קיב:
ואלו
קשרים
פרק
חמשה עשר
שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
סנדל
שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה כו'. פירש בקונטרס דהוא
לאוקמיה לדרבי יוחנן ולמימר וכן לחליצה ולאשמעינן דמנא הוא
ח א מיי' פ"ז מהל' כלים הלכה
א) [לעיל מז. וש"נ], ב) כלים
פכ"ו מ"ד עירובין כד. ג) רש"ל
יב:
הדין לא תיקנה טמא מדרס דאי כשנפסקה פרחה לה
דא"כ מאי אתא לאשמעי' ר' יוחנן כיון דלמילתיה מנא הוא בהדיא
א
ט ב ג מיי' פ"ו מהל' כלים
מ"ז, ד) יש גורסין אחר זה
תנן לה מתניתין ומשום דאפכי לא מיפסל דתנן חלצה בשל שמאל
טומאה תו לא הדרה לה והדין עמו דלא מצינו טומאה ישנה (ה) אלא בכלי
הלכה ב:
ואיבעית אימא ר"י קאמר לה
י ד ה מיי' פ"י מהלכות
אליבא דר"י וליה לא ס"ל:,
בימין חליצתה כשרה והיינו
דאמר לעיל דמתרץ רבי יוחנן אליביה
מתכות ולעיל נמי אמרי' ניטלה אחת מאזניו ואחת מתרסיותיו טמא
ה) ברכות מא. עירובין ד. כד.
שבת הל' ג סמג לאוין סה
❖
דר' יהודה: ומי אמר ר' יוחנן הכי.
והא דנקט ותיקנה פירש בקונטרס
סוכה ו. כלים פי"ז מ"א, ו) [ע"ז
טוש"ע א"ח סי' שיז סעיף ו:
י: עירובין כד.], ז) שקלים פ"ה
דהלכה כר' יהודה: טמא מדרס.
דנקט משום סיפא לאשמעינן דאע"ג
דלמילתיה מנא הוא
אבל הכא למילתיה
ה"א ע"ש, ח) נ"א ר' יוסי דמן
דתיקנה כי נפסקה שניה טהור מן
אם היה של זב והיה טמא מדרס לא
לאו מנא הוא ומי א"ר יוחנן הכי והאמר
דיוקרת, ט) [גיר' הערוך שלבא
לעזי רש"י
טהר מטומאתו כשנפסקה ועודנו
המדרס אבל משום דקתני סיפא
פי' כגון דדי הכיור שמקלחין
ב
רבי יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן סנדל
❖
א)
ב)
א
המים אע"ג דיכול לארוקי המרק
ברצו"ן [ברוצו"ן]. זרבובית.
אב הטומאה: מאי לאו. אפילו
אבל טמא מגע מדרס לא נקט
שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה טמא מדרס
מן השליבה מותר להתירו],
ותיקנה דאפילו לא תיקנה ונפסקה
חיצונה ומשום דחזי לאפוכי ולתקנה.
י) [במסכת תענית לא נמצא
(נפסקה שניה ותיקנה טהור מלטמא מדרס
ג)
מחמורו של ר"ח בן דוסא כלום
מוסף רש"י
שניה טמא מגע מדרס כדפי' בקונט'
וה"ה אע"ג דלא תיקנה דע"כ אי
רק מחמורו של רבי יוסי דמן
אבל טמא מגע מדרס) מאי לאו לא שנא
❖
משום דעדיין כלי הוא לאישתמושי
כשנפסקה פרחה לה טומאתה תו לא
יוקרת נזכר שם בתענית כד.
הובא בסוף המסכת.
פנימית ולא שנא חיצונה לא פנימית דוקא
ואולם רש"י דכאן שכתב להדיא
ביה תשמיש אחרינא וקשה דתנן
הדרה אלא להכי נקט תקנה משום
ודר"ח אפשר דקא מכוין אהא
אבל חיצונה מאי טהור אי הכי אדתני נפסקה
בהדיא בסיפא דהך משנה במסכת
סיפא לאשמעינן רבותא דאע"ג
דאי' באבות דר' נתן ספ"ח
מוסף תוספות
עובדא דחמורו של רבי חנינא בן
דתיקנה לראשונה כי הדר נפסקה
כלים בפ' כ"ו (משנה ד) לא הספיק
שניה ותיקנה טהור מן המדרס אבל טמא
דוסא ע"ש מבואר], כ) [צ"ל
א. דהא קיימא שניה. ריטב"א.
