צו:
הזורק
פרק
אחד עשר שבת
עין
משפט
מסורת הש"ס
נר
מצוה
הוצאה גופה היכא כתיבא. ואע"ג שהיתה במשכן כדאמר הם
גמ' מכדי זריקה תולדה דהוצאה. על כרחיך
תולדה היא דלא
ד א מיי' פי"ב מהלכות שבת
י)
א) [גי' רבינו האי הוצאה מנלן
א
דהוה מלאכה], ב) ב"ק ב.
הלכה ח סמג לאוין סה:
נמנית באבות מלאכות ותולדה דהוצאה היא שאין לך לתתה
הורידו קרשים מעגלה כו' מכל מקום אי לאו דכתיב
ב
❖
ה ב מיי' פ"ז שם הל' ז:
לעיל עה: כריתות טז:,
תולדת אב אחר דמעין הוצאה היא האמורה באבות מלאכות: מחנה
לא הוה מחייבי עלה לפי שמלאכה גרועה היא כדפי' לעיל (דף ב.) :
ג
ד
ג) לעיל ז: ק., ד) [בערך שוול
וממאי דבשבת קאי. ר"ח ל"ג כל זה עד אשכחן הוצאה דהא
גריס הערוך שווליהן פי'
לויה ר"ה היא. שהיו הכל
מצויין אצל משה רבינו: מרה"י דידכו.
ה
משרתיהן], ה) [בילקוט איתא
תורה אור השלם
מאהליכם: דשלימא ליה עבידתיה.
אפילו בחול קאי נפקא
לוי], ו) לעיל ו:, ז) בס"א ל"ג,
גמ' מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא הוצאה
ח) [שם וש"נ], ט) [לקמן ק.],
שהיה הנדבה כדי להשלים: סברא
1 וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל
ליה שפיר דהוצאה מלאכה הוא דהא
❖
א
י) לעיל מט:,
בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל
היא. להיות הכנסה תולדת הוצאה
רחמנא קרייה מלאכה כדכתיב ואיש
גופה היכא כתיבא א"ר יוחנן דאמר קרא
א)
יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת
ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת
שהיא מעין לה כשאר תולדות שהיא
הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא:
ויצו משה ויעבירו קול במחנה משה היכן
1
שמות לו ו
רב נסים גאון
מעין מלאכות: מכדי אהאי מיחייב
הקדש וכתיב ויכלא העם מהביא
2 וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל
הוה יתיב במחנה לויה ומחנה לויה רה"ר הואי
ואהאי
מיחייב. כדתנן (לעיל פ"א ב.)
אלמא קרי להוצאה מלאכה וכן דריש
פרק אחד עשר הזורק
הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ
וקאמר להו לישראל לא תפיקו ותיתו מרה"י
ולר' אליעזר דמחייב על
שמות לו ז
העני ידו לפנים: נפקא
בהדיא בירושלמי:
פשט
וְהוֹתֵר:
3 וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה
תולדה במקום אב. קול
הכנסה
דידכו לרה"ר וממאי דבשבת קאי דילמא בחול
מנלן סברא הוא כו'.
מינה. דכל אבות מלאכות: שתי
[מאמר] ר' אליעזר במסכת
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ
קאי ומשום דשלימא לה (א) מלאכה כדכתיב
כריתות [דף טז] וכבר פירשנו
אבות.
וא"ת מה צריך להאי
דלא דמיין ושתי תולדות
בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר
בדבריו בפרק כלל גדול.
בְּכָל אַרְצְכֶם: ויקרא כה ט
דשתי אבות: ולר"א כו'. במסכת
סברא כיון דהוות במשכן כדאמר
והמלאכה היתה דים וגו' גמר העברה העברה
2
4 וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים
ועיקרן בתורת כהנים
כריתות בפרק אמרו לו: והא
הם העלו קרשים לעגלה כו' דהא
בפרשת כהן משיח בסדר
י)
ו
מיוה"כ כתיב הכא ויעבירו קול במחנה וכתיב
אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ
❖
ויקרא.
אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה
דתנן. בפירקין: בכותל. כדמוקי
בסמוך משמע גבי זריקה דאם היתה
התם והעברת שופר תרועה מה להלן ביום
שמות לו ד
3
עֹשִׂים:
לה בדבילה שמינה ונדבקת: כזורק
במשכן הוה אתי ליה שפיר וי"ל
5 וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר
ט)
אסור אף כאן ביום אסור אשכחן הוצאה
רבינו חננאל
וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים
באויר. ופטור דלא נח ברשות
דבזריקה נמי איכא סברא מה לי
בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: במדבר טו לב
הכנסה מנלן סברא היא מכדי מרשות לרשות
ע"י הוצאה מה לי ע"י זריקה דאי לאו
הרבים דאין רה"ר למעלה מעשרה
6 אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא
אמרינן זריקה תולדה
הוא מה לי אפוקי ומה לי עיולי מיהו הוצאה
דהוצאה היא. והוצאה גופה
הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל
סברא לא הוה מחשבינן לה תולדה
וברה"י נמי לא נח שאינו מקום מסוים
מייתי לה ר' יוחנן דהיא
יְיָ בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת
אב הכנסה תולדה ומכדי אהא מיחייב ואהא
דהוצאה ואי לא הוות נמי במשכן לא
שיהא רחבו ד' שהרי לא נח בראש
מלאכה מיהא ויצו משה
וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ:
❖ שמלאכה גרועה היא:
ויעבירו קול במחנה לאמר
מיחייב אמאי קרי לה האי אב ואמאי קרי
במדבר כז ג
הכותל אלא בפניו: כזורק בארץ.
הוה מחייבינן עלה מסברא לפי
וגו', משה הוה יתיב
דאויר רה"ר הוא וחייב וכיון דאויר
לה האי תולדה נפקא מינה דאי עביד שתי
ב
[ב]מחנה לויה, מחנה לויה
ולרבי אליעזר דמחייב אתולדה
רה"ר הוא ונח בכל דהו מיחייב
רה"ר היא וקאמר להו משה
הגהות הב"ח
אבות בהדי הדדי אי נמי שתי תולדות
לישראל לא תפיקו מבתיכון
במקום אב אמאי קרי לה
ורשותא לנפשיה לא הוי לא כרמלית
(א) גמ' דשלימא לה
בהדי הדדי מיחייב תרתי ואי עביד אב
דהוא רה"י ותיתו לרה"ר.
❖
אב כו'. הוה מצי למימר דנפקא
ולא מקום פטור הואיל ובפניו נח ולא
עבידתא כדכתיב והמלאכה:
והאי דגרסינן בתרה וממאי
ותולדה דידיה לא מיחייב אלא חדא ולר"א
ב)
דבשבת הוה קאי וגמיר
מינה לענין התראה כדפי' בפ' כלל
נח בראשו שיהא מקום מסוים:
העברה העברה. שמיע לן
דמחייב אתולדה במקום אב אמאי קרו לה
תופרי יריעות. מעשה רוקם: גבי
גדול (לעיל עג:) ואיכא למימר דהיינו
ז
מרבוותא דליתא מעיקרא
מוסף רש"י
אב ואמאי קרו לה תולדה הך דהואי במשכן
דשמעתא וגירסני דלאו
הדדי. בתוך אמה אחת ואין צריכין
דקמשני הך דהוות במשכן חשיבא
ולר"א דמחייב אתולדה
בקיאין אינון קשיא להון
חשיבא קרי לה אב הך דלא הואי במשכן
לזרוק אלא להושיט: מטו אהדדי
כו'. אית דגרסי הך דהוות במשכן
ח
במקום אב. דאי עביד אב
וטפלה הדין גירסא. וסוגיא
ותולדה דידיה מחייב תרתי
משה רבינו בחול הוה קאי
במחטין. כשמותחין את החוט מכין
חשיבא לא קרי לה אב אי נמי הך דכתיבא
חשיבא קרי לה אב והך דלא הוות
הזורק
חטאות (ב"ק ב.).
