המצניע פרק
עשירי
שבת
צו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הא
ברברבי
והא בזוטרי. פי' בקונטרס
ברברבי.
זוטרי. כמוציא רמון בטל ליה מכלי: שונין.
ברובו:
רברבי ברובו זוטרי
מו א מיי' פי"ט מהל' כלים
א) [נדה מט.], ב) [ברכות ה:
יז. יומא מב. מנחו' קי. שבועו'
הלכה א:
התנאים שונין ברייתא: כלי חרס. דשיעור הראשון האמור בו
כמוציא רמון וקשה לר"י דאין זו שיעור ומה קרי רברבי ומה
א ב מיי' פי"ב מהלכות
טו.], ג) לעיל ד., ד) צ"ל
לבטלו במקצת משום כלי: ככונס משקה. הוא דמבטל ליה מיהא
קרי זוטרי לידע איזה הוא כמוציא רמון ונראה לר"י דברברבי
מתניתין, ה) [לקמן צז.],
שבת הלכה י סמג לאוין
ו) [לקמן צט.], ז) שייך לעיל
סה טוש"ע א"ח סי' שמו
מתורת מי חטאת ולא אמרו נקב מוציא משקה חשוב נקב לכלום אלא
כמוציא רמון ובזוטרי שמוציא רמון הוא יותר מרוב סגי ברוב והא
א
ע"ב, ח) עי' בתוי"ט פ"ה
סעיף א:
❖
מ"א דאהלות, לגיסטרא דהתם ודאי אי נקבה הכי
דקאמר עד (א) שתיפחת רובו לא קאי
ב ג מיי' פי"ג שם הלכה
כמוציא משקה משדא שדי ליה: שאין
אשיעור דמוציא רמון אלא אשיעור
הא ברברבי והא בזוטרי אמר רב אסי שונין
❖
א)
א
ג דיטש:ם הלכה יח:
אומרים הבא גיסטרא. אחרת
דמוציא זיתב:
כלי חרס שיעורו בכונס משקה ולא אמרו
רבינו חננאל
ולענין צמיד פתיל עד שיפחת
לגיסטרא זו להניח תחתיה לקבל
ז)
מוציא משקה אלא לענין גיסטרא בלבד
מוציא, ויש מוציא ואינו
הגהות הב"ח
רובו. פירש רש"י דאין
הטיפין
אבל כלי שלם חסין עליו
מאי טעמא אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן
מכניס. ואמרינן עלה מכניס
ומשום נקב פורתא לא שדו ליה
טומאה נכנסת דרך נקב דכל
(א) תוס' ד"ה הא כו'
פסול למי חטאת וטהור
לפי שאין אומרים הבא גיסטרא לגיסטרא
דקאמר עד שיפחת רובו:
משום גסטרא, דאמר רב
ומניחין גיסטרא תחתיו: פליגי בה.
כלי פתוח כתיב דדרך פתחו נכנסת
(ב) ד"ה ולענין וכו' בנקב
[אסי] שונין כלי החרס
אמר עולא פליגי בה תרי אמוראי במערבא
❖
זרעים: וסימן. דלא תיטעי
בהכשר
ולא דרך נקב $ ומקשינן דתנן בפ"י
כי האי איך נכנסת טומאה:
שיעורו בכונס משקה, לא
רבי יוסי בר' אבין ור' יוסי בר זבדא חד אמר
אמרו במוציא משקה אלא
למימר חד אמר כמוציא זית: אחד
דמסכת כלים (מ"ב) ואלו מצילין
לענין גסטרא בלבד.
המרבה ואחד הממעיט ובלבד
כמוציא רמון וחד אמר כשורש קטן וסימניך
בצמיד פתיל כו' ומצילין בין מפיהם
ואמרינן ת"ר כיצד בודקין
גליון הש"ס
שיכוין כו'. ברייתא היא (מנחות קי.)
בין מצידיהם משמע דצריך שיהא
כלי חרס לידע אם ניקב
ד)
ב) אחד המרבה ואחד הממעיט אמר רב חיננא
תוס' ד"ה ולענין צמיד
בכונס משקה אם לאו, מביא
מוקף צמיד פתיל כשניקב מצידו ועוד
והיא לך לסימן שאחד מן האמוראים
בר כהנא משמיה דרבי אליעזר כלי חרס
פתיל. ומקשי' דתנן פ"י
עריבה מליאה מים ונותן
דתנן בתר הכי ובמה מקיפין בסיד
ריבה לשער בגדול שבשלשתן ואחד
דמס' כלים ע' תי"ט רפ"ה
קדירה לתוכה, אם כונסה
שיעורו כמוציא זיתים ומר קשישא בריה
דאהלות: ד"ה פליגי בה כו'
בידוע שבכונס משקה, ואם
ובחרסית כו' ובכל דבר שהוא
ממעט לשער בקטן שבשלשתן ולא
דלענין הכשר זרעים פליגי.
