שמונה
שרצים פרק
ארבעה
עשר
שבת
קח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ואי
ס"ד עור הוא היכי מרבי ליה קרא. תימה לר"י הא אפילו נוצה
פיטרא. פטריות
בולי"ן: מאונא דחצבא. פעמים שהוא גדל בשפת
י
א) לעיל צה., ב) חולין קיט:,
א מיי' פ"א מהלכות
ג) [כלים פ"י מ"א], ד) [לעיל
תפילין הלכה י ופ"א
הדלי ממים: ושאינו נקוב פטור. משום דלא מחובר בקרקע עולם
שבכנפים מרבה קרא וי"ל דבהמה נמי אשכחן שהיה קרב שיער
א
כח: מכות יא.], ה) נדה יט.,
מהל' כלים הל' ד סמג עשין
הוא: לאו היינו רביתיה. דאין דרך זריעה שם אבל אלו שאמרנו הוא
שבזקן תיישים וצמר שבראש רחלים כדאמרינן בזבחים (דף פה:)
ו) [תוספ' פט"ז], ז) [ב"ב
כב כה טוש"ע א"ח סי' לב
פט.], ח) [מסכת סופרים
סעיף יב וטוש"ע י"ד סי'
עיקר גידולן: נקבי נקבי. מקום מושב
נוצה: לא ניכתוב. דרחמנא
ובחולין (דף צ.) דלא קפיד קרא אלא אהפשט עור וה"נ אע"פ שהנוצה
רעא סעיף א [ובהרא"ש
פ"א הל' א וב' בשינוי לשון
אמר ל)וכתבתם כתיבה תמה שלימה
קריבה אי עור הוא צריך הפשט:
קצת], ט) לעיל כח:, י) מסכת
בהל' ס"ת הלכה ב]:
ר"ח ל"ג וקדלו מיא לאקבולי
יא ב מיי' פ"א מהל' תפילין
סופרים פ"ח הלכה ב, כ) [שר
ולא מופסקת: בכנפיו. בעולת העוף
פיטרא מאונא דחצבא מיחייב משום עוקר
הטבחים ת"י רב ספקלטוריא.
הל' כ טוש"ע א"ח סי'
משתעי שישסענו בעוד כנפיו בו
אפיה אלא הכי גרס חזנהו
דבר מגידולו מתיב רב אושעיא התולש
ערוך], ל) [מנחות לד.],
לב סעי' יג:
א)
יב ג מיי' פ"ו מהל' מעשה
שמואל למיא דקדלו ועכירי אמר
ומקטים כנפיו כל כנפי הגוף בלו"ש
מ) [צ"ל ומקטיר], נ) [שמיני
מ)
מעציץ נקוב חייב ושאינו נקוב פטור התם
סוף פרק ז], ס) [חולין כה:],
קרבנות הל' כא סמג
שמואל גברא רבה קאתי וחש במיעיה
בלע"ז. נוצה הוא הדקה שהיא בבשר
❖
ע) [ויקרא טו], פ) [נדה יט.],
לאו היינו רביתיה הכא היינו רביתיה: חיה
עשין קפ:
פי' שמע שמואל שמועה שאדם גדול
כמין צמר שאין לה שרשים קשים:
יג ד מיי' פ"ו מהל' טומאת
ועוף כו': אמר רב הונא כותבין תפילין על
א
מת הלכה א:
להכשיר את העור. לימדך הכתוב
היה בא בספינה וידע שמואל שישתה
ב
יד ה מיי' פ"א מהל' תפילין
לעזי רש"י
גבי עור של עוף טהור אמר רב יוסף מאי
מן הנהר אותו אדם גדול ומתוך כך
שאינו צריך הפשט כעולת בהמה שפסל
הל' י סמג עשין כב וכה
קמ"ל דאית ליה עור תנינא החובל בהן חייב
טוש"ע א"ח סי' לב סעיף יב
בולי"ן [בוליי"ץ].
בה את העור: פירצי. היינו נקבי: מאי
יחוש במעיו לפי שהמים היו עכורים
ג
וטוש"ע י"ד סי' רעא סעיף
פטריות.
