האורג פרק שלשה עשר שבת
קו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
חוץ
מחובל ומבעיר א"ל פוק תני לברא כו'. פי' רבינו שמואל
ידאגו. ייראו מן
המיתה: דמת גדול. יש לדאוג הואיל ושלטה
כב א מיי' פי"ג מהל' אבל
א) ב"ק לד:, ב) [שם ויבמות עז:
סנהדרין סב.], ג) [לעיל יב. עג:
הל' יב סמג שם טוש"ע
מדת הדין בראש הבית: ואמרי לה דמת קטן. שבקללה מתחילין
דר' אבהו סבר כר"ש דאמר מקלקל בחבורה חייב ור' יוחנן
וש"נ], ד) [יבמות ו: ע"ש],
י"ד סי' שצד סעיף ה:
מן הקטן ז): חוץ מחובל. באדם דמקלקל הוא וחייב דתנן (ב"ק פז.)
סבר לה כר' יהודה דאמר מקלקל בחבורה ובהבערה פטור וצריך
כג ב ג מיי' פ"א מהל' שבת
ה) [גיר' הערוך כפוף ע"ש בערך
כף ובערך סט ועי' ברמב"ם
הל' יז ופ"ח הלכה ז ופ"י
מפני שנדון בנפשו: ומבעיר.
לכלבו ולאפרו לא חשיב מקלקל וחייב אפי' לר' יהודה וכן משמע
החובל בחברו בשבת פטור (א) מלשלם
ובמגיד ועתוס' מנחות לה: ד"ה
הלכה י ופי"ב הלכה א סמג
בסמוך מתוך פי' רש"י וקשה דא"כ
את הגדיש מקלקל הוא וחייב כדתנן
וכמה וכו'], ו) [ביצה כד.],
לאוין סה:
כד ד מיי' פ"ט מהל' שבת
ז) [ברכות סא.], ח) [לעיל צג:],
אמאי א"ל פוק תני לברא דאטו משום
(שם דף לד:) והוא שהדליק את הגדיש
ידאגו כל האחין כולן אחד מבני חבורה
א
ט) [ויקרא יב], י) [צ"ל יבמות ו:
הלכה ז:
דס"ל כר' יהודה מאן דתנא כר"ש
פטור מן תשלומין מפני שנדון בנפשו:
שמת תדאג כל החבורה כולה אמרי לה דמת
כה ה מיי' פ"י מהל' שבת
סנהדרין לה:], כ) סנהדרין נב.,
אינה משנה. דאם מקלקל הוא פטור:
ל) [לעיל עג:], מ) [וע"ע תוס'
משתקינן ליה דכה"ג פריך בפ"ק דחולין
הלכה יט סמג לאוין סה
גדול ואמרי לה דמת קטן: וכל המקלקלין
❖
סנהדרין פד: ד"ה מאן שמעת],
טוש"ע א"ח סי' שיו סעיף א:
בצריך. לדם היוצא מן החבלה לכלבו
(טו.) ע"כ נראה דר' אבהו ור' יוחנן
נ) [עי' תוס' לעיל ע ע"ב ד"ה
פטורין: א) תני ר' אבהו קמיה דר' יוחנן ב כל
❖
ואם מקלקל הוא אצל נחבל מתקן הוא
אליבא דר"ש פליגי דר' אבהו סבר
לא משמע],
המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר א"ל
מוסף רש"י
אצל הכלב: והא תנן כל המקלקלין
דחובל ומבעיר אע"פ שאינו צריך לכלבו
$ ב) פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה
פטורין. ואפי' חובל ומבעיר. וקשיין
ולאפרו חייב לר' שמעון דגמר ממילה
פוק תנא לברא. דטעות הוא
הגהות הב"ח
ואם ת"ל משנה חובל בצריך לכלבו מבעיר
(סנהדרין סב.). אינה משנה. לא
אהדדי ולרבי אבהו פריך: מתני' ר'
והבערת בת כהן ור' יוחנן סבר דר"ש
ג
(א) רש"י ד"ה חוץ מחובל וכו'
נשנית מעולם בבית המדרש
יהודה. דאית ליה מקלקל בחבורה
בצריך לאפרו והאנן תנן כל המקלקלין
נמי לא מחייב אא"כ איכא קצת תיקון
