יא:
יציאות השבת
פרק ראשון שבת
עין
משפט
מסורת הש"ס
נר
מצוה
וכן בגת. לקמיה מפרש לה: כרמלית. כגון בקעה דמדרבנן הוא
דמחייב בשעת בליעה אלא אהוצאה מחייב נמי בשעת בליעה
עח א מיי' פט"ו מהל' שבת
א
ב
א) עירובין צט., ב) [ביצה ג.
וש"נ], ג) עירובין צט:
הלכה ב סמג לאוין סה
דאסור להכניס ולהוציא: מהו. לעמוד ברה"י או ברה"ר ויושיט
כדפרישית ורש"י תירץ בענין אחר בהמוצא תפילין (עירובין דף צט:)
מעשרות פ"ד מ"ד, ד) [הך
טוש"ע א"ח סי' שנ סעיף א:
ראשו לכתחלה לתוכו וישתה: היא היא. כשם שאסרנו זו במשנתנו
ובפ"ב דעירובין (דף כ. ושם) פירשתי ונראה דאע"ג ח)דהלכה כר"מ
עט ב מיי' פ"ה מהל'
טעמא מפני שהוא מחזיר כו'
מעשר הלכה טז:
אינו במשנה דמעשרות רק
כך זו אסורה: היא גופה. אפי' יוציא הכלי מתוכה לרשות היחיד או
בגזרותיו בהא דאמר לא יעמוד ברה"ר ומטלטל ברה"י או איפכא
פ ג מיי' פי"ט מהל' שבת
בעירובין], ה) תוספתא פ"א,
לית הלכתא כוותיה אלא כרבנן דשרו
מתוכה לרה"ר מדרבנן בעלמא הוא:
ו) [עי' מה שפירש בערוך ערך
הלכה כו סמג לאוין סה
קב], ז) חולין טז. מכשירין
ואנן ניקום ונגזור. הושטת ראשו אטו
כדמוכח בהמוצא תפילין (שם דף צח:)
טוש"ע א"ח סי' רנב סעיף
וכן בגת איבעיא להו כרמלית מאי אמר
❖
א)
פ"ד מ"ג, ח) כתובות נז.,
ו:
הוצאת כלי: אי נימא רה"י. כגון
דאמר מתני ליה רבי חנינא בר שלמיא
אביי היא היא רבא אמר היא גופה גזירה
פא ד ה מיי' שם הלכה כא
ב)א
לחייא בר רב קמיה דרב לא יעמוד
גבוה י' וקאמר דלא יעמוד ברה"ר
וסמג שם טוש"ע א"ח
ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה אמר אביי
סי' שא סעיף יב:
לעזי רש"י
וישתה לתוכה תנינא: ואי רה"ר. כגון
כו' א"ל שבקת רבנן ועבדת כר"מ:
פב ו מיי' שם הל' כב
מנא אמינא לה דקתני וכן בגת מאי גת אי
אמר
אביי מנא אמינא לה. דגזרינן
אינה גבוה ג': לענין מעשר. דשתיה
טוש"ע סעיף יג:
ויר"א. סרגל.
רשות היחיד תנינא אי רשות הרבים תנינא
פג ז מיי' פי"ב מהל'
פולור"ש [פולונ"ש].
גזירה לגזירה $דוקא בהוצאה
על הגת ממש שלא עקרו משם להוציאו
❖
טומאת אוכלין הל' ג:
כובסים (הדורכים או
אלא לאו כרמלית רבא אמר וכן בגת לענין
גזר אביי וכל הנהו דמייתי ראייה
חוצה הויא שתיית עראי ופטור ממעשר
ג
הלוחצים או החובטים
מעשר וכן אמר רב ששת וכן בגת לענין
בבד כדי לאשפרו).
איירי בהוצאה אבל בעלמא לא גזר
כל זמן שלא ירד לבור שהוא גמר
❖
קרדונ"ש. דרדרים.
