ואלו
קשרים פרק
חמשה עשר
שבת
קיב.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
קיטרא דקיטרי בזממא. רצועה ארוכה
שמכניסין בטבעת אסור לכתחילה לקושרה שם מפני שפעמים שמניח שם שבוע או שבועיים וקושר
ה א ב ג מיי' פ"י מהל'
א) גיר' התוס' בחגיגה כג.
ד"ה ונפסקה אביי קא אזיל
שבת הלכה ד סמג לאוין
ומתיר ראש האחד שנתון ביתד או בעמוד שאסור בו האנקה והגמל: תרתי דשי. שתי פתחים היינו אותן לשונות והויין זו למעלה וזו למטה
בתר רב יוסף, ב) תוספתא
סה טוש"ע א"ח סי' שח
זו לימין וזו לשמאל ואם אינה מתרת אלא האחד יכולה לפושטה וללובשה בדוחק: מהו דתימא חדא מינייהו בטולי מבטיל לה. ותיהוי קשר
דכלים ב"ב פ"ד, ג) יבמות
סעיף טו:
❖
ו ד ה מיי' פ"ז מהלכות
קא., ד) [לקמן קכג.],
תרווייהו ליתסרו קא משמע לן: פשיטא. דהא כל יומי
שריא לה: דרויחא. לא דחקתו בראשה
של קיימא וכיון דלא ידעי הי מינייהו
כלים הלכה יב יג ופכ"ד
אלא קושרתו בריוח שיכולה לחולצה
הלכה ד:
אימור דאמרי' חליצתה כשרה
ז ו מיי' פ"ד מהל' יבום
מראשה כשהיא קשורה: מהו דתימא
קיטרא דקטרי בזממא וקיטרא דקטרי
הגהות הב"ח
הלכה יט סמג עשין כה
מישלף שלפא לה. מראשה הכי והוה
היכא דלמילתיה מנא
באיסטרידא חיובא הוא דליכא הא איסורא
(א) גמ' רבי ירמיה כו'
טוש"ע אה"ע סי' קסט
❖
לה קשר של קיימא: חייסה על
איפסיק ליה רצועה:
סעיף כב בהג"ה:
הוא. והא דלא מוקים לה אליבא
איכא ויש שמותרין לכתחילה ומאי ניהו
(ב) רש"י ד"ה טמא לא צ"ל
שערה. שמא תוציא בדוחק ותינתק
❖
דרבנן אבל לא לחליצה משום
קושרת
מפתחי חלוקה: מפתח חלוקה:
קודם ד"ה טהור דתו לא:
שערה. ודפסקיא נמי איכא לשנויי
דלמילתיה דהיינו בשמאל לאו מנא
לעזי רש"י
פשיטא
לא צריכא דאית ליה תרי דשי מהו
כה"ג מהו דתימא מחתא ליה דרך
❖
הואא היינו טעמא משום דכיון דמנא
שול"א. סוליה.
רבינו חננאל
דתימא
חדא מינייהו בטולי מבטיל קא
רגלה ויוצאה קמ"ל דלא עבדה הכי
הוא לדידהו לשבת ולטומאה אף על
ב
משמע
לן: וחוטי סבכה: פשיטא לא
לקמן. ואסיקנא האי קטרא
משום צניעותא: בדאושכפי. בקשר
גב דלמילתיה לאו מנא הוא כשר הוא
דקטרי בזממא ודקטרי
מוסף תוספות
צריכא
דרויחא לה מהו דתימא מישלף
שהאושכף עושה כשתוחב הרצועה
לחליצה כיון דשל שמאל בימין חליצתה
באיסתדירא חיובא ליכא
במנעל קושר קשר מתוכו שלא תוכל
א. אלא משום דאמרי'
איסורא מיהא איכא, אבל
שלפא
לה קא משמע לן דאשה חסה
כשרה אבל לר' יהודה דלמילתיה לאו
ג
מיגו דמצי לאפוכי
מפתחי חלוק אע"פ דאית
לצאת והוא קיים לעולם: בדרבנן.