שניה טהור מן המדרס: אדתני
לתקן את הראשונה עד שנפסקה
מגע מדרס ניפלוג (א) בדידה בד"א שנפסקה
דמתני'], ל) [וע"ע תוס' עירובין
ב. דאע"ג דכי נפסקה שניה
❖
נפסקה שניה. אע"פ שתקנה טהור
שניה טהור ורש"י בעצמו חזר בו
ד: ובסוכה ו. ד"ה שיעורן],
הא קיימא ראשונה שכבר
פנימית אבל חיצונה טהור אמר רב יצחק בן
תקנה, אפ"ה טהור, דפנ"ח
מן המדרס דכיון שנפסקו שתיהן בטיל
והגיה אבל טמא במגע מדרסג (ו) דעדיין
באו לכאן כדלקמן, ואי
יוסף תהא משנתנו בסנדל שיש לו ארבע
ליה: אבל טמא
מגע מדרס. והוי
כלי הוא וחזי למילתיה דהא איתקנה
נפסקה שניה קודם תיקון
הגהות הב"ח
אזנים וארבע תרסיותים $שלא לשבור דבריו
ראשונה, פשיטא דטהור.
לראשונה והשתא נקט ברישא דוקא
ראשון לטומאה
דעדיין כלי הוא
(א) גמ' ניפלוג וניתני בדידה:
ריטב"א. ג. והוי ראשון
של ר' יוחנן כי אתא רבין אמר רב חנן בר
ותיקנה דאי לא תיקנה כי נפסקה
*דחזי למילתיה (ד)
הגה"ה
(ב) שם בעי חזקיה כצ"ל ותיבת
לטומאה. רש"י. ד. כיון שהיה
רבי נמחק: (ג) שם שניה נמי
אב הטומאה. ריטב"א.
אבא אמר רב הלכה כרבי יהודה ורבי יוחנן אמר
שניה אינו טמא אפילו מגע מדרס
דהא מיתקנה
מתחילה היה הגיר'
הא מתקנה: (ד) רש"י ד"ה
ה. [ו]כיון דשבע לי' טומאה
כדקתני סיפא בהדיא ואגב דנקט
ראשונה ואף
אין הלכה כר' יהודה ומי א"ר יוחנן הכי והא
כך ברש"י. והוה
אבל טמא וכו' דחזי למילתיה
חמורה, אינו מקבל טומאה
קמייתא דהא כצ"ל ודיבור זה
קלה. ריטב"א. ו. ונטמא אחד
ברישא ותיקנה נקט נמי בסיפא:
למדרס הוא ראוי
ראשון לטומאה
מדמתרץ ר' יוחנן אליבא דר' יהודה ש"מ כר'
צ"ל קודם דבור המתחיל מאי
מהם והניחם בביסא וחזר
אבל
טמא מגע מדרס. הקשה
דעדיין כלי הוא
אי הוה נעיל ליה
לאו: (ה) תוס' ד"ה סנדל וכו'
יהודה סבירא ליה אמוראי נינהו ואליבא דרבי
טבו"י ונגע באותו הטמא אי
ד)
לאישתמושי ביה
ה"ר שמעון אמאי טמא מגע
זב מכאן ולהבא
טומאה ישנה. נ"ב בפ"ק דף
מהני לטמויי החצי הטהור
יוחנן תנן התם כל כלי בעלי בתים שיעורן
טז: (ו) בא"ד אבל טמא מגע
ה)
ב
תשמיש אחרינא
או לא. תוס' הרא"ש. ז. ולא
מיהו מטומאת
מדרסד הא שבע לה טומאהה ובהקומץ
מדרס והוי ראשון לטומא'
פשטוה מהא דלא אמרינן
ומאב הטומאה טהור
כרמונים בעי (רבי) חזקיה ניקב כמוציא
(ב)
רבה (מנחות כד.) בעי רבא גבי עשרון
מדרס קמייתא
דעדיין כלי הוא דחזי למילתא
שבע לי' טומאה. ריטב"א.
