שמונה
שרצים
פרק
ארבעה עשר שבת
קט.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
עלין
אין בהם משום רפואה. פי' בקונטרס דבאכילה מיירי ואין
לגיגית. שמטילין בה
שכר: תיקצץ. דלא
תיגע קודם נטילת
שחרית:
כז א טוש"ע א"ח סי' ד סעיף
א) פי' כחול עינים, ב) [עי' יומא
יח: למה נקרא שמן אורות וכו'],
ה:
יד. לעין מסמא קודם נטילה: יד. לאזן מחרשת: יד. לפה או
נראה לר"י אלא איירי להשים על העין דבהכי איירי כולה
א
כח ב שם סעיף ב:
ג) לקמן קלט:, ד) ע"ז כח.,
לחוטם: מעלה פוליפוס. ריח החוטם והפה. ול"נ דיד לאמה לאו לענין
סוגיא ועוד אי באכילה מיירי היכי אסר רב ששת גרגירא כיון
ב
כט ג סמג לאוין סה טוש"ע
ה) פרה פ"ח מ"ח מקוואות פ"ה
משנה ד, ו) [וכן איתא במסכת
א"ח סימן שכח סעיף כד:
שחרית נקט לה אלא משום דמביא לידי
קרי ובמסכת נדה (דף יג:)
דמאכל בריאין הוא והתנן
כל האוכלים אוכל אדם לרפואה:
ל ד ה ו מיי' פכ"א מהל' שבת
כלה], ז) [ע"ב], ח) [שמיני
לדידי
אפילו כוסברתא קשי
אמרינן בה ו)תקצץ משום האי טעמא
(ג)
פרשה ט], ט) [וע"ע תוס' לקמן
הלכה כג סמג שם טוש"ע
לי. קשה לר"י א"כ אמאי
ומשום דתניא בה נמי לטותא דתיקצץ
קמז. ד"ה דיעבד ותוס' חולין טו:
שם סעיף כט:
לגיגית תיקצץ יד מסמא יד מחרשת יד מעלה
❖
א
לא ז מיי' פ"ב שם הל' ה סמג
ד"ה אלא צור],
תנייה נמי גבי הנך וכן יד לפי טבעת
איצטריך למימר רב יוסף כוסברתא
פוליפוס תניא רבי נתן אומר בת חורין היא זו
שם טוש"ע שם סעיף ו:
לב ח שם סעיף מד:
למשמש בה תדיר מביאתו לידי
אין בו משום רפואה כיון דמזקת
ומקפדת עד שירחוץ ידיו ג' פעמים א"ר יוחנן
ב
לג ט מיי' פ"ט מהלכות
תורה אור השלם
תחתוניות: בת חורין היא. הרוח
לעינים כ"ש דלא מרפאה ואומר ר"י
א)פוך מעביר בת (א) מלך ופוסק את הדמעה
מקוואות הלכה יב סמג
❖
דה"ק אין בה משום רפואה כלומר
השורה על הידים לפני נטילה:
1 וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ
עשין רמח:
ומרבה שיער בעפעפים תניא נמי הכי רבי
ומקפדת. בנטילתו לנוטלה יפה עד
יש שטועין וסבורין שיש בה רפואה
וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא
❖
אֱלֹהִים כִּי טוֹב: בראשית א י
יוסי אומר פוך מעביר בת מלך ופוסק את
ואין בה רפואה אלא מזקת לעינים
שישפוך מים יפה ג' פעמים על ידיו:
מוסף תוספות
הדמעה ומרבה שיער בעפעפים ואמר מר
פוך. אם נותנו בעיניו: מעביר בת
ויכול להיות שמהנה אותו בשום ענין:
א. ולא מוכחא מלתא
שריקא
הגהות הב"ח
טויא. פירש ר"ח מים
מלך. אם הזיקה לעיניו: עלין. כך
עוקבא אמר שמואל עלין אין בהם משום
ג
ג
דלרפואה קעביד אלא לקרר
(א) גמ' פוך מעביר בת חורין
שם העשב: אין בהם משום רפואה.