מנא הוא ולמידי אחרינא נמי לאו מנא
על שערה ומישרא שריא לה: ורצועות
משמאל לימין הוי מנא,
ליה תרתי דשי, כי היכי
כשקושרים סביב רגלים אין קושרין
וא"כ לרבנן נמי נימא
דאית השתא למני, שרי
הוא מסתבר דלאו מנא הוא לחליצה:
מנעל וסנדל: איתמר התיר רצועות מנעל
דלאו מנא הוא לחליצה.
למיקטרינהו לתרוייהו ולא
בדוחק שפעמים שחולצו כשהוא קשור
סנדל רמב"ן. ב. משום דאי בעי
אמרינן דחדא מיניהו בטולי
וסנדל תני חדא חייב חטאת ותניא אידך
ונועלו כשהוא קשור ומיהו קשר של
מהפך ליה משמאל לימין.
בטלה אלא תרווייהו שרי
פטור אבל אסור ותניא אידך מותר לכתחילה קשיא מנעל אמנעל קשיא סנדל
למיקטרינהו. פי' פסיקיא,
רמב"ן. ג. כ"ש בזה שכל
קיימא לא הוי שבשעת הטיט מתירין
עצמו אינו קרוי סנדל אלא
חגרה, כדמתרגמינן [ישעיה
אסנדל מנעל אמנעל לא קשיא הא דקתני חייב חטאת בדאושכפי פטור אבל
אותו וקושרין אותו בדוחק שלא ידבק
מפני שעומד להתהפך
ג] ותחת חגורה נקפה
ולמהוי של ימין. רמב"ן.
[ואתרא דהוו אסרן פסקיא],
אסור בדרבנן מותר לכתחלה בדבני מחוזא סנדל אסנדל לא קשיא הא דקתני
בטיט וישמט מרגליו: בדבני מחוזא.
והוא המיין של נשים. פי'
טפי קרינן ביה מנעל של
❖
שהם רחבי לבב ומקפידים על
חייב חטאת בדטייעי דקטרי אושכפי פטור אבל אסור בדחומרתא דקטרי
ימין. חי' הר"ן.
סבכה, וקאיה [נ"א: וקאזה]
לבושיהן ונעליהן להיות מכוונין
בלשון ערבי. שרי למקטר
אינהו מותר לכתחילה בסנדל דנפקי ביה בי תרי כדרב יהודה דרב יהודה
בהנהו חוטי שערה דמשרה
וקושרין אותו בדוחק וצריך להתירו
אחוה דרב סלא חסידא הוה ליה ההוא זוגא דסנדלי זמנין דנפיק ביה איהו
הוא דשריה ליה ולא (שיפה
רבינו חננאל (המשך)
ערבית: בדטייעי דקטרי אושכפי.
להו מיעוף) [שלפה להו
זימנין נפיק ביה ינוקיה אתא לקמיה דאביי א"ל כה"ג מאי א"ל חייב חטאת
מישלף]. רצועות מנעל
הוא אמאי אסור לטלטוליה.
בסנדלים של ישמעאלים סוחרים
וסנדל אית בהו ג' בבי.
ואמר ליה רב יוסף מדמתרץ
א"ל השתא פטור אבל אסור קא קשיא לי חייב חטאת קאמרת לי מאי
שהאושכפים קושרים בהן הרצועות
קיטרי דקטרי [לה] אושכפי
ר' יוחנן אליבא דר' יהודה
טעמא א"ל משום דבחול נמי זימנין נפיקנא ביה אנא זימנין נפיק ביה
לההיא רצועה במנעל
דכד מפסיק סנדל אע"ג
בקשר קבוע: בדחומרתא דקטרי
עצמו, המתירה חייב חטאת.
