קה:
האורג
פרק
שלשה עשר שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הכל
חולצין עליו. אומר רשב"א דאפי' אינו רבו חייב כדאמרינן במו"ק
דעבדה. הבגד: כי כיסתא. הולכת ומתקפלת שאין הבגד שוה ובולט
ו א מיי' פ"א מהל' שבת הל'
א) לעיל עט., ב) מ"ק כה.
[תוספתא מ"ק פ"ב], ג) שם,
יז סמג לאוין סה:
בבגד כמין כיס וצריך לקרוע הבגד למטה ומולל לפניו (ב) והתפירה
(דף כה.) מי תני רבו שמת חכם שמת תני והא דאמר
ז ב מיי' שם הלכה יח: [ע"ש]
ד) שם, ה) [לעיל עג: וש"נ],
מתיישבת: מתני' הסיט כפול. מפרש בגמרא כ). סיט הוא הפסק
בשילהי פרק אלו מציאות (ב"מ לג.) רבא קרע עליה דההוא גברא
ח ג מיי' פ"ט שם הל' י סמג
ו) [לקמן קז: קמא:] סנהדרין
פה. כריתות כ:, ז) [תוספתא
לאוין סה:
דאסבריה זוהמא ליסטרון היינו קרע
שאינו מתאחה כדין תלמיד
שבין אצבע לאמה כמו שאדם יכול להרחיבו ואם טוה וליבן וניפץ
ט ד מיי' שם הל' יב:
דב"ק פ"ט], ח) [נדה יג:],
לרב כדתני בפרק אלו מגלחין (מו"ק דף
וצבע שהן כולן אבות מלאכות חוט א'
י ה שם הלכה יג:
ט) [גיר' הרי"ף והרא"ש רבי
דעבדה כי כיסתא: מתני' הקורע בחמתו
כו.): דתניא ר"ש בן אלעזר
יא ו שם הלכה טו:
ירמיה], י) [ב"ב קי:], כ) [לקמן
ארוך כשיעור הזה חייב: האורג ב'
יב ז שם הלכה ז:
קו.], ל) [ירמיה לו.], מ) [משלי
אומר העומד על המת כו'. משמע
חוטין שיעורו. ברוחב הבגד כמלא
ועל מתו וכל המקלקלין פטורין והמקלקל
יג ח שם הלכה יח:
ג], נ) עי' תוי"ט ד"ה הקורע על
א
ב
יד ט מיי' פ"י שם הל' י:
ליה להש"ס דמיירי אפי' באינו כשר :
הסיט שאע"פ שלא ארגו על פני כל
מתו וכו' דמקיים נוסחא ישנה
א
ע"מ לתקן שיעורו כמתקן שיעור המלבן
א) ג
הא ר' יהודה והא ר"ש. פי' בקונט'
טו י טוש"ע י"ד סימן שמ
רוחב הבגד חייב: גמ' נראה בעיני
ואין בו חימום. פי' שע"י הקריעה
סעיף כח:
נסתלק חימומו ע"ש ודלא כרש"ל
ד והמנפץ ה והצובע ו והטווה זכמלא רחב הסיט
❖
דהכי גרסי' ורמינהו הקורע בחמתו
דבהאי שינויא נמי משני דלא
טז כ מיי' פ"ט מהל' אבל
שהגיה ואית בו חימום,
כפול והאורג שני חוטין שיעורו כמלא
הלכה יא סמג עשין ב
ח
ובאבלו ועל מתו חייב ואע"פ כו'. ולמאי
קשה מתו אמתו והא דלא קאמר אלא
ב
הסיט: גמ' ורמינהו הקורע בחמתו ובאבלו
טוש"ע י"ד סי' שמ סעיף ז:
דגרס הקורע בחמתו ובאבלו ועל מתו
משום דלא הוזכר אמורא לעיל וקשה
ט
ג
יז ל מ מיי' שם ופי"ב הלכה
תורה אור השלם
יב טוש"ע שם סעיף ו:
ועל מתו חייב ואע"פ שמחלל את השבת
אע"פ כו' לא ידענא מאי יצא ידי
לר"י דע"כ תרוייהו במת דידיה איירי
י
יח נ מיי' פ"ט שם הל' יא
1 לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר וְלֹא
הקריעה שייך למימר אבחמתו ואמאי
ולא במת דעלמא כדקתני בברייתא
יצא ידי קריעה לא קשיא הא במת דידיה
טוש"ע שם סעי' ה:
תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר:
יט ס מיי' פ"י מהלכות שבת
נקט בחמתו: יצא ידי הקריעה. שאדם
דלעיל דיצא ידי קריעה וא"כ הויא
תהלים פא י
הא במת דעלמא והא מתו קתני לעולם
2 נֹדִי סָפַרְתָּה אָתָּה שִׂימָה
הלכה י ופ"ח הלכה ח
חייב לקרוע על מתו: הא במת דידיה.