שמסננים ממעי אבטיח
העינים. תוס' הרא"ש.
ד
רפואה אמר רב יוסף כוסברתא אין בה משום
ופוסק וכו' ר' יוסי וכו' בת
ב. בדבר שמשימין על העין.
באכילתו להאיר העינים דלא מסו:
ושותים כדי לשלשל ור"ל דמותר לסנן
רפואה אמר רב ששת כשות אין בהן משום
חורין ופוסק: (ב) רש"י ד"ה
תוס' הרא"ש. ג. צלולין.
כוסברתא. אלייאנדר"א: אפילו
מים שבמעיין כדמסיק כיון דמיתכיל
כל הימים וכו' ת"ל אך מעיין
ריטב"א. ד. במשמרת. ר"ח.
רפואה אמר רב יוסף כוסברתא אפילו לדידי
מעיין מטהר: (ג) תוס' ד"ה
ה. וקרי ליה שרקא טויא לפי
לדידי. $ דמאור עינים אנא קשה לי
הכי לאו מידי קעבידה אבל פעפועי
עלין וכו' לרפואה הס"ד ואח"כ
שכך דרכן לטפול הדלעת
קשה לי אמר רב ששת גרגירא ב) אפילו לדידי
לכאב העין אם אוכלנו: גרגירא.
ביעי אסור דלא מיתכיל בלא סינון
מ"ה כוסברתא אפי' לדידי
בבצת והיא נצלית באור. חי'
❖
מעלי ואמר מר עוקבא אמר שמואל כל מיני
קשה:
הר"ן. ו. בחמין. תוס' לעיל לט:
אורוג"א: אפילו לדידי. דמאור
שפיר והשתא אתי שפיר לפי' ר"ח
ד"ה והא. ז. שנראה כמיקר
כשות שרו לבר מטרוזא אמר רב חסדא
עינים אנא מעליא לי: כל מיני כשות
דשייכא הא מלתא להכא דמיירי
בנהר. תוס' לעיל לט: ד"ה והא.
ברפואה: רוחצין במי גרר במי
ח. [ד]מי מערה אמאי לא
שריקא טויא שרי פיעפועי ביעי אסור דביתהו
גליון הש"ס שרי. למיכל בשבת כדתנן במתני'ז) כל
שרי לכתחילה. רשב"א קמז.
חמתן במי טבריא. והא דתנן בפ'
האוכלים אוכל אדם לרפואה דלא
דזעירי עבדא ליה לחייא בר אשי ולא אכל
רש"י ד"ה אפי' לדידי דמאור
ד"ה הרוחץ. ט. ר' יוחנן גופיה
עינים. ע' בכתנות אור להגאון
מוכחא מילתא: לבר מטרוזא. שאין
מאי ס"ל. חי' הר"ן. י. וכי מה
חבית (לקמן דף קמז.) הרוחץ במי
אמרה ליה לרבך עבדי ליה ואכל ואת לא
❖
בעל פמ"א פ' נח:
ענין טומאה אצל שבת. חי'
❖
אדם אוכל אלא לרפואה ומוכחא
מערה במי טבריא ודייק בגמרא
אכלת זעירי לטעמיה דאמר זעירי ג) נותן אדם
הר"ן.
מלתא: שריקא טויא. לשרוק ולטוח
דיעבד אין לכתחילה לא התם מיירי
יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת בשבת
לעזי רש"י שמן וביצים מגולגלין על הצלי כשהוא
ברוחץ בגומא דדמיא למרחץו אבל
רב נסים גאון
ואינו חושש אלמא כיון דמשתתי הכי לאו
חם משחשכה שרי ובלבד שלא יהא
בנהר מותר לכתחילה כדפרישית לעיל
ז
אלייאנדר"א [אליינדר"א].
מידי קעביד הכא נמי כיון דמיתכיל הכי לאו
מעלה פוליפוס. במס' כתובות
כוסבר.
רותח כדי לבשל ולא אמרינן דמי
בפרק כירה (לעיל לט: ד"ה והא) ורבינו
❖
אורוג"א. גרגיר (צמח).