דלא הוה מיוחד עוד
זית וסתמו וחזר וניקב כמוציא זית וסתמו עד
קמיי' דהא איתקנה: (ז) ד"ה
ח. [ד]אלימא למיחל טפי
שחלקוו מי אמרינן שבע לה טומאה
דהויא עליה טהור
למנעל והוי ראשון
אבל וכו' דבא לו מדרס ומגע
מטומאה דאתיא ליה
❖
שהשלימו למוציא רימון מהו אמר ליה ר'
או לאו וליכא למימר כיון שדרס עליו
כדאמרינן לקמן
ז
שהרי נגע בעצמו
זב יחד:
מעלמא. רשב"א. ט. שחלקיו
נוגעים זב"ז במקום חבורם.
יוחנן רבי $ שנית לנו סנדל שנפסקה אחת
הזב ברגלו יחף דבא לו מדרס ומגע (ז)
פנים חדשות באו
כשהיה אב הטומאה.
ריטב"א. י. דר' יוסי פליג עליה
ואח"כ הגיה רש"י
מדרס יחד דבבת אחת לא אמרינן
לכאן וכל תורת
מאזניו ותיקנה טמא מדרס נפסקה שניה
התם. תוס' הרא"ש. יא. דמגע
גליון הש"ס
בדבריו:
מדרס דהכא היינו משום.
שבע לה טומאה כדמוכח בהקומץ
מנעל שהיתה
ותיקנה טהור מן המדרס אבל טמא מגע
גמ' שלא לשבור דבריו של
ריטב"א. יב. שמתבטל ממנו
רבה (ג"ז שם) א"כ איכא פנים חדשות
עליה בשעת קבלת טומאה ראשונה
ר"י. כזה לעיל מו ע"א:
טומאת מדרס. ריטב"א.
מדרס ואמרינן לך מאי שנא ראשונה דהא
שם שנית לנו סנדל. יש לעיין
למגע מדרס כמו למדרס אלא על
הלכה לה וכיון דכלי הוא הוי ראשון
יג. (כ)שנשארה שם טומאה
קיימא שניה שניה נמי מתקנה ראשונה
אמאי לא מייתי ממתני' הקודמ'
חמורה כגון בגד קטן.
(ג)
❖
כרחך אחר שנטלה הראשונה
שהרי נגע בעצמו כשהיה אב הטומאה
פי"ח מ"ו דכלים וצ"ע:
ריטב"א. יד. אבל הכא דפרחה
ואמרת לן עליה פנים חדשות באו לכאן
וניתקנה בא לו מגע מדרס כמו
וכל זמן שהוא כלי וראוי לקבל
לה טומאת מדרס מכוליה
גהכא נמי פנים חדשות באו לכאן ו) קרי עליה
מנעל מהיכן מקבל טומאת
שפירש בקונט' שנוגע בעצמו ואם כן
טומאה לא טהר מטומאת המגע:
מגע מדרס. ריטב"א. טו. טמא
רבינו חננאל
לית דין בר אינש איכא דאמרי כגון דין בר
ליפלוג כו'. למה לי למינקט נפסקה
נימא דשבע לה טומאה ולפי' הקונט'
מגע מדרס מחמת האזן.
ואקשינן וממאי דכי אמר ר'
רשב"א. טז. [ו]כשנתחברה
שניה דנפסקו שתיהן הא ע"כ הא
קמא ניחא דאפילו נפסקו שתי אזניו
אינש אמר ר' זירא אמר רבא בר זימונא
ז)
לסנדל נעשה גם הסנדל טמא
יוחנן וכן לחליצה למיפסל
שניה החיצונה היא ומשום היא
טמא מגע מדרס ומפרש ה"ר שמעון
אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים ואם
מגע באוזן מפני חבורה,
סנדל שנפסקה אזנו החיצונה,
וליכא למימר בהא שבע לי'
דילמא אליבא דרבנן קאמר
לחודה הוה ליה למיתני טהור מן
דלא אמרינן שבע לה טומאה
ראשונים בני אנשים אנו כחמורים ולא
טומאה, כי טומאת מגע זה
דלא מיפסל עד דמפסקו ב'
המדרס: תהא משנתנו. הך דמדרס:
כשהטומאה באה לו מגופו כמו הכא
ח
אזניו. ושנינן הא לא איצטריך
לא מדין עצמו באה לו אלא
כחמורו של ח) ר' חנינא בן דוסא ושל רבי
ד' אזנים וד' תרסיותים. והך דנפסקה
שטומאת מגע באה לו שנוגע בעצמו
מפני האוזן שנטפלה לו.
