יציאות השבת פרק ראשון
שבת
ג.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
בבא
דרישא פטור
ומותר. וא"ת והא קא עבר אלפני עור לא
בבא דרישא. העני
חייב ובעל הבית פטור ובעל הבית חייב והעני
ג א מיי' פי"ג מהל' שבת הלכה
א) לקמן דף קז., ב) לקמן דף צב:,
ג) רש"ל, ד) [מיותר. רש"ש],
ז טור שו"ע או"ח סי' שמז:
פטור דפטור מחטאת ומותר לכתחלה דהא לאו עקירה עבד ולא הנחה
תתן מכשול ואפילו מיירי שהיה יכול ליטלו אפילו לא היה בידו
א
❖
ד ב מיי' שם הל' ח:
ה) ס"א רש"ל, ו) בס"א: לא,
עבד ג)[שהאחר] הניחה בידו: פטור אבל אסור. פטור מחטאת אבל
דלא עבר משום לפני עור דמושיט כוס יין לנזיר מוקי לה בפ"ק דמס'
ז) [וע"ע תוס' זבחים צב. ד"ה
במלאכה], ח) [פ"א ה"א],
אסור מדבריהם לכתחלה: צידת צבי וצידת נחש ומפיס מורסא. כולהו
עבודת כוכבים (דף ו:) דקאי בתרי עברי דנהרא $מ"מ איסור דרבנן
ב
ט) ועי' תוס' ב"ב סא. ד"ה
תוס' ישנים
בפ' ר"א אומר האורג בסיפיה והתם
מיהא איכא שחייב להפרישו מאיסור
ג
ואיבעית וכו' ואומר ר"י דהתם לא
❖
א) ו א"נ י"ל דמ"מ לאיסור
מפרש טעמייהו מנא ליה בהו דפטור
ואפילו אי מיירי בנכרי דלא שייך
קפיד אלא אלשון ועוד וכו' וצ"ע,
בבא דרישא פטור ומותר לא קתני אלא בבא
א
שבת פטור ומותר:
ומותר: מורסא. קויסטור"א: מפיס.
לפני עורד מיהו איסור דרבנן מיהא
דסיפא דפטור אבל אסור קשיא מי איכ' בכולי
ב) ורשב"א פי' כז דהנחה
עוצר שתפתח ותצא הליחה: כי
איכא כדתניא בשילהי פירקין (דף
פשיטא ליה כח ואפ"ה בעי על
תורה אור השלם
שבת פטור ומותר והאמר שמואל כל פטורי
א)
עקירה כט כדפריך לקמן (ה.)
איצטריכא ליה. לאשמעינן דפטור
יט.) נותנין מזונות לנכרי בחצר
1 וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא
דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת דפטור
ל דלמא הנחה לא בעי אבל
ומותר בהנך דאית בהו מעשה כגון
נטלו ויצא אין נזקקין לו משמע
עקיר' בעי:
בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ
ומותר צידת צבי $ וצידת נחש ומפיס מורסא
ג) ולרשב"א שמחלק בין עקירה
הני תלת ותו ליכא: איכא טובא. כגון
דווקא כשהנכרי בחצר אבל אם עומד
אַחַת מִמִּצְוֹת יְיָ אֲשֶׁר לֹא
❖
להנחה לק"מ. וכתב במ"ס אך
תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם: ויקרא ד כז
כי איצטריך ליה לשמואל פטורי דקא עביד
הנך דבבא דרישא: פטורי דאתי בהו
בחוץ ופושט ידו לפנים משמע
מ"מ קשה לי לפ"ה כיון דהוי
מעשה פטורי דלא קא עביד מעשה איכא
הנחה אע"ג דלא נייח על גבי
לידי חיוב חטאת. $כגון עקירות שהן
דאסור ליתןה להדיא ע"מ להוציא
קרקע אפי' הוציא ידו מליאה
הגהות הב"ח
טובא מ"מ תרתי סרי הויין פטורי דאתי בהו
תחלת המלאכה דאיכא למגזר דילמא
ויש לומר דמיירי בנכרי והחפץ של
