קיא:
שמונה
שרצים
פרק
ארבעה עשר שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אסור להדוקיה. בנקב משום סחיטה ואע"ג דלא קא מכוין
וטעמא משום דאין אדם חושש לסוחטו כיון דע"י סחיטה אינו
מו א מיי' פכ"א מהל' שבת
א
א) לעיל עה. קג. לקמן קיז.
הלכה כג סמג לאוין סה
קכ: קלג. קמג. סוכה לג:
לסחוט. אלמא לא ס"ל כר"ש בדבר שאין מתכוין: הלכה כר'
יכול לנקותו מריחו וחזותו גם אין דרך לסחוט בגד לצורך משקה
ב
טוש"ע א"ח סי' שכז סעיף
כתובות ו. בכורות כה. [ביצה
יהודה. בדבר שאין מתכוין דאסור: בלי גברי. מתני לה
שבו אבל מ"מ אסור לסחוט דכי סחיט ליה מתלבן הבגד קצת
לו.], ב) [בכורות כה. לד.],
א:
א ב מיי' פ"י מהל' שבת
ג) [קידושין מח: סנהדרין ח:
והוי מכבס או משום מפרק כמו סוחט זיתים וענבים כדאמרי'
לפלוגתא דרב ושמואל בלא
אמוראים האומרים משמם אלא הם
ג
ב"ב פח.], ד) [במשנה
הלכה א סמג לאוין סה
עצמם נחלקו בה: תרגימנא.
בפרק מפנין (לקמן קכח:)ד אם היתה
טוש"ע א"ח סי' שיז סעיף
שבמשניות וכן בפי' הרב
והרמב"ם אית' אלו], ה) נ"א
דלא תיקשי דרב אדרב: הלכה
צריכה שמן חבירתה מביאה לה
א:
אסור להדוקיה ביומא טבא בההיא אפילו
ב ג מיי' שם הלכה ז:
דמן אחא פי' שם מקום,
❖
כר"ש. דשרי בשמן וורד: אבל לא
בשערה ופריך והא אתי לידי סחיטה
ר"ש מודה דאביי ורבא דאמרי תרווייהו
ג ד מיי' שם הלכה ג:
ו) [לעיל סז.], ז) [לעיל עג.],
א)
מטעמיה. דאין הטעם כדבריו:
ד ה מיי' שם הל' א ב סמג
אלמא יש סחיטה בשמן ובפרק תולין
מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות והאמר
❖
שם טוש"ע שם:
דאילו ר"ש סבר מסי. ואפ"ה שרי
(לקמן דף קמא.) קאמר רבא לא
רב חייא בר אשי אמר רב הלכה כר'
לעזי רש"י
ב)
ליהדוק אינש אודרא אפומא דשישא
דאין לך דמותר לזה ואסור לזה:
יהודה ורב חנן בר אמי אמר שמואל הלכה
קויפ"א. שביס עשוי רשת.
מוסף רש"י
מכלל דמסי. אפי' לת"ק דאי לאו
דילמא אתי לידי סחיטה ופי' בקונט'
פינדנ"ץ. שרוכים להידוק,
כר"ש ורב חייא בר אבין מתני לה בלא
❖
דמסי למאי איצטריך ליה: אע"ג
כד של שמן ובפרק נוטל (לקמן דף
אסור להדוקיה. בתוך
כתפיות.
גברי רב אמר הלכה כר' יהודה ושמואל
החבית בכח משום סחיטה,
דלא שכיח. שמן וורד במקומו של
קמג.) ספוג אם יש לו בית אחיזה
ואע"ג דאינו מתכוין
אמר הלכה כר"ש אלא אמר רבא אני וארי
מקנחין בו ואם לאו אין מקנחין בו
זה הסך ממנו ודמיו יקרים והכל
ג)
לשום סחיטה (בכורות כה.).
רבינו חננאל (המשך)
בפסיק רישיה ולא ימות.
