הבונה פרק
שנים עשר
שבת
קג.
עין
משפט
מסורת הש"ס
נר
מצוה
בשלמא
לרב מיחזי כמאן דחר חורתא לבניינא. אע"ג דלא
הקודח. וכל הקודח ע"מ למלאות הוא לתקוע בו יתד ושלא למלאות
ז א ב מיי' פ"י מהל' שבת
א) חולין כה. ע"ש, ב) [תוספ'
פי"ב], ג) [גיר' הערוך לבורא
הלכה טז ופכ"ג הלכה א
קרי נוקב: בשלמא לרב. דאמר נקב הוי בנין האי נמי בנין הוה כל
דמי לעושה נקב בלול של תרנגולין דהתם עשוי להכניס
א
דקרא פי' לוגמא של דלעת],
סמג לאוין סה:
שהוא ואע"פ שימלאנו הרי הועיל לבנין שקודח החור: חר חורתא. קדח
ולהוציא מ"מ מטעם בנין כל דהו מיחייב כמו מעייל שופתא בקופינא
ב
ח ג מיי' פ"ח מהל' שבת הלכה
ד) לעיל עה. לקמן קיא: קיז. קכ:
קלג. קמג. כתובות ו. בכורות כה.
א:
חור: אלא לשמואל. דאמר נוקב לאו בונה הוא בשלמא נקב דלול איכא
דמרא ומסתת אלא לשמואל
דמשום בנין כל דהו לא מיחייב אמאי
ט ד ה מיי' שם הלכה ה:
סוכה לג: [ביצה לו.], ה) [בכורות
חייב הא אין כאן גמר מלאכה:
למימר מכה בפטיש אבל זה שעומד
י ו מיי' פי"א מהל' שבת הלכה
מה.], ו) [צ"ל ברה ועי' רש"י
אם לבהמה כמלא פי הגדי ואם
עירובין פ.], ז) [דוגמתו נמצא
לסתום לאו גמר מלאכה הוא: דבזעיה
ט סמג לאוין סה:
הקודח כל שהוא חייב בשלמא לרב מיחזי
יא ז מיי' שם הלכה י:
בחולין צד. עוד שם בחולין קד:
להיסק. פירושג שאינם ראויין
ברמצא דפרזלא. במסמר ארוך של
כמאן דחר חורתא לבניינא אלא לשמואל
יב ח שם הלכה יז:
ע"ש ועוד בכריתות כג. ע"ש
ברזל: ושבקיה בגוויה. לתלוש בה:
יג ט י כ שם הלכה יד:
לאכילה דאי לאו הכי מיחייב אשיעורא
ותוס' נדה יט: ע"ש ולא נמצא
ח)
ד
ה
לאו גמר מלאכה הוא הכא במאי עסקינן
יד ל מיי' פ"א מהל' שבת
פי' על זה רק בחולין קד:
דחק קפיזא בקבא. בגולם גדול הראוי
זוטא כדאמר לעיל (דף עו.) המוציא
❖
דבזעיה ברמצא דפרזלא ושבקיה בגוויה
פרש"י ד"ה כל האומר דבר
הלכה יד:
לחוק בו קב חקק שלש לוגין ואע"פ
תבן כמלא פי פרה לגמל חייב :
ו
בשם אומרו והתנא שכח ולא
באגם שנו. ומתני' דלא שייך
דהיינו גמר מלאכה: זה הכלל: זה הכלל
א
הזכיר שמו בתחילה וחזר והזכיר
שעתיד להוסיף יש שמקיימין כן:
שמו עכ"ל], ח) [צ"ל לתלות],
לעזי רש"י
לאתויי מאי לאתויי דחק קפיזא בקבא:
א)
מאמן ידיו. מרגילם ומכוונם להכאה
לאוקמי באגם אומר ר"ת
ט) [כדאיתא לעיל פ:], י) [לקמן
קז.], כ) [וע"ע תוספות לעיל
רשב"ג אומר המכה בקורנס על הסדן כו':
קרישפ"ל [קרישפיל"א].
דאיירי באילן יבש שאינו מתקן כלום:
הראוייה למלאכה מכה גדולה או מכה
ב
❖
❖
מא: ד"ה מיחם],
לא צריכא דעביד בארעא דחבריה.
עולש.