פטור מכולן מפני [וכן גי'
(ביצה יב:) דאינהו נמי פטירי
רש"ל]: (ב) ד"ה וברייתא וכו'
(ב"ק לד:). ואם תמצא לומר
כגון דצריך לכלבו ולאפרו דמילה
פטור ולא איתפרש היכא. ול"נ
פטורין מתניתין ג) רבי יהודה ברייתא רבי
❖
מבעיר עצים באור לקדרתו:
משנה. אם יאמרו תנאים
והבערה איכא קצת תיקון שהוא צורך
מתני' ר' יהודה היא דאמר מלאכה
שמעון מ"ט דר' שמעון מדאיצטריך קרא
שנשנית (ביצה יב:). בצריך
מצוה אבל לר' יהודה אפי' צריך לאפרו
שאינה צריכה לגופה חייב עליה הלכך
לכלבו. דהוי מקלקל על מנת
למישרא מילה הא חובל בעלמא חייב
לתקן, והא דתניא (לקמן קז:)
גליון הש"ס
ולכלבו פטור דאין זה תיקון חשוב
חיובא דחובל בצריך לכלבו ומבעיר
נצרר הדם אע"פ שלא יצא, משום
ומדאסר רחמנא הבערה גבי בת כהן שמע
דאין דרך לחבול בחבירו כדי ליתן
בצריך לאפרו משכחת לה דאע"פ
גמ' פוק תני לברא. עירובין ט
צובע הוא דמחייב (ב"ק לד:). מה
מינה מבעיר בעלמא חייב ורבי יהודה
לי לבשל פתילה. של אבר
ע"א ביצה יב ע"ב יומא מג ע"ב
לכלבו או לשרוף גדיש בשביל האפר
דמקלקל הוא אצל מלאכה עצמה מתקן
❖
מתיך וזורקה לתוך פיו ויורדת
יבמות עז ע"ב סנהד' סב ע"א:
התם מתקן הוא כדרב אשי דאמר רב
הוא אצל אחרים ולר' יהודה כי האי
אע"ג דכל שוחט מקלקל הוא כדאמרי'
א
לתוך מעיו, והאי בשול גמור הוא
ואב מלאכה הוא, דממשכן ילפינן
אשי מה לי לתקן מילה מה לי לתקן
גוונא מלאכה היא משום תקון אחרים
בפ"ק דחולין (דף ח.) סכין של ע"ז
ב
ובישול סמנין היה במלאכת
לעזי רש"י
אבל מקלקל ואינו מתקן פטור. ואע"ג
מותר לשחוט בה מודה ר' יהודה
כלי מה לי לבשל פתילה מה לי לבשל
ג
המשכן לצבע תכלת ותולעת שני
ד)
(יבמות ו:). הצד צפור. מן
מישטיי"ר. מזנון לשמירת
דרישא דמתני' אוקימנא כר"ש
לענין שבת דחייב דדוקא לענין ע"ז
ד
סמנין: שיעור המלבן כו': רב יוסף מחוי
❖
החוץ עד שהכניסו למגדל עץ
אוכלים וכלים.
דקתני קורע על מתו פטור סיפא
החשוב מקלקל דכתיב ולא ידבק בידך
ה) כפול רב
חייא בר אמי ד מחוי פשוט:
שקורין משטיי"ר, או הצד צבי
ר"י: וברייתא ר"ש היא. דאמר מלאכה
מאומה מן החרם ולא חשיב ליה
מן החוץ עד שהכניסו לבית.
מתני' ר' יהודה אומר הצד צפור למגדל
ח)
ו)
חייב. דכיון דהכניס צפור
רבינו חננאל שאינה צריכה לגופה פטור עליה הלכך
נהנה כיון דקלקולו יתר על תקונוו
למגדל ונעל לפניו, הרי הוא אחוז
וצבי לבית
חייב ה וחכ"א צפור למגדל
אין לך חובל ומבעיר שאין מקלקל
ור"ת מפרש דהא דחשיב לר' יהודה
ועומד ונגמרה צידתו, וכן צבי
מתני' כל המקלקלין פטורין.
וצבי
לבית ונעל בפניו, אבל צפור
תנן סתמא, וברייתא כר'
ואפי' מבעיר עצים (ב) לקדרתו מקלקל
מקלקל בצריך לכלבו ואפרו לפי שאין
שהכניס לבית ונעל בפניו פטור,
אבהו דמחייב חובל ומבעיר.
