שמונה
שרצים
פרק
ארבעה עשר שבת קיא.
עין
משפט
מסורת
הש"ס
נר
מצוה
להביא
נותק אחר כורת כו'. פירש"י דכורת היינו שכורת ביצים
הכל מודים. אע"פ
שנחלקו בבכור שאחזו דם אי מקיזין
או אין
מ א מיי' פי"ב מהלכות מעשה
א) [מנחות נו: ע"ש בכורות
לג:], ב) גיטין ע., ג) יבמות סה:
קרבנות הל' יד סמג לאוין
מקיזין דהוי מטיל מום בבעל מום ואיכא למאן דשרי להקיזו
ממקום חיבורן ועדיין הם בכיס ונותק הוי שנותקן מן הכיס
גיטין מג. קדושין לה., ד) ביצה
של:
ולעשות בו מום מודין הם במחמץ מנחה אחר מחמץ שכל עשיותיה
ומשליכן לארץ קשה לר"י דבפרק על אלו מומין (בכורות דף לט:) קאמר
מא ב מיי' פט"ז מהל' א"ב
יח: ע"ז כח., ה) [גי' הערוך
יגמא], ו) [עי' תוס' לקמן קלד:
הלכה (ט) י סמג לאוין קב
של מנחה נאסרו בחימוץ: דכתיב לא
תאפה חמץ לא תעשה חמץ.
דנתוק וכרות לא הוי מום בגלוי דהא איתנהו פי' איתנהו בכיסם ונראה
ד"ה ואין], ז) לקמן קכח. ב"מ
טוש"ע אה"ע סי' ה סעיף יא:
אפייה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש
לר"י דכרות הוי שלא נכרתו לגמרי
מב ג מיי' שם הלכה יא טוש"ע
קיג: ח) [לעיל סז. וש"נ],
ט) ביצה יח:, י) שם ותענית יג:,
אליה מה אפייה מיוחדת שהיא מעשה
שם סעיף יב:
ממקום חיבורן אלא עדיין מעורים קצת
הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא
א)
א
מג ד מיי' פכ"א מהל' שבת
כ) בכורות כה. ע"ש כתובות ו.
וחייבין עליה בפני עצמה כו' מ) והכל
ונתוק היינו שניתקו לגמרי אלא שהם
חייב שנאמר 1 לא תאפה חמץ 2 לא תעשה
ע"ש, ל) [גיר' הערוך
הלכה כג סמג לאוין סה
בכיס: אלא בזקן. הכא לא שייך
מודים שאם לשה הראשון בחימוץ
מסוברייא], מ) [מנחות נה:],
טוש"ע א"ח סי' שכז סעיף א:
חמץ במסרס אחר מסרס שהוא חייב
ב
מד ה מיי' שם הלכה כד סמג
נ) [דף סה:], ס) [בראשית א],
ובא השני וערכה בחימוץ והשלישי
למיסר משום מסרסא אחר מסרס דזקנה
ע) בס"א ליתא עור צבי, פ) [ביצה
שנאמר 3 ומעוך וכתות ונתוק וכרות אם על
שם טוש"ע שם סי' שכח
❖
ב בזקנה
ובעקרה.
אפאה כולם חייבין: כורת. שאינו
לאו סירוס היא :
סעיף לב:
יח.],
כרות חייב על נתוק לא כל שכן אלא להביא
מה ו טוש"ע שם סי' שכ
נותקן לגמרי אלא חותכן ותלויין בכיס:
באשה נמי לא שייך בה מסרס אחר
❖
סעיף יח:
נותק אחר כורת שהוא חייב ואלא בזקן
אלא בזקן. שפסק מלידה: והא אמר
מסרס דאין שייך בה סירוס:
תורה אור השלם
כי
והאמר ר' יוחנן הן הן החזירוני לנערותי
ר' יוחנן. בפרק מי שאחזו במסכת
תנן נמי מתניתין במגמע ופולט
ב)
1 לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם
לעזי רש"י
תנן. וסיפא דקתני אבל מטבל
גיטין: הן הן החזירוני לנערותי.
אלא באשה ולר' יוחנן בן ברוקא דאמר
ג
ג)
נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ
❖
הרפואות האמורות שם למי שאינו
הוא כדרכו ה"ה דה"מ למיתני
דישילציי"ר. לחלוץ.