יודעין שאינו סכו אלא לרפואה
משום סחיטהה ולהכי אסור להדוקה
שבחבורה תרגימנא ומנו רבי חייא בר אבין
באומר אחתוך ראש בהמה
ור"ע כולהו סבירא להו כל
שרי דכל ישראל בני מלכים הם ו)
וא"ת דאמר בפרק בתרא דיומא
הלכה כר"ש ולאו מטעמיה מאי הלכה כר'
זו בשבת ואינו רוצה שתמות,
ישראל בני מלכים ולית
(דף עז:) ההולך להקביל פני רבו
ור' יהודה אוסר דמוכחא מילתא
דכיון דאי אפשר שלא תמות
הלכתא כחד מינייהו, ה"מ
שמעון ולאו מטעמיה אילימא הלכה כר"ש
כמתכוין חשיב ליה, וכי
בהא סברא בלחוד דקם ליה
או פני אביו או פני מי שגדול
ורב נמי כר"י ס"ל אלא במקומו
אמרינן דבר שאין מתכוין
בהדייהו, אבל דבר שאין
דשרי ולאו מטעמיה דאילו ר"ש סבר מסי
הימנו עובר עד צוארו במים ואינו
הוא דשרי דשכיח דסכין שמן וורד
מותר כגון היכי דאפשר ליה
מתכוין בהדיא קיי"ל
ורב סבר לא מסי וסבר רב לא מסי והא
בלא איסור, כגון גורר אדם
דהילכתא כוותיה. הילכך
חושש ואמר נמי בפ"ב דביצה (דף יח.)
ולא מוכחא מילתא:
מטה כסא וספסל ובלבד שלא
אע"ג דשמן וורד מסי, אם
מדקתני בני מלכים סכין על גבי מכותיהן
גבי טבילת כלים בשבת דנדה שאין
יתכוין לעשות חריץ, ואע"ג
סך הוא כדרכו ואינו מתכוין
דאיכא למיחש דילמא עביד
לרפואה, אע"ג שמתרפא
שמן וורד מכלל דמסי אלא הלכה כר"ש הדרן עלך שמנה שרצים
לה בגדים מערמת וטובלת בבגדיה
חריץ, כיון דלא מתכוין להכי
בין בדוכתא דשכיח שמן
ולא גזרינן דילמא אתי לידי סחיטה
דשרי ולאו מטעמיה דאילו ר"ש סבר אף
ואפשר לגרירה בלא חריץ,
ורד בין בדוכתא דלא שכיח
ואלו קשרים. המנוין באבות
כי עביד נמי חריץ דהוי
[שרי]. פי' מודה ר' שמעון
וי"ל דמצוה שאני ואם תאמר היכי
ע"ג דלא שכיח שרי ורב סבר אי שכיח
א
מלאכה גמורה לא מיחייב,
בפסיק רישיה ולא ימות, כל
שרי התם ליכנס בבגדיה ונדה נמי
מלאכות דקתני ז) הקושר
אין ואי לא שכיח לא ובאתרא דרב שכיח
אבל היכי דודאי עביד מודה
היכא דעביד מידעם בשבת,
איך טובלת בבגדיה נימא
והמתיר קשר של קיימא שאינו מתירו
(סוכה לג:) כיון דמהדק
דאיפשר שיבא לידי איסור,
משחא דוורדא:
לה לא אפשר בלא סחיטה
ולא מיכוון לההוא איסורא
שרייתו זהו כיבוסו כדאמרי' בזבחים
לעולם דומיא דקושרי חוטי יריעות
(בכורות כה.). בלא גברי.
שרי למיעבד ההוא
הדרן עלך שמנה שרצים
הנפסקות: קשר הגמלין וקשר
בפרק דם חטאת (דף צד:) וי"ל
בלא ר' חייא ורב חנן (בכורות
עבידתא, ולא אסרינן ליה
גזירה שלא יבא לידי אותו
הספנין. בגמרא מפרש להו: כך
כה. לד.)
