קיד:
ואלו
קשרים פרק
חמשה עשר
שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ליתקע
כי היכי דלידעו דחלבי שבת קריבין ביום הכפורים.
כי הוינא בבבל. כשלמדתי
שעליתי לא"י: לא
תורה בבבל קודם
לג א מיי' פ"ה מהלכות שבת
א) סוכה נד:, ב) [לעיל כ. וש"נ],
ג) סוכה נג:, ד) יומא לז:,
הלכה כא:
היו תוקעין. שש תקיעות שתוקעין בע"ש ז) להבטיל ולהבדיל משום
הך תקיעה בע"ש קאמר כדפירש בקונטרס אבל יוה"כ
לד ב שם הל' יח יט כ:
ה) [פסחים מז.], ו) חולין כו:,
דיוה"כ קדוש כשבת ואסור בכל מלאכה: ובמוצ"ש. אם חל בו יוה"כ:
שחל באחד בשבת לא תקעי במוצאי שבת להודיע שיוה"כ הוא קל
לה ג שם הלכה כא:
ז) [לעיל לה:], ח) [דף קטו.],
לו ד מיי' פ"א מהלכות שביתת
ט) [ויקרא טז], י) [דף עד:
לא היו מבדילין. בתפלה המבדיל בין קדש לקדש כמו שמבדילין
דאדרבה מתוך התקיעה יהא נראה
שהוא חמור דכל תקיעות
עשור הל"ג טוש"ע או"ח
וע"ש תוס' ד"ה האי מאן],
❖
בי"ט שחל להיות במוצ"ש: דברי הכל
סימן תריא סעיף ב: שתוקעין בע"ש או עי"ט תוקעיןא
כ) [ועי' תוס' לקמן קיז: ד"ה
אבל לא כו'], ל) [בפזמון של
היא. לא הוה מסיקנא אדעתאי דתיהוי
בכניסת חמור ולהכי אמר בסמוך
א)כי הוינא בבבל הוה אמרי הא דתניא א יוה"כ
ב
❖
מנחה ליוה"כ],
י"ט שחל במוצ"ש מבדילין ולא תוקעין
בפלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא
שחל להיות ע"ש לא היו תוקעין ובמוצאי
מוסף רש"י
דמתני': רבי עקיבא היא. דחשיב
ולא תקעי להודיע דחלבי שבת קריבין
שבת לא היו מבדילין דברי הכל היא כי
כהנים זריזין הן. שכולם היו
תורה אור השלם
בי"ט ומיהו התם דבר ידוע הוא שי"ט
ליה יוה"כ כשבת הלכך לא בעי
בני תורה וחרדים (לעיל כ.)
סליקנא להתם אשכחיתיה ליהודה בריה
קיל הוא משבת והא דפריך עלה
למתקע להבדיל בין זה לזה להיכרא
1 וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר
דכיון שנכנס לעבודה בידוע
דרבי שמעון בן פזי דיתיב וקאמר ר' עקיבא
שלמדוהו הלכות קודש (ערובין
בסמוך ואמאי ליתקע כי היכי דלידעי
דלא תקעינן אלא בין יום קל ליום
דִּבֶּר יְיָ שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַיְיָ
קג.). שלש להבטיל את העם
מָחָר אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת
היא דאי רבי ישמעאל כיון דאמר חלבי
דשרי שחיטה לאלתר אותה תקיעה
חמור וכי היכי דבשבת לא תקעי
ממלאכה. כדמפרש בשילהי
אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל
במה מדליקין (לעיל לה:).
