קטו:
כל
כתבי פרק ששה עשר שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
היו
כתובים בסם ובסיקרא כו'. משמע דפשיטא ליה שאין קורין
אילימא ת"ק. כרב חסדא ור' יוסי כרב הונא: דילמא. טעמא
ג א מיי' שם הלכה כז סמג
א) צ"ל ור' יוסי, ב) לעיל סא:
שם טוש"ע שם:
ע"ש [תוספתא פי"ד מ"ס פ'
בהן דאי קורין בהן פשיטא דמצילין כדאמר לעיל וקשה לרשב"א
דת"ק משום דקסבר ניתנו לקרות בהן ונהי דר' יוסי קאי כרב הונא
ד ב מיי' וסמג שם טור
טו הלכה ד], ג) [חגיגה יט:
דבסמוך משמע דפשיטא ליה לריש גלותא גופיה דקורין בהן דקאמר
מיהו כרב חסדא לא קאי ולא חד דהא רב חסדא אפי' למ"ד לא
שו"ע שם סעיף יד:
מו"ק ד. יומא לא: יבמות קיב.
ה ג מיי' שם טוש"ע שם
נדרים יט: זבחים טו: צא: צו:
ניתנו קאמר מצילין: הברכות. מטבע ברכות שטבעו חכמים כגון
והתניא מצילין והיינו ההוא ברייתא דמייתי שהספרים נכתבים בכל
מנחות קז. בכורות ז. חולין צג.
סעיף יב:
י"ח ושאר ברכות: ומעניינות הרבה.
לשון ומגילה עד שתהא כתובה
ו ד מיי' פ"ב מהלכות
תמורה לא. נדה כג: וע"ש
פרש"י], ד) [מגילה ח:],
אשורית על הספר ובדיו אבל שאר
מפרשיות שהיו כותבין בקמיעין
מגילה הלכה ט סמג
אילימא תנא קמא דרבי יוסי ודילמא בהא
❖
א)
ה) [לעיל נב: וש"נ],
עשין ד טוש"ע או"ח סימן
ספרים נכתבין שלא בדיוא ולפי מה
פסוקים ללחש כגון כל המחלה וכגון
קמיפלגי מר סבר ניתנו לקרות בהן ומר סבר
תרצא סעיף א:
לא תירא מפחד לילה: נשרפין
ז ה ו ז ח מיי' פרק כג
שאפרש בסמוך דהך ברייתא איירי
ב
לא ניתנו לקרות בהן אלא רבי יוסי ותנא
מהלכות שבת הלכה כח
רבינו חננאל
במקומן. אם נפלה דליקה בשבת:
לענין הצלה אתי שפיר ולעולם אין
דגיפטית ב) ת"ר א הברכות ב והקמיעין אע"פ
סמג לאוין סה טור שו"ע
❖
כשורפי תורה. שהרי לא יצילם
קורין בהן:
או"ח סימן שלד סעיף יב:
ושאר תנאי א)(דתנן)
אבל הכא כיון דלא מקיים לא.
שיש בהן אותיות של שם ומעניינות הרבה
[דאמרי] מצילין לא מסיים
בשבת: לבודקו. אם אמת היה
מאן מינהון סבר ניתנו
שבתורה אין מצילין אותן מפני הדליקה
הדבר: טומוס. קבוצות קונטריסים:
אע"ג דבפ"ב דגיטין (דף יט.)
לקרות בהן, ומאן מנהון
תורה אור השלם
אלא נשרפים במקומן [הן ואזכרותיהן]
סבר לא ניתנו לקרות בהן,
היו כתובין. תורה נביאים וכתובים:
קרי להו דבר שמתקיים דתנן בכל
1 וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר
אלא האי תנא דגפטית דתני
תיבעי למ"ד. בנכתבים בכל לשון
מכאן אמרו כותבי ברכות כשורפי תורה
כותבין בסם ובדיו ובסקרא ובקומוס
אע"פ שלא ניתנו לקרות
שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ
מצילין תיבעי למ"ד אין מצילין: דלא
ובקנקנתום ובכל דבר שמתקיים אומר
בהן מצילין אותן. ות"ק
גַּלְעֵד: בראשית לא מז
מעשה באחד שהיה כותב בצידן באו
2 וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר
דר' יוסי בניתנו לקרות
מיקיים. אין מתקיים כדיו: הא רב
ר"י דהתם קרי ליה מתקיים טפי
והודיעו את רבי ישמעאל והלך רבי
בהן פליג. וקי"ל כרב
מֹשֶׁה קוּמָה יְיָ וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ
המנונא תנא. מצילין: מאי תניא.
