הזורק
פרק אחד
עשר
שבת
קב.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
סיפא
מתני'
אתאן ללכתא ומיתנא. אבל רישא מיירי בלא לכתא ומיתנא
הזורק. בשוגג: ונזכר. שהוא שבת: מאחר
שיצתה. האבן
מ א מיי' פ"א מהל' שבת
א) לעיל ד., ב) לעיל עא: לקמן
קה., ג) [צ"ל רבא], ד) עירובין
הלכה יט ופ"ב מהל'
מידו וקודם שתנוח: קלטה אחר. קס"ד לאחר שנזכר זה קלטה אחר
וה"ה אפילו בלא נזכר פטור כיון שקלטה כלב או נשרפה
צט., ה) [צ"ל רבא], ו) כריתות
שגגות הלכה א סמג עשין ריג:
והא דנקט נזכר לאשמעינן דאפילו בנזכר דוקא קלטה כלב או נשרפה
הוו להו שנים שעשאוה וכגון (א) שנעקר ממקומו וקבל או שקלטה כלב
מא ב מיי' פי"ג מהל' שבת
יג: שבועות כד: יבמות לד.,
פטור משום דלא נחה הא נחה חייב: אלא אמר רבא במעביר.
ד' פטור: גמ' ופרכינן הא
ז) [צ"ל שאין], ח) בס"א: כה"ג
הלכה יד סמג לאוין סה:
בפיו דלא הויא הנחה דבעינן מקום
מב ג ד מיי' פ"ו מהל' שגגות
דאין, ט) [ועיין תוס' לעיל ד:
נחה. לסוף ד' ברה"ר חייב ואע"ג
וההוא דחבורה איירי בלכתא ומיתנא
ד"ה אלא א"ר יוסף ותוס'
הלכה ח:
❖
מתני' הזורק ונזכר
מג ה ו מיי' פי"ג מהל' שבת
דנזכר בין עקירה להנחה והא קתני
ואין ר"י יודע למה הוצרך להשמיענו
עירובין צט. ד"ה זרק ונח],
מאחר שיצתה מידו
הלכה יג:
סיפא זה הכלל כו': סיפא. דקתני
ההיא דחבורה מה לי חבורה מה לי
קלטה אחר קלטה כלב או שנשרפה פטור
מד ז מיי' פ"ו מהל' שגגות
❖
מעביר וכן לרבא דקאמר תרתי קתני
עד שתהא תחלתן וסופן שגגה:
הלכה ד:
הגהות הב"ח
זרק לעשות חבורה בין באדם ובין בבהמה
אתאן ללכתא ומיתנא. לכתא עץ קטן
אמאי תנא ההיא דחבורה כיון דתנא
(א) רש"י ד"ה קלטה אחר וכו'
ונזכר עד שלא נעשית חבורה פטור א) א זה
❖
הזורק ונזכר פטור ה"נ בחבורה
שכפוף ראשו וצריך לחמורים נושאים
וכגון. נ"ב ע"ל בדף ה סוף ע"א:
רב נסים גאון
הכלל כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא
דמ"ש: רב אשי אמר חסורי
דרדורים של יין שתוחבין אותו בשני
אפי' לרבנן גמליאל דאמר
תחלתן וסופן שגגה תחלתן שגגה וסופן
מחסרא כו'. אין זה ממש חסורי
עקלים שהדרדורים תלויין בהן משני
אין ידיעה לחצי שיעור. בסוף
גליון הש"ס
זדון תחילתן זדון וסופן שגגה פטורין עד
פ' הבונה [דף קה] חלק רבן
צידי החמור ומחברים בו הדרדורים
מחסרא דמשנה כמו שהיא שנויה יש
תוס' ד"ה והוציאו וכו'
שתהא תחילתן וסופן שגגה: גמ' הא נחה
גמליאל עם החכמים בכותב
שיחזיק זה את זה: ומתנא. חבל.
לפרש כן אלא כדי לפרשה קאמר
דבליעתו הוי הנחה. ע"ל יא
שתי אותיות בשתי העלמות.