מלאכה שצריכה לגופה כיון שהיא
במת דידיה ובהנך דלאו בני אבילות נינהו
ופי"ב הלכה א:
דִמְעָתִי
בְנֹאדֶךָ
הֲלֹא
כ ע פ מיי' פ"ב מהל' דעות
צורך מצוה כדמוכח לקמן ונראה
ברייתא דקתני חייב במת דידיה שחייב
ד
תהלים נו ט
בְּסִפְרָתֶךָ:
ואי חכם הוא חיובי מיחייב דתניא חכם
3 וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ
ב)
כ
הלכה ג ופ"ו מהלכות מלכים
לר"י דלא מתרץ אלא חמתו אחמתו
לקרוע עליו הלכך קריעה דידיה לאו
הלכה י סמג לאוין רכט:
בְּתִמְנַת סֶרַח אֲשֶׁר בְּהַר
שמת הכל קרוביו הכל קרוביו ס"ד אלא אימא
קלקול הוא אלא תקון: והא מתו. נמי
אבל בעל מתו לא פליגי דבמת דעלמא
כא צ ק מיי' פי"ב מהל' אבל
אֶפְרָיִם מִצְּפוֹן לְהַר גָּעַשׁ:
הכל כקרוביו הכל קורעין עליו הכל חולצין
הל' ב סמג עשין ב [ברי"ף
יהושע כד ל
פטור דמקלקל הוא ובמת דידיה
קתני במתני': לעולם במת דידיה. שמוטל
4 בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה
פ"ג דמ"ק דף רצג. וברא"ש
❖
עליו הכל מברין עליו ברחבה לא צריכא
דאיכא מצוה חשיב מתקן אע"ג דלקמן
עליו לקוברו ומיהו בהנך דלאו בני אבלות
שם סי' נט]:
הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם
ישעיהו כז ח
משמע דלצורך מצוה לא חשיב ר"ש
נינהו שאינן מאותן האמורים בפרשת
קָדִים:
דלאו חכם הוא ואי אדם כשר הוא חיובי
ל
5 וַיַּעַבְדוּ הָעָם אֶת יְיָ כֹּל יְמֵי
תיקון דהא יליף ממילה והבערת בת
כהנים (ויקרא כא) אביו ואמו בנו
מיחייב דתניא מפני מה מתים בניו ובנותיו
מוסף תוספות
יְהוֹשֻׁעַ וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר
ג)
ובתו ואחיו ואחותו: ופרכינן ואי
כהן דמקלקל בחבורה ובהבערה חייב
הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשׁוּעַ
של אדם כשהן קטנים כדי שיבכה ויתאבל
א. מדנקט 'למת' סתם. תוס'
אֲשֶׁר רָאוּ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יְיָ
חכם הוא זה שמת חיובי מיחייב. נמי
התם מקלקל הוא לגמרי שאינו צורך
הרא"ש. ב. כיון דסותר
הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל:
על אדם כשר כדי שיבכה ערבונא שקלי
אחר אלא מה שהוא צורך מצוה אבל
לקרוע וכיון דמיחייב מתקן הוא
התירוץ הראשון. תוס'
שופטים ב ז
מיניה אלא מפני שלא בכה והתאבל על
6 לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי
הרא"ש. ג. בתירוץ הראשון,
ואמאי פטור: חולצין. יוצאים לפניו
גבי קריעת אבל הוי תיקון הבגד על
לא קאמר 'אלא'. תוס'
בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר
אדם כשר שכל הבוכה על אדם כשר
ידי קריעה שיוכל ללובשו בכל שעה
חלוצי כתף חלוקו קרוע עד שכתיפו
מ
ה
הרא"ש. ד. [ד]הא חבלת מילה
נִשְׁבַּע יְיָ לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם
והבערת בת כהן מחייב ר'
מוחלין לו על כל עונותיו בשביל כבוד
כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ:
חלוצה ערומה: מברין עליו ברחבה.
