קא:
הזורק פרק אחד עשר שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
פשיטא
אמר
רבא לא נצרכא כו'. השתא ס"ד דמיירי ששתי
אלא במים. כגון גזוזטרא שהיא למעלה מן
הים
דתנן בעירובין
לו א מיי' פט"ו מהל' שבת
א) [ביצה לח: סוכה לט. חולין
צג.], ב) עירובין כ. כה.,
הלכה יג:
הספינות של אדם אחד ולהכי פריך פשיטא וכשאינן
(דף פז:) דעושה מחיצה תלויה סביב וממלא וכן בור שבין שתי חצרות
לז ב מיי' פ"ג מהל' עירובין
ג) אהלות פ"ח מ"ה [ע"ש],
קשורות אין מטלטלין דגזירה שמא יפול החפץ אל המים ומטלטל
וחלקו במחיצה תלויה מלמעלה ממלא זה מכאן וזה מכאן ואף על פי
ד) פסחים יד: יט: עט. נזיר
הלכה כה סמג עשין א:
לח ג ד מיי' פט"ז מהל'
נג: חולין ג.] ה) רש"ל מ"ז,
שלא עירבו (שם דף פו.): הא
איכא בקיעת דגים. גבי גזוזטרא. כך
מרה"י לכרמלית ואתי לאתויי אע"ג דלעיל גבי ב' בתים (דף צז.) לא
ו) [ע"א], ז) להיות אב
שבת הל' כב טוש"ע
גזרינן דילמא אתי לאתויי הכא
נראה שיטה זו בעיני. ועל מה שפירשו
א"ח סי' שסב סעיף ג:
הטומאה והספינה את הכלים
לט ה מיי' פי"ג מהל'
בספינות דלא קביעי איכא למיגזר
רבותי תמהתי [שהם פירשו] דהאי
שבתוכה דחרב ה"ה כחלל והוי
אלא במים קל הוא שהקילו חכמים במים
❖
א
אבי אבות הטומאה כצ"ל ס"א
טומאת מת הלכה ו:
❖
טפי דילמא נפיל ומסיק לא נצרכא
מידי איריא התם משום דהוה ליה
ואמאי הא איכא בקיעת דגים אלא ש"מ
רש"ל,
אלא לערב ולטלטל וקמ"ל דעירוב
מחיצה שהגדיים בוקעים בה רב יוסף
בקיעת דגים לא שמה בקיעה: ספינות
תורה אור השלם
מהני בספינות אע"פ שאין קבועות
קא מהדר ליה לאביי הכי מידי
קשורות כו': פשיטא אמר רבא לא נצרכה
הגהות הב"ח
איריא הך דעמוד לדהכא התם משום
שם דס"ד כיון שאין עתידות להיות
א
ב
1 וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי
אלא להתיר ביצית שביניהן א"ל רב ספרא
(א) תוס' ד"ה כי איתמר וכו'
דהוי מחיצה שהגדיים בוקעין בה
שם לא יהנה עירוב קמ"ל דמהני
הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת
וצ"ע בשמעתא דדיורין. נ"ב
אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר
א) משה שפיר קאמרת מטלטלין מזו לזו תנן
❖
וצריכה לגוד אחית הלכך אמרינן בה
ועוד מפרש ר"י דמעיקרא נמי הוה
ספ"ק דעירובין דף יז ע"א:
יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים:
❖
אלא אמר רב ספרא לא נצרכה אלא לערב
במדבר יט טז
גוד אחית אבל גבי ספינה דליכא
איירי בספינות של שני בני אדם
ג
ולטלטל מזו לזו וכדתניא ספינות קשורות
בקיעת גדיים לא אמרינן גוד אחית
וע"י עירוב קאמר דמטלטלין מזו
ב
לעזי רש"י
ותמהתי אם אמרו רבותי כן דאי
לזו ואפ"ה פריך פשיטא דמהני
מוסף רש"י
זו בזו מערבין ומטלטלין מזו לזו נפסקו נאסרו
מונטי"ל [מנטי"ל].
❖
אפשר לאומרו דהא בפ"ק דעירובין
עירוב ולהכי כשאין קשורות אין
חזרו ונקשרו בין שוגגין ובין מזידין בין
משה. ביקרא דמשה קא
גלימה.
מטלטלין דלא מהני התם עירוב
בתרי דוכתי (דף יד: ודף טז.) אמרינן
משתבע (ביצה לח:) או:
ד
אנוסין בין מוטעין חזרו להיתרן הראשון
גדול הדור (סוכה לט.)