שבת קריבין ביום הכיפורים ליתקע כי היכי
אינה אלא להודיע שהוא לילה ולא
להבדיל כהנים מלהקריב חלבי שבת
הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת
ושלש להבדיל בין קדש
שמות טז כג
עַד הַבֹּקֶר:
להודיע שי"ט קל הוא משבתג והא
ביוה"כ ביוה"כ נמי לא תקעינן להבדילן
דליהוי ידעי דחלבי שבת קריבין ביום
לחול. כשקדש היום להודיע
2 וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיְיָ
מלהקריב חלבי יוה"כ בשבת: דאי
שחשכה ויש מעתה חיוב סקילה
דלא קאמר הכא ליתקע כי היכי
אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל
הכיפורים ואמינא ליה אנא כהנים זריזין הן
ב)
במלאכה (סוכה נג:). שבות
מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ
ר' ישמעאל. כיון דקיל ליה יוה"כ
דלידעו דחלבי יוה"כ אין קריבין
קרובה. של יו"ט עצמו או
אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב
עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ
❖
בשבת דהא כי לא תקעי נמי מחמת
משבת ליתקע להבטיל מהקריב חלבי
של אותה שבת עצמה שצריכה
ד
ה
ו
אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: שמות כ ט
אשי מי אמרינן כהנים זריזין הן והתנן שלש
לבו ביום במקדש (פסחים מז.).
ג)ב
ששבת ויוה"כ שוין אין קריבין של זה
יוה"כ בשבת ובתקיעה זו יבינו שהוא
ז
תוקעין. אע"פ שגם היום יו"ט
להבטיל את העם ממלאכה שלש להבדיל בין
בזה אם כן התקיעה אינה מוכחת
יום הקל ולכשיחול יוה"כ במוצאי שבת
היה ואין בו מלאכה, תוקעין
הגהות הב"ח
להבדיל ממלאכת אוכל נפש
קודש לחול כדאמר אביי לשאר עמא
שלא יהיו קריבין של יוה"כ בשבת והא
ולא יתקעו ידעו שמותר להקריב בו
ד)
(א) גמ' אמר רב מנא תניא
. ולא מבדילין.
(חולין כו:)
❖
חלבי שבת: זריזים הם. בקיאים הן
נמי לא בעי למיפרך וליבדיל במוצאי
דבירושלים הכא נמי לשאר עמא דבירושלים
נמי הכי מנין ליוה"כ:
מפני שהנכנס חמור מן היוצא
(שם). מוצאי שבת. חל להיות
שבת דלידעי דחלבי שבת קריבין
בכל ואין צריכין סימן דכתיב בהן
ח
וליתקע כי היכי דלידעי דשרי בקניבת ירק מן
במוצאי שבת (שם). מבדילין.
יורו משפטיך ליעקב (דברים לג):
ביוה"כ דהא אפי' מבדיל בבית הכנס'
ט
לפי שהיוצא חמור מן הנכנס
המנחה ולמעלה אמר רב יוסף לפי שאין דוחין
הגהות הגר"א
ותקיעה אין כאן (שם).
והתנן. במסכת סוכה: ג' להבטיל
ברבים אין פרסום בהבדלה כמו
❖
שבות להתיר ורב שישא בריה דרב אידי אמר
[א] גמ' דר' יוחנן. צ"ל דרב
הדרן עלך ואלו קשרים
כו'. ומני להו בתקיעות שבמקדש אין
בתקיעה:
הונא (ר"ל לגי' הרמב"ם
וליתקע כי היכי דלידעו דשרי
שבות קרובה התירו ה)שבות רחוקה לא התירו
❖
פוחתין מכ"א תקיעות במקדש וקס"ד
ומ"מ):
ושבות קרובה התירו והתנן יום טוב שחל
מוסף תוספות
בקניבת ירק. ה"ה
ו)
ג
מדתקעי להו במקדש להיכרא דכהנים
להיות ערב שבת תוקעין ולא מבדילין מוצאי
תקעי להו: כדאמר אביי. בסדר
דהוה מצי למיפרך אליבא דר' ישמעאל
א. כשהקל יוצא. תוס' הרא"ש.
רבינו חננאל (המשך)
ב. כגון יו"ט שחל להיות
ליתקע כי היכי דלידעו שמציעין את
יומא בפרק ג' גבי נברשת שעשתה
שבת מבדילין ולא תוקעין ואמאי ליתקע כי
בער"ש. תוס' הרא"ש. ג. שזהו
דנידעו דשרי לשחיטה לאלתר.
המטות מיוה"כ לשבת אלא ניחא ליה
הילני המלכה על פתחו של היכל בשעה
היכי דלידעי דשרי בשחיטה לאלתר אלא
דבר ידוע. תוס' הרא"ש.