אם יבא אליהו ויאמר. היתר ואיסור
א"ל אביי טובא קמ"ל דאי ממתניתין הוה
מחמת הרוח שהיה מבלבלם ולפי
ד
א [וברא"ש בהלכות ס"ת
בלו"ש [פלומי"ש].
אין תלוי בו דלא בשמים היא: והתנן
הלכה ב]:
ששמואל היה רופא מומחה א"ל לקרנא
נוצות (הגדולות).
אמינא כיון דאית ביה ניקבי ניקבי לא קמ"ל
❖
טו ו מיי' פ"ה מהל' איסורי
שלמויר"א. מי מלח.
עצמות הדג ועורו מצילין באהל המת.
זיל תהי ליה בקנקניה פי' תראה אם
כדאמרי במערבא כל נקב שהדיו עוברת
ביאה הל' ו [טוש"ע י"ד
ב)
ב
לפי שאין מקבלין טומאה כדתניא
הוא חכם וראוי לכבדו אביאנו לביתי
סי' קפח סעי' א]:
עליו אינו נקב מיתיבי רבי זירא בכנפיו
טז ז מיי' פ"א מהל'
1
מוסף רש"י
בת"כ עור יכול עורות שבים כו'
ואעשה לו רפואה ואכבדנו לפי מה
נ)
תפילין הלכה י סמג
להכשיר את העור ואי ס"ד עור הוא היכי
שראוי לו: מניין לדם שהוא אדום.
ועצמות הדג נמי דכלי עצם דמקבלים
התולש מעציץ נקוב
עשין כב וכה טוש"ע א"ח
מרבי ליה קרא א"ל אביי עור הוא ורחמנא
חייב. דהוי כמחובר, דיונק
סי' לב סעיף יב וטוש"ע
טומאה מכל מעשה עזים ילפינן לה
וכל אותן ד' מינין דמרבינןפ) מדמיה
מן הקרקע ע"י הנקב שמריח
י"ד סי' רעא סעיף א
רבייה איכא דאמרי א"ר זירא אף אנן נמי תנינא
להביא דבר הבא מן העזים מן
דמיה יש בהן צד אדמומית:
לחלוחית הקרקע ואפילו
[ובאלפסי בהל' תפילין דף
איזה
הנקב בדופנו (לעיל צה.).
עא: וברא"ש שם הלכה
בכנפיו לרבות את העור אי אמרת בשלמא
מהן חשוב אותו שהרגו מלך.
הקרנים ומן הטלפיםס) אבל דגים לא
ג
ונכרכות בשערן ונתפרות
ד]:
וכל שאינו מקבל טומאה חוצץ בפני
וא"ת תינח מתו מאליהן
עור הוא היינו דאיצטריך קרא לרבוייה אלא
יז ח מיי' פ"ג שם הלכה א
בגידן. שצריך לקשור אגרות
הפרשיות בשער עור בהמה
ח סמג שם טוש"ע א"ח
הטומאה ומשנה זו במס' כלים: דהוו
נחורות ועקורות מאי איכא למימר
אי אמרת לאו עור הוא אמאי איצטריך קרא
טהורה ולתופרן בגיד בהמה
סי' לב סעיף מד:
דלו. גליהן מגביהן: לאקבולי אפיה.
וי"ל כיוןה דמתו שרי א"כ מן המותר
יח ט מיי' שם הלכה א
לרבוייה אמר ליה אביי לעולם אימא לך
טהורה. בשערן, בשער של מין
לעשות מחיצה סביביו כשהוא נפנה
בפיך לאו דוקא אלא ממין המותר
וט טוש"ע שם סעיף
הקלף, כלומר בשל טהורה
❖
❖
לאו עור הוא ואיצטריך סד"א כיון דאית ביה
(לעיל כח:).
מט:
בפיך קאמרו: אין עושין הילמי
על דופני הספינה שלא יראה גילויו.