ומסיק לא נצרכא אלא לערב ולטלטל
בקיעת גדיים לעכובי גוד אחית דלא
או: תלמיד חכם (חולין
וכן מחצלות הפרוסות (לר"ה) מערבין
רב נסים גאון
ג
ואפילו נפסקו כיון דחזרו ונתקשרו
לימריה במחיצה תלויה והכא היכי
צג.). אלא לזרוק. לחומרא
ומטלטלין מזו לזו נגללו נאסרו חזרו ונפרשו
וכדתניא כו': נפסקו נאסרו.
(ערובין כה.). שהזורק מרה"ר
לא נצרכה אלא להתיר
אמרינן דמהני גבי גוד אחית ועוד
לתוכה חייב, דמדאורייתא
ביצית שביניהם. ביצית
בין שוגגין בין מזידין בין אנוסין ובין מוטעין
ולא דמי לעירב דרך הפתח ונסתם
מאי דוחקיה דרב יוסף לשנויי הכי
ודאי מחיצה היא, אבל
היא דוגית, כדגרסינן בפרק
לטלטל אסור. דרבנן גזור
המוכר את הספינה [ב"ב
חזרו להיתרן הראשון שכל מחיצה שנעשה
דאמר רב הונא ורב יהודה בספ"ק
נימא ליה הא מני רבי יוסי ברבי
ב)ד
עליה (ערובין כ.). אמזיד
אמר רבא ביצית
דף עג]
דעירובין (דף יז.) דשבת הואיל והותרה
יהודה היא ואביי גופיה מאי מותיב
בשבת בין בשוגג בין במזיד שמה מחיצה
אתמר. וקנסא קנסוה אבל
ודוגית חדא מילתא היא.
שוגג מותר, והא דנעשית
הותרה דהכא כיון דנפסקו הוי כאילו
ליה ואת לא תסברא הא ודאי רבי
ר' נתן דבבלאה הוה קרי
איני והאמר רב נחמן לא שנו אלא לזרוק
מאליה כל שכן דמותר (שם).
ליה ביצית כדאמרי אינשי
הוי רה"ר ביניהם ואם עירבו ג' בתים
יוסי ברבי יהודה היא דהא חזינן
חרב הרי הוא כחלל.
אבל לטלטל אסור כי איתמר דרב נחמן
ביציאתא דמישאן. סומכוס
(ביניהם) ונפל האמצעי ונעשה רה"ר
דחכמים פוטרים גבי טרסקל אלא
הקיש חרב לחלל, מתכת
דבר ארעא דישראל הוה
אמזיד איתמר אמר שמואל ואפילו קשורות
שנגע במת הרי הוא אבי
קרי ליה דוגית, כדכתיב
פשיטא דלא אמרינן הואיל והותרה
ע"כ האי מידי איריא מסקנא דמילתיה
אבות הטומאה כמת עצמו,
[עמוס ד] ואחריתכן בסירות
בחוט הסרבל היכי דמי אי דיכול להעמידן
הותרה: כי איתמר דרב נחמן
דאביי היא ולמימר דרבנן קאמרי
ושנגע בטמא מת הרי
דוגה, מתרגמינן ובנתכון
❖
פשיטא אי דאין יכול להעמידן אמאי לעולם
הוא אב הטומאה כמוהו,
בדוגית ציאדין.
אמזיד איתמר. והא דקתני חזרו
לה דלא דמיא לטרסקל אלא לספינה:
גזירת הכתוב הוא במתכת
דיכול להעמידן ושמואל לאפוקי מדנפשי'
פשיטא. דמטלטלין: לא נצרכא.