במחנה לויה דהוא רה"ר,
זה את זה במחט: בוכיאר. כלי שקנה
במשכן חשיבא קרי לה תולדה ולפי
קרי אב והאי דלא כתיבא קרי תולדה והא
ארבע אמות. ברה"ר ונדבק
וקאמר לישראל לא תיתו
בכותל כגון דבילה שמנה
מידי דשלים ליה צורכיה
זה יש מלאכות דהוו במשכן כגון
של ערב נתון בו שזורקין בין שני
דתנן הזורק ד' אמות בכותל למעלה מי'
ג)
(לעיל ז:). כזורק באויר.
כדכתיב מרבים העם להביא
דופני היריעה: והלא אגדו בידו. חוט
מנכש ומשקה זרעים דלא חשיבי ולא
(שם). כזורק בארץ. (שם).
מדי העבודה וגו', ומש"ה
טפחים כזורק באויר למטה מי' טפחים כזורק
מגילת סתרים. (עי' לעיל
הוו אבות וכן אי גרסינן דהוות
של ערב הוא אוחז והקנה נכרך בחוט
ויצו משה ויעבירו קול
בארץ והזורק בארץ ד' אמות חייב זרק ד'
ו:). ואינו חייב אלא
במחנה גו'. וכתיב
ואינו נשמט ממנו: בניסכא בתרא.
במשכן וחשיבא קרי לה אבט אבל אי
אחת. (שם). מניינא למה
והמלאכה היתה דים לכל.
אמות ברה"ר מנלן דמיחייב אמר ר' יאשיה
גרסי' הך דהוות במשכן חשיבא וקרי
בחוט האחרון של קנה שהקנה נשמט
לי. ליתני אבות מלאכות
ומנלן דהוצאה מרשות
הזורע והחורש כו' למה לי
שכן אורגי יריעות זורקין מחטיהן זה לזה
לרשות מלאכה היא,
מהחוט והבוכיאר נופל: ניסכא.
לה אב הך דלא הוות במשכן לא חשיבא
לאשמעינן מניינא הא מני
דדייקינן לא אמרה תורה
אורגין מחטין למה להו אלא שכן תופרי
וקרי לה תולדה לפי זה התולדות לא
זריקה אחרונה של חוט. לשון המיסך:
להו ואזיל (שם, וכעי"ז לעיל
איש ואשה אל יביאו עוד
סט. ועג:). חייב על כל
לתרומת הקודש, אלא אל
והא במקום פטור אזלא. בין דופני
היו במשכן:
יריעות זורקין מחטיהן זה לזה ודילמא גבי
אחת ואחת. ובא להודיענו
יעשו עוד מלאכה קאמרה
אי
סכום החטאות שאדם חייב נמי הך דכתיבא קרי לה אב.
היריעה ואין זה רשות הרבים אלא
הדדי הוו יתבי מטו הדדי במחטין דילמא
תורה, ולא הוו עבדי מידי
באיסורי שבת בהעלם אחד,
אחרינא אלא מפקי ומייתי,
הך לישנא לא איצטריך אלא
מקום פטור דאין רחב ד':
בתוך ארבע הוו יתבי אלא אמר רב חסדא
ואשמעינן מ' חסר אחת
ש"מ דהבאה קרי לה
משום הוצאה : ודילמא שלחופי
לשואליהן. אורגי יריעה אחרת ויש
י
הן ותו לא, שאפילו עשה
מלאכה. וכיון דאמר להו אל
שכן אורגי יריעות זורקין בוכיאר ביריעה והלא
לו לזה שנים: ה"ג ודילמא שואליהן
הוו משלחפי. הכי נמי הוה מצי למיפרך
תולדותיהן עמהן אינו מביא
יעשו עוד מלאכה קיבלו,
אוגדו בידו בניסכא בתרא והא במקום פטור
על התולדה היכא דעשאה עם
כדכתיב ויכלא העם מהביא.