ע"א תד"ה לא יעמוד:
בלשון חסורי מחסרא:
כלומר לא מיתוקמא סיפא אלא בזורק
ובגמ' גרסי במאי קמיפלגי רבן
חייב והלא נזכר ותנן כל חייבי חטאות אינן
ובמאי אי בזורק שוגג הוא. אע"ג
בא"ד וחשיב מונח בר"ה. ע"ל
גמליאל סבר אין ידיעה לחצי
❖
לכתא הקשור בחבל קטן כדרכו ואוחז
חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה אמר רב
דף ו ע"א תד"ה התם:
שיעור, וכבר פירשנו אותה
החבל בידו וכשנזכר היה בידו לאחוז
דכי גמר שיעוריה במזיד
בפרק כלל גדול [דף קב]. אמר
כהנא סיפא אתאן ללכתא ומתנא לכתא
ב
רב ביבי בר אביי אף אנן נמי
החבל ולעכב זריקת הלכתא שלא תנוח
גמר מ"מ כיון דבתחילת זריקהא הוי
תנינא יש אוכל אכילה אחת
ומתנא אוגדו בידו הוא כגון שנתכוין לעשות
מוסף רש"י
הלכך תחילתו שוגג וסופו מזיד ופטור
שוגג ואין יכול להחזירה ובהנחה נמי
וחייב עליה ארבעה חטאות
❖
חבורה הא נמי תנינא הזורק לעשות חבורה
ואשם אחד. ומשכחת לה
אבל זרק צרור וחפץ שכשנזכר אין
שוגג הוא חשיב כאילו מתחלה ועד
הובא בסוף המסכת.
במסכת כריתות בפרק אמרו לו
בין באדם בין בבהמה ונזכר עד שלא נעשית
בידו לעכבו כוליה שוגג הוא ונזכר
סוף הויא חדא שגגה:
אכלת חלב [דף יג]. ופירוש ד'
אמר רבא זרק בפי כלב. ל"ג
חטאות בנוי על עיקר המשנה
חבורה פטור אלא אמר רבא במעביר והא זה
מוסף תוספות
דקתני ברישא אשמעינן רבותא דאף
שבתחלת זו המסכת, שלושים
על גב דנזכר לא מיפטר מחטאת
ונחה בפי כלב דנחה משמע
הכלל דקתני אזריקה קתני אלא אמר רבא
א. דהוי עיקר החיוב. תוס'
ושש כריתות בתורה ואלו הן
הרא"ש. ב. ולא נתכוין לזרוק
אא"כ קלטה אחר או כלב: ופרכינן
מעצמה כדא"ר יוחנן בפ"ק (לעיל דף
טמא שאכל את הקודש
ב
תרתי קתני הזורק ונזכר מאחר שיצתה מידו
שם. תוס' הרא"ש. ג. וא"כ לא
והאוכל חלב ודם ונותר
לכתא ומתנא אוגדו בידו. ואפילו
ה.) זרק חפץ ונח לתוך ידו של חבירו
אי נמי לא נזכר וקלטה אחר או קלטה כלב או
הוי במקום ארבע. רשב"א.
ופיגול, והאוכל והעושה
כוליה מילתא שוגג לא מיחייב דאין
חייב ומסיק דקמ"ל אף על גב דלא
ד. שרצונו שיאכלנו הכלב
מלאכה ביום הכפורים כו'.
שנשרפה פטור רב אשי אמר חסורי מחסרא
או שישרוף העץ בכבשן.
ואמרו על אלו חייבין על זדונן
כאן זריקה: כגון שנתכוין לעשות
אחשביה לידיהג והכא מסיק דקא מכוין
תוס' לעיל ד: ה. דהוה ליה
כרת ועל שגגתם חטאת. ומי
והכי קתני הזורק ונזכר מאחר שיצתה מידו
חבורה. בתחלתו בשגגת שבת ונזכר
ומחשבתו משויא ליה מקום :
ד ט)
למיתני ואם הוציאו חייב.