ועמדה הקושיא ונדחה הא
ד. ביוה"כ שחל להיות
דרב שישא, ואסיקנא אלא
למיפרך לכ"ע:
שהחמה זורחת ניצוצות יוצאות הימנה
מחוורתא כדרב יוסף אמר רבי זירא אמר
בער"ש, י"ל משו"ה לא הוו
מחוורתא כדרב יוסף. וקשי
אמר
רב יוסף לפי שאין דוחין
והכל יודעים שזמן ק"ש הגיע ומותבינן
צריכי למתקע. ריטב"א.
לן בהא שמעתא, הא דאמר
רב הונא ואמרי לה אמר רבי אבא אמר רב
שבות להתיר. לעיל כי
ה. כמו שתוקעים ביו"ט שחל
רב יהודה בריה דר"ש בן פזי
ורמינהו הקורא ק"ש עם אנשי משמר
להיות בער"ש. תוס' הרא"ש.
הונא ד יוה"כ שחל להיות בשבת אסור בקניבת
הא מתניתא ר' עקיבא היא,
פריך ליתקע כי היכי דלידעו דחלבי
לא יצא אלמא לאו בזימנא קריין ואמר
ו. זה יודעים. תוס' הרא"ש.
דאי ר' ישמעאל הא אמר חלבי
ירק אמר רב מנא תנא מנין ליוה"כ שחל
שבת קריבין כו' לא הוה מצי לשנויי
אביי הא סימן דנברשת לשאר עמא
ז. ליוה"כ. ריטב"א. ח. דהוי
(א)
שבת קריבין ביוה"כ ליתקע
שבת חמור טפי. ריטב"א.
במ"ש ליוה"כ כי היכי דנידעו
להיות בשבת שאסור בקניבת ירק ת"ל שבתון
שיקראו ק"ש בעונתה: וליתקע. בין
הכי דאין זו התרה מה שמתירין
1
ט. דהכי עדיפא לן למפרך
(וחלבי) [דחלבי] שבת ביוה"כ
להקריבם אלא חומרא הוא שיקטירו
לר"ע בין לרבי ישמעאל לאודועי דקל
שבות למאי אילימא למלאכה והכתיב 2לא
טפי, דהוי מלתא דמהניא
קריבין. וקשיא לן וכי יש
לשנה זו גופא, י"ל דהבדלה
תקיעה במ"ש דאמר ליתקע
האימורים ולא יבאו לידי נותר ויש
הוא משבת דיוה"כ שרי בקניבת ירק
תעשה כל מלאכה אלא לאו אקניבת ירק
אפי' על הכוס לא עבדא
במ"ש. והיו מן החכמים
חומרא בדבר שחייבין להקטירם:
תלוש לנתק העלין מן הקלחין כדי
פרסום לרבים, דכל חד וחד
מפרשין ואמרי' האי גירסא
ש"מ אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן
❖
אלא לקניבת ירק. נראה לר"י
מבדיל בביתו. ריטב"א.
מאן דגריס ליתקע טעותא
להשוותם שיהו מוכנים לחתכן ולפרמן
יוה"כ שחל להיות בשבת מותר בקניבת ירק
הוא, אלא הכי קאמר, דאי ר'
דאסמכתא בעלמא הוא
דאמרינן לקמן דשרי משום דהוי עינוי
ח)
ישמעאל היא ניבדיל כי היכי
מיתיבי מנין ליוה"כ שחל להיות בשבת
דלידעו דחלבי שבת קריבין
רבינו חננאל דאי מדאורייתא ביוה"כ נמי ליתסר
שרואה ומזמן ואינו אוכל: קניבה.