דאפשר להפוכיה לאו מנא
ינוקא א"ל אי הכי מותר לכתחילה רבי ירמיה הוה קאזיל בתריה דר'
אינהו. אלו סנדלים של שאר אנשים
א
והני רצועות הנמשכות
הוא, ש"מ דהלכתא כר'
יהודה. מאי דר' יהודה
מגופו של מנעל, שקושרין
אבהו בכרמלית איפסיק (א) רצועה דסנדליה אמר ליה מאי ניעבד לה א"ל
שאין רצועות קבועות בהן ע"י אומן
דתניא סנדל שנפסקה אחת
אותו על הרגל ועל השוק
אלא הם עצמן קושרין אותם בחומרתא
שקול גמי לח דחזי למאכל בהמה וכרוך עילויה אביי הוה קאי קמיה
מאזנא או אחת מתרסיותיו
אחר שנועלין המנעל, הנך
א)
מותר לכתחילה לקשרן
או שניטל כל הכף טמא. ב'
בעלמא וקושרין ומתירין ופעמים
דרב יוסף איפסיק ליה רצועה אמר ליה מאי איעביד ליה א"ל שבקיה
אזניו או ב' תרסיותיו או
ולהתירן, וזהו דבני מחוזא.
שמתקיים שבת או חדש: דנפקי בי
שניטל רוב הכף טהור. ר'
(והן) [וכן] נמי קשר חיצון
מאי שנא מדרבי ירמיה ב התם לא מינטר הכא מינטר והא מנא הוא
תרי. וצריך כל אחד ואחד לקשור
יהודה אומר נפסקה
של רצועות שהוא למעלה
דאי בעינא הפיכנא ליה מימין לשמאל א"ל מדקמתרץ רבי יוחנן אליבא
הפנימית טמא, החיצונה
מן השוק ומן הרגל, אם
לפי רגלו הלכך בכל יום קושרו
טהור. פירוש קסבר ר'
מעיקרא קשרן לשום כך
דרבי יהודה ש"מ הלכה כרבי יהודה מאי היא דתניא סנדל שנפסקו
ג
ב)
ד
ומתירו: כה"ג. שאני מתירו עכשיו
יהודה אע"פ שלא נפסקה
הרצען, קשר של קיימא,
שתי אזניו או שתי תרסיותיו או שניטל כל הכף שלו טהור אחת מאזניו
אלא האוזן החיצונה של
שכשנועל ההוא מנעל
ונועל בני ושבת היתה: השתא פטור
סנדל בלבד, נפיק ליה
מכניס רגליו באותן
או אחת מתרסיותיו או שניטל רוב הכף שלו טמא ר' יהודה אומר
אבל אסור הוה קשיא לי.
אמאי
ה
מתורת כלי וטהור. ות"ק
הרצועות ואינו מתירן כל
סבר אם נפסק אחת מאזניו
עיקר, ההוא נמי [אם]
אסור: מ"ט. קשיא לך: א"ל משום
נפסקה פנימית טמא החיצונה טהור ואמר עולא ואיתימא רבה בר בר
או אחת מתרסיותיו עדיין
(ה)מתירו חייב עליו חטאת.
דבחול נמי. אני מתירו בכל יום
חנה אמר ר' יוחנן כמחלוקת לענין טומאה כך מחלוקת לענין שבת אבל לא
כלי הוא, אינו יוצא מתורת
אבל זה הקשר החיצון שלא
כלי עד שיפסקו שתיהן.
קשרו האומן, אלא כל אדם
וקושרו התינוק לפי רגלו: אי הכי
לענין חליצה והוינן בה [ר' יוחנן] אליבא דמאן אילימא אליבא דרבנן מדלענין
ולר' יהודה כיון שנפסק
קושרו כי היכי דניחא ליה
מותר לכתחילה. ומעיקרא סבר דלא
האוזן החיצונה כבר יצא
מרווח או צר, (או) כגון
טומאה מנא הוי לענין שבת נמי מנא הוי אבל לא לחליצה דלאו מנא הוא
רגיל למעבד הכי וקטרא דאושכפי
מסאני דרבנן שכל אחד
מתורת כלי וטהור הוא.