ר' יוחנן לאשמועינן, דהא
פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים: ונודות
ריטב"א. ואגב אזן דחיילי
תנינא החולץ משמאל בימין
כדפי' בקונטרס ולפירושו אתיא כרבי
שניה דקתני תרווייהו בחיצונות
עליה שתים בב"א, חייל נמי
חליצתה כשרה הכא נמי
יין ושמן: פשיטא לא צריכא דאית ליה
מאיר דאמר טומאת בית הסתרים
קאמר וסתמא כרבי יהודה דכיון
אסנדל. רשב"א. יז. משמע
כי משתני חיצונה למיהוי
דשיעורן בג' רמונים, וקשה
פנימית כשר, דהא לרבנן
תרתי אוני מהו דתימא חדא מינייהו בטולי
דנפסקו חיצונות טהור: שלא לשבר
מטמא דמה שנוגע בעצמוט טומאת
וכו' [דהכא] לא קאמר 'ניקב
במקומה נמי כלי הוא ולא
דבריו של רבי יוחנן. דאמר הלכה
מבטל לה קמ"ל: קדירה של בשר: פשיטא
בית הסתרים היא וזהו דוחק דבפ'
י
כמוציא רמון וסתמו, וחזר
הוה צריך ר' יוחנן למימרה,
וניקב כמוציא רמון עד
ולא איצטריך אלא אליבא
כרבי יהודה: אמוראי נינהו. רבה
בהמה המקשה (חולין דף עב:) ובפ'
לא צריכא דאית לה ט) שלאכא מהו דתימא
שהשלימו לג' רמונים מהו'.
דרבי יהודה. ומדקא מתרץ
העור והרוטב (שם דף קכט:) פריך
בר בר חנה אמרה לההיא דלעיל
תוס' עירובין ד: ד"ה שיעורן.
ר' יוחנן אליבא דר' יהודה,
בטולי מבטל לה קמ"ל: ד רבי אליעזר בן
יח. ולעולם רמון אחד לבד
ש"מ הלכה כר' יהודה לעניין
והא רבין אמרה: כל כלי בעלי
בפשיטות טומאת בית הסתרים היא
יעקב אומר קושרה כו': פשיטא לא צריכא
קאמר. תוס' עירובין ד: ד"ה
שבת דאע"ג דיכול להפוכה
ה
❖
בתים. לגבי כלי עץ תנא לה במסכת
משמע דלא קי"ל כר"מ ובפרק שני
שיעורן.
לחיצונה ולשוייה פנימית לא
דאית לה תרתי
איסרי מהו דתימא
כלים: שיעורן כרימונים. לטהר
הויא מנא. והני ב' אזנים
דעירובין (דף כד.) פירש בקונטרס
יא
חדא
דאמר ת"ק דמיפסקן לאו הני
דבשעת פרישתו דאוזן קיבל טומאה
מטומאתן אבל פחות מכאן חייס
יב
אזנים שמשני צידי סנדל, אלא
רב נסים גאון
עליה ולא מבטיל ליה: וחזר וניקב כמוציא זית. אצל נקב הראשון:
מאביו ואין נראה דבפרק בהמה המקשה (חולין דף עב:) אמרינן דבעינן
ב' אזנים מצד אחד, וסנדל
יג
פרק חמישה עשר
זה יש לו ד' אזנים, ב' מצד
עד שהשלים. הסתימה למוציא רימון: הא מתקנה ראשונה.
דבאות מבגד גדוליד ונראה לר"יטו כשתיקן אוזן ראשונה באה לו לאוזן
אלו קשרים
זה וב' מצד זה. רבנן סברי
ולא בטל מתורת מנעל: פנים חדשות. משירדה לו טומאת
טומאת מדרס ומגע מדרס יחד והסנדל בטל לאוזן דאי אפשר להיות
טז
אלו קשרים. אם ראשונים
[כיון] דלא מיפסקן הני תרתי
מלאכים אנן בני אינש [ואם
דמצד אחד, לא נפיק מתורת
טומאה לזה בלא זה:
מדרס נתחדשו פנים הללו ואין זו הראשון שכבר נתקלקל בו
ראשונים כבני אנשים אנו
כלי. ור' יהודה סבר (מ)כד
נפלוג וניתני בדידה בד"א.