על שניהם הוא אומר 4 ויברך אותם אלהים
קָדָשִׁים
הִוא
כַּחַטָּאת
ויקרא ו י
וְכָאָשָׁם:
בריא בתשמיש ואמר ר' יוחנן לאחר
במגמע ובולע אלא אורחא דמילתא
ויאמר
להם פרו ורבו מאי איכא למימר
2 כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ
נקט: לא ס"ד דתניא כל חייבי
שזקנתי החזירוני אותן רפואות
בזקינה אי נמי בעקרה: מתני' החושש
מוסף רש"י
לַיְיָ לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל
ד)
שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ
טבילות טובלין כדרכן. תימה מנא
לנערותי לתשמיש אלמא זקן מוליד:
במחמץ אחר מחמץ. כלומר
מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיְיָ: ויקרא ב יא
בשיניו
לא ה) יגמע בהן את החומץ אבל
אלא באשה. שאינה מצווה בפריה
לן דמהא הדר ביה דילמאג מטעם
3 וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת
כל המסייעים בחימוץ, כגון
מטבל הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא
עורך אחר הלש ואופה אחר
לֹא תַקְרִיבוּ לַיְיָ וּבְאַרְצְכֶם לֹא
ורביה כדאמרי' ביבמות נ) פרו ורבו
דמפרש התם פ) דאין מטבילין בשבת
עורך כולן חייבין (מנחות נו:).
ויקרא כב כד
תַעֲשׂוּ:
החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ אבל
ומלאו את הארץ וכבשוה איש דרכו
משום דמיחזי כמתקן כלי ויפרש
ד
(א)
ס)
ד
4 וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר
במסרס אחר מסרס. אפילו
בבהמת חולין, דכתיב (ויקרא
סך הוא את השמן ולא שמן וורד בני
לכבש ואין דרכה של אשה לכבש:
דאסור לטבול משום גזירה שמא
לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ
ו)
ז)
כב) ובארצכם לא תעשו, ואם
אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת
מתני' מטבל כדרכו. מאכלו
יעבירנו ד' אמות ברה"ר או כשאר
מלכים סכין שמן ורד על מכותיהן שכן
בא אחד וכרת הביצים והניחן
הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה
תלויין בכיס ובא אחר ונתקן
ופתו בחומץ: לא יסוך בהן יין וחומץ.
טעמי דמפרש התם והני טעמי לא
הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:
דרכן לסוך בחול ר"ש אומר כל ישראל
ח)
לגמרי, חייב גם הוא (מנחות שם
בראשית א כח
בני מלכים הם: גמ' רמי ליה רב אחא
דאין אדם סך אותו אלא לרפואה:
שייכי באדם הלכך מותר ביוה"כ בלא
5 כַּחֹמֶץ לַשִּׁנַּיִם וְכֶעָשָׁן
וכעי"ז בבכורות לג:). אם על
אבל לא שמן וורד. לפי שדמיו יקרין
טעמא דהואיל דלכולהו אמוראי לא
כורת. שמניחן תלויין (מנחות
לָעֵינָיִם כֵּן הֶעָצֵל לְשֹׁלְחָיו:
❖
אריכא דהוא רב אחא בר פפא לר' אבהו
שם). חייב. דכתיב בתריה
משלי י כו
ואינו מצוי ומוכחא מילתא דלרפואה
פריך התם ביוה"כ ליתסר אלא לרבא
ובארצכם לא תעשו (בכורות שם).
תנן החושש בשיניו לא יגמע בהן את
עביד: שכן דרכן לסוך בחול. בלא
ואומר ר"י דלא מסתבר להפוכי תרי
על נותק. לגמרי (מנחות שם)
החומץ למימרא דחומץ מעלי לשינים
מכה: גמ' קיוהא. יין שלא נתבשל
שנותקו ומשליכו (בכורות שם).
הגהות הב"ח
מילי משום חדא דתרי מילי נינהו
על שניהם הוא אומר. דאשה
והכתיב כחומץ לשינים וכעשן לעינים לא
כל צרכו בענביו קשה לשינים: ליכא
חדא מטעם דנראה כמתקן וחדא
(א) במשנה לא יסוך בהן יין:
5
נמי מיפקדה אפריה ורביה
(ב) תוס' ד"ה לא ס"ד וכו'
(גיטין מג: וכעי"ז קדושין לה.).