קטנה: מרדדי טסי משכן. לציפוי
מאי קעביד רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו
קרשים: עושין כן. מכין ג' על הטס
פי' בערוך (ערך פסק א') דבפסיק
מפני שמאמן את ידו קשו בה בני רחבה
תורה אור השלם
מוסף רש"י
ואחת על הסדן להחליק הקורנס שלא
רישיה דלא ניחא ליה כגון דקעביד
אלא מעתה חזא אומנתא בשבתא וגמר הכי
יבקע הטס שהוא דק ובעלי מטבע
בארעא דחבריה וכגון באחר שאינו
1 דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר
דחק קפיזא בקבא. כלי
נמי דמיחייב אלא אביי ורבא דאמרי תרוייהו
שבדעתו לחוק עד שיחזיק קבא,
במקומנו ראיתי עושין כן: מתני'
נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל
אוהבו והקוצץ בהרת בשעת מילה
חקק בו ג' לוגין (חולין כה.)
.
שכן מרדדי טסי משכן עושין כן תניא נמי
מִצְוֹת יְיָ אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה
מקרסם. קוצץ ענפים יבשים מן אילן
שאין לו הנאה מותר לכתחילה ואפילו
מודה ר"ש בפסיק רישיה
וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה:
❖
הכי רשב"ג אומר אף המכה בקורנס על
ולא ימות. באומר אחתוך ראש
ויקרא ד ב
ב)
לתקנו: מזרד. זרדין לחין חדשים
איסור דרבנן ליכא והתיר ר' חבית
ז
בהמה זו בשבת ואיני רוצה
הסדן בשעת מלאכה חייב שכן מרדדי טסי
של שנה זו ופעמים שהן מרובין
שפקקוהו בפשתן להסיר הפקק
שתמות, דכיון דאי אפשר שלא
משכן עושין כן: מתני' החורש כל שהוא
תמות כמתכוין חשיב ליה, וכי
הגהות הב"ח
ומכחישים האילן ומתייבשין וקוצצין
ולמשוך ממנו יין בשבת אע"פ שא"א
ג
אמרינן דבר שאין מתכוין מותר
אותם ממנו: אם לתקן. את האילן או
שלא יסחוט כשמסיר הפקק והוי פסיק
המנכש והמקרסם והמזרד כל שהוא חייב
ח
(א) במשנה משני סממניות
כגון היכי דאפשר ליה בלא
❖
בכל:
איסור, כגון גורר אדם מטה
את הקרקע וקצצו מן המחובר: ביצה
רישיה כיון דאינו נהנה בסחיטה זאת
המלקט עצים אם לתקן כל שהן אם להיסק
ד
כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין
קלה. כגרוגרת מביצת תרנגולת
שהיין נופל לארץ מותר ואינו נראה
כדי לבשל ביצה קלה המלקט עשבים אם
לעשות חריץ, ואע"ג דאיכא
שקלה היא לבשל מכל הביצים: גמ'
דהא מפיס מורסא להוציא ממנו
למיחש דילמא עביד חריץ, כיון
ט)
י)
גליון הש"ס
לתקן כל שהוא אם לבהמה כמלא פי הגדי:
דלא מתכוין להכי ואפשר לגרירה
לביזרא דקרא. לזרוע בתוכה נימא
ליחה היה אסור אי לאו משום צערא
גמ' למאי חזי חזי ג) לביזרא דקרא דכוותה
רש"י ד"ה בארעא דחבריה לא
בלא חריץ, כי עביד נמי חריץ
של דלעת. ואע"ג דשנינו (לעיל דף צ:)
דגופא אע"פ שאינו נהנה כלל בבנין
איכפת ליה. ע"ל דף עה ע"א
דהוי מלאכה גמורה לא מיחייב,
גבי משכן שכן ראוי לקלח אחד של סמנין:
רש"י ד"ה טפי ובתוס' שם
אבל היכי דודאי עביד מודה
לענין הוצאת זרע דלועין שנים שאין
הפתח ואינו מתכוין כלל לבנין הפתח
❖
(סוכה לג:). בריה דבת יעקב.