להיתרן הראשון אף במזיד לא לגמרי
אצל טומאת מת ולא אצל
שאר טומאות (פסחים יד:
רבינו חננאל
קאתי דתנן קשרה בדבר המעמידה מביא
חזרו להיתרן הראשון לטלטל אלא
מטלטלין דמתני' אלא לטלטל מזו לזו
ג)ה
ועי"ש עט.). טומאות של מת
דהוו רה"י דאורייתא ומיהו אספינות
דרך ביצית קטנה שבין שתי הגדולות
לה טומאה בדבר שאין מעמידה אין מביא
הראויות לטמא כלי, כגון
וכיון דרב אשי מסייע ליה
מת והנוגע בו, דהוי מיהא
[לאביי] ואביי (ורב) [לרב]
לא א"ש דבלא חזרו ונתקשרו הוי
ואע"פ שאינה קשורה ניתרת ע"י
לה טומאה ואמר שמואל והוא שקשורה
אב הטומאה, אם נגע בהם
נחמן, ש"מ שאפילו אין
רה"י דאורייתא ור"ת מפרש דחזרו
קשירת שתים החיצונות ולא חיישינן
מתכות נעשה כיוצא בו, ואם
בספינה בפחות משלשה
בשלשלת של ברזל לענין טומאה הוא
להיתרן הראשון אפילו אמזידין ור"נ
דילמא מישתקלא מבינייהו וקא מטלטל
נגע במת הוי אבי אבות
ארבע[ה], מותר לטלטל
דכתיב בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל אין
הטומאה, ואם בטמא מת נגע
בכל הביצית. ספינות
ד)
1
❖
דרך אויר כרמלית: ביצית. היינו
דאמר דבמזיד לא הוי מחיצה אלא
הוי אב (חולין ג.).
קשורות זו בזו מטלטלין
אבל לענין שבת כיון דיכול להעמידה
ביציאתא דלעיל : משה. כלומר רבינו
לזרוק ולא לטלטל היינו שע"י המחיצה
ו)
מזו לזו כו'. אמרינן [עלה]
ה
ה) (היכר בעלמא הוא)
אפילו בחוט הסרבל:
פשיטא. ואוקמא רב ספרא
בדורו כמשה בדורו: שפיר קאמרת.
נעשה רה"י אבל ספינות דבלאו הכי
לא נצרכה אלא לערב
מוסף תוספות
מתני'
בתמיה: מזו לזו תנן.
הוו רה"י כי קשרו אפילו מזיד שרי
משמע שאין
לטלטל מזו לזו, ודוקא
א. תדיר יחד. תוס' הרא"ש.
קשורות אבל מוקפות לא,
אחרת מפסקת ליכנס בה המטלטל הזה: לערב. הא אשמועינן
לטלטלו ומחצלות הפרוסות ברה"יז איירי שיש מחצלות מפסיקות בין
ב. דלא תקנו חכמים עירוב
ותניא נמי הכי. וסלקא דכל
שתי חצרות נתגלגלו נאסרו שהרי הן כחצר אחת והם עירבו שנים
במתניתין דאפילו שתי הספינות לשני בני אדם שצריכין לערב
ח
ט
אלא בבתים הקבועים זה
מחיצה שנעשית בין בשוגג
אצל זה אבל בספינות.
בין במזיד שמה מחיצה.
מערבין ומטלטלין: נפסקו. בטל העירוב מפני שנפרדות: שוגגין.
חזרו ונפרשו חזרו להיתירן הראשון ומטלטלי אלו לכאן ואלו לכאן והא
י
תוס' הרא"ש. ג. רבא. תוס'
היכא דאיתעבידא מחיצה
שגגת שבת או שגגת מלאכות: מוטעין. מתעסקין בדבר אחר
דקאמר שכל מחיצה הנעשה בשבת שמה מחיצה טעמא קא יהיב
הרא"ש. ד. ולהכי קאמר
בשבת, מותר א)לזרוק אליה
לקושרו ונקשר זה: מחצלות הפרוסות. ועשו מחיצות הרבה ושבתו
למילתיה דאפילו היכא דע"י המחיצה נעשה רה"י הויא מחיצה או
להתיר ביצת שביניהם ע"י
ואסור לטלטל שם. [אבל
יא
עירוב שני הספינות. תוס'
היכא דאתעבידא מחיצה
יחידים בהן זה בזו וזה בזו: לא שנו. דשמה מחיצה: אלא לזרוק.
לזרוק או לטלטל כ"ש מחיצה זו שאינה עשויה אלאיב להתיר עירוב
הרא"ש. ה. בעלמא איתמר
בשוגג מותר לזרוק ולטלטל
לחייב הזורק מתוכה לרה"ר או להפך: אבל לטלטל. להיות מותר
כבתחלה דהויא מחיצה ומסיפא דקתני שכל מחיצה הנעשית בשבת
אמחיצה הנעשית במזיד
שם]. ומפורש בעושין
יג
ולא אהך ברייתא. תוס'
פסין לעניין יבשו מים
לטלטל בתוכה אסור מדבריהם: אמזיד איתמר. ומשום קנסא
כו'יד פריך לר"נטו וההיא דכל גגות (עירובין דף צג:) כותל שבין שתי
הרא"ש. ו. ואגב דהביא הך
בשבת ובאו מים בשבת.
