קז:
שמונה
שרצים
פרק
ארבעה עשר שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אמר אביי אין עור חלוק מבשר כו'. מסקנא דפירכא היא מאביי
למה שמנו חכמים. בשחיטת חולין אלו שעורותיהן כבשרן והא ודאי
ד א מיי' פ"ח מהל' שבת
א) חולין מו:, ב) שם קכב.,
א
ג) לעיל יב., ד) ע"ז ג:,
הלכה ט סמג לאוין סה
משבשתא היא אדרבה למה שמנו חכמים אין להם עור דהא עורותיהן
דודאי אליבא דאביי פליגי לענין שבת אבל למאי דמפרש
ה) לעיל קו: וש"נ, ו) [לעיל
טוש"ע א"ח סי' שטז סעיף
כבשרן קאמרי: ואמר אביי הכי קאמר אין עור חלוק מבשר. אלא
רבא ורב אדא לא פליגי מידי לענין שבת ותימה הוא כיון דלא קיימא
קה: וש"נ], ז) לעיל ע"א
ח:
שינויא דאביי היכי פריך מינה: הצד את הפרעוש כו' ר"י פוטר.
ה ב מיי' פי"א שם הל' ב
כתובות ו: [עדיות פ"ב מ"ה],
לאותן ד' שלא מנו חכמים
חולד ועכבר וצב ותנשמת אבל האנקה
ח) [עדיות שם] לעיל ע"א,
סמג שם טור א"ח סימן
משמע דפטור אבל אסור ואומר ר"י
הכח והלטאה והחומט אין עורן חלוק
ט) תענית כד:, י) [לפרש"י
שטז:
ו ג ד מיי' פ"י שם הלכה
בשם הרב פורת דאפ"ה אם נושך
מבשרן ולא הוי חבורה ומ"מ קשיא
ותוס' בניצוד ועומד וכו'
למה שמנו חכמים אדרבה למה שמנו חכמים
ב
דחיקא מלת הים והרמב"ם
כד ופי"א שם הל' ב סמג
לרב: א"ל רבא והא למה שמנו קאמר.
האדם מותר ליקחנו ולהשליכו מעליו
אין להם עור ואמר אביי הכי קאמר אין עור
ריש פי"א מהל' שבת גרס
שם טוש"ע א"ח סי' שטז
ולא טעי תנא בין מנו ללא מנו: אין
דמשום צער שרי אבל אם הוא באותו
הספל], כ) [עי' תוס' ע"ז כו.
סעיף ט:
חלוק מבשר אלא למה שלא מנו חכמים אמר
ז ה (מיי' פ"י שם הל' כא)
ד"ה סבר], ל) [נמשך עם
עור מטמא כבשר כו'. והכי קאמרי
ענין על האדם שאינו ירא שינשכנו
❖
ליה רבא הא למה שמנו חכמים קאמר אלא
סמג שם טוש"ע שם סעיף
האצבע כצ"ל],
כגון על סרבלו מבחוץ אסור ליטלו
ליה דקאמרת לענין שבת יש להן עור
ג
ח:
אמר רבא הכי קאמר אין עור מטמא כבשר
ח ו ז ח מיי' פי"א שם
אבל יכול להפילו מעליו:
אבל לענין טומאה עורותיהן כבשרן
הלכה א:
תורה אור השלם
יש
אלא למה שמנו חכמים מכלל דרבי יוחנן בן
דאיתרבו מהטמאים אין עור מטמא
ספרים דגרסי מ"ט מחייב רבי
ט ט י מיי' פ"ח מהל' שבת
נורי הנך נמי דלא מנו חכמים מטמאין והא
1 הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר
הלכה ג טוש"ע א"ח סי'
כבשר אלא לאותן ארבעה שמנו:
אליעזר לאו משום דפרה ורבה
❖
שלו סעיף ה:
חֲבַרְבֻּרֹתָיו גַּם אַתֶּם תּוּכְלוּ
מכלל דרבי יוחנן כו'. בתמיה. והא
קתני ר' יוחנן בן נורי אומר ח' שרצים יש להן
ושיבוש הוא דהא אפילו בכינה מחייב
לְהֵיטִיב לִמֻּדֵי הָרֵעַ:
❖
רבי אליעזר ופרעוש נקט לרבותא
קתני התם גבי טומאה דכל ח' שרצים
ירמיהו יג כג
עורות ולא מטמאין (א) [אמר רב] אדא בר מתנה
מוסף רש"י
דרבי יהושע דאפילו פרעוש פוטר
לרבי יוחנן בן נורי יש להן עורות:
תריץ הכי וחכמים אומרים לענין טומאה אין
תריץ הכי. סמי מברייתא אלא ותני
ושינויא נמי דמשני לא משמע דגריס
הלטאה כחולדה. עורה
הגהות הב"ח
עור למה שמנו חכמים ואכתי לענין שבת
חלוק מבשרה (חולין קכב.).