ביוה"כ. וסמכי' בתלמוד א"י
שאסור בקניבת ירק ת"ל שבתון שבות למאי
והא דאמר בפרק כלל גדול (לעיל עג:)
כי ההיא דכלל גדול (לעיל עג:) האי מאן
כי הוינן בבבל הוה אמרינן הא
דגרסינן ר' זעירא בשם ר'
אילימא למלאכה והכתיב לא תעשה כל
האי מאן דקניב סילקא חייב שתים
דקניב סילקא אלא דהתם במחובר
דתניא יוה"כ שחל להיות ערב
חסדא יוה"כ שחל להיות ע"ש
שבת לא היו תוקעין, ובמוצ"ש
אין תוקעין, לאחר שבת אין
והכא בתלוש: לפי שאין דוחין שבות
התם מיירי במחובר והכא איירי
מלאכה אלא לאו בקניבת ירק לא לעולם
לא היו מבדילין, דברי
מבדילין. אימא כר"ע, ברם
להתיר. תקיעת שופר שבות הוא
בתלוש כדפירש בקונטרס ולא דמי
הכל היא. כלומר מפני מה
כר' ישמעאל מבדיל שכן
למלאכה ולעבור עליה בעשה ול"ת תניא
תוקעין בע"ש כדי להבדיל מן
חלבי שבת קריבין ביוה"כ.
להא דאמר בפרק כלל גדול י) האי
וקאמרת דלידחיה להודיע היתר
כוותיה [א] דרבי יוחנן יוה"כ שחל להיות בשבת
המלאכה, כיון שע"ש יוה"כ
א"ר זעירא קומי ר' מנא
מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן
בקניבת ירק אין דוחין שבות להתיר
הוא אין שם מלאכה שצריכין
אפילו כר' ישמעאל לא יבדיל
מותר
תקיעה להבטילן. וכן הבדלה
כלום הוא אלא להתיר דבר
דהתם מיירי כשעושה חתיכות דקות
אלא לאסור כגון יו"ט שחל להיות
כדי להתיר העם למלאכה,
שהוא אסור אילו הקטיר
לעולם
למלאכה.
בע"ש תוקעין להבטיל ולהבדיל: ורב ששת בריה דרב אידי אמר
מאד והכא מיירי כשעושה חתיכות גדולות:
וכיון שמוצ"ש יוה"כ אין
חלבי שבת בשבת שמא אינו
בו התר מלאכה לפיכך אין
מתיר. ופירוקא דר' זירא
לעולם דוחין שבות להתיר. אי הוה מיבעי לן היתרא האידנא אבל
וקניבת ירק דברייתא היינו שעושים דק דק דהוי איסור דאורייתא
צריך להבדלה. וא"ר זירא
בתלמודא דילן היינו טעמא
דדמי לטוחן א"נ במחובר: לעיל ואמאי ליתקע כי היכי דלידעו
השתא דלא מיבעי לן קניבת ירק ביוה"כ שחל להיות בע"ש שהרי
כי סליקי להתם ואשכחתיה
דלא מבדילינן משום דכהנים
דשרי בשחיטה. לא להודיע די"ט קיל אלא להודיע שהוא לילה וכן
בשבת לא יבשלום ולא תהא תקיעה זו אלא להודיענו היתר בשנה
ליהודה בריה דר"ש בן פזי
זריזין, טפי עדיף. וטעמא דרב
דאומר הא מתניתין ר"ע היא,
שישא בריה דרב אידי נמי
אחרת שיחול יה"כ באמצע שבת לא התירו: שבות קרובה. כלומר
אומר ר"י מה שתוקעים במוצאי יוה"כ אינו אלא להודיע שהוא לילה
דלא שני ליה בין שבת ליוה"כ,
איגליא לן מהתם, דגרסינן
דחיית שבות התירו לצורך דבר קרוב ולא לצורך דבר רחוק: תוקעין.
ויאכילו את בניהם שהתענו וגם להכין סעודת מוצאי יוה"כ שהיא
דהא לא חלבי שבת קריבין
התם א"ר ישמעאל אחוי
ביוה"כ ולא של יוה"כ בשבת,
דר' ברכיה ויבדיל שכן הוא
כעין י"טכ) כמו שיסד הפייטןל) אחר גמר מיצוי אכול בדצוי ורצוי ולא
להבטיל את העם ממלאכה המותרת ביו"ט כגון אוכל נפש ולהבדיל
לפיכך לא צריך הכירא בין האי
מותר להדיח כבשים ושלקות,
בין הקודש ובין החול: ולא מבדילין.