חצרות שנפל ואיכא דשרי התם לטלטל עד עיקר מחיצה לא
ודקתני מתני' חזרו להיתירן הראשון אשוגגין ואנוסין ואמוטעין קאי
וספינה קשורה בחברתה
ברייתא הכא אמילתא דרב
ספרא דמתיר לערב
לא שרי לטלטולי מינייהו
וכי קתני מזידין אשמה מחיצה קאי ולזרוק כרב נחמן: בחוט הסרבל.
דמי להכא דהתם איירי שלא היה אלא בית אחד בחצר זה
ולטלטל אפי' נפסקו
עד דמיקטרן בדבר שיכול
שקושרין בו את בית הצואר שקורין מונטי"ל: להעמידן. שלא
ואחד בחצר זה אבל הכא כשיש רבים כאן וכאן אמרינן נתגלגלו
וחזרו ונתקשרו פריך עלה
להעמידה, ואפילו בחוט
מרב נחמן. תוס' הרא"ש.
הסרבל ויכול להעמידה הרי
יתפרדו: לאפוקי מדנפשיה. ממילתא דאמר בעלמא דבעינן
נאסרו וצ"ע בשמעתא דדיורין (א) הבאין בשבת (עירובין שם) דאמר
ז. דברייתא. תוס' הרא"ש.
הוא מתירה. אבל לענין
שלשלאות של ברזל ואשמועינן הכא דלא בעינן כי התם: קשרה.
שבת הואיל והותרה הותרה:
ח. כעין בתים זו אצל זו,
טומאה, פי' שמואל אם הן
קשרה בדבר המעמידה מביא לה טומאה. פי' בקונטרס כגון
לספינה: בדבר המעמידה מביא לה טומאה. אם היה ראשו
מערבין ומטלטלין מזו
ספינות קשורות בשלשלת
לזו. תוס' הרא"ש. ט. פירוש
של ברזל ממש שהיא כחרב,
שראשו אחד באהל המתטז ולא יתכן חדא דמאי קאמר
אחד קשור באהל המת מביא טומאה לכלים שבספינה ולספינה
אם ערבו שנים וסמכו על
ונגע בשלשלת זו מת,
לאפוקי מדשמואל מה שייכא הא לדשמואל דהתם הוא משום חרב
עצמה כגון ספינת הירדן שמקבלת טומאה כדאמרינן (לעיל דף פג:):
פרישת
מחצלאות
מביאה הטומאה בספינה
יז
שביניהם, כשנגללו נאסרו
האחרת, שכיון שנגע בה
ואמר שמואל והוא שקשרה בשלשלת של ברזל. האי קשרה בדבר
הרי הוא כחלליח ולא משום קשירהיט ועוד אמאי קתני קשרהכ אפילו
כמו שתי חצרות שנפרצו
המת נעשת כמת עצמו,
השלשלת מונחת על הספינה בלא קשירה טמאה ועוד דלישמעינן
המעמידה שלשלת של ברזל הוא כדמפרש טעמא ואזיל כלומר
זו לתוך זו. תוס' הרא"ש.
דקיי"ל חרב הרי הוא כחלל.
י. דהוו כשתי חצרות. תוס'
פי' הא דתנן במסכת אהלות
בהדיא דחרב הרי הוא כחלל ולשון הבאת טומאה נמי לא שייך בכה"גכא
קשרה בדבר שרגילין להעמידה בו דהיינו שלשלת מביא טומאה
הרא"ש. יא. בעלמא. תוס'
קשר את הספינה
[פ"ח מ"ה]
שמטמאה את הספינה להיות אב הטומאה: בדבר שאינו מעמידה.
ונראה לרבינו שמואל דלא גרסינן מביא לה את הטומאה אלא מביאה
ז)
הרא"ש. יב. להסיר איסור
בדבר שהוא יכול להעמיד,
דיורין של שתי חצירות.