פירצי פירצי מאיס קמ"ל בעא מיניה מר בריה
בשבת. הלכה כרבנן דבפרק קמא
ע"א לקנח: ועכירי. ענין צער משום
דרבינא מרב נחמן בר יצחק מהו לכתוב
רבינו חננאל
תורה אור השלם
צערו שאף הוא עכור ומפני שלא היה
דעירובין (דף יד:) אמר אין הלכה
תפילין על גבי עור של דג טהור א"ל אם יבא
רוח מנשבת וראה המים נעשין גלין
כר' יוסי לא בהילמי ולא בלחיין ואמר
ז
1 וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו לֹא
פיטורא מאונא דחצבא
חייב משום עוקר דבר
אליהו ויאמר מאי אם יבא אליהו ויאמר
הבין שלכבוד אדם גדול הוא והנהר
נמי התם פוק חזי מאי עמא דבר ופי'
יַבְדִּיל וְהִקְטִיר אֹתוֹ הַכֹּהֵן
מגידולו. פי' פיטורא זה
הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר
היה משוך מא"י לבבל: תהי. הריח
בקונטרס וכבר נהגו העם בלחי משהו
אילימא אי דאית ליה עור אי דלית ליה עור הא
ממיני כמהין ופטריות,
עַל הָאֵשׁ עֹלָה הוּא אִשֵּׁה
ומפורש בגמרא ברכות
בו בקנקנו אם יין הוא או החמיץ כמו
וכיון דאין הלכה כר' יוסי בלחיים כ"ש
רֵיחַ נִיחֹחַ לַיְיָ: ויקרא א יז
חזינן דאית ליה עור ועוד התנן עצמות הדג
ג)ד
2 וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ
פרק כיצד מברכין אמר
בת תיהא דאמר גבי יין נסך (ע"ז ד'
בהילמי דאפילו רב הונא בר חנינא
אביי מירבא קא רבו מן
ועורו מצילין באהל המת אלא ה אם יבא
וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן
סו:). כלומר בדקהו אם חכם הוא אם
דפליג התם בלחיים מודה בהילמי
ארעא, ומינק מן אוירא
תִּהְיֶה תּוֹרַת יְיָ בְּפִיךָ כִּי בְּיָד
אליהו ויאמר אי פסקא זוהמא מיניה אי לא
ינקי, עיקר שלהן מן
חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְיָ מִמִּצְרָיִם:
לאו: מנין לדם שהוא אדום. דגבי
ושרי לעשות מי מלח בשבת ליתן על
הקרקע ולא מית[א]מר בהן
שמות יג ט
פסקא זוהמא מיניה: שמואל וקרנא הוו יתבי
נדה דם כתיב ותנן (נדה דף יט.) ה'
עופות צלויין ואם נותן מלח על
3 וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהַשֶּׁמֶשׁ
ע)
גידולי הארץ. והכין נמי
אגודא דנהר מלכא חזינהו למיא דקא דלו
עוקר פטריות מן אונא
זָרְחָה עַל הַמָּיִם וַיִּרְאוּ
דמים טמאים באשה וכולן משום
העופות ואח"כ נותן משקין עליהם
דחצבא, אע"פ שהוא כלי
מוֹאָב מִנֶּגֶד אֶת הַמַּיִם
ועכירי א"ל שמואל לקרנא גברא רבה קאתי
דמראיתן אדומה אף על גב דשחור
שרי אפילו לרבי יוסי שהשמנונית
חרס יוצא ונגדל ומאוירא
אֲדֻמִּים כַּדָּם:
ינקי, וכמה דאית לפיטורא
מלכים ב ג כב
תנא בהו אמרינן שחור אדום הוא
ממתיק המלח כמו שמןח:
ממערבא וחייש במעיה וקא דלו מיא לאקבולי
4 וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל
במקום גידולי, אית ביה
אלא שלקה: ונאמר להלן ערלתו. גבי
עלין
אפיה קמיה זיל תהי ליה אקנקניה אזל
כח דיניק מן אוירא, וכד
אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה
מיעקר לא יניק מאוירא.
נטיעה (ויקרא יט): תמה. באותיותיה
הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת
אשכחיה לרב א"ל מניין שאין כותבין תפילין אלא על גבי עור בהמה טהורה
מותיב רבה אושאה התולש
בְּרִיתִי הֵפַר: בראשית יז יד
ערלתו: ואין דנין ערלתו מערלת.