והתנן חלצה של שמאל בימין חליצתה כשרה ואלא אליבא דרבי יהודה
ואע"פ שיכול להפכו לזה
מעמידו על חפצו, כד רויח
ג)
ו
הוה שרגיל להיות קבוע: איפסיק
הסנדל ברגלו האחרת
(למיסם) [למיהב] ולמישלף
מדלענין טומאה לאו מנא הוא לענין שבת נמי לאו מנא הוא אבל לא לחליצה
ד)
רצועה דסנדליה. ונפל הסנדל
ולשום האוזן החיצונה
בניחותא, כגון זה המתירו
פנימית, וקמתרץ ר' יוחנן
פטור, שהרי מעשה הדיוט
דמנא הוא אימר דאמרי' חלצה של שמאל בימין חליצת' כשרה היכא דלמילתי'
מרגלו שע"י הרצועה הוא עומד.
הוא. אבל אסור להתירו
אליבא דר' יהודה דאמר
מנא הוא הכא למילתיה לאו מנא הוא דהא אמר ר' יהודה נפסקה החיצונה
שהסנדל פתוח מעל גביו וצדדיו של
עולא ואיתימא רבה בר בר
לכתחילה (דהוא) [דהא] קא
חנא אמר ר' יוחנן,
מוקים ליה על חפצו וקשרו
עץ או של עור שלוק וקשה והרצועות
טהור אלמא לאו מנא הוא לעולם אליבא דר' יהודה אימא וכן לחליצה והא
כמחלוקת לטומאה כך
כמין קשר של קיימא, לפי
נקשרות על גב הרגל ומעמידות אותו:
מחלוקת לעניין שבת אבל
שאין דעתו להתירו
קמשמע לן דכי אמרינן חלצה של שמאל בשל ימין חליצתה כשרה היכא
לא לחליצה. פי' כל דהוא
ולשנותו. ומסאני דבני
שקול גמי לח דחזי למאכל בהמה.
דלמילתיה
כלי לקבל טומאה, גם הוא
מחוזא דעבידן להתירן
דראוי לטלטול: וכרוך. במקום
כלי לינטל בשבת, וכל
ולקשרן בכל זמן דכד בעי
הרצועה ונועלו עד שתכנס: אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף. בחצר: שבקיה. במקום שנפל מרגלך ולא תטלנו בידך להצניעו: ומ"ש מדר' ירמיה.
שיצא מתורת כלי לענין
למרהט שרי ליה וקמיע
טומאה, אף יצא מתורת כלי
[נ"א: וקמיט] ליה, וכד בעי
דשרא ליה ר' אבהו לנועלו ע"י גמי: התם. בכרמלית כגון בקעה לא הוה מינטר: והא מנא הוא. ואמאי אסור לטלטלו והא עדיין תורת
לעניין שבת ואינו ניטל,
לסגויי בניחותא כי הילוכן
מנעל עליו: דאי בעינא הפיכנא מימין לשמאל. שהסנדל יש לו שתי תרסיות והן של עור מקום קביעות הרצועות אחת מבחוץ ואחת מבפנים
ומשום הכי אצרכיה רב
דרבנן מרפי ליה, כי הא
יוסף למישבקיה ודלא
גוונא מותר להתירו
לבין שני רגלים כעין שיש למנעלים שלנו וכשנפסק הפנימי ראוי הוא לתקנו ואע"ג שתיקונו ניכר וגנאי הוא מיהו לצד פנים לא מיתחזי
לכתחילה. וסנדל כי הלין
לטלטוליה בשבת. והיכי
וכשנפסקה חיצונה אינו הגון שוב לתקנו. והך דאביי חיצונה איפסיק משום הכי אסריה רב יוסף אפילו לטלטלו וא"ל אביי והא אכתי מנא הוא
מתרץ דר' יוחנן אליבא דר'
אנפין אית ביה. סנדל
יהודה דקתני ר' יוחנן אבל
דטייעי כגון קצת האי דקרו
דהפיכנא ליה לרגל האחרת ונמצאת החיצונה פנימית: א"ל מדקא מתרץ רבי יוחנן. למילתיה דר"י לקמן ומפרש לה: ש"מ הלכה כר"י.