וצע"ק:
המנכש והמקרסם והמזרד: ת"ר התולש
אדם טורח בנימא אחת ה"מ הוצאה
אלא לנקיבה בעלמא וכן הביא רשב"א
ה
אביו לא היה הגון לפיכך לא
❖
הזכירו (ערובין פ.).
עולשין והמזרד זרדים אם לאכילה כגרוגרת
דכי מפיק תרתי מפיק כי הדדי שאינו
ממחט של יד ליטול בה את הקוץ
הגהות הגר"א
זורע אחת לבדה אבל לענין חרישה
דמוקי לה בהנחנקין (סנהדרין דף פד:)
אם לבהמה כמלא פי הגדי אם להיסק כדי
[א] תוס' ד"ה ל"צ כו' מיירי
כר"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה
כל גומא וגומא באפי נפשה עביד לה:
מוסף תוספות
לבשל ביצה קלה אם לייפות את הקרקע כל
דלא הוי פ"ר כו'. נ"ב וכ"כ
❖
עולשין. עשב שקורין קרישפ"ל:
לגופה פטור עליה ומשום צערא שרי
רש"י שם ע"ש:
א. אויר. תוס' הרא"ש. ב. רוח
שהן אטו כולהו לא ליפות את הקרקע נינהו
זרדין. מין קנים הם ובעודן רכים
ואע"פ שאינו נהנה בחבורה היה אסור
[ריח]. תוס' הרא"ש.
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו באגם שנו
ג. כשייבשו כ"כ. תוס' הרא"ש.
זורדין אותם למאכל אדם נתקשו מעט
אי לאו משום צערא דגופא והא
ד. בהמה, [אלא להסיק.
רבינו חננאל
אביי אמר אפילו תימא בשדה דלאו אגם
ראויין למאכל בהמה יבשו עומדין
דקאמר לא צריכא דעביד בארעא
רשב"א], אז בעי שיעור' רבה.
וכגון דלא קמיכוין והא ד) אביי ורבא דאמרי
תוס' הרא"ש. כדי לבשל ביצה
ומותבינן לשמואל מהא דתניא
להסקה: אטו כולהו לא ליפות את
דחבריהט היינו דלא מיחייב חטאתי
קלה. רשב"א. ה. אפי' הוציאן
הקודח כל שהו חייב, בשלמא
תרוייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא
הקרקע נינהו. הרי הקרקע מתייפה
אבל איסורא איכא והא דקאמר בשילהי
יא
להיסק. תוס' הרא"ש. ו. דהא
לרב דאמר משום בונה היינו
חזי לפרה. רשב"א. ז. והא
דחייב הקודח, דמחזי כמי
מאיליו: באגם. שאין צריך ליפות:
כל התדיר (זבחים דף צא:) המתנדב יין
ימות לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה:
דאמרינן 'אביי ורבא דאמרי
שעושה חור בכותל כדי
מתני' הכותב שתי אותיות בין בימינו בין
בארעא דחבריה. $ לא איכפת ליה
מביאו ומזלפו על גבי האישים ופריך
תרוייהו מודה ר"ש בפסיק
לבנות שם בניין ותולדת בניין
ו
ליפות: מתני' בין משם אחד.
רישיה שהוא אסור', היינו
הוא. אלא לשמואל דמחייב
והא קא מכבה ומוקי לה כר"ש דאמר
בשמאלו בין משם אחד בין משתי שמות
ז
בדבר שהוא נהנה כגון
הנוקב משום מכה בפטיש
שתיהן אלפין: משתי שמות. אלף בית:
דבר שאין מתכוין מותר מיירי דלא
יב [א]
דעביד בארעא דידיה, וכגון
שהוא גמר מלאכה, מאי
בין משתי (א) סמניות בכל לשון חייב אמר רבי
משתי סמניות. אחת בדיו ואחת
הוי פסיק רישיה שמזלפו בטיפות
אב הקוצץ בהרת בנו בשעת
[גמר] מלאכה איכא בקודח,
יוסי לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם
מילה שהוא נהנה בדבר.
והלא הנוקב צריך לקבוע
ח
בסיקרא: בכל לשון. של כל כתבים
דקות א"נ על גבי האיברים אפשר
תוס' הרא"ש. ח. שהוא במקום
באותו [הנקב] מסמר, נמצאת
שכך כותבין על קרשי המשכן לידע איזו בן
וגופן של כל אומה ואומה: משום רושם.