כמחזורים שכתוב
בהן שהתקיעה זכר ליובל כי למה תוקעין
בכל
בתפלה ועל הכוס דלא תקנו
להאי. אלא לר' ישמעאל דשני
כלומר דברים שאסורים בשבת
ליה, ליתקע במ"ש ליוה"כ
ומותרים ביוה"כ. ומשני לא
שנה
ושנה וכי היה יובל בכל שנה ושנה:
לומר הבדלה אלא ביציאת קודש ובכניסת חול ולא בכניסת קדש
דליהוי הכירא לכהנים להקריב
מן המנחה ולמעלן מותר
וביציאת חול דהתם שייך לקדושי יומא וקדוש יום שמקדשין על היין
מה שנותר מחלבי שבת. וא"ל
להדיח דאלמא (שבת דחוקה)
הדרן עלך ואלו קשרים
ר' זירא אפילו לר' ישמעאל
[שבות רחוקה] היא. ויבדיל
הוי היכירא דיליה: מוצאי שבת. ואם חל יו"ט במוצאי שבת
דשני ליה בין שבת ליום
מן המנחה ולמעלה. ושנינן
מבדילין בתפלה ועל הכוס המבדיל בין קודש לקודש מפני שהקודש
הכיפורים, כהנים זריזין הן
מה נפשך כוס אין כאן נר
ויודעין שחלבי שבת קריבין
יוצא ונכנס קל: ולא תוקעין. מבעוד יום להבטיל ולהבדיל דהא היוצא חמור והיום לא עשו שום מלאכה: ואמאי. אי ס"ד דוחין
אין כאן. במה מבדילין א"ר
חמור
אבין בתפילה. וראינו שפירש
ביוה"כ לפיכך לא בעי תקיעא
שבות להתיר לצורך דבר קרוב יתקע משחשיכה לידע דשרי בשחיטה לאלתר: אסור בקניבת ירק. ולא מבעי בשבת דעלמא
באבדלתא. איני דכהנים זריזין
בה רבינו האיי הגאון נר
דאסור משום שבות דקטרח משבת לחול אלא אפילו האידנא דיש כאן עינוי דהא בשאר יוה"כ ששאר שבות אסור זה מותר
ישראל יחיה ויפרה לעד,
הן, והתנן ג' להבדיל בין
האי קושטא קושטיא היא,
[קודש] לחול. ושנינן הא
השתא דחל בשבת לא שרו רבנן: אמר רב מנא תנא כו': ת"ל. בשבת בראשית שבתון שבת קדש ושבתון משמע שבות:
דתנן להבדיל בין קדש לחול
מיהו מחויא מילתא דבערב
ולמאי. באיזה קניבה אסר לן קרא: אילימא במלאכה. כגון מחובר: הא כתיב לא תעשה כל מלאכה. והא תו למה לי: אלא לאו
אינה שנויה לגבי כהנים אלא
יוה"כ נמי הות תקיעה להבטיל
לישראל בלבד, כדאמר אביי
העם מן המלאכה ולהבדיל בין
לקניבת ירק. בעלמא בתלוש דמידי דלאו מלאכה קאי עליה בעשה דשבתון שבות וכיון דמדאורייתא אסור בכל שבתות השנה הכא לא
התם ביומא לענין נברשת של
קודש לחול. ובערבי יו"ט נמי
שרינן ליה משום עגמת נפש למידחי איסור דאורייתא ובשאר יוה"כ שרי לעגמת נפש ואע"ג דכתיב ביה נמי ט) שבתון שבות לאו ממלאכה
זהב שעשת הילני על פתח
איכא טובא, אלא מיהו כד
ההיכל להודיע עת ק"ש, דלאו
הוי ערב יוה"כ ועיו"ט חול.
הוא אלא מכל דבר המעכב מלהתענות מדסמכינן לועניתם הכי דרשינן לה בפרק בתרא דיומא (דף עד.) לרחיצה וסיכה ודומין להם:
לכהנים איתעביד, אלא לשאר
אבל כד הוי קודש לא תקעינן.