דדוקא היכא דאיכא טיפת דם
❖
הדרן עלך שמנה שרצים
ואלו קשרים שחייבין עליהן קשר הגמלין
איסור. והוא כגון הגורר
הוא חייב על היתרן. כדילפי' בכלל
או טינוף אמר שרייתו זהו כיבוסו
ד)
ב
מיטה כסא וספסל, דאפשר
לעשות בגרירתו להן חריץ
וקשר הספנין וכשם שהוא חייב על
דבהכי מיירי בפ' דם חטאת ומצא
גדול (לעיל דף עד:) מציידי החלזון
ג
ואפשר לגוררן ברפיון בלא
מוסף תוספות
ר"י מוגה בספר הישר דלא אמר
שנצרכין לפרקים להתיר קשרי
קישורן כך הוא חייב על היתרן ר"מ אומר
עשיית חריץ [סבר ר' שמעון
א. שהוא מלכלך את הדבר
כיון שאינו מתכוין לעשות
שרייתו זהו כיבוסו בדבר שאינו כ"א
רשתות הקיימות כדי לקצרן או
כל קשר שהוא יכול להתירו באחת מידיו אין
הנבלע בו. תוס' הרא"ש.
חריץ] אע"פ שנעשה מותר.
להרחיבן: שיכול להתירו. דלא
לכלוך כמו סיפוג באלונטית וקינוח
חייבין עליו: גמ' מאי קשר הגמלין וקשר
ב. עד שיכבסנו, וה"ה לכל
אבל כגון האומר כוונתי
הדקיה: אין חייבין עליו. ואפי'
ידים במפהו והני שהולכין במים
המשקין חוץ ממים שאינו
לחתוך ראש זה העוף
הספנין אילימא קטרא דקטרי בזממא וקטרא
מלבן. תוס' הרא"ש.
להאכילו לכלב ואין כוונתי
עשאו לקיימא: גמ' זממא.
עם הבגדים הוי נמי דרך לכלוך
ג. דאמרי' בפ' חבית
להמיתו, כגון זה מודה ר"ש
דקטרי באיסטרידא האי קשר שאינו של
ולא דרך נקיון ועל תינוק שלכלך
מנקבין לנאקה בחוטמה ונותנין בה
ז
דאסור משום דישה. תוס'
שחייב, שאי אפשר לו
קיימא הוא אלא קיטרא דזממא גופיה
הרא"ש. ד. גבי חיה. תוס'
לחתוך ראש העוף אלא עד
בגדי אמו במי רגלים אין לזרוק
טבעת של רצועה וקושרין אותה
הרא"ש. ה. השמן הנבלע
שימיתהו. וכן המתקנח
ודאיסטרידא גופה: ר"מ אומר כל קשר כו':
עליו מים דשרייתו זהו כיבוסו
ועומדת שם לעולם וכשרוצה
בו. תוס' הרא"ש. ו. דהוי
בספוג שאין לו עור בית
דרך טינוף. תוס' ביצה יח.
אחיזה, עתה אם יאמר
ושמע ר"י מפי הנשים שהתיר ר"ת
לקושרה לבהמה קושר רצועה ארוכה
בעי רב אחדבוי אחוי דמר אחא עניבה
ה)
ד"ה מערמת. ז. ויותר
כוונתי להתקנח, ואין
[ליטול ידיה] ולקנח ידיה בבגד
באותה טבעת וקושרין בה ופעמים
לר"מ מהו טעמיה דר"מ משום דיכול
מתלכלכים
בגדים
כוונתי לסחוט נתירהו לו,
כשנכנסה בנהר לבושה
והלא אי אפשר לאדם
שמתירה: קטרא דקטרי בזממא.
כיון שהוא דרך לכלוך כדי שתוכל
להתירו באחת מידיו הוא והא נמי יכול
ממה שמתכבסין. תוס'
להתקנח בספוג שאין לו
להתפלל ולברך ואין נראה לר"י
זהו קשר הרצועות שקושרין בטבעת:
זבחים צד. ד"ה מקנחה.