נ)ואית (ו) בו חימום ועוד כמו שמחלק
❖
שמעון לקמן וא"כ צריכה
דברים יא כא
לקמן ר"ת דהתם התיקון בא לבסוף
שהיו מברין האבלין ברחבה. סעודה
שעשה (א) לא צריכא דלאו אדם כשר הוא
ו
לגופה הויא דהכשר מצוה
אחשביה צריכה לגופה. תוס'
שבשעת חבורה והבערה אינה באה
ראשונה שאבל אוכל אינו אוכל משלו
ואי דקאי בשעת יציאת נשמה חיובי מיחייב
הרא"ש. ה. כיון דאינו יכול
הגהות הב"ח
הכשר מצוה עד הגמר אבל הכא
ואסור דקאמר ליה רחמנא ליחזקאל
ללובשו כ"א ע"י קריעה,
דתניא ד) ר"ש בן אלעזר אומר נ העומד על
(א) גמ' כבוד שעשה לו לא:
דבקריעה זו חזי. תוס' הרא"ש.
(כד) לחם אנשים לא תאכל: ערבונא
בשעת קריעה בא התיקון ולא חשיב
המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע הא
(ב) רש"י ד"ה כי כיסתא וכו'
ו. [ד]הא דפטרינן מקלקל
קלקול : לא צריכא דקעבד
שקלי.
קודם שיחטא נטלו משכונו:
ז
ומולל לפנים והתפירה:
דעלמא, היינו דומיא דחובל
למה זה דומה לס"ת שנשרפה לא צריכא
(ג) ד"ה לס"ת וכו' קרעו
למירמא אימתא כו'. השתא הוה
לס"ת שנשרף. הרואה ס"ת שנשרף
וצריך לכלבו ומבעיר וצריך
בגדיהם: (ד) ד"ה הא ר'
לאפרו. תוס' הרא"ש. ז. הלכך
דלא קאי בשעת יציאת נשמה תינח מתו
מצי לאוקמי תרווייהו כר' יהודה
חייב לקרוע כדאמרינן במו"ק (דף כו.)
יהודה וכו' כמוציא את המת.
מחייב לי' ר"ש. תוס' הרא"ש.
אלא חמתו אחמתו קשיא חמתו אחמתו נמי
ומתני' דלא עבד למירמא אימתא
במגילה ששרף יהויקים דכתיב לא
נ"ב ע"ל בפ' המצניע ד' צד ריש
ל)
ח
ח. דלהכי פטור, דלא מתקן
❖
ע"ב: (ה) ד"ה שרגש עליהן
מידי. תוס' הרא"ש.