מותר ואע"ג דלא מיפרשא בתקיעות
עמא דבירושלים, הכא נמי
תקיעה לאו לכהנים היא אלא לשאר עמא דבירושלים. ואקשינן תוב וליתקע בהדי הבדלה לשאר עמא דנידעו דשרי להו קינובת ירק
שהיו במקדש, דייקינן מיהא דתנן בפרק קמא בשחיטת חולין כל מקום שיש הבדלה אין תקיעה וכל מקום שיש תקיעה אין הבדלה,
מן המנחה ולמעלה, דהא קי"ל דבשבת אסור לקנב ירק ולהניח לערב משום בורר, ואמרינן [לעיל עד] אמר אביי בורר ואוכל לאלתר
כיצד יו"ט שחל להיות ערב שבת תוקעין אבל לא מבדילין. מכלל דביו"ט שאינו ע"ש היו מבדילין אבל לא תוקעין. א)מכלל דאי
הוה יו"ט בתר חול היו תוקעין. וראוי לדעת דהני כולהו שמעתתא אליבא דאחרים, אבל לדילן לא מיתרמי לן יוה"כ סמוך לשבת
בורר ומניח לאלתר אבל שלא לאלתר לא יברור, ובסיפא אמרוה קמיה דרבה, אמר שפיר אמר נחמני. אבל ביוה"כ מותר לברור
ולקנב מן המנחה ולמעלה ולהניח (במוצאי) [למוצאי] יוה"כ. ומפרק רב יוסף לפי שאין דוחין שבות להתיר, פי' תקיעה אסורה
לא מלפניה ולא מאחריה. ומפרש בגמרא דחליל דכד מיקלע כיפורים בחד בשבא מדחינן ליה. ומקשינן ומי דחינן והתנן חלבי שבת
משום שבות, דדרשי כל מלאכת עבודה יצאו תקיעת שופר ורדיית הפת שהן חכמה ואינה מלאכה ולא דחו שבות לא בשבת ולא
קריבין ביוה"כ, וא"ר זירא כי הוינא בבבל אמרי' הא דתניא יוה"כ שחל להיות ע"ש לא היו תוקעין ובמוצ"ש לא היו מבדילין דברי
ביוה"כ בתקיעה להתיר קניבת ירק. אי הוה איכא מילתא למיסרא משום מלאכה [הוא] דדחי שבות ותוקעין, אבל למישרא קניבת
הכל היא. ופרקינן ההיא מתניתא אחרים היא, דתניא אחרים אומרים אין בין עצרת לעצרת אין בין ר"ה לר"ה אלא ד' ימים, ואם היתה
ירק לא דחו שבות ותקעי. רב שישא בריה דרב אידי אמר שבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו. פי' אפילו תימא דוחין שבות
שנה מעוברת חמשה. וגרסינן בירושלמי בתחילת מגילה א"ר יוסי לית כאן חל להיות בשני חל להיות בשבת דאם חל להיות י"ד בשני
להתיר מידי דאית ליה רשות למיעבדיה בקרובה דוחין שבות (משום) להתירו, אבל מידי דרחיק ולית ליה למיעבדיה בקרובה אין
צומא רבא בחד בשבא. ואם חל בשבת צומא רבא בעירובתא. שמעינן מינה דאע"ג דסתם משנה היא, דחויה היא ומשנת יחיד היא
דוחין שבות להתירו, וקניבת ירק ביוה"כ [אסורה] לאלתר אלא מן המנחה ולמעלה. איני והתנן יו"ט שחל להיות ע"ש תוקעין ולא
ולאו דסמכא היא. וכן כל משנה והלכה שהיא כיוצא בה. וכולן בד"ר ואוד"ו בה תלוין, שהלכה למשה מסיני שלא לקבוע יו"כ סמוך
לשבת בין מלפניה בין מאחריה. ולענין קניבת ירק הלכתא יוה"כ שחל להיות בשבת אסור בקניבת ירק ואפילו מן המנחה ולמעלה.
מבדילין ולאחר שבת מבדילין ולא תוקעין, ואי אמרת רשות קרובה התירו, ליתקע במיעל יו"ט שחל להיות לאחר שבת, כי היכי
א) חסר ונ"ל ומדתנן יו"ט שחל במו"ש מבדילין ולא תוקעין.