לחוץ או לפנים יתחייב אלא ודאי
(א) גמ' מ"ט ידו לא נייח
משום כשידו דוקא ברשות
גמר לה אבל הנחות לא מצי למיתי
נכרי דאפילו מכניס ומוציא כל
לידי חיוב חטאת קא חשיב דלא אתי בהו
❖
גופו נייח א"ל ר' חייא:
אחרת לא הוי הנחה כדפרש"י
לידי חיוב חטאת דהא ליכא עקירה
היום אין כאן איסור כלל כיון שאין
לידי חיוב חטאת לא קא חשיב שניהן פטורין
משו' דבתר גופו גרירא ולר"י
החפץ של בעל הבית : בר מהני
גבי האי. וארבע דקתני בכל חד תרתי
דלא מחלק בין עקירה להנחה
א)
והא אתעבידא מלאכה מבינייהו תניא ר'
ב)
קשה לי אמאי לא פשיט
גליון הש"ס
תלת. הקשה ר"ת הא איכא הא דתנן
דחיובא ועקירה דפטורא דתרתי נינהו
ממתניתין דעקירת גופו
אומר 1 מעם הארץ בעשותה העושה את
פשט העני ידו מלאה לפנים הא חדא
בפרק במה מדליקין (לקמן כט:) המכבה
גמ' וצידת נחש. עיין סנהדרין
כעקירת חפץ כי היכי דהנחת
כולה ולא העושה את מקצתה יחיד ועשה
חפץ ביד בעה"ב שהוא וידו
דף קא ע"א ברש"י ד"ה ולוחשין
או שנתן לתוכה בע"ה וידו של עני
את הנר מפני שהוא מתירא כו' ואם
ובבאר שבע שם: רש"י ד"ה
ברשות א' הוי הנחה וצ"ל דגבי
אותה חייב שנים ועשו אותה פטורין איתמר
היתה ריקנית הא תרתי וכן באידך.
בשביל החולה שיישן פטור ומוקי לה
הנחה מודה הקונטרס שיש
פטורי דאתי וכו' כגון עקירות.
חילוק אבל בעקירות דחשיבי
עיין שבועות דף יד ע"ב תוס'
נמי א"ר חייא בר גמדא נזרקה מפי חבורה
ורבותי' אומרים פשיטות יד לפנים ד)
בחולה שיש בו סכנה וא"כ הוא פטור
ד"ה ארבעי קמיית': תוס' ד"ה
טפי אפי' הוי ידו ברשות שהוא
ה)[לגבי שניהם] בין מלאה בין ריקנית
ומותר דאין לך דבר שעומד בפני
ואמרו בעשתה יחיד שעשאה חייב שנים
שם לא הוי עקירה כיון דלא נח
בבא דרישא וכו'. מ"מ איסור
❖
ע"ג קרקע:
דרבנן מיהא איכא. עי' טורי
פקוח נפש ותירץ דהא מלתא דפשיטא
היא תחלת המעשה וההוא הוא דקחשיב
שעשאוה פטורין: בעי מיניה רב מרבי
אבן באבני מלואים חגיגה דף יג
דהוו להו תרתי בעני ותרתי בבע"ה.
היא ולא איצטריך ליה לשמואל
הטעינו חבירו אוכלין ומשקין והוציאן לחוץ
ע"א בד"ה אין מוסרין:
תוס' ד"ה הצד נחש וכו' וליה
כל חיוב ופטור במסכת שבת בחטאת
לאשמעי' כדמשני בסמוך דלא איצטריך
מוסף תוספות
מהו עקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי
לא ס"ל כר"ש. עיין סנהדרין
קאי ובשוגג: מעם הארץ בעשותה. גבי
ליה לאשמעי' פטורי דלא קעביד מעשה
דף פד ע"ב תוס' ד"ה מאן
א. כמו מושיט כוס יין לנזיר
ומיחייב או דילמא לא א"ל ב חייב ואינו דומה
❖
חטאת כתיב: הטעינו חבירו. שהיה
וצד נחש מיירי בדליכא סכנה שיוכל
שמעת ליה:
ואבר מן החי לבן נח. תוס'
לידו (א) מאי טעמא
גופו נייח ידו לא נייח
הרא"ש. ב. ולא היה יכול
גופו ברה"י והטעינו חבירו דאיהו
להנצל בענין אחר אלא משום צערא
ליטלו אם לא שהושיט לו.