בפרק המדיר [דף עז] אמרו מאי
מידי קעביד ואמר מר עוקבא מי שנגפה ידו
למתקן: פיעפועי ביעי. לטרוף
נסים כתב במגילת סתרים דהא
ד
בעל פוליפוס, אמר רב יהודה
אמר שמואל ריח החוטם,
ביצים מגולגלין בקערה: אסור. דמתחזי
או רגלו צומתה ביין ואינו חושש איבעיא להו
דקתני הרוחץ דיעבד אין לכתחילה לא
במתניתא תאנא ריח הפה.
רבינו חננאל
כמאן דבעי למשדינהו בקדרה: עבדא
משום מי מערה אבל במי טבריא
חלא מאי אמר רב הלל לרב אשי כי הוינא
אמר רב יוסף כוסברתא
תניא ר' יוסי אומר בת
אפילו לדילי קשה לי. אמר
ליה. שריקא טויא: לרבך. זעירי:
אפילו לכתחילה שרי ולא קתני במי
בי רב כהנא אמרי חלא לא אמר רבא והני
ה
רב ששת גרגילא אפילו לדידי
חורין היא. פי' רוח רעה
משמרת. שמסננין בה שמרים: כיון
טבריא אלא ללמד על מי מערה
מעלי לי. רב יוסף ורב ששת
ששורה על [גב] העין יש
בני מחוזא ו כיון דמפנקי אפילו חמרא נמי
דמשתתי הכי. שראוי לשתותו כמו
שהן חמין דומיא דמי טבריא וטעמאח
לה כבוד ברוחות כבן חורין
היו מאורי עינים, ואמר רב
מסי להו רבינא איקלע לבי רב אשי חזייה
בבני אדם ואינה עוברת עד ג'
יוסף בדרך הבאי כי הכוסבר
שהוא בלא סינון: דמיתכיל הכי.
משום דמי טבריא מגולין אבל מערה
פעמים, ופוך מעבירהא). אמר
מזיק לעין ואפי' לו שהוא
דדריכא ליה חמרא אגבא דכרעיה ויתיב קא
בלא שירקא: שנגפה. שנכשלה ולקתה.
מכוסה היא כדאמר בשור שנגח את
שמואל עלין אין בהן משום
סומא. וכמו כן אמר רב ששת
צמית ליה בחלא אמר ליה לא סבר לה מר
רפואה. פי' עלי ירק לצנן
כי הגרגיר הוא מועיל אפילו
לשון פן תגוף (תהלים צא) דם מגפתה
הפרה (ב"ק דף נ:) דמערה עבידא
העין אין בהן משום רפואה
לסומים. ותמצא רב יוסף אמר
להא דאמר רב הילל חלא לא א"ל גב היד וגב
(מכשירין פ"ו מ"ח): צומתה ביין.
דמטללא ונפיש הבלא וחיישינן שמא
בפרק החובל [ב"ק דף פז] מריש
ושרי. וכן כסברת וכן כשות
הוה אמינא מאן דאמר לי
אין בהן משום רפואה. ורב
לשכך הדם: דמפנקי. מעונגין הן
יזיע ומש"ה לכתחילה לא ט):
הרגל שאני איכא דאמרי חזייה דקא צמית
הלכה כר' יהודה דאמר סומא
יוסף דהוי סגי נהורא הוה אמר
רבי
יוסי אומר כל הימים מטהרין
וכל דבר שהוא חזק קצת קשה לבשרן
ליה בחמרא אמר ליה לא סבר לה מר להא
פטור מהמצות, עבידנא יומא
אפילו אנא כוסברתא קשיא
בזוחלין. נראה לריב"א
טבא לרבנן דאמינא לא
לי, דאלמא מכאיב העין. ורב
וצומתה: דדריכא ליה חמרא. חמור
דאמר רבא הני בני מחוזא כיון דמפנקי אפי'
מיפקדנא ועבידנא מצות.