הוא אצל עצים ומה שהוא מתקן אצל
אחרים לר"ש לא חשיב דהא
התיקון בא באותה שעה אלא לאחר מכאן דלאחר שנעשית חבורה
שיוצא לו דרך חלונות ואין כאן
ואע"ג דאמר ר' יוחנן אינה
צידה, או צבי שהכניסו מן החוץ
משנה אלא החובל בצריך
מלאכה שאינה צריכה לגופה היא אלא משום דמקלקל בחבלה ובהבערה
בא הדם ולאחר שכלתה ההבערה בא האפר אבל בשוחט בשעת
ז
לביבר ונעל לפניו אין זו צידה
לכלבו והמבעיר בצריך לאפרו
חייב כדיליף לקמיה: מדאיצטריך קרא. וביום השמיני ט) ביום יתירא
הקלקול בא לו התיקון שמוציאה מידי אבר מן החי וקורע למירמא
(ביצה כד.). וחכ"א צפור
דלאו מקלקלין נינהו, מיהו
למגדל. היא צידתו כאשר
איצטרכינן לברר היכא אמירא
אימתא אאינשי דביתיה חשוב ליה לר"י נמי תיקון לפי שבשעת
ואפי' בשבת [לקמן קלב.] ומילה חובל הוא מכלל דשאר מקלקלין בחבורה חייב:
אמרת, אבל צבי אין צריך עד
החובל והמבעיר שלא לצורך
ומדאסר רחמנא הבערה דבת כהן. בשבת י) (לקמן בפרק ר'
הקלקול בא לו התיקון וכן בהריגת המזיקין (לקמן קכא:) חייב
שיכניסנו לבית, דאף לגינה ולחצר
חייב. ואהדרינן מתניתין ר'
❖
אליעזר): מה לי מתקן כלי. הא נמי מתקן גברא הוא ויש מלאכה
לר' יהודה דבא התיקון בשעת הקלקול ולר"ש פטור משום דהויא
ולביבר הוי צידה (שם).
יהודה דאמר מקלקל בחבורה
פטור וברייתא ר' שמעון דאמר
בתיקון זה: בישול פתילה. שהוא מדליק פתילה של אבר ונותנה
מלאכה שאינה צריכה לגופה וקורע ע"מ לתפור ומוחק ע"מ לכתוב
מקלקל בחבורה חייב. ואל
לתוך פיה ודרך בישול הוא זה וחייב על הבישול שאינו מקלקל האבר
דמיחייב לכ"ע אע"ג שבשעת הקלקול אינו בא התיקון היינו משום
כ)
תתמה דרישא דמתניתין כרבי
מוסף תוספות
שמעון במלאכה שאינה צריכה
בבישולו אלא מתקן וצורף: סמנין. של מלאכת המשכן: רב יוסף
שהקלקול גורם תיקון יותר טוב לבסוףח ותיקון גמור הוא שהרי אינו
א. וא"כ היכי מחייב וכו'
לגופה, וסיפא כר' יהודה
מחוי. האי הסיט כפול דמתני' כפול ממש בריוח קצר שבין אצבע
יכול לעשות התיקון אלא ע"י הקלקול:
הואיל ופטר ר' יהודה
במקלקל בחבורה, דבהא סבר
בחובל וצריך לכלבו כו'. וא"ת ור' אבהו דמחייב אפי' באין
מקלקל בחבורה אע"ג דהוי
לה כמר ובהא סבר לה כמר.
לאמה משער שני פעמים: מחוי פשוט. בריוח שבין גודל לאצבע פעם
תיקון במקצת. תוס' הרא"ש.
ומילתא דמקלקל בחבורה
אחד הוא כפול דמתניתא שיש בו כפלים כאותו שבין אמה לאצבע:
צריך לכלבו כיון דאין צריך כלל הויא מלאכה שאינה
דקאמרי פלוגתא דר' יהודה
ב. שכל מה שאין דרכן של
מתני' הצד צפור. עד שהכניסו למגדל משטיי"ר בלע"ז חייב דזו
ור' שמעון היא, לא ברירה לן
בני אדם לקלקל בשביל
צריכה לגופה דאע"ג דמחייב ר"ש מקלקל בחבורה מ"מ בעי צריכה
עיקר פלוגתיהו דא היכי ניהי,
אותו התיקון, אין זה מתקן
היא צידתו אבל אם הכניסו לבית אינו ניצוד בכך שיוצא לו דרך חלונות:
לגופה כדאמרי' בריש הנחנקין (סנהדרין פד:) מאן שמעת ליה דאמר
ומתניתא דמפרשא במקלקל
אצל שבת, והטעם, משום
מקלקל בחבורה חייב ר"ש האמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור
בחבורה ר' יהודה פטור ור'
דמלאכת מחשבת בעינן.
