צז:
הזורק פרק אחד עשר
שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
למימרא
דמחייב רבי אתולדה במקום אב והתניא כו'. הקשה
דברים הדברים אלה הדברים. גבי שבת דכתיב בויקהל אלה הדברים
ט א ב מיי' פ"ט מהל' שבת
א) לעיל ע. עד. מכילתא פר'
ויקהל, ב) לעיל עה:, ג) [ב"ק
הלכה יז ויט:
ה"ר פור"ת מנא ליה דמחייב אתולדה במקום אב
אשר צוה וגו' ה) דברים משמע תרין ה"א מרבי חד הא תלת אלה
י ג ד מיי' פי"ג שם הלכה
כו:], ד) [שם], ה) [שמות
❖
דילמא הא דמחייב שתים היינו כשנודע לו וחזר ונודע לו ובפלוגתא
בגימטריא תלתין ושש אלו ל"ט כו' ומניינא למה לי על כרחיך לדעת
לה], ו) [לעיל עא:],
כא:
❖
יא ה מיי' שם הל' טז:
דר' יוחנן וריש לקיש ו) דמחייב אפילו
כמה חטאות אדם מתחייב בהעלם אחד על השבת ואי מחייב אתולדה
בהוציא והוציא בהעלם אחת
ואור"י דאם כןא לא היה רב יהודה
במקום אב בהעלם אחד הוו להו
תורה אור השלם
טובא: אמר ליה רב יוסף. לרב חנא:
משמיענו שום חידוש שחייב שתים ב ועל
למימרא דמחייב רבי
אתולדה במקום אב
מוסף רש"י
1 וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת
כרחיך אתא לאשמעינן דרבי מחייב
מר מתני לה. להא דרב יהודה אמר
והתניא רבי אומר דברים הדברים אלה
השובט. משוה השתי בכרכר
א)
1
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם
אתולדה במקום אב: לא ס"ד
שמואל מחייב היה רבי שתים אהא
שקורין ריו"ל (לעיל עה:).
אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ
הדברים אלו ל"ט מלאכות שנאמרו למשה
❖
והמדקדק. כשמותח חוט
לַעֲשֹׂת אֹתָם: שמות לה א
דתניא ר' יהודה מוסיף כו'. לפי מאי
דרבי: וקשיא ליה דרבי אדרבי. רב
בסיני אמר ליה רב יוסף מר אהא מתני לה
הערב מכה בכרכר עליו
דקס"ד דטעמא דרבי יהודה משום
יהודה לאו אהא אמרה אלא אדר'
במקומות ליישבו שלא יהא
וקשיא ליה דרבי אדרבי אנן אדרבי יהודה
מתוח יותר מדי, שהמתיחה
דמחייב אתולדה במקום אב אמאי
הגהות הב"ח
יהודה מתני לה ולא קשיא ליה דלא
מעכבתו מהתחבר יפה עם
מתנינן ולא קשיא לן דתניא מרה"י לרשות
❖
נקט טפי שובט ומדקדק איכא למימר
אשכחן בעלמא דפטר ר"י אתולדה
(א) גמרא אתולדה במקום
הארג (שם).
הרבים ועבר ארבע אמות ברה"ר רבי יהודה
דס"ד דרבנן נמי מחייב אתולדה
אב (ממאי דילמא וכו' ובהא
במקום אב: מרה"י לרה"ר ועבר ד'
קא מיפלגי) תא"מ ונ"ב ס"א
במקום אב ולא פליגי אלא בשובט
אמות ברה"ר. קודם שתנוח דאיכא
מחייב וחכמים פוטרין אמר רב יהודה אמר
לעולם אימא לך רבי
מוסף תוספות
ומדקדק ואמרי דלאו היינו תולדה אלא
יהודה אתולדה במקום
תרתי הוצאה וזריקה ארבע אמות: ה"ג
שמואל מחייב היה רבי יהודה שתים אחת
אב לא מחייב ובהא קא
א. [דמיירי] בנודע וחזר
היינו ממש מיסך ואורג אי נמי לא
❖
ואחת משום העברה. ורבנן פטרי
משום הוצאה ואחת משום העברה דאי ס"ד
מיפלגי:
ונודע. תוס' הרא"ש.