שלא יכבה האש ובפרק לולב הגזול
ברזא. תוס' הרא"ש. ט. לא
קביעת המסמר הוא הגמר
מלאכה. ומשני כגון שקדח
לענין איסור והיתר לכתחילה
זוגו א"ר יהודה מצינו שם קטן משם גדול
סימן שהיו עושים בקרשי המשכן מפני
(סוכה דף לג:) גבי אין ממעטין בי"ט
קא מפליג בין עביד בארעא
ברימצא, פירוש במקדח והניח
שם משמעון ומשמואל נח מנחור דן מדניאל
שמפרקין אותו ולכשיקימוהו לא יחלפו
משום ר"א בר"ש אמרו ממעטין
יג
דידיה לעביד בארעא
המקדח במקום שקדח כמסמר
גמ'
דחבריה, אלא. תוס' הרא"ש.
קבוע באותו העץ שקדח כדי
סדר הקרשים ואתא ר' יוסי למימר
ופריך והא קא מתקן מנא ומשני כגון
בשלמא אימין ליחייב
גד מגדיאל:
י. דבהכי איירי. תוס' הרא"ש.
לחזקו שזהו גמר מלאכתו.
דאפי' לא כתב אלא רשם שני רשימות
שליקטן לאכילה ודבר שאין מתכוין
ואשכחן סוגיא דשמעתא
יא. מדרבנן, אע"פ שאינו
משום דדרך כתיבה בכך אלא ט אשמאל
בעניין המחזיר מיטה של
נהנה. תוס' הרא"ש. יב. אע"ג
בעלמא לסימן חייב: מצינו שם קטן
מותר ופריך והא אביי ורבא דאמרי
אמאי הא אין דרך כתיבה בכך א"ר ירמיה
טרסיים בשבת [לעיל דף מז]
דפסיק רישיה הוא, דודאי
כו'. הא אתא לאשמועינן רבי יהודה
תרוייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא
מכבה הוא. תוס' כתובות ו.
כרב דסבר עיולי שופתא
באטר יד שנו ותהוי שמאל דידיה כימין
י
ד"ה האי. דא"א לזלף ע"ג
דאע"ג שלא נגמר מלאכתו שנתכוין
ימות ומשני לא צריכא דאית ליה
בקופינא, והוא יד הקורדום
דכ"ע ואשמאל ליחייב אימין לא ליחייב אלא
העצים שלא יכבה. תוס'
בנקבו, שהוא כהחזרת מלבנות
לכתוב תיבה גדולה וכתב מקצת ואותו
הושענא אחריתי משמע כפי' הערוך
הרא"ש. יג. פי' ענבי הדס.
המיטה, ורב ושמואל דאמרי
אמר אביי בשולט בשתי ידיו רב יעקב
מקצת הויא תיבה המתקיימת במקום
ה) כ
דכשאינו נהנה מותר אע"ג דהוי פסיק
תוס' כתובות ו. ד"ה האי.
תרווייהו המחזיר מטה של
יד
הפוסלים אותו. תוס' הרא"ש.
טרסיים בשבת חייב חטאת.
גמ'
בריה דבת יעקב אמר הא מני ר' יוסי היא
אחר חייב: הא מני רבי יוסי
רישיה וליכא למימר כיון דאית ליה
ו)
ומותבינן המחזיר קני מנורה
יד. כיון דלא ניחא ליה ולא
היא. דלא בעי כתיבה אלא רושם
הושענא יתירתא אינו מתקן כלום
דאמר לא חייבו שתי אותיות אלא משום
טו
חייש בהאי תיקון. תוס'
בשבת חייב חטאת, קנה של
כתובות ו. ד"ה האי. טו. לפי
ציידין לא יחזיר ואם החזיר
בעלמא ובשמאלו רושם מיהא הוה:
דא"כ אמאי קאמר התם דסבר לה
רושם והא מדסיפא ר' יוסי היא רישא לאו ר'
שאין מיעוט ענביו תיקון
פטור. ר' (הימאי) [סימאי]
והן שני שמות.