גביהן הוו יתבין: מטו אהדדי בחפת.
דילמא תוך ארבע אמות הוו יתבי:
אביה דהו"ל כעושה וחוזר
וכיון דהבאה מבתיהון ליתן
קאזלא אלא שכן אורגי יריעות זורקין בוכיאר
אי גבייהו הוו יתבי מגיעין ידו של זה
גזירה
ועושה, דכולה חדא עבירה
לגזברים במחנה לויה בחול
היא (לעיל ו:) ובא להודיעך
איקראי מלאכה וקיימא לן
לשואליהן ודילמא גבי הדדי הוו יתבי מטו הדדי בחפת ודילמא שלחופי הוו
בשל זה בשפת היריעה כשמותחין
ד)
שאם נתעלמו כל הלכות
דכל מלאכה אסורה בשבת,
חוט הערב: בחפת. כמו חפת
משלחפי ותו מי שאילי מהדדי והתניא לודא איש איש ממלאכתו אשר המה
שבת ממנו כמה חטאות חייב
איברירה לה מלתא
ה)
4
(לעיל עג:) וסימנא בעלמא
דהוצאה. והכנסה נמי
חלוקו (יומא ד' עז:): שלחופי הוו
עושים ממלאכתו הוא עושה ואינו עושה ממלאכת חבירו ותו מעביר ד' אמות
אשמעינן לידע כמה חטאות
מלאכה היא, כשם שנמנעו
משלחפי. לעולם גבי הדדי הוו
חייב על חילול שבת אחת
העם מלהוציא ולהביא
ברה"ר מנלן דמחייב אלא כל ד' אמות ברה"ר גמרא גמירי לה: אמר רב יהודה
. אינו חייב על
וליתן לגזברין, כך נמנעו
יתבי אלא שאין מכוונים אלא זה נמשך
(לעיל סט.)
אמר שמואל מקושש מעביר ארבע אמות ברה"ר הוה במתניתא תנא תולש
אחת מהן. אחת יש בהן
הגזברין מלקבל מהן
לפנים וזה לאחור: ואין עושה
שאינו חייב עליה מיתה ולא
ולהכניס ללשכה. ומפורש
הוה רב אחא ברבי יעקב אמר מעמר הוה למאי נפקא מינה לכדרב ו)דאמר רב
❖
פירש איזו היא (לעיל ו:)
.
ממלאכת חבירו. שכולם מוכנים
נמי בירושלמי ביציאות
מצאתי מגלת סתרים בי ר' חייא וכתוב ביה איסי בן יהודה אומר אבות
השבת שההוצאה קרויה
בכלי אומנותם ולא הוצרכו לישאול:
מלאכה. ולר' אליעזר
מלאכות ארבעים חסר אחת (ואם עשאן כולם בהעלם אחת) ואינו חייב אלא
מעביר ד' אמות הוה. לא תלשן ולא
ז)
דמחייב אתולדה במקום
מוסף תוספות
אב, והעושה אב ותולדה
אחת אחת ותו לא והתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת והוינן בה מניינא
עימרן אלא העבירן ד' אמות לכך
ח)
א. הוצאה. תוס' הרא"ש.
דידיה מיחייב תרתי כאשר
נהרג: מעמר.
תלושין ומפוזרין
למה לי וא"ר יוחנן שאם עשאן כולם בהעלם א' חייב על כל אחת ואחת אימא
ב. אתם לא תוציאו מרה"י
הוא מפורש בכריתות, וכיון
לרה"ר, ועוד דהא כתיב
דאהוצאה ואהכנסה מחייב
היו ועמרן כדאמרן (לעיל ד' עג:)
אינו חייב על אחת מהם רב יהודה פשיטא ליה דהמעביר חייב ומתני'
בכמה דוכתי שהביאו
ואזריקה מחייב אמאי קרי
האי מאן דכניף מלחא חייב משום
האנשים כמה דברים
להאי אב ולהאי תולדה.