מחייבי רבנן אתולדה במקום אב
אהעברה משום דלא סבירא להו
ב. ממילתייהו
דרב
חדא הוא דמחייב מכלל דרבנן פטרי לגמרי
ושמואל ידעינן לה כיון
ולדבריו דרבי יהודה קאמריג:
קלוטה כמה שהונחה ותהוי כמי שהונחה
דאינהו אמרי דביתא כמאן
מאי לאו דעבדינהו לתרוייהו בהדי
הא אפיק לה מרה"י לרה"ר ממאי דילמא
רבינו חננאל (המשך)
משיצתה בפתח וחזרה ונעקרה ונחה
דמלי דמי, מה לי לענין
לעולם אימא לך ר' יהודה חדא הוא דמחייב
הדדי. אין הלשון מיושב
הנחה של הכנסה מה לי
[דנפקא לרה"ר] קלטתה
לסוף ד' אבל חייב הוא משום הוצאה:
לענין עקירה של הוצאה,
רה"ר כאילו נחה שם
ורבנן פטרי לגמרי והיכי משכחת לה כגון
דמשמע דלמסקנא לא קאי הכי וזה
ואיתעביד ליה מחשבתו. שנחה
ופשיטא דאי נודע וחזר
ונעשה מחשבתו ולפיכך
אינו דלמסקנא נמי דמפ' דר' יהודה
ונודע חייב שתים. תוס'
חייב. ורבנן סברי לא
דאמר עד דנפקא ליה לרה"ר תנוח ובהא
ביציאתה מיד הלכך חייב משום
הרא"ש. [ועי' מהר"ם].
אמרינן קלוטה כמי שהונחה
חשיב להן אבות מיירי נמי דעבדינהו
הוצאה אבל משום העברה לא מחייב
קמיפלגי דר' יהודה סבר אמרינן קלוטה כמה
ג. לדידן לא מחייב אשום
וכיון שלא נעשת מחשבתו
לתרוייהו בהדי הדדי דאי בדעבד האי
תולדה במקום אב ולדידך
ואע"ג דחשיב ליה כמה שהונחה
פטור לגמרי, דקיי"ל לענין
שהונחה ואיתעבידא ליה מחשבתו ורבנן
נמי דמחייבת בשובט
שבת מלאכת מחשבת אסרה
לחודיה והאי לחודיה כדגרסינן בכמה
ונעקרה והונחה משום דהויא תולדה
סברי לא אמרינן קלוטה כמה שהונחה ולא
ומיסך לית לך לחיובי
תורה, אבל אתולדה במקום
ספרים בהא לא הוה פליגי רבנן עליה
במקום אב: אף השובט. עם שאר
דשובט היינו מיסך לגמרי
אב אפילו ר' יהודה
איתעבידא ליה מחשבתו אבל אתולדה במקום
וכן מדקדק בכלל אורג.
לא מחייב, ובהכי סלקא
דתיפוק ליה דמשום תולדה הוו מחייבי
ד
אבות מלאכות להא דאמרן דלכך נמנו
שמעתין. ואע"ג דטרח
תוס' הרא"ש. [עי' מהרש"א
אב לא מחייב רבי יהודה לא ס"ד דתניא רבי
ואומר ר"י דאין למחוק ושפיר גרסינן
שאם עשאן בהעלם א' חייב על כל א'
ומהר"ם]. ד. תרתי. תוס'
למפשט מהא דתניא ר'
יהודה מוסיף אף השובט והמדקדק אמרו
ליה וה"פ לעולם דעבדה האי לחודיה
הרא"ש. ה. כלומר אפילו כי
יהודה מוסיף אף השובט
ב)
א
וא': שובט. מכרכר בכרכר: ומדקדק.
האי גוונא תוכל להעמיד
והמדקדק מכלל דהני
והאי לחודיהה ופליגי במזיד ולענין
לו שובט הרי הוא בכלל מיסך מדקדק הרי
לאחר שמתח החוט של ערב מכה
פלוגתא דר' יהודה ורבנן
תולדות נינהו, ור' יהודה
התראה דלרבי יהודה צריך להתרותו
ו
ז
ולא בשוגג אלא. תוס'
מחייב אתולדה במקום אב,
הוא בכלל אורג מאי לאו דעבדינהו לתרווייהו
בכרכר בב' וג' מקומות. וי"מ מדקדק
הרא"ש. ו. דצריך להתרות
דחויא היא. ואסיקנא הני
משוםח שובט ומדקדק ולרבנן משוםט
משוה האריגה כשיש ב' חוטין כרוכין
בהדי הדדי וש"מ מחייב היה רבי יהודה
על המלאכה בשביל האב.
לר' יהודה אבות נינהו
מיסך ואורג וה"ה דהוה מצי למידחי
תוס' הרא"ש. ז. הני נמי
ומוסיף להו בהדי אבות.
זה עם זה ומובדלים מן השאר משוה
אתולדה במקום אב (א) ממאי דילמא לעולם
אבות. תוס' הרא"ש. ח. הם
ואוקמוהא רבה ורב יוסף
דעבדינהו לתרוייהו בהדי הדדי ורבי
אותן בכרכר או במחט: מאי לאו
עצמם. תוס' הרא"ש.