ששת נמי סגי נהורא הוה ואמר
דרך לו על רגלו: שאני. שמכתו קשה
דטעמא משום דכל שעה הולכים
השתא דשמעתא להא דאמר ר'
אפילו לדידי גרגילא מעלי
חמרא נמי מסי להו ומר נמי הא מפנק אמר
ומסוכן ומחללין עליו את השבת:
ושבים מכאן לכאן והוי כזוחלין הלכך
דמשפה גלגל העין. כל מיני
חנינא גדול המצווה ועושה,
ליה גב היד וגב הרגל שאני דאמר רב אדא
קישות מותר להניח ע"ג העין
אדרבה מאן דאמר לי לית
ד)
רוחצין במי גרר. ואע"פ שהן מלוחין
יש להם לטהר בזוחלין כמו שאר
בשבת בר מן טריזה, ולא בריר
הלכתא כר' יהודה עבידנא
בר מתנה אמר רב גב היד וגב הרגל הרי
ז
קצת דרך לרחוץ בהן בחול ולא מוכחא
נהרות אבל מים חיים אינם שהרי
לן יפה מאי היא. שירקא טויא
יומא טבא לרבנן. ואיתא נמי
גם היא. ב) ואמרו כי הן מי
בפרק האשה נקנית בגמ'
הן כמכה של חלל ומחללין עליהן את השבת
מילתא דלרפואה היא: אבל לא בים
אינם נובעים הלכך מיסתבר טפי
של מיעי האבטיחים שמסננין
. ורב ששת, הרי
[קדושין דף לא]
הגדול. לקמן מפרש טעמא: ולא
ת"ר רוחצים במי גרר במי חמתן במי עסיא
מה שהכתוב קראן מקוה היינו לפוסלן
אותן במשמרת ושותין אותן
אמרו בכמה מקומות דברים
ח
ממים חיים: הא ר"מ והא רבי
לבדן ויפין הן לשילשול. וכן
שמוכיחים שהוא סומא,
במי משרה. ששורין בו פשתן ואין
ובמי טבריא אבל לא בים הגדול ולא במי
פעפועי ביעי. וזעירי דהוה
בברכות בפרק תפלת השחר
יהודה. תימה היכי מדמי הא פלוגתא
דרך רחיצה בהן אלא לרפואה דמסו.
ט
שתי להן לטעמיה, דאמר נותן
[דף ל] כי הא דרב חסדא ורב
משרה ולא בימה של סדום ורמינהו רוחצים
אדם מים צלולין ויין צלול
ששת הוו קא אזלי באורחא,
וכן בימה של סדום דמליח טובא ואין
לפלוגתא דלעיל דמיירי ברפואהי:
במי טבריא ובים הגדול אבל לא במי משרה
לתוך המשמרת בשבת ואינו
קם רב חסדא וקא מצלי תפלת
רוחצין בה אלא לרפואה ומוכחא
חיויא
חושש. אלמא כיון דמישתתי
הדרך. אמר ליה רב ששת
ולא בימה של סדום קשיא ים הגדול אים
מילתא: הא. דקתני רוחצים בים
הכי לאו מידי קא עבוד, הכא
לשמעיה מאי קעביד רב חסדא
הגדול א"ר יוחנן לא קשיא הא ר"מ הא ר' יהודה ה)דתנן כל הימים כמקוה שנאמר
וכו'. ובפרק הרואה מקום [שם
נמי בשירקא טויא כיון שנאכל
הגדול ר"מ היא דמשוי כל הימים כי
נח] רב ששת נפק למיחזי
עם האבטיח ועם מעיו אף
ולמקוה המים קרא ימים דברי ר"מ ר' יהודה אומר ים הגדול כמקוה ולא נאמר
הדדי ולא מפליג בין ים הגדול לשאר
1
מלכא, אמר ליה ההוא מינא
בזמן דשפי להן במשמרת לאו
בר בי רב חצבי לנהרא כגני
מידי עבוד. ומפורש בגמרא
ימים אלא שיש בו מיני ימים הרבה רבי יוסי אומר כל הימים מטהרין בזוחלין
הימים: והא. דתני אין רוחצין רבי
ט
ליא. אמר ליה השתא חזית
דיוה"כ כי זעירי רביה דרב
יהודה היא דמפליג בין ים הגדול
ופסולים לזבים ולמצורעים ולקדש בהן מי חטאת מתקיף לה רב נחמן בר יצחק
דאנא ידענא טפי מינך. כי אתא
חייא בר אשי תלמידו דזעירי
הוא. אמר מר עוקבא מי
מלכא פתח רב ששת קא
לשאר ימים: כל הימים כמקוה. לכל
אימור
שניגפה ידו או רגלו צומתה
מבריך ליה למלכא, אמר ליה
תורת מקוה ואין להם תורת מעיין.