ליה
ור"ת נמי מחקו מספרו:
אין עור למה שמנו חכמים. ומיהו לרב
(א) גמ' ולא מטמאין אלא
כהורג גמל. כלומר דגדול
לא פליגי והתניא הצד אחד מח' שרצים
כיון
שיבש בו כסלע. בניצוד
לא תקשי דהכי קאמרי ליה לענין שבת
(לעיל יב.). בכינה דאינה
אמר רב אדא בר מתנה:
האמורים בתורה החובל בהן חייב בשרצים
(ב) רש"י ד"ה להוציא ממנה
פרה ורבה. אלא מבשר אדם
א
ועומד במים מיירי מדלא
מודינא לך דהחובל בהן חייב אבל לענין
ד
ה
וכו' צריך לו להיות: (ג) ד"ה
. יושב
היא שורצת (לעיל יב.)
שיש להן עורות ואיזו היא חבורה שאינה
מחייב
ליה עד שיבש כסלע:
טומאה פליגא דאין עור לאותן ד' שמנו:
הקב"ה וזן. קוצב להם
מחייב וכו' כדאמרי' בעלמא
מהיכן תזדמן להם פרנסתם,
עירובין כח ע"ב. נ"ב ע"ש
חוזרת נצרר הדם אע"פ שלא יצא רבי יוחנן
בשרצים שיש להן עורות. לאותן ד' שלא
ואי
א)
מקרני ראמים, חיה גדולה,
דהמסקנא היא דמארעא קא
מנו: נצרר הדם. נאסף ונקשר במקום
בן נורי אומר ח' שרצים יש להן עורות אמר רב אשי מאן ת"ק רבי יהודה
(ע"ז ג.). דמיקרי ביצי
רבי והערוך גם הוא פי' הכא
כנים. ודקין הן והוא אינב"א
על פי המסקנא דהתם עיין
אחד שוב אינו חוזר ונבלע: מאן ת"ק.
דאזיל בתר גישתא דתנן ר' יהודה אומר הלטאה כחולדה אבל רבנן דפליגי
❖
ב)
בלשון ארמית ובלע"ז
ערך כשות:
דהך מתניתא דאמר בשרצים שיש להן
לינטרי"ס (שם). מלאכה
עליה דרבי יוחנן לענין טומאה לענין שבת מודו ליה אי הכי האי דברי רבי
עורות דמשמע דיש מהן דפטור:
שאין צריכה לגופה. כל
יוחנן בן נורי דברי רבי יוחנן ומחלוקתו מיבעי ליה תני דברי רבי יוחנן בן נורי
מלאכה שאינה צריכה אלא
גליון הש"ס
רבי יהודה היא. דלענין טומאה לא
לסלקה מעליו הוי מלאכה
ומחלוקתו בעא מיניה לוי מרבי מנין לחבורה שאינה חוזרת דכתיב 1 היהפוך
יליף מאלה הטמאים אלא ההוא דאית
גמ' והרי פרעוש. עי' בר"ן
שאינה צריכה לגופה, דברצונו
כושי עורו ונמר חברבורותיו מאי חברבורותיו אילימא דקאי ריקמי ריקמי האי ונמר
פ"ק דמסכתין ה ע"ב:
לא באה לו ולא היה צריך לה
ליה גישתא שעורו עב ויש לו עור
שם אמר שמואל הושיט ידו
הלכך לאו מלאכת מחשבת היא
חברבורותיו נמר גווניו מבעי ליה אלא ככושי מה עורו דכושי אינה חוזרת אף
ממש אינו כבשר ושאינו עב הוי כבשר
לר"ש (לעיל צג:). המפיס
למעי בהמה. עי' בכורות כה
מורסא. ראה לעיל קז.