5 וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ
מעציץ נקוב חייב ומשאינו
א"ל דכתיב ד)2 למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך ה) ו מניין לדם שהוא
דאין זו אמירה תמה שאינו מפורש
נקוב פטור, דאלמא פיטורא
וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל
אדום שנאמר ויראו מואב מנגד את המים אדומים כדם מניין למילה
באונא דחצבא כעשב
ו)
וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ
3
בתוך התיבה ערלת מה: תיפוק
בעציץ [שאינו] נקוב דמי.
שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם
שבאותו מקום נאמר כאן ערלתו ונאמר להלן ערלתו מה להלן דבר שעושה
קרנא בעיניה. הבין בו שלנסותו בא:
4
5
ופרקינן התם לאו היינו
עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל:
רבותיה הכא היינו רבותיה.
ויקרא יט כג
פרי אף כאן דבר שעושה פרי אימא לבו דכתיב ומלתם את ערלת לבבכם
אוכליה נהמא דשערי. כדי לשלשל
6
6 וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת
מפרשי רבנן עשב בעציץ
דרופא היה שמואל: ולא אחוי ליה
אימא אזנו דכתיב הנה ערלה אזנם דנין ערלתו תמה מערלתו תמה ואין דנין
שאינו נקוב כתלוש דמי
7
לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ
כדמפרש בסוף המצניע,
דברים י טז
בית הכסא. שמתוך כך מתהפך
עוֹד:
ערלתו תמה מערלת שאינה תמה א"ל ז) מאי שמך קרנא א"ל יהא רעוא
7 עַל מִי אֲדַבְּרָה וְאָעִידָה
והאי פיטורא באונא דחצבא
ומתבלבל הזבל במיעיו ומתמוגג כולו:
לאו כתלוש דמי, הילכך
דתיפוק ליה קרנא בעיניה לסוף עייליה שמואל לביתיה אוכליה נהמא דשערי
וְיִשְׁמָעוּ הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם
התם לאו עוקר דבר
ונכרכות. האיגרות: בשערן. של
וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב הִנֵּה
וכסא דהרסנא ואשקייה שיכרא ולא אחוי ליה בית הכסא כי היכי דלישתלשל
מגידולו, (דהוא רבותיה)
דְבַר יְיָ הָיָה לָהֶם לְחֶרְפָּה
אלו ואחר כך מכניסן בדפוסי הקציצה
והכא עוקר דבר מגידולו
לֹא יַחְפְּצוּ בוֹ: ירמיהו ו י
לייט רב ואמר מאן דמצערן לא לוקמוה ליה בני וכן הוה: כתנאי מניין למילה
8 לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה
שלהן: אספקלטור. שר הטבחים
[דהוא רבותיה]. והילכתא
שבאותו מקום נאמר כאן ערלתו ונאמר להלן ערלתו מה להלן דבר שעושה
כדרב הונא שכותבין תפילין
לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה
בלשון יוני: זה שהרגו מלך. ואלו לקו
על עוף טהור, ואע"ג דאית
וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי
פרי אף כאן דבר שעושה פרי דברי ר' יאשיה ר' נתן אומר אינו צריך הרי הוא
ע"י בוראן: קאלוס. משובח טעם
ביה ניקבי, כיון שהדיו עובר
עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיְיָ אֱלֹהֶיךָ
עליו כשר. ואע"ג דדחי
אביי לסייעתיה מן עובר מתני'
לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ:
אומר וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו מקום שניכר בין זכרות לנקבות
הילמי. שלמוייר"א:
זה:
❖
4
דברים יד כא
אבל
ת"ר כותבין תפילין על גבי עור בהמה טהורה ועל גבי עור חיה טהורה ועל גבי
עליו כשר. ואע"ג דדחי
ז
ח)
אביי לסייעתיה מן ושסע
עור נבלות וטרפות שלהן ונכרכות בשערן ונתפרות בגידן והלכה למשה מסיני שהתפילין נכרכות בשערן
ח
ט
ט)
אותו בכנפיו לרבות את
מוסף תוספות
העור, וקאמר לעולם אימא
ונתפרות בגידן אבל אין כותבין לא על גבי עור בהמה טמאה ולא על גבי עור חיה טמאה ואינו צריך לומר על
א. דנוצה אין דומה לעור.