מכה מרפי. צומת הבשר והשינים
קשיא הא בקיוהא דפרי הא בחלא ואיבעית
הא מילתא דאית ליה הואיל ולהכי
אע"ג דסבירא ליה טבילה:
לא יגמע בהן את החומץ.
נרפים רחוקין זה מזה דשיילצי"ר
ניחא ליה טפי למימר דהדר מהך
אימא הא והא בחלא הא דאיכא מכה הא
(ג) ד"ה האי וכו' על הכד דילמא
לרפואה, דכל רפואה בשבת גזור
❖
מיטמיש במיא:
בה רבנן משום שחיקת סממנין
מתחלצות: לא יגמע ופולט. דמוכח
דהכא ויהיו שני דבריו קיימים וא"ת
דליכא מכה איכא מכה מסי ליכא מכה
שהיא מלאכת טוחן (ביצה יח:
דלרפואה היא: לפני טיבול. לפני
ונוקי הך ברייתא דטובלין כדרכן
וע"ז כח.) היכא דליכא סכנה (ע"ז
מרפי: לא יגמע בהן את החומץ: ט) והתניא
שם). בני מלכים סכין. בשבת
אכילה מותר שדרכן היה לטבול בחומץ
כמ"ד טבילה בזמנה מצוה ורבא
רב נסים גאון
לא יגמע ופולט אבל מגמע ובולע אמר
ולא גזר משום שחיקת סממנין
בכל יום והרואה אומר זהו טיבולו
כמ"ד לאו מצוה וי"ל משום דטבילה
(לקמן קכח.). שכן דרכן לסוך
והאמר ר' יוחנן הן הן
אביי כי תנן נמי מתני' מגמע ופולט תנן
ה
ולאחר טיבול אסור הכל יודעין שכבר
בזמנה מצוה לא הוה שרינן איסור
בחול. בלא שום מכה, הלכך
החזירוני לנערותי. עיקר דילה
כי איכא מכה נמי לא מוכחא
רבא אמר אפי' תימא מגמע ובולע כאן
במסכת גיטין בפרק מי שאחזו
סעד וטבל כל צרכו: ונימא מדלפני
תיקוני מנא ובפרק כל כתבי הקדש
מילתא דלרפואה עביד דליגזרו
קורדיקוס [דף ע] אמר אביי מי
לפני טיבול כאן לאחר טיבול ונימא
טיבול שרי כו'. דאין לך שאסור
(לקמן דף קכא.) משמע דאפי' למ"ד
רבנן משום שחיקת סממנין (ב"מ
שאינו בקי בדרך ארץ ליתי
קיג: וכעי"ז לקמן קכח.). כאן
תלתא בביזי קרטמי דחדיי
למקצת השבת ומותר למקצתו דהא
טבילה בזמנה לאו מצוה טובלין כדרכן
מדלפני טיבול שרי לאחר טיבול נמי שרי
לפני טיבול. קודם אכילה
ופרוקינהו וניסלוק כל יומא
שמעינן לרבא בפרק י"ט במסכת
כל חייבי טבילות דתניא התם ר' יוסי
דשמעינן ליה לרבא דאית ליה הואיל
מגמע ובולע דלא מוכחא מילתא
חדא מינייהו ונימזוג בחמרא
דלרפואה, דסברי חומץ אהני
ונישתי. אמר ר' יוחנן הן הן
ביצה [יח.] דאמר גבי טבילה הואיל בכי
אומר מן המנחה ולמעלה אינו צריך
דאמר רבא ליכא מידי דבשבת שרי וביום
ליה למיכל (ביצה יח:). כאן
החזירוני לנערותי. ולר' יוחנן
לטבול משמע דאי בעי טביל אע"ג
האי גוונא דקתני התם דאין מטבילין
ה
[יז:]
לאחר טיבול. לאחר אכילה,
בן ברוקא דאמר על שניהם
הכפורים אסור הואיל דבשבת שרי ביוה"כ
וטבל מאכלו בחומץ, דמוכחא
כלים בשבת ואדם טובל ואמרינן כלים
דסבירא טבילה בזמנה לאו מצוה
הוא אומר ויברך אותם
(ב)
ו
נמי שרי הדר ביה רבא מהך ממאי דמהך
מילתא דלאו חומץ בעי למטעם
אלהים. במשנת יבמות [דף סה]
מ"ט לא אמר רבא מפני שנראה
וא"ת דתניא בפרק בתרא דיומא (פח.)