תורה אור השלם
מעשר דתנן שותין על הגת בין על החמין
מלאכתו למעשר אבל להוציאו משם
דהא בריש ביצה (דף ג.) פריך אביי
ג)
1 וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל
הוי קבע שאין בדעתו להחזיר המותר
למאן דגזר ביצה שנולדה בי"ט אטו
בין על הצונן ופטור דברי ר' מאיר ר' אלעזר
מוסף רש"י
מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא
❖
ואע"ג דלא נגמר מלאכתו למעשר
פירות הנושרים היא גופה גזירה ואנן
בר' צדוק מחייב וחכ"א על החמין חייב על
ויקרא יא לח
ב
לָכֶם:
ניקום כו': אלא לאו כרמלית.
אסור: בחמין. שמזגו בחמין שוב
כרמלית מאי. מהו שיעמוד
הצונן פטור מפני שהוא מחזיר את המותר
ד)
בכרמלית וישתה ברה"י
אינו ראוי להחזיר המותר שלא יחמיץ
ואע"ג $ ד דאין כרמלית בכלים ה האי גת
או ברה"ר (ערובין צט.)
.
תנן לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה
הגהות הב"ח
את היין מחמת החמין: מאי לאו
כיון דמחובר לקרקע לא שמיה כלי:
היא היא. כי היכי דלא
ואם יצא פטור אבל אסור דברי
שמא ישכח ויצא מאי לאו דתחובה לו
(א) תוס' ד"ה ואם יצא וכו'
יעמוד ברה"ר וישתה ברה"י,
דתחובה בבגדו. שאין דרך הוצאה
ר' מאיר אם היתה שבת
כך לא יעמוד בכרמלית
בבגדו ג לא דנקיט ליה בידיה ת"ש לא יצא
ר"מ. והא דתנן בפרק במה
בכך ואפי' הוציאה לרשות הרבים
והוציאו בפיו: (ב) ד"ה כל
. היא
וישתה ברה"י (שם)
גופה גזירה. אי דעיל
וכו' אע"ג דלאצולי מטינוף
החייט במחטו התחובה לו בבגדו מאי לאו
אשה (לקמן דף סב.) ואם יצאה אשה
משחשכה שבות בעלמא הוא וקא גזור
ו
❖
הן משום:
לגביה כלי ליכא איסורא
במחט הנקובה חייבת חטאת התם
סמוך לחשכה אטו חשכה אלמא גזרינן
בערב שבת לא כי תניא ההיא בשבת
דאורייתא אלא גזירה דרבנן,
ד
דלא ליתי לאפוקי מרה"י
לאיסורי שבת גזירה לגזירה: כי תניא
לגמרי דרך הוצאה בכך וכן גבי הא
והתניא לא יצא החייט במחטו התחובה
לרה"ר, ואנן ניקום ונגזור.
גליון הש"ס
ההיא בשבת. עצמה דחדא גזירה
דאמר ר"מ אם (א) שכח והוציאה בפיו
בבגדו בע"ש עם חשיכה הא מני רבי יהודה
שתיה אטו הכנסת כלי
גמ' כל אצולי טינוף וכו'.
חייב התם נמי דרך להוציא המאכל
איכא גזירה תחובה בבגדו אטו היכא
(שם). גזירה לגזירה. הא
היא דאמר אומן דרך אומנתו חייב דתניא
ה)
עי' לקמן סד ע"ב תד"ה
דאמרינן בכולי הש"ס אין
בפה: כל אצולי טינוף לא קא
דמפיק בידים: אומן. המוציא דרך
ובמוך: תוס' ד"ה אמר אביי
גוזרין גזירה לגזירה, מהאי
ה לא יצא החייט במחטו התחובה לו בבגדו
חשיב. אע"ג דהוי אורחי' בכך כיון
אומנותו שהוא רגיל לצאת לפרקים כן
וכו' דוקא בהוצאה וכו'. עי'
קרא נפקא (ויקרא יח
ולא נגר בקיסם שבאזנו ולא סורק במשיחה
עירובין צח ע"א תד"ה אלא
ל) ושמרתם את משמרתי,
דלא הוי אורחיה אלא משום אצולי
בחול חייב דהשתא לדידיה ליכא אלא
אמר אביי: ד"ה אלא לאו
עשו משמרת, כלומר גזירה,
שבאזנו ולא גרדי באירא שבאזנו ולא צבע
טינוף לא חשבינן הוצאה כי אורחיה
חדא גזירה דגזרינן סמוך לחשכה אטו
למשמרתי, לתורתי, ולא
וכו' דאין כרמלית בכלים.