פשיטא ליה דתולש חייב ורב אחא בר יעקב פשיטא ליה דמעמר חייב מ"ס
מרשותם למחנה לויה
ופשוטה היא וכבר פירשנוה
מעמר: מגילת סתרים. שהסתירוה
הא מיהת לא מספקא ומ"ס הא מיהת לא מספקא: ת"ר מקושש זה צלפחד וכן
למעלה. ואמרינן אשכחן
שהוא רשות הרבים.
לפי שאין כותבין הלכות: ואינו
ריטב"א. ג. דהוצאה חידוש
הוצאה וזריקה נמי מרשות
הוא אומר ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וגו' ולהלן הוא אומר אבינו
5
6
הוא. ריטב"א. ד. הילכך אם
לרשות דחייב, הזורק ד'
חייב אלא אחת. על כרחיך לענין
לא יאסור אותה הכתוב
אמות ברה"ר מנלן דחייב.
מת במדבר מה להלן צלפחד אף כאן צלפחד דברי ר' עקיבא אמר לו ר'
שוגג קאמר ולחטאת דבמזיד תרי
בפירוש אין לנו לאוסרה,
א"ר יאשיה שכן אורגי
יהודה בן בתירא עקיבא בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין אם כדבריך
קטלי לא מקטלי ולהכי פריך והא
ומש"ה בעי היכא כתיבא,
יריעות זורקין מחטיהן זה
ואחר שלמדנוה מן
לזה, משום דברה"ר היתה
אנן תנן כו': ואינו חייב על אחת
התורה כיסתו ואתה מגלה אותו ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק
המקרא לומדין תורותיה
מלאכת המשכן נעשית.
מהן. מיתה. יש בהן אחת שאינו
מן המשכן שהרי המוציא
ואלא
ואקשינן אורגין מחטין למה
משוי למעלה מעשרה
להו. ותרצינן שכן תופרי
נהרג עליה ולא פירש איזו היא והשתא לרב יהודה אין זו העברה שהרי נהרג מקושש עליה ולמתניתא אין תולש באותו ספק:
והמעביר אנו למדים מן
יריעות זורקין מחטין.
ואלא ואקשינן תוב ומנלן
המשכן וכן המושיט
והזורק למעלה מעשרה במתני' לפטור הזורק ולחייב המושיט ודוקא בדיוטא אחת. תוס' רי"ד. ה. דפירוש שאינו צריך הוא
שהתופרין הללו היו זורקין מחטיהן ארבע אמות ברה"ר שמא זה בצד זה היו יושבין (ומשלימין) [ומשליכין] מחט זה לזה, ואפילו
תימא לא היו זה בצד זה מנלן דד' אמות היו ביניהן, דילמא פחות מד' אמות הוו. ונדחת זו דרבי יאשיה. ופירק רב חסדא שכן
שנכתב בספרים. תוס' הרא"ש. ורבינו האי ז"ל כתב דטעותא הוא. ריטב"א. ו. אף אתם אל תכניסו. תוס' הרא"ש. ז. דצריך להתרות
אתולדה משום אב. תוס' לעיל עג: ח. דהכי פירושו דהכי נמי קאמרינן דהואי במשכן חשיבא למהוי אב שממנה נולדות אורגי יריעות זורקין בוכיאן ביריעה, ויש שגורסין בוכיאר. פי' בוכיאר, הקנה שהחוט של ערב תלוי בו שזורקו האורג בתוך
האחרות וממילא שמעינן מינה נפקותא בזה גבי התראה. ריטב"א. ט. ולפי גירסא זו צריך לומר דבעי תרתי אבל חשיבא ולא
היריעה לרחבה להיארג אותו החוט בכלל היריעה, ושמעינן מרבותינו הגאונים כי בבבל קורין אותו אל נאזכה, ויש מי שאומר
אל מכנף. ואקשינן עליה והלא איגדו בידו, וקיי"ל דכל הזורק דבר ואיגדו בידו אינו חייב דהא לא יצא מידו כדפרשי' בהמצניע,
הוי במשכן או איפכא הוי תולדה. תוס' ב"ק ב. י. דלעיל פריש תלמודא דכיון דהוצאה חידוש הוא לא מסתיין במאי דהוה
במשכן עד דכתיבא בהדיא, ומעיקרא יהיב טעמא תלמודא לשאר אבות ותולדות והשתא יהיב טעמא להוצאה. ריטב"א.