אלא משום רפואה (שם). הדר
בסוף פרק הבא על יבמתו.
❖
הדר ביה דילמא מההיא הדר ביה לא
כמתקן כלי אבל אדם נראה כמיקר
הזב והזבה ובועל נדה וטמא מת
סליק פרק ח' שרצים
ביה רבא מהך. דחומץ ושנייה
כאביי, ואת זו דטבילה דאית
ס"ד דתניא כל חייבי טבילות טובלין
ואמרי' תינח בשבת דשריא רחיצה
טובלין ביוה"כ טמא מת היכי טביל
י)
ליה הואיל אמר לאחר חזרה
כדרכן בין בט' באב בין ביוה"כ: החושש
ביוה"כ דאסור רחיצה והכל יודעין
ומה תועלת לו אותה טבילה הא אין
(שם). דלמא מההיא הדר
רבינו חננאל
ביה. דטבילה דיוה"כ, ושל
דטובל הוא ומתקן עצמו מאי איכא
טבילה בלא הזאה והזאה לא דחי יוה"כ
במתניו כו': אמר ר' אבא בר זבדא אמר
. לא
חומץ אמר באחרונה (שם)
החושש בשיניו לא יגמע בהן
למימר הא איכא למיגזר אטו מתקן
כי היכי דלא דחיא שבת כדאמרינן
ס"ד. למיסר טבילה ביוה"כ
את החומץ. איני והא תניא
רב הלכה כר' שמעון למימרא דרב כר'
. כל חייבי טבילות. נדה
לא יגמע ויפלוט אבל מגמע
עור צבי ע) ואמר רבא ליכא מידי
בפסחים פרק אלו דברים (דף סט.)
(שם)
שמעון סבירא ליה והאמר רב שימי בר
ויולדת (תענית יג.). בין בט'
כ)
ובולע, ומשני אביי כי תנן נמי
דאיסור שבת דבשבת לישתרי וביוה"כ
וליכא למימר שתועיל לו טבילה לענין
באב בין ביוה"כ. ואע"פ
מתניתין לא יגמע ויפלוט תנן.
חייא משמיה דרב והאי ל) מסוכרייא דנזייתא
שאסורין ברחיצה (ביצה שם)
.
רבא אמר אפילו תימא מגמע
שיוכל להזות למחרז דהא תנן בסוף
ליתסר והואיל ובשבת לא הוה למיסריה
מסוכרייא דנזייתא. ברזא של
אסור
ובולע, והא דתניא שרי לפני
ביוה"כ נמי לא גזור עליה: הכא
מסכת פרה דהוא עצמו טובל בלילה
חבית שכורכין סביבותיה נעורת
טבול, כלומר קודם אכילה
גרסי' הדר ביה רבא מהא. דקודם טיבול ומוקי מתניתין במגמע
ומזה ביום משמע שצריך להזות ביום שטבל וי"ל דלעולם אין צריך
של פשתן ומטלניות כדי שתסתום
שרי, מתניתין דאסר לגמע
ח
הנקב יפה (בכורות כה.) או:
ולבלוע לאחר [טיבול] והוא
ופולט כאביי וזו נאמרה תחלה והדר ביה: דילמא
מההיא
לטבול ביום הזאהט והתם קמ"ל דיכול לטבול בלילה אע"ג דטבילה
סתימת נקב גיגית שמוציאין
לאחר אכילה. וממאי דטיבול
הדר ביה. וסבר דביום הכפורים אסור לטבול ולא
אמרינן
היא כתחלת הזאה דאין הזאה בלא טבילה והזאה ביום היא א"נ התם
השכר דרך הנקב וסותמין אותו
לשון אכילה הוא, דתנן הביאו
❖
בבלאי בגדים (כתובות ו.).
לפניו מטביל בחזרת עד
הואיל וההיא איתמר ברישא: למימרא דרב. בקולי (נ"א בכולי)
איירי בטבילה דלאחר הזאהי כדאמר בספרא הקדים טבילה להזאה
שמגיע לפרפרת הפת. ותוב
שבת סבירא ליה כר' שמעון והא אמר כו': האי מסוכרייא.