א"ל
לעזי רש"י גופיה לא עקר מידי: אוכלין ומשקין.
שרו ליה רבנן כמו במפיס מורסא
פסקי הרא"ש סימן א'.
ג. דאפילו קטן אוכל נבלות
אורחא דמילתא נקט דבר הצריך לשבת ודרך בני אדם להתעסק בהן
וכן מוכח בריש פרק שמונה שרצים (שם קז:) דצד נחש לאו משום סכנה
קויסטור"א [קויטור"א].
ב"ד מצווין להפרישו כ"ש
❖
בשבת: עקירת גופו. שעקר את רגליו מן הבית לאחר שנטען:
פטור דהא מוקי לה כר"ש דאמר מלאכה שאצ"ל פטור עליה וע"ק
ז
גדול שלא יסייע לו. פסקי
מוגלה, נוזל מוגלתי.
הרא"ש סימן א'. ד. והא דקתני
ואינו דומה לידו. הפשוטה לפנים וגופו לחוץ ונתן בע"ה לתוכה דפטר
לר"י והא איכא הא דתני' בפ' במה אשה (שם סב.) ר"א פוטר בכובלת
העני חייב סימנא בעלמא אם
ביה תנא דמתני' אף לעני שהוציאה: ידו לא נייח. הלכך כי הוציאה
ובצלוחית של פלייטון והוא פטור ומותר דהא בבריי' אחרת קתני התם
הי' ישראל חייב. תוס' הרא"ש.
רבינו חננאל
לא עקר מידי ואין דרך הוצאה בלא עקירה והנחה: גופו נייח. ע"ג
רא"א יוצאה אשה בכובלת לכתחלה ותירץ ר"י בשם ר' אברהם דלא
ה. בתוס' הרא"ש מוסיף:
דנראה כנותן לו להדיא.
ד' פטורי דרישא דלית בהן
קרקע והויא עקירה. ל"א ו) ידו בתר גופו גרירא ל"ג דיתירא היא:
חשיב שמואל אלא פטורים השנויין במשנה דצד צבי משנה היא בהאורג
ו. דלעולם בישראל מיירי
מעשה כלל, דפטור ומותר
(שם ד' קו:) הצד נחש ומפיס מורסא משנה היא בעדיות (פ"ב מ"ה)
בר
ואע"ג דאיכא איסורא דלפני
נינהו, לא חשיב להן, לפיכך
עור לא תתן מכשול לא
לא קשיא לי. ושמואל נמי
ולספרים דגרסי בפ' במה אשה (שם ד' סב.) איידי דאמר ר"מ חייב חטאת א"ל איהו פטור אבל אסור פי' דר"א קאמר לר"מ לדבריך נמי לכל
איירינן הכא אלא באיסורי
דאמר כל פטורי דשבת פטור
היותר לא יהא אלא פטור אבל אסור לפי גרסא זו אתי שפיר : הצד נחש. הקשה בה"ג דשמואל אדשמואל דהכא סבר שמואל מלאכה שאינה
ח
שבת, וקרי ליה פטור ומותר.
אבל אסור לבד מהני תלת
פסקי הרא"ש סימן א'. ז. ואי
צידת צבי וצידת נחש ומפיס
צריכה לגופה פטור כר"שט ומשום צערא דגופא שרי ובפ' כירה (לקמן מב.) אמרינן בדבר שאין מתכוין סבר לה כר"ש במלאכה שאינה צריכה לגופה
הוי משום סכנה לכו"ע שרי.