ע"א תוס' ד"ה דהוי ליה:
חבורה אינה חוזרת: ושאר שקצים כו': הא הורגן חייב מאן תנא א"ר ירמיה
והלטאה משום דעורה עב משוי ליה
רש"י ד"ה הטפויין כו' ולא
שיבש בו כסלע. אע"פ
כחולדה בהעור והרוטב הלכך לענין
ר"א היא דתניא ר"א אומר ההורג כינה בשבת כהורג גמל בשבת מתקיף
שהוא מפרכס לאחר כן ובעוד
ידענא. עי' ברכות כה ע"ב
ג)
❖
שהוא מפרכס השליכו במים,
ד"ה מאן שמעת ליה וש"נ:
שבת נמי לאו עור הוא בשלש מהן
לה רב יוסף עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר אלא בכינה דאינה פרה
חייב. משום נטילת נשמה,
אנקה וכח וחומט אבל לרבנן דהעור
שהיא אב מלאכה, דתנן (לעיל
ורבה ב אבל שאר שקצים ורמשים דפרין ורבין לא פליגי ושניהם לא למדוה
והרוטב שמנו הלטאה בהך שעורותיהן
עג.) השוחטו (תענית כד.).
לעזי רש"י
אלא מאילים רבי אליעזר סבר כאילים מה אילים שיש בהן נטילת נשמה אף
ובין סנפיריו. דודאי לא חי,
כבשרן אלמא דטעמייהו לאו משום
וכשאין מחוסר צידה עסקינן,
הומלו"ן. k¿ Meת (צמח,
כל שיש בו נטילת נשמה ורבנן סברי כאילים מה אילים דפרין ורבין אף כל
❖
עור ולאו עור אלא משום דרשה
כגון שצדו בתוך הסל והניחו
שממנו מכינים את הבירה).
במים לחיות כדרך שעושין
דפרה ורבה א"ל אביי וכינה אין פרה ורבה ד) והאמר מר יושב הקב"ה וזן מקרני
דקרא לענין טומאה הוא דפליגי
❖
.
הדייגין (שם)
ראמים ועד ביצי כינים מינא הוא דמיקרי ביצי כינים והתניא טפויי וביצי
משום קרא אבל לענין שבת מודו
רבינו חננאל
דודאי עור הן: דברי ר' יוחנן בן נורי.
כינים מינא הוא דמיקרי ביצי כינים $ והרי פרעוש דפרה ורבה ותניא הצד
למה שמנו חכמים,
מוסף תוספות
דקתני בההיא ברייתא דלעיל לענין
פרעוש בשבת רבי אליעזר מחייב ורבי יהושע פוטר אמר רב אשי צידה
ואתמהינן אדרבה למה
ג
א. דפריך 'לענין שבת לא
שמנו חכמים אין להן
שבת כיון דלא איפלגו רבנן עליה אלא
אהריגה קרמית עד כאן לא פליגי רבי אליעזר ור' יהושע אלא דמר סבר דבר
ה)
פליגי'. תוס' הרא"ש.
עור כי עורותיהן כבשרן
לענין טומאה דברי ר' יוחנן בן נורי
ב. מתירא שמא ישכנו,
הוא. ופריק ר' אלעא
שאין במינו ניצוד חייב ומר סבר פטור דאבל לענין הריגה אפילו רבי יהושע
ומחלוקתו מיבעי ליה: מנין לחבורה
וכ"ש אם. פי' הר"ן.
הכי קתני וחכ"א אין
מודה: הצדן לצורך חייב וכו': מאן תנא אמר רב יהודה אמר רב ר' שמעון
[ובריטב"א כ' להדיא דכ"ה
עור מטמא כבשר אלא
ה
ו)
שאינה חוזרת. ולמילף דההיא דחוזרת
שיטת התוס', ועי' או"ח סי'
מה שמנו חכמים ואמרו
היא דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה איכא דמתני לה אהא
לאו חבורה היא כגון הנך דאין להן
שטז' ס"ט ובמג"א ס"ק יח'
אלו שעורותיהן כבשרן.
ובט"ז סק"ח]. ג. ע"ג קרקע
ודייקינן מדקתני חכמים
המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב אם להוציא ממנה לחה פטור
עור שנצרר בו הדם חבורתו חוזרת
ז)
דוקא או. רא"ש. ד. בתוך
דהני ששנויין במשנה
מאן תנא אמר רב יהודה אמר רב ר' שמעון היא דאמר מלאכה שאין צריכה
לקדמותה או מכה קטנה שלא נצרר
הים. מאירי. ה. שאין שם
ואלו שעורותיהן כבשרן
❖
איסור צידה. מאירי.
הוא דעורן טמא כבשרן
הדם: אילימא דקאי ריקמי ריקמי.