כמו שפירש"י לעיל ח ע"א
משמרת למשמרת, שלא יעשו
חשכה: בקיסם שבאזנו. קיסם ארוך
בדוגמא שבצוארו ולא שולחני בדינר שבאזנו
תדע דהא הכופה קערה בשביל שלא
❖
ד"ה פחות:
גזירה לגזירה (ביצה ב:).
ילקה הכותל אינו בכי יותן אע"ג
ושוה כעין סרגלא שמשרטטין בה
ואם יצא פטור אבל אסור דברי ר"מ ר' יהודה
שותין על הגת. עומד
על הגת ושותה, דכל זמן
דניחא ליה שנופלים המים ברחוק מן
ספרים שקורין ויר"א בלע"ז ובו
אומר אומן דרך אומנתו חייב ושאר כל אדם
שלא הוציאו לחוץ לאו שתיית
מוסף תוספות
הכותל ע"י הקערה כיון דלא ניחא
משוין את הנסרים כדרך נגרים שלנו
קבע הוא ופטור מן המעשר,
פטור תני חדא לא יצא הזב בכיסו ואם יצא
ליה אלא משום אצולי טינוף לא
משוים בנטיית קו. ולי נראה שכל
בין שמזגו בחמין בין שמזגו
א. הא בעידנא דמיחייב
פטור אבל אסור ותניא אידך לא יצא ואם יצא
בצונן (ערובין צט:). מחייב.
עלייהו דהיינו בשעת
ו
חשבינן ניחותא לגבי הכשר ה"נ לא
השנויין כאן אינו אלא שנותנין אותו
במזיגה שמזגו משויא ליה
הנחת גרון אכתי לא
חייב חטאת אמר רב יוסף לא קשיא הא ר"מ
חשיב הוצאה כי אורחיה ופריך התם
בני האומנות עליהן בצאתם לשוק
קבע (שם). על החמין
מיחייב אהוצאה עד
חייב. דאין ראוי להחזיר
הא ר' יהודה א"ל אביי אימור דשמעת ליה
שינוחו במעיו. תוס'
לא ניחא ליה בהני משקין כלל הכא
כדי שיכירו מאיזו אומנות הוא וישכרוהו
המותר שמקלקל היין, הלכך
עירובין כ. ב. ודאי. תוס'
לרבי מאיר במידי דלאו היינו אורחיה במידי
למלאכה: סורק. בגדים שקורין
ניחא ליה בהאי כיס לקבולי בי' זיבה
כי מזג ליה בחמין אדעתא
הרא"ש. ג. משום דהוצאה
למשתיה כוליה מזג ליה
מילתא דשכיחא ודבר
פולור"ש: במשיחה. הוא קושר
ובכה"ג שמקבל מים לאצולי טינוף
דהיינו אורחיה מי שמעת ליה דאי לא תימא
ומשוייא ליה מזיגת קבע, אבל
ההוה אחמור בה רבנן
הקוצים שקורין קרדונ"ש וגם את
חשוב משקה לרצון כדמוכח מסיפא וכי
הכי אלא מעתה הדיוט שחקק קב בבקעת
מזיגת צונן לא משויא ליה קבע
לגזור גזירה לגזירה. תוס'
ו)
דילמא שתי פורתא ומהדר
הרא"ש: דקסבר אביי דכולא
היכי דחשיב משקין המתקבלין אע"ג
הבגד תופר ומחבר בו ב' ראשין
בשבת לר"מ הכי נמי דלא מחייב אלא אמר
ליה, הלכך כל כמה דשתי הוי
חדאגזירההיאדכלכיהניאי
דלאצולי מטינוף (ב) משום דאחשבינהו
כשמותחו על יתדות האומנות לחובטו
ארעי, ומתני' דקתני וכן בגת
לאהא לא קיימיהא.רשב"א:
רב המנונא לא קשיא כאן בזב בעל שתי
במקלות לזקוף את שערו: אירא.