שאכל חלב והוא נותר מן
רבי מאיר אומר אם היתה שבת
קלטה אחר או קלטה כלב או שנשרפה פטור
תוס' יבמות לד. ו. תימא ולר'
המוקדשים ביום הכפורים
עד שלא נעשית החבורה ולעולם
מאיר מה ענין אכילה אצל
חייב חטאת משום טמא שאכל
הא נחה חייב בד"א שחזר ושכח אבל לא
והוציאו בפיו כו'. פי' בקונטרס
בלכתא ומיתנא וכגון שנתכוין לעשות
שאר חטאות דלא אתו בהדי
את הקודש וחטאת [חלב
הדדי דבשאר חטאות מחייב
וחטאת משום אוכל נותר
חזר ושכח פטור שכל חייבי חטאות אינן
חבורה כו' דהאי משום זכירה הוא
דלהכי נקט אם היתה שבת דמשום
ה
בהנאת גרונו ובשבת בעינן
וחטאת] משום אוכל ביום
דמיפטר שהיה בידו להחזיר נמצא
יוה"כ לא מיחייב דאין עירוב והוצאה
חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה: זה
הנחה בתוך מעיו, [דכמו כן
הכפורים הרי ד' חטאות, וחייב
היה יכול לומר אם עשה
אשם מעילות כמו שאמר
סופו זדון הא לא נזכר חייב ואע"ג
ליוה"כ ולא הויא מסקנא הכי בפרק
הכלל כל חייבי חטאות כו': איתמר שתי
מלאכה בשבת חייב. תוס'
הכתוב [ויקרא ה] נפש כי
דאגדו בידו דחיוביה לאו משום זריקה
אמרו לו (כריתות דף יד.) דנדחו דברי
יבמות לד.] הילכך נראה
תמעול מעל בה' וחטאה
אמות בשוגג שתי אמות במזיד שתי אמות
הוא אלא משום חבורה: הא בהדיא
רפרם שהיה מפרש כן ומסיק דנקט
לפרש [דהכא]. תוס' הרא"ש.
בשגגה, וכדתנן [מעילה דף יח]
בשוגג רבה אמר פטור רבא אמר חייב רבה
וא"ת מה שייך זה לענין
הנהנה שוה פרוטה מן ההקדש
קתני לה. במתניתין וזה הכלל ע"כ
שבת כדי להרבות בחטאות ולחייבו
אכילה דהא לא אתו בהדי
מעל, ואילו היה טהור ואכל
אמר פטור אפילו לרבן גמליאל דאמר אין
ג
ב)
למילתא אחריתי אתא: אלא אמר
אף משום שבת [ויוה"כ]:
הדדי דחיוב אכילה מהנאת
את הקודש בשגגה נתחייב
והוציאו בפיו חייב. וכולהו
ידיעה לחצי שיעור התם הוא דכי קא גמר
גרונו ואהוצאה לא מחייב
אשם מעילות.
רבא. זה הכלל למעביר ארבע אמות
❖
סליק פרק הזורק
עד עד דנייח גופו דהנחה
שיעורא בשוגג קא גמר אבל הכא דבמזיד
ברה"ר ונזכר קודם שהעבירו ד' אמות
בהדי הדדי קא אתו
בעינן, וי"ל דאכילתו זו
הנחתו וכו' וא"ת מ"מ לא
אתא שהיה בידו לעמוד במקום שנזכר
$דבליעתו הויא הנחה אע"פ שמהלך
לא ובמאי אי בזורק שוגג הוא אלא במעביר
ד
אתו בהדי הדדי דחיוב
רבינו חננאל (המשך)
אבל זורק לא מיפטר בזכירה: והא
כדאמרינן (לעיל דף פ.) כתיבתן זו
ז
רבה אמר חייב ואפילו לרבנן דאמרי יש
אכילה חל בבית הבליעה
ג)
וחיוב הוצאה לא חל עד
וחזר ונעלם ממנו וכתב אות
כי קתני זה הכלל אזריקה תני לה.
היא הנחתן ואע"ג דפיו למעלה מי'
ח
ידיעה לחצי שיעור התם הוא דבידו אבל
דנחת במעיו וי"ל. שטמ"ק על
שניה שהוא חצי שעור,
דאיירי לעיל מיניה בזורק לעשות
ואינו רחב ד' בטל הוא אגב רה"ר
ט
הגליון בכריתות יד. בשם תוס'
ואמרינן בכלל גדול אמר
הכא דאין בידו לא ובמאי אי במעביר הרי
חבורה ואי סתם זורק לא מיפטר
ולא דמי לבוכיאר ביריעה דאמר
אחרות. ז. הוציא דיו לכתוב
רבינא כגון שהיתה לו ידיעה
בידו ואלא בזורק אמר רבה זרק ונחה בפי
ב' אותיות וכתבן כשהוא
בנתיים ורבן גמליאל היא
ד)
ה)
ה
בזכירה היכי מתני גבי זה הכלל:
בריש פרקין (לעיל דף צו:) דבמקום
מהלך חייב. תוס' לעיל יא.