וצבי
שמעון מחייב לא שמיע
רמב"ן. ג. מקלקל הוא. תוס'
עליה וכן משמע בפרק כלל גדול (לעיל דף עה.) גבי חלזון ובפרק כל כתבי (לקמן דף קכא:) ובס"פ ספק אכל (כריתות דף כ:) וי"ל דאפי' במקלקל
לן, אלא מגמרא בלחוד
הרא"ש. ד. כדמשמע לעיל
גמור משכחת לה דהויא צריכה לגופה כגון חובל ומבעיר באיסורי הנאה שסבר שיכול ליתן לכלבו ולבשל בו קדרה ור' אבהו אע"ג דלא
הוא דשמעינן ליה. ובעושה
דקתני מתני' 'ר' יהודה
מוסיף אף השובט', מכלל
חבורה ומתקן כ"ע לא פליגי
חשיב צורך מצוה תיקון מ"מ צריכה לגופה חשיב וא"ת צריך לכלבו ולאפרו היכי חשיב צריכה לגופה מ"ש מחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרהל)
דבכל אבות דקתני מתני'
דמחייב, כי פליגי בעושה
וי"ל דלא דמי דהכא הוא צריך לנטילת נשמה כדי לתת לכלבו דהיינו הדם כי הדם הוא הנפש ומבעיר נמי צריך להבערה כדי לעשות
מודה. תוס' הרא"ש. ה. שהוא
חבורה ומקלקל, דר' יהודה
מגרע הבהמה מולדות
פטר וסתם מתניתין כוותיה,
אפר כמו מבעיר כדי לבשל קדרה אבל חופרט הגומא נעשית מאליה ואינו נהנה ממנה כלום מ):
ומגיזה וממלאכה. תוס'
ור' שמעון אסר. וגרסינן באלו
מדאצטריך קרא למישרי מילה כו'. וא"ת למה לי למילף ממילה נילף כולה מילתא מהבערת בת כהן דלא דחי שבת דבהבערה איכא
י
הרא"ש. ו. אבל גבי שבת
דברים בפסח א"ל רב הונא
מלאכת מחשבת אסרה תורה
בר חיננא לבריה כי אזלת
נטילת נשמה וחובל נמי לא מחייב אלא משום נטילת נשמה וי"ל דלענין מקלקל בחבורה ליכא למילף מהבערה דהתם
ודרך העולם לשחוט
לקמיה דר' זריקא בעי מיניה
התיקון בא בשעת הקלקול אבל לענין מקלקל בהבערה יליף שפיר דאחר הבערה בא התיקון כדפי' אי נמי אי לאו דילפינן ממילה דמקלקל
ולאכול. תוס' הרא"ש.
למאן דסבר מקלקל בחבורה
ז. לארץ, וראוי לכלבים. תוס'
בחבורה חייב ה"א דרציחה דוחה את השבת דלאו מלאכה היא והבערה לחודה היא דאימעטה משום דמקלקל בהבערה חייב:
פטור, שחטו שלא לשמו ושלא
דאמר רב אשי מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי. לאו משום דסבר כר' יהודה אלא מפרש הוא אליבא דר' יהודה: מה לי
הרא"ש. ח. מבתחילה. תוס'
לאוכליו כו', וכולא שמעתא
הרא"ש. ט. דלוקח העפרו.
דקא מפרש ליה (בחדא חדא)
לבשל פתילה מה לי לבשל סמנין. אין לפרש כמו שבישול סממנין מתקנן להיות יותר חשובים כך פתילה חשובה יותר ע"י
תוס' הרא"ש. י. למיסר חובל
מאי תיקן. ולא מפרש מ"ד
בעלמא. תוס' הרא"ש.
המקלקל בחבורה פטור מאן
בישול דאי היינו טעמא דר' יהודה שאר מיתות ב"ד דלא דחו שבת מנלן כיון דלא שייך בהו תיקון דהבערה לא אסרה תורה אלא
יא. בשביל צורך המצוה.