לאו בידוע שבמוציא
דרבה מסיים בה משמיה דרבי אליעזר והרי
מתמרח ואין מקיפין לא בבעץ ולא
בבינוני. כונס משקה ומוציא משקה
עי' זבחים צד ע"ב תד"ה ל"ש
משקה. ר' יהודה אומר
❖
הן ככלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה
בסה"ד צה ע"א:
כופף אזני קדירה לתוך
בעופרת מפני שהוא פתיל ואינו צמיד
ליכא למיטעי בהן לענין זרעים:
עריבה ומציף עליה מים, אם
שאין מקבלין טומאה לא מדברי תורה
שיעורו כמוציא זיתים. ליטהר
משמע דבנקב כל שהוא נכנסת
כינסה בידוע שבכונס
משקה ואם לאו בידוע
ולא מדברי סופרים ולענין צמיד
פתיל עד
מטומאה: הרי הוא ככלי גללים.
מוסף רש"י
טומאה ועוד דתנן התם ומייתי לה
שבמוציא משקה. [או
משניקב כמוציא זית ואפילו יחדום
בהגוזל קמא (ב"ק קה.) חבית שניקבה
שיפחת רובו:
שונין. הלכה למשה מסיני
שופתה על גבי האור, אם
(נדה מט.). בכונס משקה.
לרמונים. והא דתנן כלי בעלי בתים
וסתמוה שמרים הצילוה פקקה
האור מעמידה בידוע
הדרן עלך המצניע
פחות של שיעורים המבטלים
שבמוציא משקה, ואם לאו
שיעורן כרמונים גבי כלי עץ תנינן
בזמורה עד שימרח מן הצדדים היו
אותו מהיות כלי, בכונס
בידוע שבכונס משקה]. ר'
לה במסכת כלים (פ' יז מ"א):
שתים עד שימרח מן הצדדין ובין
משקה, הוא שיעור הראשון
יוסי אומר אף [לא] שופתה
הזורק מרשות היחיד לרשות
הרבים
ב
שהוא מבטלו מהיות כלי למי
על האור מפני שהאור
זמורה לחבירתהגח) ואומר ר"י דאינם
הדרן עלך המצניע
חטאת, אבל כמוציא משקה לא
מעמידה, אלא מעמידה ע"ג
מרשות הרבים לרשות
היחיד
קושיות לפירוש הקונט' דודאי בפתח
בטיל. ולא אמרו מוציא
הרמץ, אם מעמידה הרמץ,
חייב מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות
הזורק. רבי עקיבא מחייב. טעמא
משקה. בטיל, אלא לענין
בידוע שבמוציא משקה ואם
ג)
נכנסת טומאה אפילו דרך נקב קטן
גיסטרא בלבד. אע"פ
לאו בידוע שבכונס משקה.
הרבים באמצע רבי עקיבא מחייב
וחכמים
מפרש בגמרא : כיצד שתי
ובעינן עד שיסתם לגמרי כל הפתח
ה)
שאינו מכניס (שם). שאין
היתה טורדת טיפה אחר
אומרים הבא גיסטרא
טיפה, בידוע שבכונס
גזוזטראות כו'. רבנן קאמרי להו:
פוטרין כיצד שתי גזוזטראות זו
כנגד זו
ולהכי צריך מירוח וההיא דבין
ג
לגיסטרא. כשניקבה כמוציא
משקה. מאי איכא בין ת"ק
גזוזטראות. זיזין היוצאין מן הכותל
מפיהם בין מצדיהן לא מיירי שניקבו
ברשות הרבים המושיט והזורק
מזו לזו
משקה שוב אין חס עליה ואינו
לר' יהודה, אמר עולא כינוס
משתמש בה, שאין אומר הבא
ומניחין עליהן נסרים להלך: זו כנגד
ע"י הדחק איכא בינייהו.
כשבר מן הצד אלא נעשה לצורך
פטור היו שתיהן בדיוטא אחת
המושיט
ד
גיסטרא אחרת ונניח תחת
אשמעינן אע"פ שרחב
זו. בשני צידי רה"ר והן רה"י
פתח וההיא דהגוזל דחבית שניקבה
גיסטרא זו לקבל משקה
הנקב והוסיף על כדי הוצאת
חייב והזורק פטור שכך היתה עבודת
שגבוהות י' ורחבות ד': פטור. שלא
מיירי כשנפחתה רובה או כמוציא
היוצא, אבל בכלי שלם שנקב
משקה והגיע להכנסת
הלוים שתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים
כמוציא משקה לא בטיל
משקה, עדיין אותו עציץ
מצינו זריקה והושטה במלאכת המשכן
רמון דחשיב כפתח ובעי סתימה
מכלום לפי שהוא חס עליו
כשאינו נקוב דמי ומכשיר
מושיטין הקרשים מזו
לזו אבל לא זורקין:
מרה"י לרשות היחיד ורחב רה"ר
מעליא וריב"א הקשה מהא דתנן
ואינו שוברו ומשתמש בו
את הזרעים כדפרשינן
ומביא גיסטרא ומניח תחתיו
גמ'
לעילא. שלישית. ניקב
מפסיק ביניהם שלא היתה עבודת
במסכת כלים (פ"ט משנה ח) נקב
לקבל משקה היוצא (שם).