דאמר אין ידיעה לחצי שיעור.
הכלב או בפי הכבשן חייב והאנן תנן קלטה
ו
אלא אמר רבא. רישא מילי מילי
פטור קא אזיל דהתם מקום קביעות
ח. והכא נמי בליעתן זו היא
אבל הכא אע"פ דהני ד' אמות
הנחתן. תוס' הרא"ש. ט. לא
דשוגג בב' העלמות הן לא
אחר או קלטה הכלב או שנשרפה פטור התם
קתני לה ותרתי קתני הזורק ונזכר
הוה טפיי ודמי לטרסקל דאמר בפ"ק
הוי פיו מקום פטור דכיון
דמיא להתם, אלא הכא אם
דלא מכוין הכא דקא מכוין אמר רב ביבי בר
אי נמי לא נזכר וקלטה אחר כו' והדר
(דף ה.) דלמטה מי' הוי רה"ר והכא
דהוי ברשות הרבים. תוס'
מעביר הוא שהעביר שש אמות
הרא"ש. י. ולא בטל לגבי
בבת אחת עלה אמר רבה
תני כללא לאתויי מעביר: חסורי
אפילו למעלה מי' בטל אגב רשות
אביי אף אנן נמי תנינא ו) ז יש אוכל אכילה
רשות הרבים. תוס' הרא"ש.
פטור, כגון שהעביר אמתיים
❖
מחסרא וכו'. ולעולם חדא קתני:
הרבים ועוד דמעביר למעלה מי'
[ועי' מהרש"א].
בשוגג, ואלתר נזכר והעביר
אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם אחד הטמא
אמתים אחרות במזיד, ואלתר
שחזר ושכח. קודם שתנוח דהוה ליה
כלמטה $וחשיב מונח ברשות הרבים:
שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביוה"כ
שכח והעביר אמתים אחרות
תחילתו וסופו שגגה ואשמעינן נזכר
בשגגה. אמר רבה כגון זה
הדרן עלך הזורק
רבינו חננאל
רבי מאיר אומר אף אם היתה שבת והוציאו
דתנא בה לרבותא דאע"ג דהואי
אפילו דמאן דמחייב התם,
[בפיו] חייב אמרו לו אינו מן השם ואמאי
הזורק ונזכר לאחר שיצאת
כגון שכתב אות אחת בשגגה
ידיעה בינתיים מיחייב דאין ידיעה
מידו שהיא שבת, קלטה אחר
ולא כתב כלום נזכר ושכח
הא אין
דרך הוצאה בכך אלא כיון דקא מיכוין מחשבתו משויא ליה מקום
לחצי שיעור דהיינו כאין בידו להחזיר:
או קלטה כלב או נשרפה פטור
וחזר וכתב אות אחרת, בהא
ז) ח)
כו'. נמצא דמתניתין אינו חייב
מחייב רבן גמליאל דכי גמר
הכא נמי כיון דקא מיכוין מחשבתו משויא ליה מקום:
ה"ג שכל חייבי חטאות כו': איתמר
[חטאת] עד שתהיה מתחלת
שיעורא דחיובא ב' אותיות
ב' אמות בשוגג ב' אמות במזיד ב'
המלאכה עד תשלום המלאכה
בשוגג גמר, אבל הכא דאינון
הדרן עלך הזורק
בשוגג. אבל אם היתה לו
שתי אמות ג' פעמים ב'
אמות בשוגג רבה אמר פטור רבא
ידיעה אחר שגגה קודם
אמצעיות שהן גמר ד' אמות
אמר חייב. שתי אמות במזיד שנזכר לאחר שתי אמות ראשונות וחזר ושכח בב' האחרונות: דר"ג לקמן בפרק הבונה: התם דכי גמר שיעורא
תשלום המלאכה, [ונשלמה]
שיעור החיוב במזיד הוה
בידיעה פטור, כדתנן עד
שנמצאת ידיעה מפסקת. ורבה
בשוגג גמר. הכותב ב' אותיות בב' העלמות דמחייב בה ר"ג באות השניה נגמר השיעור ואף הוא בשוגג אבל הכא בשתי אמצעיות שהן
[שתהא] תחילתן וסופן שגגה.