דבלא"ה מוקמינן לקמן כר' יהודה
פחדו ולא קרעו בגדים (ג) אף נשמת
לא קשיא הא ר' יהודה הא ר"ש הא ר' יהודה
ההר וכו' הספידוהו כראוי:
דאמר מקלקל בחבורה פטור אלא
ישראל הניטלת דומה לו שאין לך ריק
(ו) תוס' ד"ה הא ר' יהודה וכו'
דאמר ה) מלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה
בכל שעה דאית ביה חימום:
רב נסים גאון
בישראל שאין בו תורה ומצות: הא
דניחא ליה לאוקמי מתני' בדעביד
הא ר"ש דאמר ו)מלאכה שאין צריכה לגופה
(ז) ד"ה לא צריכא וכו' דאי
❖
ר' יהודה כו'. ומתו אמתו הכי נמי
למירמא אימתא דאי בחמתו
בחמתו גרידא פשיטא:
פרק שלשה עשר
פטור עליה אימר דשמעת ליה לר' יהודה
ר' אליעזר אומר האורג
(ז) פשיטא דפטור:
הוה מצי לתרוצי אלא מעיקרא אהדר
שרגש עליהן ההר כו'. משום דלא
חמתו אחמתו לא קשיא הא
במתקן במקלקל מי שמעת ליה א"ר אבין
לאוקמינהו כחד תנא ולא מתוקמא
ר' יהודה הא ר' שמעון. הא
גליון הש"ס
האי נמי מתקן הוא דקעביד נחת רוח
אלא כר' יהודה דהא מלאכה שאינה
ר' יהודה דאמר מלאכה
אשכחן דכתיב ביה ויבכו אותו
ס
גמ' איתיביה ר' חייא בר אבא
שאינה צריכה לגופה חייב
ליצרו וכהאי גוונא מי שרי והתניא ר"ש בן
שלשים יום כמו במשה ואהרן. ע"כ
צריכה לגופה היא כמוציא את המת (ד)
ז)
לר' יוחנן ויעבדו העם. בילקוט
עליה, הא ר' שמעון דאמר
לקוברו: נחת רוח ליצרו. שמשכך
תוספות שאנץ. רש"ל:
יהושע כ"ד הביא זה על פסוק ז'
פטור עליה, כבר פירשנו
אלעזר אומר משום חילפא בר אגרא שאמר
❖
שם ויעבוד ישראל את ה' וגו':
בפרק ראשון. אבל דבריהם
את חמתו: מי שרי והא תניא כו'.
חוץ
משום ר' יוחנן בן נורי המקרע בגדיו בחמתו
מתני' ר' יהודה היא דאמר
אלמא לאו מתקן הוא שמלמד ומרגיל
מקלקל בחבורה פטור וברייתא
והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד ע"ז שכך
ע
ח)
ר' שמעון דאמר מקלקל
מוסף רש"י
את יצרו לבא עליו: בך. משמע
אומנתו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד
בחבורה חייב, ולא אשכחית
בקרבך שאם היה בך תשתחוה לאל
המלבן. צמר (לעיל עט.)
.
עיקר פלוגתא ולא ידעינן לה.
שאומר לו עבוד ע"ז והולך ועובד א"ר אבין מאי קראה לא יהיה בך אל
מלאכה שאין צריכה
אבל אדוננו האיי גאון כתב
1
נכר לבסוף: שליף מצבייתא. מן
לגופה. כל מלאכה שאינה
בפירוש זה הפרק כזה הענין,
זר ולא תשתחוה לאל נכר איזהו אל זר שיש בגופו של אדם הוי אומר זה
הבגד בחמתו להראותם שהוא כועס
צריכה אלא לסלקו מעליו, הוי
והא מילתא דמקלקל בחבורה
מלאכה שאינה צריכה לגופה,
יצר הרע לא צריכא דקא עביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה כי הא דרב
ויגורו מלפניו: מוניני. ציר של דגים
דקאמרינן פלוגתא דר' יהודה
פ
דברצונו לא באה לו ולא היה צריך
ור' שמעון היא עדיין לא
קטנים: נכתמא. כיסוי הכד: נודי
יהודה שליף מצבייתא רב אחא בר יעקב תבר מאני תבירי רב ששת רמי לה
לה, הלכך לאו מלאכת מחשבת
ידעינן פלוגתייהו היכא ניהי,
ספרתה אתה. לשון לנוד לו (איוב ב):
היא לר"ש (לעיל צג:). ברכה
ומתניתא דמפרש בה ר' יהודה
לאמתיה מוניני ארישא רבי אבא תבר נכתמא אמר ר"ש בן פזי א"ר יהושע
שאני. דלכל ישראל מברך, דאין
ור' שמעון במקלקל בחבורה
ויקברו אותו. ביהושע כתיב: שרגש
❖
בן לוי משום בר קפרא צ כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן
ברכה לחצאין (רשב"ם ב"ב קי:)
.