בשורש קטן טהר מלהכשיר
הלוים כך להושיט קרשים מעגלה
לעגלה שבצדה אלא לעגלה
העשוי לאוכלין שיעורן כזיתים העשוי למשקין שיעורן כמשקין העשוי
אחד המרבה וכו'. לענין
זרעים ועדיין כלי הוא לקבל
קרבנות שנויה בשלהי מנחות,
בו זיתים. בהא אשמעינן
שלפניה (ושלאחריה). שארבע עגלות היו לבני מררי שהיו נושאין
לכך ולכך מטילין אותו לחומרא בצמיד פתיל ובכונס משקה פירוש
נאמר בעולת בהמה ריח נחוח
רבה דלא כר' שמעון דאמר
קרשי המשכן והן הולכין שתים כאחד זו בצד זו כדאמרינן בגמ' ו)
כיון שעשוי למשקים ואוכלים ויש בו נקב כונס משקה אינו מציל בצמיד
ובמנחה ריח נחוח, ללמדך
אם ניקב למטה מרביעית,
שאחד המרבה וכו' (ברכות
וקאמר אפילו ניקב בשורש
וכשהיו פורקין את המשכן לטעון על העגלות היו מעמידין
פתיל על מה שבתוכו דגזרו אטו ההוא דמיוחד למשקין לחודייהוד
ה:) שיש לו שכר לממעט כמו
קטן שאפשר שמתחברין
העגלות כדרך הליכתן שתים זו אצל זו סמוך למשכן ושתים זו
ולענין קבלת טומאה הוי כלי כיון שמיוחד לאוכלין ובנקב כי האי
למרבה (שם)
אותן זרעים שיש בו לקרקע
❖
הדרן עלך המצניע
אצל זו לפניהם דרך הליכתן לאורך רה"ר שהיו רוצים להלך אחר
נכנסה טומאה ותירץ ר"י דהא דבעי הכא נפחת רובו או כמוציא
ודומה לעציץ נקוב וטהור
(ב)
מלהכשיר זרעים. ואם לא
עמוד הענן ההולך לפניהם ופורקי המשכן היו מושיטין הקרשים
רמון היינו דוקא בניקב במקום שנשאר עוד שיעור כלי מן הנקב
הגיע הנקב לכדי הוצאת
לאותן שעל שתי העגלות הסמוכות למשכן והן מושיטין לאותן
ולמטה כשיעור המפורש בההיא דמייתי באלו טריפות (חולין נה.) אבל
זיתים, עדיין כלי הוא
מוסף תוספות
ומקבל טומאה. רביעית.
שלפניהם אבל מעגלה לעגלה שבצדה לא היו צריכין להושיט שהרי
ניקב למטה במקום שאין נשאר למטה מן הנקב כשיעור כלי הוי
א. אע"פ שלא הגיע לרובו.
ניקב במוציא זיתים. אמר
שתיהן סמוכות לפורקי המשכן: היו שתיהן בדיוטא אחת. כלומר
שיעור לאוכלים בכזית ולמשקין בכונס משקה כי ההוא דמסכת כלים
ריטב"א. ב. דסתם כלי חרס
רבא אם הוכן מעיקרו זה
שיעורו בזיתים. תוס'
הכלי לקבל רימונים, אע"פ
בעלייה אחת באורך רה"ר על פני הבית ויש הפסק רה"ר ביניהם:
(פ"ט משנה ח) ור"ת מפרש בשמעתין הכי עד שיפחת רובו מועיל
הרא"ש.