ביין ואינו חושש, אבל חומץ
ההוא מינא כי לא חזית מאי
מברכת. ובפרק ערבי פסחים
לא. ואי מפנק אפילו חמרא
ומה בין מקוה למעיין המעיין כשר לטבילת זב והזאת צפור מצורע דמים חיים הן ולקדש מי חטאת דבכולהו מים חיים כתיב בזב כתיב
אסור, אא"כ ישנה מכה של
[דף קטז] דבר שמוכיח על
(ויקרא טו) ורחץ בשרו במים חיים במצורע כתיב (שם יד) אל כלי חרס על מים חיים במי חטאת כתיב (במדבר יט) מים חיים אל כלי
שניהן, והוא כשאמר רב אחא
חלל שמחללין עליה השבת.
מי גדר ומי חמתן המים
בר יעקב סומא פטור מלומר
ומטהר טמאים הטובלים במימיו כשהן זוחלין ומקלחים שהרי זה דרכו של מעיין כל עצמן זוחלין הן ומקוה שהן מים מכונסין אם הטביל
שלהן חמין הן כמו חמי
הגדה, הקשו עליו איני והאמר
במימיו דרך זחילתן במקום קטפרס אינה טבילה עד שיהא במקום אשבורן שלו קווין ועומדין והכי תניא בת"כ ח) אי מה מעיין מטהר
רבינא א) לדילי אמר לי רב
טבריא, ושלשתן מותר לרחוץ
בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין ת"ל [ויקרא יא] אך מעיין מטהר בזוחלין והמקוה באשבורן זהו פירוש מטהר בזוחלין בכל מקום ואני לא
בהן אע"פ [שהן] חמין. ואין
ששת שאלתינהו לרבנן דבי רב
(ב)
יוסף מאן אמר הגדתא ואמרו
רוחצין בימא של סדום אבל
שמעתיו כן. ואין המקוה כשר לטבילת זב ולהזיית מצורע ולקדש מי חטאת וכל הימים כמקוה שהכתוב קראן מקוה: רבי יהודה אומר.
בים הגדול (סבר) [סבירא] לר'
לי רב יוסף, ואיך תאמר
לא קרא הכתוב מקוה אלא לים הגדול דביה משתעי קרא במעשה בראשית ששם נקוו כל מי בראשית: ולא נאמר ימים. בלשון רבים
שהסומא פסול לומר הגדה
יוחנן פלוגתא, ר' מאיר אסר
ור' יהודה שרי. ואתקיף רב
והרי אלו סומין ואמרי הגדתא.
אלא מפני שמעורבין בו מיני ימים הרבה שכל הנחלים הולכים אל הים: רבי יוסי אומר כל הימים. וים הגדול תורת מעיין מים זוחלין
ובפרק מי שאחזו [גיטין דף סח]
נחמן בר יצחק עליה
עליהן לענין שהם מטהרין בזוחלין מפני שדרך להיות נחלים זוחלין עליהן וזה דרכן אבל פסולין הן לתורת מים חיים דהכתוב קראן מקוה:
אמרו על רב ששת שאמר
א) עיין ערוך ערך בת חורין.
לשמעיה מאי חזית, אמר ליה
אימור
ב) נראה דחסר איזה תיבות וצ"ל
ציפתא דדשא. אמר ליה הדר
גם היא אינו בריר לן ואמרו וכו'.