מורסא דפטור ומותר, לא אמר
סבר לה כר"י ותירץ ר"ת דשמואל קאמר דלר"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור בהני תלת פטור ומותר כמו שמוכיח שמואל בסוף האורג
תוס' הרא"ש. ח. דההוא פטור
אלא במידי דאית בהו מעשה
לאו פטור ומותר קאמר אלא
וליתא מלאכה גמורה, אבל כי
(שם קז.) דודאי פטור ומותר קאמר $וליה לא ס"ל כר"ש ומיהו לדידן קי"ל כר"ש דרבא דהוי בתראה סבר כותיה בריש נוטל (שם קמא:) ז):
לר"מ קאמר ליה דקאמר
הני [ד]לית בהו [מעשה] כלל
ומפיס
מורסא. בעדיות (פ"ב שם) תנן אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא ממנה ליחה פטור וא"ת היכי מתחייב אפתיחת פה דמורסא הא
לא אמר. מכל מקום י"ב
חייב וא"ל איהו אינו חייב
אמרינן לקמן בפ' חבית (ד' קמו.) כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח ותירץ ר"ת דהאי נמי עשוי להכניס אויר ולהוציא
הווין. פי' בבא (ודישא)
ולא בא עדיין לומר היתר בה
י
לכתחלה עד שבא במקום
[דרישא] קתני פשט העני את
ליחה: פטורי דאתי לידי חיוב חטאת. מה שפירש"י דעקירות קחשיביא אינו נראה לר"י חדא דעקירה בלא הוצאה אינה אלא טלטול בעלמא
אחר ואמר להו לרבנן מותר
ידו לפנים ונתן לתוך ידו של
ואין בה דררא דחיוב חטאת כלל ועוד דלפי' הקונט' קחשיב לבע"ה ג' יציאות והכנסה אחת ולעני ג' הכנסות והוצאה אחת ועוד דלא חשיב תרתי
לכתחלה. רמב"ן. ט. דהא
בעל הבית העני חייב בעה"ב
אוקימנא בדוכתיה (להלן
פטור, כי נמצא שעקר מרשות
לפטור דעני באחת ודעשיר באחת כדחשיב חיובא ברישא ומפרש ריב"א דאתי לידי חיוב חטאת היינו אותו שפושט את ידו ומכניסה או מוציאהיב
קז:) כר"ש. ריטב"א. י. לייבש
הרבים והכניס והניח ברה"י
דכוותה בבא דרישא חייב חטאת והכא פטור לפי שלא עשה כל המלאכה שחיסר ממנה מעט או עקירה או הנחה והביא ראייה מירושלמיח) דקאמר
את הליחות. מאירי.
לפיכך חייב חטאת, אבל
יא. שיכול לבוא לידי חיוב
בעה"ב שלא עקר כלל וגם לא
לא אתיא מתני' אלא פטור שנגד החיוב ומשום הכי לא חשיב אלא פטור של אותו שכנגדו חייב למעלה בבבא דרישא כגון פשט העני את ידו לפנים
חטאת אם יגמור ויעשה
הניח אלא העני הוא בא והניח
שניהם
פטורין והא איתעבידא מלאכה
כו' וקתני העני חייב פטורה דידיה חשיב בבבא דסיפא בפשט העני את ידו לפנים וכו' וכן לבע"ה:
הנחה. תוס' הרא"ש. יב. בין
לתוך ידו של בעה"ב פטור
מלאה בין ריקנית קא חשיב
ומותר, דהא בעה"ב לא עשה
מבינייהו. אינו קאי אמתני' שהרי רישא דשניהם פטורין דהיינו פשט העני את ידו לפנים קבעי לקמן (ד' ד.) אלא קאי אמאי דקאמר פטורי
יג
יד
דאית בה דררא דחיוב
מעשה כלל, הנה שתים אחת
דאתי בהו לידי חיוב חטאת קחשיב אבל חטאת לית בהו אלא שניהן פטורין כדקתני מתני' ואמאי והא איתעבידא מלאכה מבינייהו ולא פריך
טו
חטאת. תוס' הרא"ש. יג. ונתן
לחייב ואחת לפטור. או שנטל
לתוך ידו של בעל הבית
העני מתוך ידו של בעה"ב
שיתחייב הראשון דאין סברא דע"י השני שעשה הנחה וגמר המלאכה יתחייב הראשון אלא אשני קא פריך שיתחייב לפי שעל ידו נגמרה המלאכה:
טז
יז
בעשותה. בכל הספרים גר' העושה את כולה ולא העושה מקצתה יחיד שעשה אותה חייב שנים שעשאוה פטורין פשטיה דקרא נראה
השנוייה קודם זאת. תוס'
והוציא עני ח[ייב ש]נמצא כי
הרא"ש. יד. ואין דרך
עקר מרה"י והניח לרה"ר אבל
דבעשותה קאי אנפש אבל הש"ס דריש ליה אמלאכה כלומר בעשות אותה וכולה מיירי בזה עוקר וזה מניח ואינו אלא כפל
התלמוד להביא המשניות
בעה"ב שלא עקר ולא הניח
יח
שלא על הסדר. תוס' הרא"ש.