לא שמיע לנא אלא מגמ'
עליהן הר להורגן.
שלא הספידו
(ה)
ידיענן דפלוגתא דר' יהודה ור'
❖
ומניחן בבית גנזיו שנאמר נודי ספרתה אתה שימה דמעתי בנאדך הלא
2
שמעון היא.
כראוי: מדה כנגד מדה. הוא לא
בספרתך א"ר יהודה אמר רב כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו
רבינו חננאל (המשך)
ט)
נתאבל על שנתקצרו ימי החכם אף
בחייו שנאמר ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים
דאמרינן [לקמן דף קז] איכא
רבינו חננאל
לחייו לא יחושו מן השמים: בבלאי.
3
דמתני לה אהא, הצד נחש
דמבבל סליק: ימים האריכו. שכלו
מצפון להר געש מלמד שרגש עליהן הר להורגן א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן
הקורע על מתו פטור. ואקשינן
בשבת ומתעסק שלא ישכנו
וכי מקלקל הוא, והתניא
פטור, ואם לרפואה חייב, מאן
ימיהם בטוב דחשיב אריכות ימים
כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים מדה כנגד מדה שנאמר
ק
הקורע על מתו בחמתו ובאבלו
תנא, א"ר יהודה ר' שמעון
כדאמרי' בסדר יומא (דף עא.) כי אורך
בסאסאה בשלחה תריבנה $ איתיביה ר' חייא בר אבא לר' יוחנן ויעבדו העם
אע"פ שחילל (בשבת) את
היא דאמר מלאכה שאינה
4
5
ימים ושנות חיים יוסיפו וכי יש לך
השבת יצא ידי קריעה. וכיון
צריכה לגופה פטור עליה.
מ)
את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע א"ל
שיצא ידי קריעה נמצאת
אבל דוכתא בהדיא דפליגי
שנים של חיים ושנים שאינם של חיים
מלאכתו מתקיימת ובשבת כי
עלה בלשון הזה לא אשכחן
בבלאי ימים האריכו שנים לא האריכו אלא מעתה 6 למען ירבו ימיכם וימי בניכם
אמר רבי אלעזר אלו שנותיו של אדם
האי גוונא חייב. ופריקי'
אלא מהאי דוקא דאמרינן
ימים ולא שנים ברכה שאני וא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן אחד מן האחין שמת
מתניתין בקורע על מת
הכא, שנית מתו אלא [חמתו]
י)
שמתהפכות עליו מרעה לטובה:
דעלמא, דכיון דלא מיחייב
אחמתו קשיא, אחמתו נמי
ידאגו
ידאגו
בקריעה, מקלקל הוא ופטור,
לא קשיא, הא ר' יהודה הא
ר' שמעון כדמפרש. ומקשינן
וברייתא בקורע על מתו שלו
אימור דשמעת ליה לר' יהודה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה במתקן, דאע"ג דלא קא מיכוין כיון דמ(י)מילא הויא מלאכה
שחייב לקרוע עליו. איני והא בין בזו ובין בזו על מתו קתני. ופרקינן מתו דמתניתין קרובו שאינו חייב לקרוע עליו, מתו דברייתא
דניחא ליה חייב, במקלקל מי שמעת ליה. ופרקינן הקורע בגדיו בחמתו נמי מתקן הוא, דכד קניטה דעתיה בכעסיה, מתרווח
במי שחייב לקרוע עליו. ואם (הוא) [נ"א: יהא] זה המת שקרע עליו בשבת, חכם או [אדם] כשר, או היה עומד עליו בשעת יציאת
בקריעת בגדיו ונמצא עושה נחת רוח ליצרו. ואקשינן וכי האי גוונא מי מיחייב, והתניא הקורע בגדיו בחמתו וכן המשבר כליו וכן
נשמה, הקורע בכל אלה אינו חשוב כמקלקל אלא חייב. ואינו פטור אלא הקורע על מי שאין עליו לא חובה ולא מצוה לקרוע.