ר"מ היא וקתני לא יעמוד
קבלתן ה"נ חשיב כיס המקבל זיבה
[ד]מתוך שהיא קלה בעיני
ראיות כאן בזב בעל ג' ראיות מ"ש זב בעל
ע"ג קרקע וישתה בגת בלא
כל אדם שברשות היחיד
לאצולי מטינוף הוצאה כי אורחיה:
הוא צמר או צמר גפן שסותם בו פי
הפרשת מעשר אא"כ הכניס
מותר לפנות חפצים מזוית
שתי ראיות דחייב דמיבעי ליה לבדיקה זב בעל
הקנה לאחר שהניח בתוכו פקעיות
ושבתוכה
ראשו ורובו לגת (שם). לא
זו לזוית זו ס"ל לאביי
יצא הזב בכיסו. שתולין
דמחמרינן בה וגזרינן בה
ג' נמי מיבעי ליה לספירה לא נצרכא אלא לבו ביום והא מיבעי ליה כדי שלא
הערב ומשייר בנקב מלא חוט לאריג
לו באמתו לקבל זוב ולבדוק
גזירה לגזירה. חי' הר"ן.
יטנפו כליו א"ר זירא האי תנא הוא דאמר $כל אצולי טינוף לא קא חשיב דתנן
וזורקו לקנה והפקיע מתגלגל לתוכו
מנין ראיותיו, שאינו תכשיט
[ועי' מהר"ם]. ד. דקיימא
לו (לקמן נג.). הרי זה
לן. תוס' הרא"ש. ה. וכמו
ולצאת אינה יכולה שנסתם הנקב:
ז)ז הכופה קערה על הכותל אם בשביל שתודח הקער' הרי זה 1בכי יותן אם בשביל
בכי יותן. אם נפלו אח"כ
שפרש"י ז"ל (לעיל ח.)
דוגמא. מעט צמר צבוע אדום ומעט
על הפירות אפילו לאחר
גבי קופה דאמרינן פחות
שלא
זמן, הוכשרו דאחשבינהו להנך
מכאן מטלטלין. חי' הר"ן.
צבוע שחור וכן בכל מיני צבע שמראה
משקין להדחת קערה וניחא
ו. סתם משנה לא תצא
בהם דוגמא לאמר כזה תרצו או כזה תרצו: כיס שעושין לזב וקושרו לפי האמה לקבל בו את הזוב: הא רבי יהודה. דזו דרך הוצאתו
ליה בהך נפילה, אפילו לא
אשה במחט נקובה. תוס'
❖
אחשבינהו לצורך הנך פירות,
בחול: במידי דלאו היינו אורחיה. כגון כל אלו השנוין למעלה אין דרך הוצאתו אלא ביד אפילו לאומן אלא בשעה שהוא רוצה להכריז לעצמו
הרא"ש.
כי יותן קרינא ביה, דניחא ליה
❖
שהוא אומן אבל כיס לזב אין דרך הוצאתו אלא בכך מי שמעת ליה דפטור: דאי לא תימא הכי. דמודה ר"מ במי שכל דרכו בכך: הדיוט
בהך נפילה (חולין טז.).
שחקק קב בבקעת. הואיל ואינו אומן ואין דרך חקיקה בכך הכי נמי דפטור לרבי מאיר א"כ לא מחייב ר' מאיר בשבת אלא אומנין
רב נסים גאון
אלא על כרחיך הואיל וכל דרך חקיקתו של זה בכך מיחייב והכא נמי הואיל וכל דרך הוצאה זו לזה בכך חייב: זב בעל שתי ראיות.
רבא אמר היא גזירה וניקו
רבינו חננאל
חייב לפי שהכיס צריך לו לבדוק עצמו אם יראה עוד שלישית ויהיה זב גמור לקרבן וכיון דצריכה לו הויא ליה לדידיה דרך הוצאתו בכך:
לגזור גזירה לגזירה. וגזירה
היא הזכורה בפרק עושין
וכן בגת. איבעיא להו מהו
מיבעי ליה לספירה. דכתיב (ויקרא טו) וכי יטהר הזב וספר לו שבעת ימים ז' נקיים וצריך הוא לכיס לברר לו היום בנקיות שאילו
פסין [עירובין כ]
גזירה
לעמוד בכרמלית וישתה
: לבו ביום.
