה שהוכן לשמש. כגון כלי
טעמא אמר מר זוטרא בריה
חרס שהוכן לקיבול משקין,
דרב נחמן לפי שאין אומרין
קשה לרשב"א דהוה מצי למימר שש מדות בכלי חרס וי"ל דכשנשבר
דכל כלי פתוח כתיב (שם) דרך פתח נכנסת לו טומאה ולא דרך
הבא גיסטרא לגיסטרא. ובפרק
מקבל טומאה עד שניקב
נקביו: אלא במוקף צמיד פתיל. שאם ניקב כמוציא רימון אינו מציל:
לגמרי השברים ראויין לגיסטרא אבל כשהכלי שלם אלא שניקב כמוציא
כל הבשר [חולין דף קז] אמר
שיעור הכנסת משקין או
רבא כלי שניקב בכונס משקה
הוצאת משקין. וכן כלי חרס
רימון אין ראוי לגיסטרא ואפי' יחדו בטלה דעתו אצל כל אדם אבל
ברברבי
אין נוטלין ממנו לידים.
שהוכן לאוכלין, אע"פ שניקב
❖
מתוך פי' הקונט' משמע דכשניקב כמוציא רימון ראוי הוא לגיסטרא דפירש טהור מכלום משום כלי אא"כ מצניעו משום גיסטרא ולפירושו הא
סליק פרק המצניע
בכונס משקה, מקבל טומאה
דלא נקט ו' מדות דלא מיירי אלא כשיכול להשתמש כדרכן וניקב כמוציא רימון אין ראוי אלא אם כן מטהו על צידו: שמא לא שמעת
עד שינקב שיעור הוצאת
זיתים. כדתנן שיעור כלי חרס
אלא במוקף צמיד פתיל. תימה לר"י דילמא במיוחד לרימונים שמע ואצטריך לאפוקי מדר"א דאמר בסמוך ניקב כמוציא זית אין לו טומאה
לטהר העשוי לאוכלין שיעורו
רבינו חננאל
כו' וי"ל דמשמע דבסתם כלי חרס איירי בלא יחוד וליכא למימר דלענין הכשר זרעים שמע כמ"ד בסמוך שיעורו כמוציא רימון לפירש הקונט'
בזיתים, עשוי למשקין שיעורו
אלא להכשיר זרעים בלבד.
במשקין, ועשוי לאוכלין
דפירש דלענין הכשר זרעים פליגי דא"כ אמאי נקט כלי חרס אפי' כלי עץ נמי ועוד דרבא סבירא ליה דלענין הכשר זרעים שיעורו כשורש קטן:
ופריק רבא לעולם ר' שמעון
ולמשקין מטילין אותו לחומרו
הא בזיתים. ולענין רימונים חלוקת
לכל מילי נקוב כשאינו נקוב
משוי לה, ואיכא דגרסי כתלוש משוי, והדבר אחד הוא. פי' כיון דפוטר ר' שמעון אפילו בתולש מעציץ נקוב דייקינן מינה דסבר כל
אמוראין היא, אבל במשנה לא מצינו בכלי חרש שיעור ברימונים ולא הגיעה אלא עד זיתים. ולענין כלי עץ או כלי עור או כיוצא
בו הוא הא דתנן כל כלי בעלי בתים שיעורו כרימונים. השתא הני חמש מדות דאמר רבה, חדא דניקב במוציא משקה טהור מלטמא
מאי דזרע ביה כתלוש דמי, ואע"פ שהוא נקוב כשאינו נקוב חשוב. והא דשני ביניהון לענין הכשר זרעים, דתנן בסוף [פ"ב] עוקצים
עציץ נקוב אינו מכשיר את הזרעים, ושאינו נקוב מכשיר את הזרעים, וקא מודה בה ר"ש, דאלמא זרעים שהן בעציץ שאינו נקוב
גסטרא, ועדיין כלי הוא לקדש בו מי חטאת, משום דגיסטרא כלי גדול הוא דמחתין ביה כדים וחצובים, והיכי דמיא דמקבל מאי