וקשיא לן דתנן במתניתין הקורע בחמתו פטור, ובברייתא תנינן הקורע בחמתו חילל השבת, מכלל דחייב. ושנינן מתניתין ר'
המפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד ע"ז, שכך היא אומנותו של יצה"ר, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עבוד ע"ז
שמעון היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, ברייתא ר' יהודה דאמר חייב עליה. וראינו לרבותינו שפירשו הכי, היכא
כו'. ופרקינן לא עביד בכעסיה הכי, אלא מראה עצמו כועס להטיל אימה אאינשי ביתיה. ואית מן רבנן דטעו ותמהו, היכי מקשינן
שמעינן לר' שמעון דשרי מלאכה שאינה צריכה לגופה, מיהא דתנן את החי במטה פטור אף על המיטה שהמיטה טפילה לו, את
וכי האי גוונא מי מיחייב והא כעובד ע"ז חשיב, אטו עובד ע"ז והעושה דברים מכוערים מותר. ושניוה(א) [נ"א: ושנייה] לקושיא
המת במיטה חייב. וכן כזית מן המת וכזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ, ור' שמעון פוטר. ואוקימנא [אמר רבה] א"ר יוחנן פוטר
וגרסו מסבריהון וכי האי גוונא מי שרי, והתניא ר' שמעון בן אלעזר אומר וכו'. ואהדרינן להו ואיסורא מי הוי, קשיא למ"ד מתקן
היה ר"ש אפילו במוציא המת לקוברו. ואע"ג דמת לקוברו קאי, ואית למימר מלאכה שצריכה לגופה היא, כיון דלאו מידי דמיבעי
[הוא] וחייב (הוא) ולא מיתוסף בו איסורא אחרינא. אלא לישנא דיקא הכי היא, וכה"ג [מי] מיחייב דכיון דאמר רבין מתקן הוא
ליה למיכליה ולא (איתנהו) [איתהני] מיניה, מלאכה שאינה צריכה לגופה היא ושרי ר"ש בכה"ג. והיכא שמעינן לר' יהודה דאסר,
משום דעביד נחת ליצרו ומשום הכי מחייב ר' יהודה על מלאכה שאינה צריכה לגופה, [ו]אקשינן עליה האי תיקונא הוא, אדרבה
דאמרינן [לעיל מב] בדבר שאין מתכוין סבר לה כר"ש, במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כר' יהודה. וגבי [כתובות ה] מהו
האי קילקולא רבה הוא משום דמגרה יצרו בעצמו ומקלקל הוא, ולא שמעינן לר' יהודה במקלקל דחייב. [ו]נדחה ר' אבין ובטיל
לבעול בתחילה בשבת, דאמרינן במקלקל הלכה כר' יהודה או כר"ש. ותוב כופין קערה ע"ג הנר בשביל שלא תאחז בקורה כו'. א"ר
פירוקיה לגמרי. ואוקימנא לא מחייב ר' יהודה בהא אלא משום דקא עביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה וקא מיחזי דבחמתיה
יהודה מעשה בא לפני ריב"ז בערב ואמר חושש אני לו מחטאת. והא דאמרינן בכל מקום ר' יהודה היא דאמר מלאכה שאינה צריכה
עביד וקא מכוין לתקוני אינשי ביתיה, וכ[ד]רב יהודה דהוא שליף מצובייתא כו', דכל כי האי גוונא תיקונא הוא ולא קלקולא.
לגופה חייב עליה, לא אשכחן לה עיקר אלא מיהא. וממאי דקא מפלגי ת"ק ור' יהודה בהא מתניתין במלאכה שאינה צריכה לגופה,
אלא מיהו מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, וכל מאן דעביד הכי בשבת, לר' יהודה חייב לר' שמעון פטור, ומתניתין כר' שמעון.