לגופה פטור עליה ואיכא דמתני לה אהא ח)הצד נחש בשבת אם מתעסק בו
והנשארין לא, מכלל דר'
ונמר ממש אמר קרא שהוא מנומר
יוחנן בן נורי דפליג עליהן
שלא ישכנו פטור אם לרפואה חייב מאן תנא אמר רב יהודה אמר רב רבי
סבר דאפילו הנשארין
בגוונים: אלא ככושי כו'. והאי נמר
רב נסים גאון
שמעון היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה אמר שמואל
ט)
מטמאו, והא ח' שרצים יש
לשון תמורה היהפוך כושי עורו ונמר
מלאכה שאינה צריכה
להן עורות קתני, דאלמא
השולה דג מן הים כיון שיבש בו כסלע חייב א"ר יוסי בר אבין ובין סנפיריו
ו
י)
לגופה, דפליגי בה ר' יהודה
חברבורותיו כלומר וימיר חבורת עורו
כולן לא מטמא עורן,
אמר רב אשי ז לא תימא יבש ממש אלא אפילו דעבד רירי אמר מר בר
ונדחת. ותריץ רב אדא הכי,
ור' שמעון כבר כתבנוה
לחזור לקדמותו שלא יתקשה העור
בפרק יציאות השבת. אמר
וחכ"א לענין טומאה אין
המדורי $ אמר שמואל הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה
במקום המכה: גמל. משום דגדול
כ) ח
רב ששת האי מאן דעקר
עור למה שמנו חכמים,
כשותא מהגה והיזמנה
כלומר אין להן עור אלא
חייב
מאי טעמא
אמר רבא בר המדורי אסברא לי לאו אמר רב ששת
הוא נקט ליה: מאילים. אילים
חייב משום עוקר דבר
כבשר הוא חשוב. ור' יוחנן
מאדמים שנשחטו למלאכת המשכן
האי מאן דתלש כשותא מהיזמי והיגי מיחייב משום עוקר דבר מגידולו
מגידוליו. משתכח בפרק
בן נורי פליג ואמר יש
ט
להן עורות. ואקשינן וכי
בכל מערבין [עירובין דף כח]
בשביל עורותיהן: והא אמר מר.
הכא
נמי מיחייב
משום עוקר דבר מגידולו אמר אביי האי מאן דתלש
י
לענין טומאה פליגי לענין
ר' זירא כי הוה חליש
בשמעתא קמייתא דמס' ע"ז: ביצי
שבת לא פליגי, והתניא
מגירסיה הוה אזיל ויתיב
פיטרא
הצד אחד משמונה שרצים
אפיתחה דבי ר' יהודה בר
כינים. קס"ד כינים קטנים כשיוצאין
והחובל בהן חייב בשרצים
אמי, אמר כי חלפי רבנן
מביציהן: הטפויין. שירוץ. הטפויין וביצי כינים מתניתא היא $ולא ידענא היכא תניא: הצד פרעוש. ממקום שאינו ניצוד ועומד כגון מעל גבי קרקע
שיש להן עורות, ואי זו
איקום מיקמייהו ואקביל
היא חבורה כל שאינה
אגרא. נפק אתא ינוקא אמר
או מבגדיו מבחוץ: להוציא ממנה לחה. מלאכה שאינה צריכה לגופה היא שהפתח היא המלאכה וזה אין צריך (ב) להיות כאן פתח מעכשיו: הצד
חוזרת, נצרר הדם אע"פ
ליה מאי אגמרך רבך
נחש. נמי הצידה היא המלאכה וזה אינו צריך לצודה אלא שלא תשכנו ואם יודע שתעמוד ולא תזיקנו לא היה צד: השולה דג. שהיה ניצוד
שלא יצא, ר' יוחנן בן
בכשות. אמר ליה כשות
ועומד מבעוד יום: כסלע. כרוחב סלע: חייב. משום נטילת נשמה דתו לא חיי: עביד רירי. שנוגעין בו וחוט הרירין נמשך מן האצבע:
נורי אומר ח' שרצים יש
בורא פרי האדמה, כשות
ל)
להן עורות. מדקתני בהא
נמי מארעא קא רביא דהא
דלדל. עקר שהפילתו על ידי דלדול זה: בר המדורי אסברא לי. טעמא דהא מילתא: כשותא. הומלו"ן וגדל מתוך ההיזמי מריח
מתניתא בשרצים שיש להן
קא חזינן דקטלינן ליה
הקרקע שההיזמי יונק ממנו: מיחייב. ואף על פי שאינו מחובר לקרקע כדאמרינן בעלמא (עירובין דף כח: ) מאוירא רבי:
(ג)
עורות, אלמא דרבנן הוא
להיזמא ומיתא כשותא
דאית להו חלוקה במקצת
(דבעי למיזרע כשותא).