פטור ומותר, הנה העני עוד
מלה וליכא למימריט דב' שעשאוה איירי בב' שעשאוה בבת אחתכ דבפרק המצניע (לקמן צג. ושם) משמע דצריכי תרי קראי לזה עוקר וזה מניח ולב'
[ועי' מהרש"א]. טו. ואהא קא
חייב ובעה"ב פטור, נמצאו
שעשו מלאכה בבת אחת ועוד דבאיתמר נמי דקאי אמתניתין נמי קאמר האי לישנא יחיד ועשה אותה וכו' אך קשה דבפרק המצניע (שם.) משמע
פריך. תוס' הרא"ש.
שתים אחרות. וכן כיוצא בבא
טז. שעשה העקירה. תוס'
שניה בעה"ב חייב שתים והעני
דזה עוקר וזה מניח נפקא מנפש או מאחת והכא נפקא לה מבעשותה קשה לר"י מדמצרכינן קרא לפטור משמע דזה עוקר וזה מניח היה במשכן
הרא"ש. יז. שאם לא נגמרה
פטור בשתיהן, נמצא בהני
ובפרק המצניע (ג"ז שם.) נמי פוטר ר"ש זה אינו יכול וזה אינו יכול אע"פ שהיה במשכן כגון ב' שנושאין את הארון ובירושלמי פרק הזורק אהא
המלאכה לא היה מתחייב
תרתי בבי ח', ד' מנהון חיובי
ומשום שבא זה ועשה הנחה
חטאת וד' מנהון פטורין
דתנן שתי גזוזטראות ברשות הרבים כו' היו שתיהן בדיוטא אחת המושיט חייב אמר רב חמא בשם ר' מיישא ובלבד על ידי ב' ופריך בכל אתר
יתחייב הראשון. תוס' הרא"ש.
(ותרין) [ומותרין] לגמרי דהא
אמרת ב' שעשאוה פטורין וכאן אמרת חייבין ומשני שכך היתה עבודת הלוים והשתא מה בכך שהיתה במשכן מ"מ הוי ליה לפטור מושיט כיון
יח. למעוטי שנים שעשאוה
לית בהו מעשה כלל, וכיון
כאחד. תוס' הרא"ש. יט. יחיד
דלית בהו מעשה בהני ד'
דשניהם עושין אותה ונראה לר"י דבמושיט אין זה עוקר וזה מניח אלא המושיט עשה עקירה והנחה ולא קשיא ליה בירושלמי אלא אמה שאינו
כא
כב
שעשה אותה וכו' היינו
לפיכך לא חשיב להו האי תנא.
מחייב מושיט אלא כשחבירו מקבל מידו אבל אם המושיט מניחו על רשות היחיד [אחר] פטור ובכל מקום על ידי חבירו פטור [טפי] כגון ב'
מילתא אחריתי, דרישא מיירי
ובבא תליתאה פשט העני את
שעשאוה וכאן אינו מתחייב אלא על ידי חבירו : איתמר נמי כו'. תימה דמייתי סייעתא משמעתא לברייתא ובפרק קמא
דזה עוקר וזה מניח וסיפא.