יראה באחד מהן יסתור את הכל דבעינן רצופין דכתיב לטהרתו טהרה אחת לכולן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן
באותו
[שם]
[נדה לג:]
דילמא חזי ליה לאיבוס
ברה"י או ברה"ר אע"פ
דמיקלקל ושקיל ליה
שאינו מכניס ראשו ורובו
יום שבת ראה הראיה שלישית דשוב אינו צריך לכיס כל אותו היום שאין אותו יום ממנין הנקיים: לא חשיב. הלכך לאו דרך הוצאה
לדוולא ומפיק ליה, וחזאי
למקום שהוא שותה. אמר
היא לו: כפה קערה על הכותל. שיורדין גשמים עליו: הרי הוא בכי יותן. דאחשבינהו להנך משקין הראה בדעתו שצריך להן ואע"ג דלא
ליה לאידך גיסא נמי
אביי היא היא, כלומר אסור.
דמיקלקל ומנח ליה ומפיק
רבא אמר היא גופה גזירה
ניחא ליה נפילה שנפלו על הפירות לאחר זמן הוו מוכשרין דתנן (מכשירין פ"א מ"א) כל משקה שתחלתו לרצון אע"פ שאין סופו לרצון מכשיר:
להכניס ראשו ורובו למקום
ליה מרה"י לרה"ר. ואיתא
שלא ששותה משום חששא שמא
במסכת יום טוב בפרק
המביא כדי יין [דף לה] אמרו כל דבר שמותרו חוזר לא קבע, וכן השותה על הצונן פטור מן המעשר מפני שמחזיר את המותר. אלא
יוציא מרשות לרשות ליקום וניגזור בכרמלית לחייבו להכניס ראשו ורובו העומד (ברה"י) [בכרמלית] ושותה (בכרמלית) [ברה"י]
אמר רב המנונא לא קשיא כאן בזב בעל ב' ראיות וכאן בזב בעל ג' ראיות. ומה הפרש בין זב הרואה ב' ראיות ובין זב הרואה
למקום ששותה, אטו עומד ברשות [הרבים] ושותה ברה"י שהוא עצמו גזירה גזרינן עליה שמא יוציא מרשות לרשות, אלא
ג' ראיות, זכור במשנה בפ' מגילה נקראת [דף ח] אין בין זב הרואה שתי ראיות לרואה ג' אלא קרבן. ובתלמוד בררו הדבר ופירשו
מותר בכרמלית. וביקש [אביי] להביא ראיה לדבריו מסיפא דקתני וכן בגת, כלומר הגת ככרמלית הוא ואסור. ודחה רבא ואמר
האי דקתני וכן בגת לענין מעשר, והכי קאמר כשם שהעומד ברה"ר ושותה ברה"י אינו מותר לו לשתות אא"כ יכניס ראשו
מן הכתוב, מנה הכתוב שתים וקרא טמא דכתיב [ויקרא טו] איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא, הזכיר הזיבה ב' פעמים,
וכן אמר טמא ודן עליו ליטמא בב' ראיות. וחזר ואמר [שם] וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו
ורובו למקום שהוא שותה, שאם ישאר לו מים מותר להחזירן למקומן, כן בגת לענין מעשר אינו מותר לו לשתות מן היין
טומאתו היא, מנה הכתוב ג' וקרא טמא, הזכיר הזיבה ג' פעמים וכן אמר טמא. ואם בב' ראיות דן עליו ליטמא ובג' ראיות אינו
שבגת קודם שיעשר אלא אם הן צונן שיתכן לו להחזיר המותר, אבל בחמין שמפסידין היין ואי אפשר לו להחזיר המותר
אסור לו לשתות שכיון שמזגו בחמין נקבע למעשר ואסור. ואקשינן עליה דרבא מהא דתנן לא יצא החייט במחטו שהוא גזירה
דין שיהא טמא שעד שלא ראה ג' ראה ב', ומאי (כו') אהני לן האי קרא אחרינא. וגמרי' מרבנן פירושא דיליה ב' ראיות לטומאה
וג' לקרבן. ובמשנת זבין בפרק ב' ראה ראייה ראשונה בודקין אותו וכו', ר' אליעזר אומר אף בשלישית בודקין אותו מפני הקרבן.