פיטרא שמונה שרצים למקצתן
ובפרק ר"א אומר תולין את
המשמרת [דף קלט] אמרו מכריז רב מטא זמן כשותא דבעי למיזרע כשותא בכרמא ניזרע. מאן דתליש פיטורא. הן פטריות שהזכירו אבל ר' יוחנן בן נורי אכולה מחייב, (ומחייב) [ומתניתין] דהכא בשבת כוותיה וקשיא לרב. ופריק רב אשי אליבא דרב
במסכת ברכות [דף מ] על כמהין ופטריות אומר שהכל נהיה בדברו. והקשינו וכמהין ופטריות לאו מגידולי קרקע נינהו ורמינהי ואמר ת"ק דמפליג בין מקצת שרצים למקצתן לאו חכמים אינון אלא ר' יהודה [היא] דאזיל בתר גישתא, דתנן רבי יהודה
אומר הלטאה כחולדה, אבל רבנן דפליגי התם על ר' יוחנן בן נורי לענין טומאה פליגי, אבל לענין שבת מודו ליה. ואקשינן
כו'. ופריק אביי מרבי מארעא קא רבי מינק מאוירא קא יניק.
אי הכי הא ברייתא דתניא הצד א' מח' שרצים האמורין בתורה והחובל בהן חייב דברי ר' יוחנן בן נורי, דברי ר' יוחנן בן
נורי ומחלוקתו הוה ליה למיתנא, דמשמע אפילו רבנן דפליגי עליה לענין טומאה, הכא מודו ליה. ופרקינן תני דברי רבי יוחנן בן נורי ומחלוקתו. פירוש חבורה מלשון חברבורות, כגון יחת מחתחתים, יגל מגלגל, מכלת מכלכל, וכיוצא בהן. ודייקינן
מדקתני החובל בהן פטור מכלל שההורגן חייב. ומוקים לה ר' ירמיה כר' אליעזר דאמר ההורג כינה בשבת כהורג גמל בשבת. ודחי רב יוסף ואמר אפילו תימא רבנן מחייבי ליה, דלא פטרי רבנן אלא כגון כינה דאינה פרה ורבה, אבל שקצים ורמשים
דפרו ורבו מחייבי ההורגם. ושניהן דרשו מאילים האמורים במעשה המשכן ועורות אילים, שהורגים אותן ליטול עורותיהן, כדפרשינן דכל מלאכה ממעשה המשכן גמרי להו. והריגת מזיקין מפרשינן לה בכל כתבי הקדש. ואקשי לה אביי לרב יוסף,
שהקב"ה זן ביצי כינים, והתניא הטפויין וביצי כינים אלמא יש ביצים לכינים. והן בלשון ארמית נבי ובלשון ישמעאל ציבאן. ופרעושין ודאי יש להן ביצים ולא פטר ר' יהושע את ההורגן (ולא) [אלא] פטר את הצדן. ואמר מר [רב] יהודה (רב) גאון
זצ"ל (דהוא) [דחזא] מרבנן קשישי ראשונים דהוו מימנעי מלצוד פרעוש בשבת ואפילו [מ]על בשרם, ולא מנעון למשקל כינים כדמפרש בראש מסכתא דא. מתני' הצדן לצורך חייב ושלא לצורך פטור כו'. המפיס מורסא בשבת והצד נחש בשבת,
אע"ג דאוקמינהו רב לר"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, קיי"ל [בהא] כשמואל דאמר בהו דאינון פטור ומותר. אמר שמואל [השולה] דג מן הים. אם הוציאו מן הים ולא שהה כדי יציאת נפש עד שהחזירו לים פטור, שהרי
לא עקר דבר מגידולו וגם לא הרגו, ולא העתיקו נמי ממקום חיותו לגמרי. אבל אם הניחו ביבשה עד שיבש בו כסלע לחלוחית המים חייב. א"ר יוסי בר אבין ולא אמרו שיבש אלא בין סנפירין של דג ששם חייו, וכיון שיבש שם כאילו מת. וזו
השמועה של ר' יוסי בר' אבין מפורש בתעניות פרק סדר תעניות האילו. רב אשי אמר לא תימא יבש ממש, אלא אפילו דב ריריה. פי' זב רירו של דג, יוצא מתוך פיו, הנה נטה למות ואינו חוזר בחיותו וכמת הוא חשוב, והשולה אותו חייב. הא
דאמר שמואל הכניס ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב, אסיקנא חיוביה משום עוקר דבר מגידולו, כדרב ששת דמאן דתלש [כשותא] מהיזמי והיגי, ומפרש בפרק בכל מערבין דקטלין לה להיזמתא ויבשה כשותא. אמר אביי האי מאן דתלש