עור בית אחיזה ולא יסחוט.
להתירו או דילמא טעמא דר"מ משום דלא
איסטרידא. גם הוא כמין טבעת
שהרי היא מתכוונת לטהר הלכלוך
ח. דהכא לא איפשיטא הך
כגון זה אומרים מי איכא
מיהדק והא מיהדק תיקו: מתני' יש
בעיא. תוס' הרא"ש. ט. דר'
דפסיק רישיה ולא ימות. וכן
ודרך רחיצה וליבון הויא זה הקינוח:
שעושין מן עקל או מן רצועה בנקב
ב)מסובריא דנזייתא. פי'
יהודה. רשב"א. י. גבי ר'
מודה ר"ש בפסיק רישיה. והא
לך קשרין שאין חייבין עליהן כקשר
שבראש הספינה ואותו קשר
יהודה אומר בודקין אור
נזייתא, כדות של יין או של
❖
ארבעה עשר. תוס' הרא"ש.
שכר. מסובריא הוא הנקב
הגמלין וכקשר הספנין קושרת אשה מפתח
דאמר גבי לא ליהדוק
מתקיים וכשרוצה להעמידה קושר
ד
העשוי להוציא בו יין בזמן
חלוקה וחוטי סבכה ושל פסקיא ורצועות
אינש אודרא אפומא דשישא דילמא
רצועה באותה טבעת ומעמידה בה
שהיין שותת ויוצא, אם בא
אדם לסתמו ולהדקו ואומר
רבינו חננאל
אתי לידי סחיטה ולא הוי פסיק
וכשרוצה להתיר מתיר הרצועה
מנעל וסנדל
ונודות
יין ושמן וקדירה של
למנוע שפיכות היין אני
ונוטלה: קטרא דקטרי באסטרידא.
רישיה יש לחלק דהתם מיירי בכיסוי
לטעמיהא), לפיכך שנה כל
מתכוון (נתכוונתי) ולא
בשר ראב"י אומר קושרין לפני הבהמה
אדם סך כדרכו ואינו
לסתום הפתח, בהא קאמר
קשר רצועה הארוכה: עניבה.
שאינו בולע כ"כ וגם אינו סותמו
גמ' הא גופא קשיא
בשביל
שלא
תצא:
מתכוין לרפואה ואם נתרפא
רב מודה ר' שמעון. וכן
כל כך בחוזק שאינו חושש רק
ומהדקה שפיר לר"מ מהו:
נתרפא. ואקשינן למימרא
לענין נר שהוא אחורי
אמרת יש קשרין שאין חייבין עליהן
מתני' יש לך קשרין שאין חייבין
שיהא מכוסה אבל הכא שהוא בצד
דרב כר' שמעון סבירא ליה
הדלת, ותניא פותח ונועל
כקשר
הגמלין וכקשר הספנין חיובא הוא
דאמר דבר שאין מתכוין
ואם כבתה כבתה. ואמרינן
עליהן. חטאת כמו שחייבין על
הגיגית בולע הרבה וגם מהדקו
דלייט [לקמן קכ] רב עלה
מותר, לפיכך פסק הלכה
דליכא הא איסורא איכא והדר תני קושרת
בחוזק כדי שלא יצא היין והוי
קשר הגמלין אלא פטור אבל אסור
דכיון דהמקום דחוק הוא אי
כר' שמעון, והאמרי משמיה
אפשר לפתוח ולנעול אלא
דרב האי מסוברייא דנזייתא
אשה מפתח חלוקה אפילו לכתחילה הכי
ובגמרא מפרש הי נינהו: מפתח
פסיק רישיה:
אם יכבה, ובענין הזה מודה
אסור להדוקא ביומא טבא,
ושלש מחלוקות בדבר. אית
חלוקה.