דלא הוה מחייב רבי
דעבדה להא לחודה והא לחודה ורבי יהודה
❖
יהודה סבר הני אבות נינהו אלא
דעבדינהו לכולהו. שובט ומדקדק
ט. אבות. תוס' הרא"ש.
יהודה אלא אחת. וא"ל
אתולדה במקום אב לא מחייב ובהא קמיפלגי
דניחא ליה לדחויי דעביד האי לחודיה
רבינא לרבא למאי דסליק
בהדי שאר מלאכות דהא מוסיף קתני
אדעתין מעיקרא דמחייב ר'
דר' יהודה סבר הני אבות נינהו ורבנן סברי
והאי לחודיה דהשתא ע"כ טעמא דר"י
ב
ומיסך ואורג נמנו עם אבות מלאכות
יהודה שתים, אי האי זורק
רבינו חננאל
לאו משום דמחייב אתולדה במקום
הני תולדות נינהו תדע דקתני רבי יהודה
דעתו שתנוח עם יציאתה
ואלה תולדותיהם כדקתני שובט בכלל
ודחי' לה להא הכי, והא
לרה"ר ואין דעתו להעבירה
אב אלא משום דאבות נינהו:
מוסיף אי אמרת בשלמא אבות מאי מוסיף
מיסך: מאי מוסיף. הרי לא נמנו
הכנסה תולדה דהוצאה
ד' אמות ברה"ר אע"ג
הרי כתב שם משמעון.
הך
היא כדתנן בחשבון אבות
דסבר קלוטה כמי שהונחה,
אלא אבות: ולמאי דסלק אדעתא
מוסיף אבות אלא אי אמרת תולדות מאי
מלאכות המוציא מרשות
בהעברה לא מחייב, דהא
פשיטותא לא קיימא כדמסיק
כו'. נהי נמי דמיחייב אתולדה במקום
מוסיף איתמר נמי רבה ורב יוסף דאמרי
לרשות. ואע"ג דאוקימנא
לא נתכוון להעבירה ד'
ורבינא נמי דפריך לרב אשי אמילתא
בתחילת מסכתא זו תנא
אמות ברה"ר, דהא לא
אב הכא לאו תרתי איכא דאי להכא
תרוייהו לא חייב רבי יהודה אלא אחת א"ל
כל עקירת חפץ ממקומו
מחייב אלא על מחשבתו,
דר"י אי להכא קבעי לה להכא לא
לסוף ד' בעי לה דתנוח הכא לא
הוצאה קרי לה, מיהא חדא
כר' יוחנן דאמר המפנה
רבינא לרב אשי ולמאי דסליק אדעתין
קבעי לה סבר דלא דמי לכתב שם
מיחייב אהעברת ד' דלא עבר מתחלת
אב (מחדא) [וחדא] תולדה.
חפצים מזוית לזוית ונמלך
מעיקרא דמחייב היה ר' יהודה שתים אי להכא
משמעון דאי דמי לא הוי פריך מידי
וא"ת מחייב ר' שתים
עליהן והוציאו לרה"ר פטור
ד' (מר"ה והעביר) לסוף ד' ברה"ר
ונמצא מחייב אתולדה
שלא היתה עקירה משעה
דהא כי קא בעי דתנוח בסוף ד'
קבעי לה להכא לא קבעי לה אי להכא קבעי
אלא אהוצאה לחודיה הוא דמיחייב
במקום אב דידיה, והתניא
ראשונה לכך. ושני ליה
כשנחה בתחלת רה"ר ע"י קליטה הרי
ר' אומר דברים הדברים
רבא לרבינא באומר הריני
לה להכא לא קבעי לה אמר ליה באומר כל
והוצאה אריכא הוא דעבד: ואי להכא.
ג)
אלה הדברים ל"ט מלאכות
זורק ובדעתי כל מקום
כתב שם משמעון וכי אזלה תו ד"א
מקום שתרצה תנוח: פשיטא נתכוון לזרוק
אצל היציאה קבעי לה דתנוח הכא
שנאמרו לו למשה מסיני,
שתנוח בו הוא רצוני, דכל
ג
ליחייב עלייהו דנעשית מחשבתו
וכל מאן דאית ליה
היכא דנח אמרינן הרי
לסוף ד' לא בעי לה דתנוח וליתא
שמנה וזרק ארבע הרי כתב שם משמעון
נעשית מחשבתו. פשיטא
חילוק מלאכות (ו)הללו
ראשונה ולהכי קאמר הש"ס לאו היינו
לזריקה ד' ולא מיחייב לה דבעינן
נתכוון לזרוק שמונה אמות
הן אבות והשאר תולדות,
ד) נתכוון לזרוק ארבע וזרק שמנה מהו מי
דאמר ליה רבינא לרב אשי דלא הוה
וזרק ד' הרי כתב שם
ואוקימנא דאינו מחייב
עקירה מתחילת ד' ברה"ר והנחה
אמרינן הא אפיק ליה או דילמא היכא דבעי
ליה לאיתויי מילתיה דרבינא אלא
משמעון וחייב. ואקשינן
אתולדה במקום אב דידיה
לסוף ד' ברה"ר והכא עם יציאת הפתח
מי דמי, התם כמה דלא
אלא על האב, ועל אתולדה
הא לא נח ולאו היינו דאמר ליה רבינא לרב
שרוצה לסתור לו אף מה שהיה פשוט
הא לא נח והעביר לסוף ד' דניחייב
כתב שם לא מיכתיב ליה
דידיה לא מחייב אלא חדא.