וכדגרסינן סוף הדין פרקא לענין לכתא ומתנא, ובמתניתין דסוף עירובין הקורא בס"ת על האסקופה, הכא נמי עיקר החוט של
ערב אצל האורג והוא משימו על הבוכיאן ואורג בו והוא נמתח מאצל האורג ובזה אין חייבין עליו. ושנינן בניסכא בתרא, פי'
החוט של ערב שבסוף שאין איגודו ביד האורג. ואקשינן תוב והא אותו מקום שהבוכיאן נזרק בו, והוא נפש המסכת, מקום פטור הוא ואינו רה"ר (ואינו) [ואנן] בעינן ד' אמות ברה"ר. ונדחה גם הבוכיאן הנזרק ביריעה. ושנינן אלא שכן אורגי יריעות זורקין
בוכיאר לשוליהן, פי' כגון שוליא דנגרי, והוא כגון תלמיד המשרת ללמוד מלאכה נקרא שולא. ודחינן ודלמא שוליהן גביהן הוו יתבי ולא מרחקי ד' אמות מהן. ושנינן אלא שכן אורגי יריעות זורקין בוכיאר זה לזה, דליכא למימר כי האורגין גבי הדדי הוו יתבי
דא"כ מטו הדדי בחפא, פי' מגיעין זה לזה במסרק שמכה על היריעה. ואקשינן תוב ודלמא שלחופי הוו משלחפי, כלומר לא היו יושבין זה כנגד זה אלא זה אחורי זה כדגרסינן בפרק המוכר פירות לחבירו בענין כרובין בנס היו עומדין, ואתקיף רב אשי ודלמא
שלחופי הוו משלחפי, או שמא באלכסון או זה יריעתו מתוחה לצפון וזה למערב, ובהיות כן יתכן להיות קרובין זה לזה. ועוד וכי שואלין היו זה מזה, והתני לודא איש איש ממלאכתו אשר המה עושים ממלאכתו היה עושה ולא היה עושה ממלאכת חבירו. ועמדו
הקושאת הללו בלא פירוק. ואקשי תוב אדבעית זורק מכלל דמעביר פשיטא לך, מנא לן דמעביר ד' אמות ברה"ר חייב, אלא מעביר גמרא גמירי לה, זורק נמי גמרא גמירי לה. מגלת סתרים שהיה כתוב בה אבות מלאכות מ' חסר אחת ואם עשאן כולן בהעלם
אחד אינו חייב על אחת מהן, כלומר אינו חייב אלא ל"ח חטאות, שיש אחת בהן שהוא פטור עליה ונמצא ספק בכולן. ואמר שמואל מקושש מעביר ד' אמות ברה"ר הוה, פי' כיון שנסקל נתברר כי המעביר ד' אמות ברשות [הרבים] אינו מן הספיקות אלא ודאי
חייב. במתניתא תנא תולש היה והוא הקוצר, רב אחא אמר מעמר היה. כל אחד מאלו אומרים זו היא הברורה בלא ספק. ור' עקיבא שאמר מקושש זה צלפחד, נדחו דבריו.