כמו שיש לגלחים כעין
קאמר
יש קשרין שאין חייבין עליהן
ר"ש בפסיק רישיה ולא
פי' כגון מוך או כיוצא בו,
ה
ימות. וכבר פירשנו כל דבר
דבר שסותמין בו פי החבית,
ספרים דל"ג ליה:
לשונות לכאן ולכאן וקושרים של
כקשר הגמלין וכקשר הספנין ומאי ניהו
שאינו מתכוון מותר. הדרן
אמר רב אסור לאמץ
ימין בכתף שמאל ושל שמאל בכתף
עלך שמונה שרצים
סתימתו דאתי לידי סחיטה.
קיטרא
הדרן עלך שמנה שרצים
פרק חמשה עשר: ואילו
והנה אע"פ שאינו מתכוין
ימין דכיון דכל יומא שרו ליה לא
ואלו קשרים. עניבה לר"מ מהו. וא"ת אמאי לא פשיט מדתנן
קשרין שחייבין עליהן
לסחיטה אלא לסתימת פי
דמי מידי לקשר של קיימא ומותר לכתחילה: סבכה. קוייפ"א: ושל
ח
קשר הגמלים כו'. קשר
החבית בלבד, כיון שסוחט
גמלים, קטרא. אסיקנא
אסור דלא כר' שמעון.
פסקיא. אזור רחב וחוטין תלויין בראשו לקושרו בהן וקורין פינדנ"ץ:
לקמן חבל דלי שנפסק לא יהא קושרו אלא עונבו ומוכח' בפ"ק
ושנינן במסובריא דנזייתא
קיטרא דזממא גופיה. פי'
ונודות יין. של עור שכופפין פיהם וקושרין: וקדרה של בשר. פעמים
דפסחים (ד' יא.) דהנהו רבנן היינו ר"מ דפריך התם מינה לרבנןט שהם ר"מי
אפילו ר' שמעון מודה, כיון
נקבין לחוטמיה דגמל
שקושרין בגד לפיה: קושרין בפני הבהמה. חבל ברוחב הפתח: גמ'
וי"ל דהתם נמי פריך מספק אם הנהו רבנן הם ר"מ כמו שמסתפק כאן:
דאי איפשר ליה דלא
ומחתין ביה יתר וקטרין ביה
להדוקיה, ודאי מכתחילה
אפסר קטן והיינו זממא
אימור
קיטרא וקשר של קיימא הוא, ובתר
סוחט הוא, וכי האי גוונא
ר' שמעון מחייב דמודה ר'
כן קטרי בההוא אפסר חבל
שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, וכבר פירשנוהו למעלה. ואכתי רב כר' שמעון סבירא ליה והא בהדיא אמר(י') רב הלכה כר'
ארוך שמושכין בו הגמל, והוא קיטרא דקטרין בזממא. איסתדירא הוא אסקריא דספינתא, והוא התורן, וקטרין ביה חבל והוא
יהודה ושמואל אמר הלכה כר' שמעון. ומשני רב (אמר), הכי אמר רב הלכה כר' שמעון ולאו מטעמיה, דאילו ר' שמעון אע"ג
קשר של קיימא. והדר קטרי בההוא איסתדירא חבל אחר דעייליה ביה ניגרי מושכי הקלע כשבאין להרימו על הספינה כדי שתסע.
דלא שכיח שרי וכו'. ואע"ג דהא דר"ש סלקא בפרק המקבל בשיטה, דגרסינן התם אמר אביי רשב"ג ור' שמעון ור' ישמעאל
והוא קטרא דקטרי באיסתדירא. בעי רב אחדבוי מדאחה, פי' מדאחה, שם מקום ידוע, מתא דאחא. פי' עניבה כדבעינן למימר
א) נראה דצ"ל לטעמיה דס"ל דדבר שאינו מתכוין מותר לפיכך וכו'.
ב) עיין ערוך ערך סבר ה'.