לגזירה, כי זו המחט היא תחובה לו בבגדו וגזרינן עליה שלא יצא בה בבין השמשות שמא יצא בה במחט התחובה בבגדו
וכן עוד לדבריהן זב בעל שלש ראיות נמי מיבעי ליה לסתירה, א) עיקר דיליה בקרא לפום מאי דגמרינן בפירושיה, והוא שאמר
בשבת, וגזרינן בה בשבת שמא יצא במחט בידו. ושני רבא הכי הא דתנן לא יצא החייט במחטו כשאוחז המחט בידו, וגזרינן
הכתוב [ויקרא טו] וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים, ואמרו בתורת כהנים שבעת ימים יכול בין סמוכין ובין מפוזרין, ת"ל
עליה בין השמשות שמא יוציאה בשבת דחדא גזירה היא, ומהא דתניא בהדיא במחט התחובה לו (והברייתא דתניא במחט
לטהרתו שתהא טהרתו אחת כלומר צריך שיהיו ימי הטהרה רצופין כדי שלא תפסיקם טומאה, ואם יראה במקצתן זיבות הרי סתר
התחובה לו) בבגדו והעמידה בשבת עצמה וגזירה שמא יוציאנה בידו דחדא גזירה היא. והא דתניא בהדיא במחט התחובה
כל מה שעברו עליו מימי הספירה וחייב לספור אחר שיטהר מטומאתו ז' ימי טהרה מתחלה עד שימלאו לו כולם בטהרה והוא
לו בבגדו ע"ש עם חשיכה, אוקמה כר' יהודה דאמר אומן דרך אומנותו חייב, כלומר החייט חייב במחט התחובה לו בבגדו
כאחד המוציאה בידו דלאו גזירה לגזירה היא. תני חדא לא יצא הזב בכיס שלו ואם יצא פטור אבל אסור, ותניא אידך לא יצא
טהור. ובמשנת זבין בפרק א' אמרו אבל אם ראה זוב אפילו יום ז' סתר שלפניו. ובמסכת נדה בפרק המפלת [דף כב] אמר ליה גזירת
ואם יצא חייב חטאת, קשיין אהדדי. ופריק רב יוסף לא קשיא הא ר' מאיר הא ר' יהודה, ונדחת זו. גם פירק רב המנונא דהא
הכתוב היא זיבה גמורה סתרה כל ז', צחצוחי זיבה לא סתרה כל ז'. ובפ' בנות הכותים [נדה דף לג] בעי רמי בר חמא פולטת שכבת
זרע מהו שתסתור בזיבה רואה היא וכו'. וליטעמיך זב גופיה היכי סתר, אחרי טהרתו אמר רחמנא שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן,
דקתני פטור, בזב בעל שלש ראיות והא דקתני חייב חטאת, בזב בעל ב' ראיות דבעי ליה כיס שאם יראה אחרת חייב קרבן.
אלא מאי אית לך למימר שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהן. ובפרק כל הזבחים [דף כט] תנינא אמרו אמר לו ר' עקיבא מצינו
בזב ובזבה ושומרת יום כנגד יום שהן בחזקת טהרה וכיון שראו סתרו. ובסוף הפרק הא' מן כריתות [דף ח] אמרו הא קמ"ל דווקא דראה בלילי ח' אבל ביממא דז' לא דקסבר כל ראייה שהיא סותרת אין מביאה לידי קרבן. ובפסחים בפ' כיצד צולין את הפסח [דף
פא] ובנזירות בסוף פרק הריני נזיר [דף טו] אמרו תאני ר' אושעיא אבל הרואה זב בשביעי סותר שלפניו, ורבים כמו אלה. ובנזיר אמרו עוד והימים הראשונים יפלו מי שיש לו אחרונים סותר כו', כי טמא נזרו הטומאה סותרת הכל ואין התגלחת סותרת הכל כו'.
א) [לפנינו בגמ' איתא לספירה].