לא עשה ולא כלום משמע דאיכא נמי טבילה לאחר הזאה :
יא
אבל מטבל במיני תרגימא,
טובלין כדרכן בין בט' באב בין כו'. בפ"ק דתענית (דף יג.)
ר' יצחק מטבל בירקי. תניא
מוסף תוספות
בגד כורכין בברזא חבית של חרס מפני שאין הנקב שוה:
יב
נמי הכי השמש מטבל בבני
פליג עליה ר' חנינא סגן הכהנים ואמר כדי הוא בית
אסור
א. [ד]התם גזה"כ הוא כיון
מעים, וטעמא מאי שהחומץ
אלהינו לאבד עליו טבילה אחת בשנה והלכתא כוותיה כדאמר בירושלמי: למימרא דרב כר"ש ס"ל. פי' בקונט' למימרא דרב
שתחלתו בא לו ע"י סירוס.
קודם אכילה אינו מרפא אבל
תוס' הרא"ש. [או] גזה"כ הוא
לאחר אכילה מרפא. ומפורש
בכולי שבת כר' שמעון סבירא ליה ולא נראה דאם כן הוה ליה לאקשויי מכרכי דזוזי דרב אסר בפרק קמא (דף יט:) וכמה אמוראין דמחלקין
וטעמא דקרא משום דכל
בתלמוד א"י מודים חכמים לר'
באיסורי שבת כדאמר בפרק מפנין (לקמן קכח.) במוקצה לאכילה סבר לה כר' יהודה במוקצה לטלטול כו' ונראה לר"ת דמשמע ליה
שכיו"ב כלומר בחור
במגמע חומץ של תרומה אחר
שכמותו מוליד וזה מסרסו
טיבולו שמשלם קרן וחומש,
דטעמא דר' שמעון במתני' משום דשרי דבר שאין מתכויןיג ות"ק אסר ליה אפי' לתענוגיד משום דזימנין לרפואה קעביד ואסר בעלמא
אין ניכר שהיה סריס
שהחומץ מיישב את הנפש.
דבר שאין מתכוין ור"ש דמקיל בעלמא קשרי נמי הכא בשאין מתכוין לרפואה והשתא אתי שפיר : האי מסוכרייתא דנזייתא אסור
טו
טז
יז
מתחלתו ונראה כמסרסו
ודברי ר' [וחכמים] מפורשין
ביוה"כ. ואקשינן לרבא והא
עכשיו ולפיכך אסריס הקפיד
להדוקה ביומא טבא. פי' סתימת גיגית של שכר אסור להדוקה משום סחיטה כדפירש בקונטרס וכן פירש ר"ח אף על גב דלא אשכחן
הכתוב, אבל. רשב"א. ב. שאין
מדלפני טיבול שרי לאחר
דהוה חייש לסחיטה אלא גבי מים כדאמר בפרק ואלו קשרים (לקמן דף קיג:) גבי היה מהלך בשבת ופגע באמת המים דאמר לנחות במיא
ראוי להוליד לפי דרכן של
טיבול נמי שרי, דשמעינן
הבריות, שוב לא הקפידה
ליה לרבא דאית ליה הואיל,
אתי לידי סחיטה ובפרק חבית (לקמן דף קמז.) אמר הרוחץ במי מערה ונסתפג באלונטית לא יביאנה בידו ומפרש בגמרא משום דאתי
התורה במקום סירוס דידיה.
דגרסינן בי"ט פרק [ב'] דתנן
לידי סחיטה ובפרק שואל (לקמן דף קמח.) ובריש המביא כדי יין (ביצה דף ל.) גבי הני נשי דלא משניין ניפרוש סודרא פירוש על הכד דלמא
רשב"א. ג. אימא לך דהדר
מטבילין כלים מלפני השבת,
משנויא דהואיל דמאי
כ"ע מיהת כלים בשבת לא
(ג) מישמיט במיא ואתי לידי סחיטה אבל גבי יין לא גזרינן משום
סחיטה כדאמר בפרק תולין (לקמן דף קלט:) מסננין את היין בסודרין
מזקיקו לההוא טעמא
מ"ט, וכל חד אמר טעמא.