ידו לפנים ונטל בעה"ב
כג
תוס' הרא"ש. כ. דא"כ הוה
מתוכה, נמצא העני עקר
דקדושין (ד' ו.) פריךכד יהודה ועוד לקרא וי"ל דנזרקה מפי חבורה דקאמר היינו חבורה של תנאים ור"י תירץכה משום דבריי' דלעיל לא מתניא בי ר'
משמע דתרוייהו נפקי מחד
ובעה"ב הניח שניהם עשו
חייא ור' אושעיא : עקירת גופו כעקירת חפץ דמי או לא. נראה לר"י דהכי נמי מצי למיבעי לענין הנחה כגון שהוציא חפץ לר"ה ועמד
ט)
ב)
קרא [וזה אינו]. תוס' הרא"ש.
מעשה, מיהו ולא אחד מהן
כא. כדמעטינן הכא מקרא
עשה מעשה כולו אלא מקצתו
שם לפוש ולא הניחו ע"ג קרקע אם הנחת גופו הוה כהנחת חפץ או לא וממתני' דקתני או שנטל מתוכה והוציא העני חייב ליכא למיפשט
שנים שעשאוה פטורים
וקיימא לן שנים שעשו מלאכה
דאיכא לאוקמא שהניחו ע"ג קרקע וא"ת ואמאי לא פשיט ממתניתין (ד' יא:) דקתני לא יצא החייט במחטו שמא ישכח ויצא ואי עקירת
ג)
כו
אע"פ שהיתה כך במשכן.
פטורין לפיכך שניהם פטורין,
גופו לאו כעקירת חפץ דמי אמאי לא יצא בה הא לא מצי למיתי לידי איסור דאוריי' וי"ל דאפ"ה אסרו רבנן לא: מאי טעמא ידו לא נייח.
תוס' הרא"ש. כב. שהוא
הנה שתים לפטור אחד העני
מושיט החפץ ליד חבירו.
ואחד בעה"ב. ועוד קתני סיפא
נראה לר"י כלשון אחר דגרס ידו דבתר גופו גרירא בעי עקירה גופו לא בעי עקירה ולמאי דגרס נמי ידו לא נייח מפרש ר"י דהיינו משום
תוס' הרא"ש. כג. ומשני שכך
או שנתן בעה"ב חפץ לתוך ידו
היתה עבודת הלוים שהיה
של עני והוציאו העני שניהם
דבתר גופו גריר ורש"י פי' ידו לא נייח ע"ג קרקע משמע אפי' הוא וידו במקום אחד ונתן לו חבירו לתוך ידו והוציא פטור ואין נראה דבכל
לב
השני לעולם מקבלו ולא
פטורין, נמצאו בעה"ב עקר
ענין שהטעינו חבירו בין על כתפו בין על ידו והוציא חייב דהא קתני או שנטל מתוכה והוציא חייב אלמא הנחת חפץ ביד בע"ה שהוא וידו
היתה מלאכה זו נעשית
בפנים והעני הניח מבחוץ
ברשות אחת הויא הנחה מדחייב העני שעקר מיד בע"ה וכיון דהויא הנחה כשעוקר גופו עם זה שבידו הרי עוקרו ממקום הנחה:
ביחיד כלל, אבל מלאכה
לפיכך שניהם פטורין, הנה
שהיתה במשכן נעשית ביחד
שתים אחרות. וכן נמצא בה
היה וגם על פי שנים מיעטה קרא
בבבא ד' פטורי כיוצא באילו,
הכא מבעשותה שאם נעשית בשתים פטורים. תוס' הרא"ש. כד. דכי האי גוונא. תוס' הרא"ש. כה. דאיצטריך לאתויי סייעתא.