דפטור לא פטר אלא במעביר
במזיד נגמר השיעור כדמפרש ואזיל לה במעביר ושתי אמצעיות מזיד: שוגג הוא. שהרי אין בידו לעכבה וכיון שחזר ושכח חייב דלא נגמרה
ודייקינן מרישא דמתניתין
דקאמר, אבל הכא כי קא גמר
דקתני הזורק ונזכר לאחר
שיעורא במזיד בינייהו קא
מלאכה עד שעת הנחה שהיא לסוף ובשוגג: אלא במעביר. וכיון דבידו לעמוד בסוף ב' אמות האמצעיות אשתכח דגמר שיעורא במזיד:
גמר. ואילו זורק כיון שהיתה
שיצאת מידו, קלטה אחר פטור
התם הוא דבידו. שלא לחזור ולכתוב השניה הלכך כי חזר ושכח הויא לה שגגה אחריתי ולא גמרה לקמייתא: אבל הכא אין בידו. להחזיר כשנזכר
וכן אם קלטה כלב וכן אם
תחילת הזריקה בשוגג אע"פ
כדמפרש ואזיל בזורק הלכך כולה חדא שגגה היא ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי: בפי הכבשן. ונשרפה בשלהבת: הכא דקא
נשרפה פטור, טעמא מאי פטור
שנודע לו לאחר שיצאת מידו
משום דלא נעשת מחשבת הא
כיון שאין בידו להחזיר לא
מיכוין. מחשבתו משויא ליה מקום דהא אחשביה: אכילה אחת. זית אחד: ד' חטאות. משום חלב משום נותר משום אכילת יוה"כ משום
חשיב מזיד. ואם זורק הוא,
אם נחה במקום שהיתה
טומאת הגוף ואכל קדש: ואשם מעילות. דאפילו הוא כהן גבי אימורים זר הוא: אף אם היתה שבת כו'. ומשום יוה"כ לא מיחייב בהוצאה
עליה אמר רבא חייב כגון
מחשבתו בעת שזרקה, חייב
שזרק שש אמות בבת אחת,
ואע"פ שנזכר לאחר שיצאת
דקסבר אין עירוב והוצאה ליוה"כ [יומא סו:]: אינו מן השם. אין חטאת זו משום אכילה אלא משום הוצאה: ואמאי. מיחייב משום הוצאה לדברי הכל
בתחילה היה שכח וכשהגיע
מידו, הנה היתה לו ידיעה אחר
הא אין דרך להוציא בפה: מחשבתו.
שצריך לאוכלה בהליכתו ואחשבה להוצאה זו בפיו:
שגגה וחייב. ופריק רב כהנא
החפץ לב' אמות נזכר
סיפא דקתני עד שתהא תחילתן
וכשהגיע בסוף ב' אמות
הדרן עלך הזורק
וסופן שגגה אתאן ללכתא
האחרונות חזר ושכח, אמר לך
ומתנא. פי' קנה קשור בחוט
רבא כגון זה חייב. ואפילו
ארוך שכשיזרקנו לא יאבד אלא מושך בחוט והוא נמשך אחריו, כי האי גוונא בעינן תחילה וסוף שגגה שאע"פ שזרקו כיון שנזכר
לרבנן דפטרי התם, דאילו התם לעניין הכותב ב' אותיות בב' העלמות היה בידו שלא לכתוב אות שנייה, וכיון שחזר ושכח אין
קודם שינוח יכול להחזירו. אבל כגון אבן שכיון שיצאה מידו אינו יכול להחזירה אע"פ שנחה אחר זכירתו חייב. ודחינן לכתא
השניה מצטרפת עם הראשונה, אבל הכא כיון שזרק ויש בכח זריקתו ללכת שש אמות, כיון שאין בידו להחזיר את הזרוק וארבע
ומתנא איגודו בידו וכל [ש]איגודו בידו אינה זריקה. ופריק רב כהנא כגון שזרק זה הקנה לעשות חבורה, וקמ"ל עד שתעשה חבורה