וטעמא דהואיל. תוס' ביצה יח: ד"ה
רבא אמר מפני שנראה כמתקן
הדר. ד. ואימא דהדר ביה
כלי. ואקשינן אי הכי אדם
מההיא שנויא והדר ביה נמי מההוא שנויא דהואיל. תוס' ביצה יח: ד"ה הדר. ה. כלומר ביוה"כ. רשב"א. ו. וליכא איסור משום
נמי. ושנינן אדם נראה כמיקר. ומהווינן בימות הגשמים ובמים הרעים ג"כ אית ליה אנפא שלא נראה כמתקן כלום. ואקשינן
תיקון כלי לרבא דמשתרי בהואיל, ומשום איסור רחיצה ביוה"כ ליכא דהא דאמרי' אסור להושיט אצבעו במים היינו היכא
התינח בשבת, ביוה"כ מי שרי ברחיצה דאמרת נראה מיקר. אמר רבא הואיל ואישתרי טבילה בשבת אשתרי נמי ביוה"כ.
הכא נמי לימא רבא הואיל ולפני טיבול שרי לאחר טיבול נמי שרי. וקמה קשיא זו על רבא. ושנינן הדר ביה רבא ואמר
דמתכוין לתענוג, אבל האי טבילה דלאו לתענוג היא לא אסרו רבנן וכו'. תוס' הרא"ש. ז. ולמחר שמא לא יזדמן לו מקוה, הא
ליתא. תוס' הרא"ש. ח. אבל אם הטבילה ביום זה וההזאה למחר משמע דלא מהניא. תוס' הרא"ש. ט. דלאו למעוטי יום שלפני
בין לפני טיבול בין לאחר טיבול שרי, ומוקים לה למתניתין כדאביי דאמר לא יגמע ויפלוט תנן אבל לגמע ולבלוע שרי.
ואקשינן ממאי ד[מ]האי דטיבול הדר ביה, דילמא מטבילה דיוה"כ הדר ביה ואמר אין טובלין. ושנינן לא, דהא תניא בהדיא
הטבילה אתא. תוס' הרא"ש. י. דשתי טבילות צריך אחת קודם הזאה ואחת לאחר הזאה. תוס' הרא"ש [ועי' מהרש"ל ומהרש"א].
יא. וכן נמי משמע פשטיה דקרא והזה הטהור על הטמא והדר וכבס בגדיו ורחץ במים. תוס' הרא"ש. יב. בתשעה באב אין
כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט' באב בין ביוה"כ, אלמא אמרינן הואיל והתורה טבילה בשבת התורה נמי ביוה"כ.
וכך פירשנו שמועה זו ביום טוב. החושש (בשיניו) [במתניו] לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא שמן ולא שמן וורדים
טובלין. תוס' ביצה יח: ד"ה כל. יג. ואע"פ שיש לו מכה והוא מתרפא ממילא אין בכך כלום. ריטב"א. יד. ולא לרפואה. תוס' הרא"ש.
כו'. שמעינן מינה דבני מלכים דרגילי בסיכת שמן ורד בחול, לא מסי להו בשבת, והוא חשוב להן [כמו שמן זית לשאר
טו. בדבר שאין מתכוין. תוס' הרא"ש. טז. דמטעמא דכל ישראל בני מלכים שרי להו שמן ורד בדרך תענוג ואע"ג דלא רגילי בה
בחול, דכי חזו דסכין על מכותיהם אמרי' לתענוג עבדי, ומיהו כיון דעל מכותיהם הם סכין והם מתרפאין בו היה לו לאסור
בני אדם ולפיכך מותר. אבל מי שאין דרכו לסוך בחול שמן ורד, והן שאר בני אדם] לפיכך בשבת אסור. הלכך בני מלכים
אלמלא דס"ל דדבר שאין מתכוין מותר. ריטב"א ועי' מהרש"א, ורשב"א. יז. [דפריך] ממסוכרייא דנזייתא. תוס' הרא"ש. דדבר שאין
דשכיח להו ורגילי ביה לא מסי להו ושרי, אבל שאר בני אדם דלא שכיח להו ולא רגילי ביה מסי לפיכך אסור. [ור']
ודייקינן דרבי שמעון
מתכוין [אסור]. רשב"א.
שמעון אומר
כל ישראל בני מלכים, כלומר כל ישראל מותרין בשמן ורד. אמר רב הלכה כר"ש.