לא לחליצה, והוי בה רבא
ליה השתא תאסומא, דעביד
דאמר משנפסקה החיצונה לאו מנא הוא: אזניו. שכלפי גב הרגל שאוחזו בהן כשנועלו: תרסיותיו. מקום קביעות הרצועות: הכף.
אליבא דמאן קאמר ר' יוחנן
ליה לפי מידת אסתוארא
אבל לא לחליצה, אילימא
דכרעיה, וקטר ליה קיטורא
שול"א בלע"ז שתחת פרסות הרגל: טהור. דתו לא מתקני ליה וא"נ מתקני ליה חדוש הוא והשתא מיהא בטיל ליה: (ב) טמא. לא פרחה
אליבא [דרבנן] דסברי
מעליא, אם התירו חייב
טומאה מעליו דאכתי מנא הוא ואפילו נפסקה החיצונה דאי בעי מפיך ליה מימין לשמאל ונמצאת חיצונה נעשית פנימית: ואמר עולא גרסי':
חטאת. ודחומרתא, פי'
בפסיקת אוזן אחת לא נפיק
מכנפין כולהי רצועות
אליבא דמאן. מהני תנאי א"ר יוחנן דמאי דסבירא ליה לענין טומאה ס"ל לענין טלטול שבת אבל לענין חליצה מודה לבר פלוגתיה: אילימא
מתורת כלי, ואמר ר' יוחנן
ומעיילין בחומרתא דכד
כי לא נפיק מתורת כלי
לרבנן. אשמעינן רבי יוחנן דכי היכי דלענין טומאה משוי ליה מנא לענין שבת נמי מנא הוא אבל לחליצה לאו מנא הוא ואינו כשר לחליצה
אליבא דרבנן לא לעניין
בעי מעיין והדר קטיר
והא אנן תנן חלצה בסנדל של שמאל בימין שהחליצה ברגל ימיני ואם נעל בו סנדל שמאל וחלצה כשר ואי נפסקה חיצונה דסנדל של שמאל
טומאה ולא לעניין שבת,
מאבראי דחומרתא, וכד בעי
אבל לענין חליצה אינו כשר
מרווח, כגון האי פטור אבל
אמאי לא הוה כשר לחלוץ הואיל ובעלמא סנדל הוא משום דחזי להפוכי ה"נ חזי להפוכי: אלא אליבא דר"י. אמרה ר' יוחנן למילתיה
ולאו ככלי הוא. והא לדברי
אסור. וסנדל המוכן לשנים
ולאשמעינן דבחליצה מודה ר"י דמנא הוא כגון שנפסקה חיצונה של שמאל הופכו לימין וחולץ וכדתנן של שמאל בימין חליצתה כשירה: אימר
הכל אם נפסקה האוזן
דחומרתא דכד בעי האי
הפנימית כלי גמור הוא, ואי
למסיימיה מרווח ליה, וכד
דאמרינן חליצה כשירה. היכא דלא נפסקו תרסיותיו: דלמילתיה. ברגל העשוי לו מנא הוא: הכא למילתיה לאו מנא הוא. דהא ר"י לענין
מיפסקא החיצונה מהפיך
בעי אחרינא למסיימיה
טומאה ושבת לאו מנא משוי ליה: אימא וכן לחליצה.