כבש את האבן ע"ג הטלית
את הטומאה ומשנה היא בפ"ח דאהלות (משנה ה) ורישא דהך בבא
כלומר שאינו רגיל להעמיד בה כגון מידי דלאו מתכות אין מביא לה
כב
תוס' הרא"ש. יג. הילכך
מביאה את הטומאה. פירש
טומאה דאילו ספינה לא מיטמאה מחמת אותו כלי להיות אב הטומאה
קתני אלו לא מביאין ולא חוצצין הזרעים והעוף הפורח וטלית המנפנפת
חזרו להתירן הראשון
שמואל זה השנוי במשנה זו
אפי' מזידין, דלא שייך
בדבר שהוא יכול להעמידה,
וספינה שהיא שטה על פני המים פירוש שאם יש מתחתיה מת מצד
אלא ראשון לטומאה ואינה מטמאה כלים שבתוכה. ואשמעינן שמואל
למילתיה דרב נחמן כלל
שלשלת של ברזל הוא
אחד וטהרה מצד אחר אינה מביאה טומאה מצד זה לצד אחר דלא
הכא דהאי קשורות דמתניתין אף על גב דדבר המעמידה בעינן
דרב נחמן לא איירי אלא
ממש, והוא כגון שיש
כל שהוא מעמידה לענין שבת כשר ולא דמי למעמידה דהתם:
חשיבי אהל כיון שמנענעים תמיד וקתני דאם קשרה בדבר המעמידה
בעושה מחיצה לרשות
מת בספינה אחת וראש
כג
כד
הרבים שעל ידה נעשית
השלשלת נוגעת במת וזו
מביאה את הטומאהכה ומפרש שמואל והוא שקשרה בשלשלאות של
מתני' השלשלת קשורה בספינה
רשות היחיד אבל הכא
ברזל ולאו דוקא נקט של ברזל אלא כלומר שקשורה בחוזק עד שאינה מתנענעת וזזה ממקומה וכן דרך כשרוצה להזכיר דבר חזק מזכיר ברזל
בלאו הך מחיצה רשות
אחרת, נמצאו שתי הספינות
היחיד היא והמחיצה אינה
קשורות זו עם זו בשלשלת.
כמו אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת (סוטה דף לח:) וכמו נכסי צאן ברזל (ב"ק דף פט.) לפי שהן באחריותו וקשים כברזל ול"ג לענין
באה אלא לסלק הדיורין.
שלשלת זו הנוגעת במת
טומאה הוא דכתיב בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל ושיבוש הוא אלא משום דנקט שלשלאות של ברזל טעו לומר דטעמא משום דחרב הרי הוא
תוס' הרא"ש. יד. דמשמע
נעשת כמת עצמו, דקיי"ל
אפי' במזיד ולטלטל
חרב הרי הוא כחלל לפיכך
כחלל אלא גרסינן ה"מ לענין טומאה דבעינן אהל שיהא נח לגמרי אבל גבי שבת שהטעם הוא משום רשות אחת בחוט הסרבל סגיכו:
דומיא דלעיל. תוס' הרא"ש.
מביאה את הטומאה
סיפא
טו. ומשני דרב נחמן
בספינה האחרת.
אמזיד איתמר ומשום קנסא וברייתא בשוגג. תוס' הרא"ש. טז. וראש השני נוגע בספינה ומביא לה טומאה. תוס' הרא"ש. יז. דתיסק אדעתין לדמויינהו ולמיבעי בהא נמי שלשלת של ברזל כי התם. חי' הר"ן. יח. שאין הספינה
א) עי' בא"ז הלכות ע"ש אות
יכולה להיות טמא אלא ע"י שלשלת של ברזל. תוס' הרא"ש. יט. אבל הכא היתר הטלטול תלוי בקשירה. תוס' הרא"ש. כ. גבי ספינה. תוס' הרא"ש. כא. דאין הלשון הזה בשום מקום בנגיעה אלא במביא דרך אהל. רשב"א.
ה' שהביא לשון ר"ח והגיהו.
כב. ופירש ז"ל כגון שיש טומאה וכלים תחת הספינה, ומשום הכי בעינן קשרה בדבר המעמידה לפי שאין תורת אהל להביא את הטומאה לכלים שתחתיו אלא כשהוא קבוע אבל באינו קבוע לא. חי' הר"ן. ולא לענין
טומאת ספינה איירי דספינה טהורה בים כדרבנן. ריטב"א. כג. ובעי' דומיא דאהל דוקא שהוא קבוע גמור. שיטה להר"ן. כד. להיות קבועה במקום אחד שאינו נדה לכאן ולכאן אז. ריטב"א. כה. לכלים שתחתיה. ריטב"א. כו. פי'
דאיצטריך שמואל לאשמעינן דלא תימא כי היכי דהתם בעינן שלשלת קשה כברזל דלהוי ספינה אהל קבוע הכי נמי לענין עירוב בעינן דליהוי אהל קבוע דאי לא לא תקינו בו עירוב, קמ"ל דהכא אקילו רבנן וכל שהן
קשורות אפילו בחוט הסרבל מהני עירוב. ריטב"א.