הוא אלא מתניתין בהדיא
משום תיקון פתילה ועוד שריפת בת כהן גופה מנלן דלא דחינן היכא דתיקן הפתילה מאתמול ואומר ר"י דה"פ מה לי בישול פתילה
תוס' הרא"ש. יב. דפטור. תוס'
היא כל המקלקלין פטורין בין
הרא"ש. יג. הואיל והחפירה
חובל דמקלקל בחבורה בין
לצורך שריפת בת כהן מה לי בישול סממנין לצורך צביעת בגד דכי היכי דבישול סממנין לצורך צביעה חשוב תיקון ה"נ בישול פתילה לצורך
נעשית בשביל דבר שאינו
דחד מינהו [משמע ד]ר"ש ור'
❖
שריפה ומהכא נפקא לן שפיר דכל שאר מיתות ב"ד חשוב תיקון משום מצוה דאי לאו שריפה עצמה חשיבא תיקון משום בישול פתילה
יא
לצורך. תוס' הרא"ש.
יהודה מגמרא היא דשמעינן
פלוגתייהו. וגרסינן בבתולה
לא הוה אסורה אע"פ שמתקנת בכך דכיון שאינה אלא משום שריפה לא הוה חשיב תיקון ולא מיחייב וכן מוציא מרא לחפור לקבור בו מת
יב
נשאת אם תימצא לומר דם
לר"ש כמו מוציא כיס לקבל בו זיבה בפ"ק (דף יא.) וא"ת בשלמא לר' יהודה שפיר שמעינן דהבערה ללאו יצאת או לחלק מדלא כתב לא תעשה
יג
חבורי מחבר שהבועל בתחילה
רב נסים גאון
הוא עושה חבורה, הא אמרינן
מלאכה בכל מושבותיכם וכתב הבערה ש"מ ללאו יצאת או לחלק כדפרישית בפרק כלל גדול (לעיל דף ע.) [ד"ה הבערה] אלא לר"ש דאיצטריך
מדאצטריך קרא למישרא
אם תימצא לומר הלכה כר'
למיכתב הבערה לחייב מקלקל בהבערה מנא ליה דיצאת ללאו או לחלק וליכא למימר דנפקא ליה לחלק מאחת מהנה כדמפיק ליה ר' יוסי
מילה. עיקר דילה בתורת
יהודה דאמר שאין מתכוין
דהא בפרק הבונה (לקמן דף קג:) פליג ר"ש בהדיא אר' יוסי ודריש ליה לדרשה אחריתי וי"ל דנפקא ליה לחלק מהיכא דנפקא ליה
כהנים וביום השמיני ימול
אסור מי הויא האי בועל
ימול ואפילו בשבת, ומה אני
בשבת מקלקל בהאי חבורה
לשמואל בפרק כלל גדול (לעיל דף ע.) והשתא אתי שפיר הא דהוה קשה נ) שמואל דאמר כמאן לא כר' נתן ולא כר' יוסי דהשתא כר"ש
מקיים מחלליה מות יומת
אי לא, ואם תימצא לומר
ס"ל ובפ"ק דיבמות (דף ו:) קאמר דאיצטריך קרא למיסר הבערת בת כהן משום דהוה סלקא דעתך למישרי מקל וחומר מעבודה דדחיא
בשאר מלאכות חוץ ממילה.
מקלקל הוא במקלקל הלכה
או מקיים אני מחלליה אף
כר' יהודה או כר' שמעון.
שבת היינו כר' יהודה דחשיב ליה תיקון אבל לר' שמעון איצטריך קרא בהבערה לחייב כל מקלקל בהבערה הך פלוגתא דמקלקל
במילה ומה אני מקיים ימול
והכין פירושא הלכה כר'
בחבורה מפרש רש"י דנפקא לן מפלוגתא שאינה צריכה לגופה משמע דלא בעי לר' שמעון צריך לכלבו ולאפרו ולפי זה
חוץ מן השבת, ת"ל וביום
יהודה דאמר מקלקל בחבורה
ואפילו בשבת. ובפרק ר'
פטור או הלכה כר' שמעון
צריך לומר דר' אבהו כר"ש ור' יוחנן כר' יהודה ואין נראה כדפי' לעיל וצ"ל דהך פלוגתא דמקלקל בחבורה קבלה היתה בידם:
אליעזר [דף קלב]
אמרו עוד עד
דאמר חייב, דאי אמרת הלכה
ואין כאן לא פליגי אלא במכשירי
כר' שמעון דאמר מקלקל
מילה אבל מילה גופה דברי הכל דחיא. מנא לן. ונאמרו בדבר זה כמה טעמים, והעיקר הוא מה שאמר ר' יוחנן כי דבריו שוין עם
בחבורה חייב או הלכה כר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור, אילו היה כך אסור לבעול בתחילה בשבת. וחזינן דמפרש
הברייתא ועליהן אנו סומכין. והואיל והוצרך הכתוב לומר וביום להתיר המילה בשבת שהיא מצוה, הודיע אותנו שחבורה בעלמא
(בספינה) לעולם רב כר' יהודה סבירא ליה דאמר דבר שאין מתכוין אסור, אלא מיהו מקלקל בחבורה הוא ושרי לר' יהודה.