לך לאו עור הוא ואיצטריך
גבי עור נבלה וטרפה שלהן ואין נכרכין בשערן ואין נתפרות בגידן וזו שאילה שאל ביתוסי אחד את ר' יהושע
תוס' הרא"ש. ב. בההוא
כו', דיחוי בעלמא הוא
י)
יומא. ר"ח. ג. מטיט
דדחי, ומתניתין החובל בהן
הגרסי מניין שאין כותבין תפילין על עור בהמה טמאה דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך מדבר המותר בפיך
2
חייב. בעא מר בריה דרב
ועפרורית.
רשב"א.
ד. [ו]משלשלין הבטן.
נחמן מהו לכתוב תפילין
אלא מעתה על גבי עור נבלות וטרפות אל יכתבו א"ל אמשול לך משל למה"ד לשני בני אדם שנתחייבו הריגה
רמב"ן. ה. [ד]מק"ו קיי"ל.
על עור של דג טהור.
למלכות אחד הרגו מלך ואחד הרגו איספקליטור איזה מהן משובח הוי אומר זה שהרגו מלך אלא מעתה יאכלו
תוס' הרא"ש. ו. נמצא
אסיקנא אם יבא אליהו
כ)
אמר ליה התורה אמרה לא תאכלו כל נבלה ואת אמרת יאכלו א"ל קאלוס: מתני' אין עושין הילמי בשבת
דעקורות ונחורות נמי
ויאמר פסקה זוהמא מיניה
8
שרו. תוס' הרא"ש. ז. ר"ל
כשעובדין אותו, ואי לא
לא. פי' דשמואל וקרנא
שהיה מצריך ברחבן
אבל
ועוביין ג' טפחים, ואינו
דהוו יתבי וחזו למיא דדלו
כן, אלא גבהן עשרה
ועכירי כו'. הוה שמיע ליה
ורחבן ועוביין כל שהוא.
לשמואל דגברא רבה אתי ממערבא בההוא יומא, וכיון דחזא למיא דעכירי אמר בדעתיה אי אפשר דלא שתי מינייהו, והוה בריר להו דכל מאן דשתי מהנהו מיא בעידן דעכירי חייש במיעיה. ועל זה אמר
מאירי. ח. ושמן ומלח אפי'
גברא רבה דקא אתי חייש במיעיה. תהי בקנקניה, פי' כגון טעום יין שבזה הקנקן מלשון קרנא הוה תהי בחמרא [כתובות דף קה], כלומר חזי גמריה. וכיון דחזא דהוא רב גדול צוה שמואל את קרנא ועייליה
ר' יוסי מתיר לתת אח"כ
לביתיה, ואוכליה אוכלי דמשלשלי ולא אודעיה מקום בית הכסא דאיכוון לאסויי מן חשש דבמעיה. וכיון דאיצער רב ולא ידע דלאסוייה הוא דעביד הכי לטייה לא לקיים ליה ברא למאן דמצערן לצעריה,
מים או יין עליהם. הגהות
ולא איקיים ליה לשמואל ברא אלא בנתא. וכיון דאיתידע ליה לרב דלאסוייה הוא דעביד ליה הכי ולטותיה איתקיימא בשמואל חש דלא תיחלוש דעתיה ואדבריה על נפשיה כדמפרש בב"ק פרק מרובה [דף פ],
אין
עושין הילמי בשבת
והיינו מעשה (דיסוריה) [דסוגיין]. ולטייה נמי לקרנא ונפקא ליה [קרן] של בשר בעינו. פי' קאלוס בלשון יון טוב, כלומר הודה לדבריו וא"ל
מיימוניות.
טוב מה שאמרת.
והלכה כת"ק דמתניתין.