מהן בשוגג, אע"פ שיש ביניהן שתים שאינן בשוגג הרי הארבע מצטרפות וחייב עליהן. ורבא לא מחייב אלא בזורק דהא קאמר
נמשכת שגגה. ונדחה טעם זה. ופריק רבה כי בעינן תחילה וסוף שגגה במעביר אבל בזורק לא, ורישא דהא מתניתין בזורק. ואקשינן
התם הוא דבידו אבל הכא לאו בידו, ואילו מעביר בידו הוא. ואיתא לדרבה דפטר במעביר, ואיתה לדרבא דמחייב בזורק. אמר רבא
זרק ונחה בפי הכלב או בפי הכבשן חייב. אוקימנא כגון שכך היתה מחשבתו מעיקרא לנוח בפי הכלב או בפי הכבשן, ומתני' דקתני
עלה והא כי קתני זה הכלל כל חייבי חטאות כו' אזריקה הוא דקתני. ונדחה דרבה. ופריק רבא מתניתין תרתי קתני, חדא הזורק
ונזכר לאחר שיצאת מידו אע"פ שנחה במקום מחשבתו פטור, וחדא אם לא נזכר וקלטה אחר או כלב או נשרפה פטור דלא אתעבידא
קלטה אחר או כלב או שנשרפה פטור בדלא איכוון לכך ומשום דלא נעשית מחשבתו הוא דפטור. ואע"ג דבעינן עקירה והנחה
במקום ד' ופי הכלב אין בו ד', כיון דאחשביה הוי ליה כאלו אית ביה ד'. ומסייע ליה לרב ביבי מהא דתנן בכריתות פרק אמרו לו
מחשבתו. והא (דרבה) [דרבא] והא דרב אשי נמי לא איפריכו, מיהו רב אשי דייק הכי כיון דמתניתין כוליה לעניין שוגג היא, דבבא
שנים אכלת חלב חלב אוכל אכילה אחת וחייב כו', קתני מיהא שאם הוציאו ואכלו חייב ואע"פ שלא הניחו ע"ג מקום ד', אלא כיון
דרישא קתני ונזכר, ומציעיתא נמי הזורק לעשות חבורה ונזכר, ובסיפא כולל זה הכלל כל חייבי חטאות כו'. הילכך מתניתין כולה
בשוגג היא ולא לענין נחה היא, אלא חסורי מחסרא והכי קתני הזורק ונזכר לאחר שיצאת מידו וקלטה אחר או כלב או נשרפה
שהוא עקרו והניחו בתוך פיו חייב. ואקשינן והא אין דרך חיוב הוצאה בכך, כלומר אין דרך החיוב אלא בעקירה ממקום ד' והנחה
במקום ד', אלא כיון דאחשביה לאנוחיה בפיו מחשבתו משוי לפיו כאלו מקום ד' על ד' הוא, ה"נ כיון דאחשביה לפי כלב או לפי
פטור, הא נחה חייב, אימתי בזמן שחזר ושכח אבל לא חזר ושכח פטור שכל חייבי חטאות אין חייבין עד שתהא תחילתן וסופן
שגגה. פלוגתא דרבה ורבא בשתי אמות בשוגג וב' אמות במזיד וב' אמות (בזורק) [בשוגג], ולא איפרשא בהדיא אי בזורקו [או]
הכבשן מחשבתו משויא ליה מקום. ולא פליגי רבנן עליה דר"מ שחייב אלא כך אמרו לו אינו [מן] השם, כלומר מי מנינן ד' חטאות
במעביר היא. ודברי הכל [לאו] בפלוגתא דרבן גמליאל וחכמים פליגי, דתנן הכותב ב' אותיות בב' העלימות אחת בשחרית ואחת
אאכילה, אבל הוצאה לאו משום אכילה חייב אלא משום הוצאה. ובהמוציא תפילין נמי אמרינן דכיון דאחשביה הוה ליה מקום:
הדרן עלך הזורק
בין הערביים, רבן גמליאל מחייב וחכמים פוטרין, דאילו התם כתב אות אחת שהוא חצי שיעור בהעלם אחד ונודע לו שהיא שבת