כתלושין דמי, ומים הניתנין עליהן הרי הן בכי יותן ומכשירין, אבל עציץ נקוב זרעים שיש בו כמחוברים דמו וכל מים הניתנין בהן
דדאיב מינהון ומינטר. עיקר (גס) גסטרא להא מלתא הוכן, פעמים שהחבית או חצבא גדולה נשברה לה ראשה וניטלו אזניה ומכינים
אין מכשירין אותן. והכא בשבת חשיב הנקוב כשאינו נקוב לפטור והכא בזרעים משני בין נקוב לשאינו נקוב, קשיין אהדדי. ומשני
אותה לשומו תח[ו]ת (מיטה) [חובא] ותותי חצבי כמו כן, ונקראת גיסטרא. וכד מינקיב גיסטרא במוציא משקה, בטלה מן הדבר
הכשר זרעים שאני שהתורה ריבתה להן טהרה, א)וכי יותן מים על זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא. פי' כל זרע שאינו ראוי עכשיו
שהוכנה לו, וליכא כלי חרס דמטהר במוציא משקה בר מגיסטרא בלחוד לפי שאין אומרים הבא גסטרא לגסטרא. פי' אם ניקבה
לזריעה טהור הוא אין המים מכשירין אותן, והאי כיון שהוא מחובר כמי שאינו ראוי לזריעה הוא. וא"ת א"ה אפילו שאינו נקוב
חצבא במוציא משקה, אומרים הבא גיסטרא והנח תחתיה כדי שיקבל מה שיזוב ממנו. אבל אם הגיסטרא גופו מוציא משקה אין
נמי, שאני התם כיון דאינו נקוב לאו זריעה הוא דכל זריעה שאינה בארץ לאו זריעה הוא. והאי דאמר לכל מילי, כגון ההוא דתנן
אומרים הבא גיסטרא לגיסטרא שיקבל מה שיזוב ממנה לקבל, ואע"פ שניקב במוציא משקה. ותנן גיסטרא שנתרועעה ואינה מקבלת
בכלאים פרק ז' עציץ נקוב מקדש בכרם ושאינו נקוב אינו מקדש, ר"ש אומר זה וזה אסורין ואין מקדשין. ולענין כלאים נמי איכא
משקין אע"פ שמקבלת אוכלין טהורה שאין שיריים לשיריים. פי' שאין שיריים לשירים, הוא שפירשנו למעלה שהגיסטרא עיקרה
למימר דפליג ר"ש, אבל רבנן דבר ברור הוא משנה שלמה בדמאי פרק ה' שעציץ נקוב הרי הוא כארץ, תרם מן הארץ על עציץ
שירי חבית או חצבא שניטלו אזניה. וכלי הוא לקדש מי חטאת. ועיקרא, ההוא דתנן אין ממלאין ואין מקדשין ואין מזין מי חטאת
נקוב ומן עציץ נקוב על הארץ תרומתו תרומה כו'. והילכתא כרבנן שהתולש מעציץ נקוב חייב. וגרסינן בסוף פרק חרש שנשא
אלא בכלי, אשמעינן הכא דגסטרא שנתרועעה ומוציאה משקין תורת כלי עליה וכשרה למי חטאת. שנייה. ניקב בכונס משקה פסול
פקחת לא יאמר אדם לתינוק הבא לי חותם, אלא מניחו תולש מניחו זורק. אמר אביי תולש מעציץ שאינו נקוב וזורק בכרמלית
מלקדש בו מי חטאת, ועדיין כלי
הוא להכשיר בו זרעים, כדתנן בנידה פרק שישי כיוצא בו כל כלי חרס שמכניס
א) בקרא דוכי יותן מים לא כתיב כלל אשר יזרע טהור הוא ולכן נראה דצ"ל על כל זרע זרוע אשר יזרע פי' זרע שראוי עכשיו לזריעה אבל כל זרע שאינו ראוי וכו' כצ"ל.