וא"ל רב יוסף לרב חסדא לו הרי כתב שם משמעון:
אשי ד וא"ל באומר כל מקום שתרצה תנוח
שמעון וכאלו מתחלה כך
אתרווייהו ומיהו אהוצאה הוא דמתחייב
הכי גרסינן ודקאמרת הרי כתב
היתה מחשבתו [ל]כתוב
מר הא שמעתא דרב יהודה
ודקאמרת הרי כתב שם משמעון מי דמי התם
דנתקיימה מחשבתו דהא נח ברה"ר:
שמ ואחריו עון והנה נעשית
אמר שמואל אדר' מתני
שם משמעון מי דמי התם
מחשבתו ולפיכך חייב, אבל
לה וקשיא ליה, (לא) רב
כמה דלא כתיב שם לא מכתיב ליה שמעון
באומר כל מקום שתרצה תנוח.
זורק מי לא יכול לזרוק
יהודה אמר שמואל לא קתני
כו'. ואי גרסי' ואמאי והרי כתב שם
וכיון דלא איכפת ליה הויא ליה קיום
הכא כמה דלא זריק ארבע לא מיזדרקי
חי"ת בבת אחת כי לא
לה אדר' כלל אלא אדר'
משמעון אתי נמי שפיר אלא שהוא
נייח ביניהן כלל, ונדחת.
יהודה מתני לה, דתניא
מחשבה בתרווייהו: הרי כתב שם
ליה תמני: תנו רבנן הזורק מרשות הרבים
ה
קושיא ולספרים דגרסינן אמר מר
נתכוון לזרוק ד' אמות
הזורק מרה"י לרה"ר ועובר
משמעון.
דתנן לקמן בפ' הבונה
וזרק ח' חייב, אם אמר
ד' אמות ברה"ר ר' יהודה
לרה"ר ורשות היחיד באמצע ד' אמות חייב
פריך לפי מאי דס"ד מעיקרא:
כל מקום שתרצה תנוח.
מחייב וחכמים פוטרין. אמר
(לקמן דף קג.) דחייב בב' אותיות
פחות
הניחא
וכבר פרשנוה בבבא קמא
רב יהודה אמר שמואל
ואף על פי שנתכוין למלאכה
בפרק כיצד הרגל בסופו,
מחייב היה ר' יהודה שתים
גדולה: ולאו היינו דבעי מיניה כו' ואמר ליה באומר כו'. הא לא אמר הכי לא מיחייב אלא אם כן נחה במקום מחשבתו הכי
דקתני התם בפירושא אם
אחת משום הוצאה מרשות
אמר כל מקום שתרצה
לרשות ואחת משום מעביר
נמי בתרווייהו מיפטר לא שנא נתכוון לזרוק שמונה וזרק ארבע לא שנא לזרוק ארבע וזרק שמונה פטור: ה"ג ודקאמרת הרי כתב
ד' אמות ברה"ר. ודחינן
תנוח אין, ואי לא לא
שם משמעון. ואנתכוין לזרוק שמונה וזרק ד' דפשיטא ליה לחיובא קא מותיב מי דמי התם כל כמה דלא כתב שם לא מכתב
מחייב. ת"ר [הזורק]
ממאי דלמא ר' יהודה חדא
הוא מחייב כגון דאמ' עם
מרה"ר לרה"ר ורה"י
שמעון הלכך כי כתב שם בכוונה כתביה והא עבד ליה מלאכה דיש שם אדם בב' אותיות הללו: הכא כל כמה דלא זריק ד'. שתנוח
דנפקא לרה"ר תינח, ובהא
באמצע ד' אמות חייב,
לסוף ד' לא מזדרק ליה תמניא בתמיה הלכך כי נח לסוף ד' לא נתקיימה מחשבתו ולא דמי לשם משמעון. לשון אחר ה"ג אמר מר
פליגי ר' יהודה סבר כיון
מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע ד"א
חייב. אם עבר
הרי כתב שם משמעון מי דמי כו'
והיא היא:
ברה"ר ד"א ואפי'
ע"י צירוף חייב:
פחות