חוץ מן המילה אסור לעשותה וחייב עליה בשבת. ומדאסר רחמנא הבערה גבי בת כהן מכלל דמבעיר בעלמא חייב. כבר ידעת
ואמרינן מ"ט דר' שמעון דאמר חובל ומבעיר אע"פ שמקלקלין חייבין, מדאצטריך קרא למישרא מילה בשבת וגמרינן דמקלקל
כי ד' מיתות נמסרו לבית דין סקילה שריפה הרג וחנק, כי בת כהן שזינתה מיתתה בשריפה וה[י]א אחת מן הנשרפין כדכתיב [ויקרא
בחבורה בעלמא בשבת חייב. ואקשינן מילה מתקן הוא כדרב אשי דאמר מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי מה לי לבשל פתילה
מה לי לבשל סממנין, ולא גמרינן מינה למקלקלין, ומקלקל לא אשכחנן דאיתמר. שיעור המלבן צמר כמלא רחב הסיט כפול, וכן
כא] ובת איש כהן כי תחל לזנות וגו' באש תשרף. ובמסכת סנהדרין בפרק ד' מיתות [דף נב] זכרו היאך מצות שריפה ואמרו, מצות
המנפס צמר וכן הצובע וכן הטווה. רב יוסף מחוי כפוף מעיקר הגודל עד ראש אצבע כשהן דבוקות זו בזו. רב חייא בר אמי מחוי
שריפה הנשרפין היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו ונותנין סודרין קשין לתוך רכה וכורך על צוארו, זו מושך אצלו וזה מושך
פשוט מראש גודל עד ראש אצבע כשהן פשוטות דאעפ"כ [נ"א: ואעפ"כ] אינן הוות זרת. ר' יהודה אומר הצד צפור למגדל כו'.
אצלו עד שפותח את פיו ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו. ופירשו בתלמוד מאי פתילה, אמר רב מתנה פתילה של אבר. ועל
פי' מגדל זה של עץ הוא שחשוב ככלוב גדול, אם פתח שער המגדל ועשה תחבולות עד שנכנס הצפור לתוכו וסגר עליו חייב, כי
פי זה נאמרה כאן מה לי לבשל פתילה מה לי לבשל סממנין, כלומר פתילה של אבר שתישרף בה בת כהן שזינתה. והזהיר הקב"ה
(כ)[ב]סגרו המגדל (וגמרה) [נגמרה] הצידה. וגם אם הולך אחר צבי והחזירו מיכן ומיכן עד שנכנס לבית חייב, כי כיון שנכנס לבית
את ב"ד שלא ישרפו המתחייב שריפה ביום שבת כמה שנאמר [שמות לה] לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, על פי מה
שנתפרש פסוק זה כי בבית דין הוא מדבר. כמו שנא' בראש מסכת יבמות [דף ו] מושבות מה תלמוד [לומר], מכדי שבת חובת הגוף
והוא סגר עליו הרי צידו [ו]חייב. אבל אם טרד הצבי עד שנכנס לגינה או לחצר או לביבר בשבת הרי זו אינה צידה ופטור. וחכ"א
היא וחובת הגוף נוהגת בארץ ובחוצה לארץ, מושבות דכתב רחמנא למה לי. משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד לפי שנאמר [דברים
כא] וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת. שומע אני בין בחול בין בשבת ומה אני מקיים [שמות לא] מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממיתת בית דין, ת"ל לא תבערו אש בכל מושבותיכם מה מושבות האמורות להלן בבית דין אף כאן בב"ד, ואמר רחמנא
לא תבערו אש. ועיקר זה הברייתא בסוף מכילתא דר' ישמעאל. ואמרו עוד בתלמוד ותיהוי נמי ר' יוסי, אימור דאמר ר' יוסי הבערה ללאו יצאת הבערה דעלמא, הבערה דבית דין בישול פתילה היא, ואמר רב אשי מה לי בישול פתילה מה לי בישול סממנין. מיכן למדנו
דאסר רחמנא הבערה דבת כהן בשבת, ונתחייבנו מיכן שהמבעיר בעלמא חייב.