כגון הנך דנקט במתני'
כאבוה דאמר דבר שאינו מתכוין מותר
אלא למי שרוצה לצאת בו,
אומר המרכיב קרן עגולה חייב
יוסי ז) כולה רבי יוסי היא: א"ר יהודה מצינו:
קרן פשוטה פטור. ופרקינן
אבל מאן דאית ליה הושענא
שאינן שוות: הא ב' אותיות והן שם
מיהו י"ל דאותו תיקון מועט כמו
אלא ר' יהודה שתי אותיות והן שני שמות
אחריתי אין זה תיקון אצלו
הוא דאמר כי האי תנא מלבנות
אחד. כגון שש מששך או תת מתתנן
מיעוט ענבים דלא אסיר אלא מדרבנן
כלל, אלא הרי הוא כממעט
המטה וכרעי המטה ולוחים
הוא דמחייב שתי אותיות והן שם אחד לא
ענבי ההדס בפסח שהדבר
של סקבס לא יחזיר ואם החזיר
או חח מחחים לא מיחייב מדלא נקט
לא גזרו חכמים כשאינו כ) נהנה:
בארעא דחבריה. פי' דהויא
נראה פשוט שהוא מותר. חי'
פטור אבל אסור, לא יתקע ואם
מחייב והתניא 1ועשה אחת ליכול עד שיכתוב
רבי יהודה חד מהנך: אחת. כולה
הר"ן לקמן קיא. ד"ה האי.
תקע חייב, רשבג"א אם היה
כל השם ועד שיארוג כל הבגד ועד שיעשה
במשמע: כל השם. התיבה קרוי
מלאכה שא"צ לגופה :
טז. שהרי זה שתולש
רפוי מותר. ופשיטא לרבנן
טז
העולשין אין צריך ליפוי
בתראי דהני כולהו משום בונה
שם: בית אחד בנפה. לאחר שהסיך
כל הנפה ת"ל מאחת אי מאחת יכול אפילו לא
בגלטורי הקרקע. חי' הר"ן לקמן קיא.
אינון ומשום הכי מתרינן במן
❖
נצרים של שתי עושה באריגת ערב
ד"ה האי.
דעביד להו, דאמרינן בי רב
כתב אלא אות אחת ולא ארג אלא חוט אחד ולא עשה אלא בית אחד בנפה
חמא הואי ההוא מטה גוליתא
נצר אחד מלמטה ואחד ממעלה והן
ת"ל
דהוו מהדרי ליה בשבתא. א"ל
קרוין בתים והם עונבין את השתי
ההוא מרבנן לרב חמא מ"ט
רבינו חננאל (המשך)
שריין דמשום בנין מן הצד
כדרך רכיבתו ועומד האריג ובית אחד
אין מתקיים. ומשום דלאו חוטין נינהו קרי להו בית כמו בתי נירין שאין לה בתי נירין אחרים:
הכותב ב' אותות בין בימינו
הוא, ונהי דאיסורא דאורייתא
ת"ל בין בשמאלו בין משם אחד
ליכא איסורא מדרבנן [מיהא]
בין משני שמות בין משני סימניות בכל לשון חייב. ואקשינן עלה הכותב בשמאלו חייב והא אין דרך כתיבה בכך. ואוקמה ר'
איכא. א"ל אנא כרבן שמעון [ב"ג] ס"ל דאמר אם היה רפוי מותר. וגרסינן בירושלמי המחזיר קני מנורה למה הוא חייב. ר' אבהו
בשם רבי יוחנן ורב הונא תרווייהו אמרי משום בונה. וקי"ל בהני כולהו כרב. פי' חק קפיזא בקבא, כגון שחקק חריץ בקב מקום
ירמיה באיטר שהוא דרכו ליכתוב [בשמאל] שנמצא שמאלו במקום ימין. ואקשינן תוב אי הכי אימינו לא ליחייב דהא כל איטר
שהוא מדת קפיזא, ונמצא שעשה כמין השנתות שהיו סימנין בהין. המכה בקורנס על הסדן בשעת גמר מלאכה. א' (רבא) [רבה]
שמאלו במקום ימינו, ונמצא הימין של איטר כי הוא שמאלו ואין דרך כתיבה בכך, ונדחה זה. ואוקמה אביי בשולט בב' ידיו
ורב יוסף מפני שמאמן את ידיו. וסברי בני רחבה דהאי מאמן מלמד את ידיו אומנות הכאה היא, ונדחת. ופשיט אביי ורבא שכן
דתרווייהו מיומנות הן, שנמצא כותב בשתיהן ודרך כתיבה בשתיהן. אבל מי שאינו שולט אלא בידו אחת, לא מיחייב משום כותב
מרדדי טסי משכן עושין כן, ותניא נמי הכי. ופי' מאמן דא' רבה ורב יוסף, מרגיל את ידיו לאותה מלאכה היא שכן [נ"א: שכך] מנהג
בשבת אלא בזמן שכותב בידו המיומנת, אבל אם כתב בידו אחרת לא מיחייב שאין דרך כתיבה בכך. לפיכך איטר שאין שולט אלא
בשמאלו, שמאל דידיה כימין דעלמא היא וחייב עלה, ואם כתב בימינו אין דרך כתיבה בכך ולא(ידך) מיחייב עליה. ור' יעקב ברא
מרקעי פחים כשמניחין הטס על הסדן מכין תחילה בקורנס על הסדן כשמתחיל [נ"א: המתחיל] במלאכה, ולרשב"ג מלאכה גמורה
דבת יעקב אוקמה למתניתין כר' יוסי ומשום רושם הוא דמחייב, לפיכך חייב הרושם בין בימינו בין בשמאלו שאינו כותב אלא רושם.