נמצאו שיתסרי בד' בבי, הסר מהם ד' ראשונים דפטור ומותר דלית בהן [מעשה] דלא חשיב להן נשתיירו י"ב, והיאך שנינו ד' בפנים
וד' בחוץ שהן ח' בלבד. ושנינן פטורי כיוצא דאתי בהן לידי חיוב חטאת הוא חשיב התנא, אבל פטורי דלא אתי בהן לידי חיוב
תוס' הרא"ש. כו. והוציא. תוס' הרא"ש. כז. דדוקא בעקירה קא בעי אבל. תוס' הרא"ש. כח. דכהנחת חפץ דמי כדמשמע פשטא
דמתניתין. תוס' הרא"ש. כט. דבעינן שתהא עקירה חשובה יותר מהנחה. תוס' הרא"ש. ל. גבי עקירה והנחה מעל גבי מקום ארבעה
חטאת לא קתני. וזה פירושו פשט העני את ידו לפנים שיש בה חפץ שעקרו מרה"ר והכניסו לרה"י ולא הניחו וכיון שלא הניחו אין
דפריך. תוס' הרא"ש. לא. דבדבר ההוה גזרו גזירה לגזירה כדאשכחן לקמן גבי הדלקה. תוס' הרא"ש. לב. כשידו פשוטה לרשות
לו [אלא] אסור, ואילו הניחו היה חייב חטאת, וזהו פטור אבל אסור דאתי לידי חיוב חטאת. אבל בעה"ב שנטל חפץ מידו של עני
אחרת לא חשובה כמונחת משום דבתר גופו גרירא הילכך לא הויא עקירת היד כעקירת החפץ. תוס' הרא"ש.
אף ע"פ שעשה מעשה ואסור מיהו לא אתי לידי חיוב חטאת לעולם, שאין א)כן דרך כדי שעקר, כבר עקרו העני ולא נשאר לו מה
לעשות יותר ממה שעשה, והמעשה שעשה הנחה איכא עקירה ליכא הלכך הוא פטור אבל אסור. כיוצא בה בעה"ב שעקר חפץ
א) הלשון מגומגם ואולי צ"ל שאין כאן דרך כדי לעקור שכבר עקרו העני וכו'.
מרה"י ונתנו לתוך ידו של עני והוציאו העני והניחו ברה"ר, בעה"ב שעקר מרה"י ואילו הוציאו והניחו ברה"ר היה חייב חטאת
חשיב ליה, אבל העני שהניח דלא אפשר ליה לאיתחיובי כי האי גוונא חטאת לא קתני ליה. כללו של דבר העוקר אתי לידי חיוב
חטאת אילו הניח שהנחה אחר עקירה היא, אבל המניח לא אתי לידי חיוב חטאת לעולם שכבר נעקר מקודם, ולא נשאר למניח מה לעשות. נמצאו בבבא ד' פטורי, ב' מהן יתכן שיבוא לידי חיוב חטאת וב' מהן לא, וכן בבבא דסיפא ד' כיוצא בהן. נמצאו בהני ד' בבי
י"ו, ד' מנהון חייב חטאת, וד' מנהון פטור ומותר, וד' מנהון פטור ולא אתי בהו לידי חיוב חטאת, וד' מנהון אתי בהו לידי חיוב חטאת. והאי תנא ד' דאית בהן חיוב חטאת, וד' פטורי דאתי בהן לידי חיוב חטאת קתני הני אחריני דפטור ומותר ופטורי דלא אתי בהו
לידי חיוב חטאת לא קתני. ועלתה השמועה יחיד שעשה חייב, שנים שעשו פטורין. ירושלמי מנין שההוצאה נקראת מלאכה שנאמר ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר וגו'. בעא מיניה רב מר' הטעינו חבירו אוכלין ומשקין ברה"י והוציאו לחוץ מהו עקירת גופו
כעקירת חפץ ממקומו דמי וחייב או לא. א"ל חייב ואינו דומה לידו דמתניתין, שהנותן לתוכה ומוציא שניהם פטורים, מ"ט ידו לא ניחא בתר גופיה גרירה ומקום שגופו עומד שם ידו חשיבה, כי אם יעתק הגוף ידו נמשכת עמו, וכיון שהגוף בחוץ כמו כן היד בחוץ
חשיבה, והנה לא עקר מרה"י. אבל בעת שהגוף בפנים גופו נייח ובעי עקירה, ואם נתנדנד כאילו עקר והוציא חייב שנמצא כלו מעשה בידו, הוא עקר מבפנים והוא הוציא והניח. וכ"ש אם הוא משא כבד.