כדי ביטולו: לית דין בר אינש. אלא מלאך: כגון דין בר
קשה לר"י אדפריך ניפלוג וניתני
כחמורים ולא] כחמורו של ר'
מפסקה חיצונה בטל מהיות
חנינא בן דוסא. משכחת עיקר
כלי דסמכיה על אוזן החיצונה
אינש. גברא בכולא: חמורו דר' פנחס מפורש בהכל שוחטין
בדידה תיקשי ליה גופה כ) (דברייתא) אמאי טמא מגע
דילה באבות דר' נתן [פרק ח]
והיא שאוחזת את כף הרגל
(חולין דף ז.) ודרבי חנינא במסכת תענית (ד' כד.) י): תרתי
מדרס הלא כיון שנפסקה החיצונה בטל לה מתורת כלי ואומר ר"י
וזהו המעשה, מעשה בחמורו
אבל פנימית לאו סמכא עלה.
והאי דקתני שאם נפסק כל
של ר' חנינא בן דוסא שגנבוה
אוני. אזנים שכופלים לתוכו ובאחת מהן יכול להוציא היין: שלאכא.
דהוה בכלל קושיית הש"ס דניפלוג וניתני בדידה וממילא ידעינן
הכף כולו עדיין טמא הוא ואם
ליסטים וחבשוה בחצר והניחו
דטמא מגע מדרס אינו אמת: עד שהשלימו למוציא רמון מהו.
ברצו"ן: מהו דתימא מבטל ליה. לקשר שעל פיה ומוציא מה
לה שעורים תבן ומים ולא
נפסק רוב הכף שלו טהור,
שבתוכו דרך שלאכא: תרי איסורי. שני חבלים קושר ברחב
והא דתנן במסכת כלים (פי"ז מ"ד) רימונים שאמרו שלשה אחוזים
היתה אוכלת ולא היתה שותה.
דייקינן מדקתני בנפסק רוב
הכף שלו ולא קתני שלו בכל
אמרו מה אנו מניחין זו עד
זה בזהיז לא שהשיעור בשלשה רימונים אלא מפרש מה שאמר
הפתח זה למעלה מזה. לישנא אחרינא תרי איסורי שקושרין היום
שתמות ותבאש החצר עלינו,
[הכף] כולו אלא קתני כל הכף
למעלה הרימון לא גדול ולא קטן אלא בינוני וקאמר דהיינו בינוני
בשני צידי הפתח ולא היתה תלויה בה מאתמול:
כולו סתמא. והאי כף סתמא
פתחו לה דלת והוציאוה לחוץ.
הלכה עד שהגיעה אצל פתחו
שאם נפסק עדיין טמא הוא
כשלשה האחוזים זה בזה וגדילים יחד אבל הרימונים הגדילים אחד
חדא בכף של תרסיות קתני והוא
של ר' חנינא בן דוסא, שמע
אחד או שנים הם גדולים ואותן שגדילים ארבעה יחד הם קטנים : רבי שנית לנו סנדל. תמוה לה"ר אלחנן אמאי לא מייתי ההיא
יח ל)
בנו קולה והכירה, אמר דומה
שבמקום העקב ומאוזן לאוזן
הוא סביב העקב, והאי דקתני
קולה לקול בהמתנו. אמר לו
סייעתא דמטה דמתניה מקמי הך (כלים פי"ח משנה ו) מטה שהיתה טמאה מדרס נשברה ארוכה ותיקנה טמאה מדרס נשברה שניה
בני עמוד לפניה ופתח לה דלת
הכף שלו שאם נפסק רובו
ותקנה טהורה מן המדרס אבל טמא מגע מדרס אם לא הספיק לתקן את הראשונה כו':
טהור, הכף של סנדל שהוא
והנח לה שעורים תבן ומים.
לא צריכא דאית לה שלאכא. לא גרסינן דאית לה
עמד והניח לפניה שעורים תבן
מן הסנדל גופו אם ניטל רובו
תרי שלאכי דלמה צריך לתרי שלאכי כיון שיש לו פתח:
טהור. ואקשינן ומי סבר לה
ומים והיתה אוכלת ושותה,
כלל ר' יוחנן כר' יהודה והאמר
לפיכך אמרו כשם שהצדיקים
הראשונים חסידים כך בהמתן חסידות. ומעשה חמורו של ר' פנחס בן יאיר מפרש בפרק א' מן שחיטת חולין [דף ז], ר' פינחס בן ר' יוחנן הלכה כסתם משנה, ותנן סנדל שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה טמא מדרס. מאי לאו לא שנא פנימית ול"ש חיצונה כיון
דמשתריא חדא מינייהו טמא. ודחינן לא, נפסקה פנימית שנינן אבל נפסקה חיצונה טהור. ואמרינן אי אישתביקא בכללה אפשר
יאיר הוה אזיל לפדיון שבויים כו'. איקלע לההוא אושפיזא רמו שעריה לחמריה ולא אכלה, נקרונהו ולא אכל, המושינהו ולא אכל.