מינה. ובגמ' דבני מערבא בפרק יציאות השבת ואיש אמונים מי ימצא, זה ר' זעירא דר' זעירא לית אנן צריכין חששין לשמועתא דרב ששת דהוא גברא מפתחה. דביתהו דזעירי אינסיבא ליה לר' חייא בר אשי, עבדא ליה ולא אכל.
אמרה ליה לרבך עבדי ואכל ואת לא אכלת. בפ' יום הכפורים [יומא דף עז] אמרי דר' חייא בר אשי תלמיד זעירי (לדבריהם) [הוי, דאמר התם] איבעיא להו רבה לגבי תלמידא מהו. אמר רב יצחק בר חנא לדידי חזי לי לזעירי דאזל
לבי רב חייא בר אשי תלמידיה. רב אשי אמר ההוא רב חייא בר אשי הוא דאזל לגבי זעירי רביה. גב היד וגב הרגל הרי הן כמכה של חלל. עיקר זה במסכת ע"ז בפרק אין מעמידין אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כל מכה שמחללין
עליה את השבת אין מתרפאין מהן. מאי בינייהו גב היד וגב הרגל, דאמר רב אדא בר אהבה אמר רב גב היד וגב הרגל הרי הן כמכה של חלל ומחללין עליה את השבת. ואמרו ומהיכן מכה של חלל, פירש ר' אמי מן שפה ולפנים.
ובגמרא דבני מערבא כל שהוא מן החלל ולפנים מרפאין אותן בשבת. תמן אמרין בשם ר' יוחנן גבות ידים ורגלים סכנה. ר' יוסי אומר כל הימים מטהרין בזוחלין ופסולין לזבים ולמצורעים ולקדש מהן מי חטאת. אלו השלשה
(תנאים) [דברים] אמר בהן הכתוב מים חיים, נאמר בזב ורחץ בשרו במים חיים. וזה מיוחד בזה בלבד ולא בזבה, כמו שיש בתוספתא חומר בזב מה שאין בזבה שהזב טעון ביאת מים חיים וזבה אינה טעונה ביאת מים חיים. והמצורע
נאמר בו ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים. ונאמר בפירוש דבר זה מים חיים ולא מים מלוחין ולא מים פושרין ולא מים מכזבין ולא מים מנטפין. וזה מיוחד בהזאתו של מצורע בלבד, אבל טבילתו אין צריך מים
חיים, ובזה נאמר ורחץ במים אפילו במי מקוה. ולא דין הוא ומה אם הזב שאינו טעון הזיית מים חיים טעון ביאת מים חיים, מצורע שהוא טעון הזיית מים חיים אינו דין שיטעון ביאת מים חיים, תלמוד לומר ורחץ במים ואפילו במי
מקוה. וקידוש מי חטאת נאמר בו ולקחו לטמא, ונאמר בו ונתן עליו מים חיים אל כלי. ונאמר בפירושו במי מעין הכתוב מדבר. ובפסחים בגמ' דכל שעה נאמר ונתן עליו מים חיים אל כלי שתהא נתינתן בכלי, מדקאמר ונתן אלמא
תלושין נינהו ומדקאמר מים אלמא מחוברים נינהו, אלא מעלה. ובמס' סוטה בפרק היה מביא את מנחתה אמרו ונתן עליו אלמא אפר ברישא, וכתיב מים חיים אל כלי, כיצד (ראה) [רצה] זה נותן רצה זה נותן. ורבנן [אל] כלי דוקא
עליו לערבן ואימא עליו דוקא כלי שתהא חיותן בכלי וכו'. ובמשנת מקואות בפרק א' שנינו למעלה מהן מים חיים שהן טעונין טבילה [לזבים] והזיה למצורעין וכשרין לקדש מהן מי חטאת.
א) הלשון משובש קצת ולפנינו שם הגי' שאלתינהו לרבנן דבי רב יוסף מאן דאמר אגדתא בי רב יוסף אמרו רב יוסף מאן דאמר אגדתא בי רב ששת אמרו רב ששת וכצ"ל כאן.