כדמפרש
ואזיל ואשמעינן דכי אמרינן חלצה כו' ואליבא דרבנן לא מצינן
ליה לסנדל ומשוי ליה
קמיט ליה, ודאי הני לא
פנימית. ותנינן בהדיא
קטרי [ליה] קשר של קיימא
לאוקמיה לעניין חליצה דאי אפיך
מעיקרא, דניח ליה להתירו
וניח ליה נמי לאידך להתירו, הלכך [שרי להתירו] לכתחילה. הא דר' ירמיה דאיפסיק ליה רצועה דסנדליה, וא"ל ר' אבהו שקול
לסנדל של שמאל בימין וחלץ כשר, דתנן חלצה בשל שמאל בימין חליצתה כשרה. אלא כי קאמר ר' יוחנן אבל לא לחליצה
גמי לח דחזי למאכל בהמה וכרוך עליה ואתייה. קיי"ל דהאי גמי לח (דא"ל) [קאמר ליה] כי היכי דאיתכשר להנטל בשבת, דהאי
אליבא דר' יהודה דסבר בפסיקת אוזן החיצונה יצא מתורת כלי לגמרי, ולעניין שבת ולעניין טומאה מודה ליה ר' יוחנן לר'
[גמי] כיון דחזי למאכל בהמה הוה ליה דבר הניטל בשבת כמו ככר או תינוק, ושרי לאיתויי פחות [פחות] מד' אמות כר' יצחק,
יהודה וסבר לה כותיה, אבל לא לחליצה דסבר ר' יוחנן לחליצה כלי כשר הוא, ומדתנן חלצה בשל שמאל בימין חליצתה כשירה.
ודחינן אימור דאמור רבנן חלצה בשל שמאל בימין כשר, דבמקומו כלי מעליא הוא. כלומר ברגלו השמאל סנדל מעולה הוא.
דאמר מוליכו פחות פחות מד' אמות. ולא תימא כיס בלבד שרו ליה דאדם [נ"א: מפני שאדם] בהול על ממונו, ואי לא שרית
ליה אתי לאתוייה ד' אמות בר"ה, אלא [אפי'] כל דבר שצריך לו מדתנן המוציא תפילין מכניסן זוג זוג ובשעת הסכנה מכסן
אבל הכא שנפסקה אזנו החיצונה (דילמא אליבא דרבנן קא' בלבד) הרי באותה הרגל לאו סנדל מעליא הוא שהרי נפסקה אזנו
החיצונה. ומן שנפסל באתריה דלא הוי באתריה מנא, איך הוי מנא באתריה דלאו דידיה הוא. ונדחו אלו הדברים, ולא עמדה
והולך לו, בד"א בסכנת גוים, אבל בסכנת לסטין מוליכן פחות פחות מד' אמות. וה"מ בדוכתא דלא מינטר, אבל בדוכתא דמינטר
לישבקיה בדוכתא, כרב יוסף. ואע"ג דא"ל אביי אי בעינא אפיכנא ליה, לא חיישינן ליה. יש רבנן דהוו מפרשי אפיכנא ליה
כדרך שאמרנו, כי לעניין טומאה ושבת וחליצה יש ביניהן הפרש, לא אליבא דרבנן ולא אליבא דרבי יהודה. והדרנן לתירוצא
מימין לשמאל, וכיון דאפיכנא ליה הויא לה רצועה דאיפסיקא (וסדורא דפיש לבראי ומיהדק קליל) ומסתגי ליה. ואנן לא קא
וכן לחליצה, כלומר תורת כלי בחליצה כתורת כלי בעניין שבת ובטומאה, ואליבא דרבי יהודה דאמר בפסיקת אוזן החיצונה
מתחזי לנא היכי הוי הכין, אלא הפוך מקום עקיבו לראשו ואוחזו באצבעותיו, ואמר ליה כיון דמסגינא ביה אע"פ בהיפוך כלי
בלבד הוא יוצא מתורת כלי.