אמר להו דילמא לא מעשרן, עשרונהו ואכל. אמר להו עני זה הולך לעשות רצון קונו ואתם מאכילין אותו טבלין. ואיתא נמי במסכת
לשנויי כדקאמרת, אלא מדקתני סיפא נפסק שנייה ותיקנה טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס דהא פריט בה ומפרש סוף מאי
דמאי [פרק א] ובמסכת שקלים דבני מערבא [פרק ה].
דאית בה, ואי דוקא פנימית קתני אדמפרש אם נפסקה אח"כ שנייה ותיקנה ניפלוג בקמייתא וניתני בד"א שנפסקה פנימית אבל
נפסקה חיצונה טהור. ופרקינן אמר רב יצחק בר' יוסף תהא משנתינו בסנדל שיש לו ד' אזנים וד' תרסיותים, ובהאי סנדל תנינן
נפסקה אחת מאזניו סתם משמע אפילו חיצונית. והוא כגון סנדל שיש לו ב' אזנים פנימיות זו מצד זו וב' חיצונות זו מצד זו שאם תפסק אחת מן החיצונות הא קיימא חברתא בדוכתא דהיא נמי חיצונית, ובחדא פנימית וכנגדה חדא חיצונה סגיא ומשום הכי טומאתו
של סנדל בדוכתא קיימא. אבל היכא דליכא חיצונה אלא חדא ונפסקה, בטל ההוא סנדל מתורת כלי, דפנימית לחיזוק בעלמא עבידא. ודרך הסנדל אזן אחת חיצונה ואזן אחת פנימית, ויש שעושה שתים שתים, אם תפסק האחת תשאר האחרת במקומה, ועל זה שנינו
נפסקה טמא. כי אתא רבין אמר משמיה דרב הלכה כר' יהודה, ור' יוחנן אמר אין הלכה כר' יהודה. ואסיקנא אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן, כלומר יש אמורא שאומר מדמתרץ ר' יוחנן אליבא דר' יהודה ש"מ הלכתא כר' יהודה, ויש מי שאומר כי בפירוש א"ר יוחנן
אין הלכה כר' יהודה. ואע"ג דמספקא לן הי מיניהו דוקא, כיון דאשכחנן רב יוסף דעבד עובדא כר' יהודה, ורב נמי אמר הלכה כר' יהודה, ורב יצחק בר יוסף נמי מתרץ ואמר תהא משנתינו בסנדל שיש לו ד' אזנים וד' תרסיותים כדי שלא לשבור דבריו של ר' יוחנן,
עבדינן כר' יהודה. תנן כל כלי בעלי בתים שיעורן כרימונים. בעי חזקיה ניקב כמוציא זית וסתמו וחזר וניקב נקב אחר דהוו נקבים זה בצד זה, וכל אחד סותמו קודם שניקב הנקב האחר והוו להו כולהו כמוציא רימון, מי אמרינן כיון דאית בהו בכולהו שיעור רימון
טהר אותו כלי מטומאתו, או דלמא כיון דבעידנא דכד ניקב האי ניקבא, הנקב הראשון סתום היה, וכיון שנסתם כאילו לא ניקב הוא. וכיוצא בה בעי בעושין פסין פרץ אמה וגדרה פרץ אמה וגדרה עד שהגיע [ליותר מי'] מהו. וא"ל ר' יוחנן לא שנית לנו סנדל שנפסקה
אחת מאזניו ותיקנה טמא מדרס, נפסקה שניה ותיקנה טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס. פי' כשתפסק אחת מאזניו הוא טמא מדרס עדיין טומאתו עליו דבפסיקת אוזן אחת לא יצאה מתורת כלי, ועמד ותיקנה. כשתפסק השנייה אע"פ שהראשונה מתוקנת היתה