היא. ולא דמי לנוטל מגל לקצור ולא קצר ולנוטל קורנס לרדד ולא רידד, אלא אותה הכאה מלאכה חשובה [לרשב"ג היא, ו]ליתה.
החורש כל שהו. ראויה לעשות גומא לדלעת, ובמשכן היו חורשים לקלח אחד של סממנים. והמנכש והמלקט עצים. קשיא לן
ואקשינן היכי יכלת למימר דמתניתין ר' יוסי היא והא איכא בתר הכין מימרא דר' יוסי דאלמא רישא לאו ר' יוסי היא. ומוקים לה
לכולה כר' יוסי. א"ר יהודה מצינו שם קטן משם גדול, שם משמעון ונח מנחור, שהן שתי אותות מב' שמות, פי' ב' אותות מב'
מכדי המתקן קרקע בכל שהו חייב, למה לי למיתנא לבהמה כמלוא פי גדי, ולהיסק כדי לבשל ביצה קלה, אטו בהני לאו מייפה
בקרקע הוא למה ליה שיעורא. ומשני רבה ורב יוסף באגם, שאין הקרקע מתייפה בליקוט עצים ולא בניכוש, לפיכך צריכי שיעור
שמות כגון שם משמעון שהן שי"ן מ"ם והן ב' אותות וב' שמות כדאמרן שי"ן מ"ם, נח מנחור נו"ן חי"ת, ודן [מדניאל] כיוצא בהן.
לחיוביה. אביי אמר היכא צריך שיעור בשדה דלא קא מיכוין ליפותה, ואע"ג דהיא מתייפה אינו חייב אלא בשיעור דקא מיכוין ליה
אבל ב' אותות שהן שם אחד כגון גג שזה וזה גימ"ל והן שתי אותות בשם אחד, כיוצא בו דד, הה, חח, סס, רר, שש, תת, ולישנא
אם לבהמה אם להיסק. ואקשינן עליה איני והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, כלומר אפילו
דרבנן טט, צץ, אילו ב' אותות שהן שם אחד, שהן דד הה חח, ה"א ה"א, חי"ת חי"ת וכיוצא בהן. ואקשינן וכי ר' יהודה הכותב ב'
ר' שמעון דסבר דבר שאין מתכוין מותר, כי האי גוונא דודאי לא איפשר לתלוש מן הקרקע אלא שהקרקע מתייפה מתלישתו ורצונו
אותות והן ב' שמות כדאמרן הוא דמחייב, אבל ב' אותות והן שם אחד לא מחייב, והתניא ועשה אחת, יכול שאינו חייב עד שיכתוב
בכך מחייב. ומשני בתולש מן הקרקע שאינו שלו, שאין רצונו ליפוי הקרקע כלל, לפיכך אינו מתחייב אלא במחשבתו שמתכוון לה.
את כל השם, ת"ל מאחת, אפילו מקצת מאחת, אי מאחת ואפילו מקצתה יכול אפילו לא כתב מן התיבה אלא אות אחת יהא חייב,