ג. וסתימת
שניקב במוציא זיתים, עדיין
הזורק פטור. הואיל ולמעלה מי' ולא מצינו זריקה מרה"י לרה"י דרך
צמיד פתיל אם הנקבים נסתמים אבל בנפחת רובו או במוציא רמון
השמרים היינו בשולי
טמא הוא, אבל אם מעיקרו
החבית אלמא בכל מקום
לא הוכן אלא לקבל זיתים,
רה"ר במשכן לא באורך ולא ברוחב: והמושיט חייב. שמצינו הושטה
שוב אין מועלת סתימה אלא הוי כאוכלין שגבלן בטיט שאין ניצולין
שנוקב בעי מירוח. תוס'
כיון שניקב במוציא זיתים
כיוצא בה למעלה מי' במשכן מרה"י לרה"י וקצת אורך רשות הרבים
כדאמרינן בריש זבחים (דף ג:) דכיון שנפחת רובו בטלו להו מתורת
הרא"ש. ד. כשכשיעור
טהור. והא מילתא פליגי
מפסיק ביניהם: שכך היתה עבודת הלוים. ומפרש ואזיל כיצד מצינו
טהרתו כך שיעור טומאתו
כלי וההיא דחבית שנקבה וסתמוה שמרים מיירי בשלא נפחתה
בה, רבה סבר דכלי חרס
ה
להביא טומאה בדרך
רברבי שיעורן במוציא
כזו בעבודתן שבשתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים פורקי משכן
כשיעור וסתמו שמרים כל הנקב והא דבעי רבא התם (בב"ק שם)
הנקב למה שבתוכו כי
[רמונים, וזוטרי שיעורן
מושיטין לאותן שעל העגלות שאצלן והן מושיטין לאלו שלפניהם
אגף חציה מהו ה"פ אגף חציה וסתמוה שמרים חציה מאי מי הוי
אינו צמיד פתיל. ריטב"א.
במוציא] זיתים לפום
ה. אם מצטרפת סתימת
דמפרש ליה לחסא, וחסא
אבל לא זורקין שאין אותן קרשים נזרקות מפני כובדן:
סתימה מעליא או לא וומייתי מפקקה בזמורה דלא חשיבא סתימה
השמרים למה שסתם הוא.
נמי אמר הכין שמעתי. וחד
בלא מירוח בין זמורה לחבירתה הכי נמי לא חשיבא סתימה אגף
גמ'
ריטב"א. ו. דכלי אמר
מתרי אמוראי דבני מערבא,
חציה וסתמוה שמרים חציה ומשני התם לא קאי הכא קאי: פליגיז בה תרי אמוראי. פי' בקונטרס $ דלענין הכשר זרעים פליגי ואומר
רחמנא דמציל בצמיד
חד סבר במוציא רימון, וחד
פתיל. חי' הר"ן. ז. בשיעורא
סבר בשורש קטן, וסימניך
ר"ת דבמסכת עוקצין (פ"ב משנה י) תנן דהכשר זרעים כשורש קטן אלא אמר ר"ת דלענין מוקף צמיד פתיל פליגי: שיעורו כמוציא זיתים.
דבעי מריחה. ריטב"א.
אחד המרבה ואחד
ח. ספרים דלא גרסי הכא
הממעיט. ורב חנניא בר
ה"ג ברוב ספרים ובפי' ר"ח ורש"י וא"ת מתני' היא במס' כלים (פ"ג מ"א) העשוי לאוכלין שיעורו כזיתים וי"ל דאיצטריך ליה לאשמעינן דלא
כיצד. רשב"א להלן צז. והכין
שלמיא משום ר' אליעזר
מהני בה יחוד לרמונים ולאפוקי מדרבא ולהכי מסיים בהו לפרושה הרי הן ככלי אבנים שהם טהורין בכל ענין:
איתא בהדיא. ריטב"א להלן
תני כל כלי חרס בין גדול
צז. ט. (בפרקין ה"א) שתי
בין קטן, אם ניקב במוציא
הדרן עלך המצניע
גזוזטראות. ריטב"א להלן צז.
זיתים טהור. ומר קשישא
מסיים בה משמיה דר'
הזורק. כיצד שתי גזוזטראות כו'. תימה לרבה דמוקי פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן (לעיל ד' ד.) בקלוטה ופליגי למטה מעשרה
אליעזר כל כלי חרס שניקב
במוציא זיתים הרי הן ככלי
לא אתי שפיר כיצד דהא לא קאי אדלעיל דהכא איירי בגזוזטראות למעלה מעשרה דומיא דעגלות ואפילו ר' עקיבא
גללים וככלי אבנים וככלי
נמי מודה התם ולמאן דמוקי פלוגתייהו למעלה מעשרה אתי שפיר ומיהו
יש בירושלמי איכא דתני כיצד ואיכא דלא
ח
ט
אדמה שאין מקבלין טומאה
לא מדברי תורה ולא מדברי
תני כיצד ומפרש התם דההוא אמורא דמוקי פלוגתא למעלה מעשרה
תנא
כיצד
וההוא דמוקי לה למטה מעשרה לא תני כיצד:
סופרים. והילכתא הכין
הוצאה
ובהכין סלקא שמעתתא,
ולא סליק דצריך כלי חרס במוציא רימון וליתא לדרבא. חמישית. ולעניין צמיד פתיל עד שיפחת רובה. הדרן עלך המצניע
פרק אחד עשר הזורק מרה"ר לרה"י או מרה"י לרה"ר חייב.