ממשקין ומי פירות דקתני התם
הונא דרב חסדא לגביה
וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ:
❖
ישמעאל לבודקו כשהיה עולה בסולם
תלמיד הוא. והא דתנינן
במדבר י לה
בסיפא דאין כותבין בהן אבל אין
היכא תניא: מדקאמר מגילה בדיו
כל כתבי הקדש, מוקים לה
הרגיש בו נטל טומוס של ברכות ושקען
מתקיימין כמו דיו אבל קשה לר"יג
וקתני דהוא מן הדברים שבין ספרים
רב הונא בתרי בבי, כל
בספל של מים ובלשון הזה אמר לו רבי
כתבי הקדש מצילין אותן
מוסף רש"י
דתנן בפ"ב דסוטה (דף יז:) גבי
למגילה ש"מ שאר ספרים נכתבים
מפני הדליקה בין נביאים
ישמעאל גדול עונש האחרון מן הראשון
בסם ובסיקרא: בר חלוב. שם אדם:
מגילת סוטה אין כותבין לא בקומוס
הברכות. שתקנו חכמים
שקורין בהן בין כתובים
כגון תשעה של ר"ה שיש בהן
שאין קורין בהן, בד"א
בעא מיניה ריש גלותא מרבה בר רב הונא
פ"ה אותיות. זהו שיעור לספר תורה
ולא בקנקנתום שנאמר ומחה כתב
ד
מלכיות וזכרונות ושופרות
בכתבי הקדש הכתובים
שיכול למחוק אלמא קומוס וקנקנתום
שנמחק או בלה להיות עומד
היו כתובין בסם ובסיקרא בקומוס
(לעיל סא:). ומענינות
ג
בלשון [ה]קודש דהני אינון
הרבה שבתורה. מפרשיות
בקדושתו: כגון פרשת ויהי בנסוע
מתקיימין יותר מדיו ואומר ר"י
כתבי הקדש, והכתובים
ובקנקנתום בלשון הקדש מצילין אותן מפני
הרבה שכותבין בהן את
בכל לשון אין מצילין
הארון. שהוא ספר לעצמו כדלקמן
דלעולם אין מתקיימין כמו דיו ואין
הדליקה או אין מצילין תיבעי למ"ד מצילין
מקראות של רפואה (שם).
אותן מפני הדליקה ואפילו
ויש בה פ"ה אותיות: ללקט. שנשארת
יכול למחות כמו דיו לפי שנבלעין
אין בין ספרים. תורה
הכי טעונין גניזה. והא
תיבעי למ"ד אין מצילין תיבעי למ"ד אין
נביאים וכתובים (מגילה ח:).
בקלף: מגילה עד שתהא כתובה
בריייתא דתניא הברכות
כאן תיבה ובמקום אחר תיבה:
❖
אשורית. לשון הקדש (שם).
והקמיעות אע"פ שיש בהן
מצילין הני מילי היכא דכתיבי תרגום ובכל
אשורית על הספר ובדיו. משמע
מהו. להצילן: ותיבעי לך לפרשת
[אותיות] של שם ומעניינות
לשון אבל הכא דכתיבי בלשון הקדש
של תורה הרבה, אין
ויהי בנסוע הארון גופה. שנכתבה
דשאר ספרים לא בעי ספר ודיו
מצילין אותן מפני הדליקה
מוסף תוספות
מצילין או דילמא אפי' למ"ד מצילין ה"מ
וקשה דבפ' המוציא יין (לעיל דף עט:)
לבדה וחסרה אות מהו להצילה:
ונגנזין במקומן, הלכה
א. [ו]קורין בהם. תוס'
היא. והלכה כדתנא רב
שאין בו כדי ללקוט. ובאותו ליקוט
היכא דכתיבי בדיו דמיקיים אבל הכא כיון
משמע דספר תורה בעי ספר דתני'
הרא"ש. ב. דקתני 'עד
המנונא שאם היו כתובים
עצמו ליכא אזכרות: תרגום שבתורה.
על הנייר ועל המטלית פסולה ומוקי
ה
דלא מיקיים לא א"ל אין מצילין והא רב
שתהא כתובה על ספר
בסם ובסיקרא מצילין אותן
בדיו' לאו למימרא דלגבי
[ו]אע"פ שאינו דבר של
יגר שהדותא. ושבנביאים כגון כדנא
לה בס"ת וה"ה על הדיפתרא אע"ג
המנונא תנא מצילין א"ל אי תניא תניא
ג)
שאר הספרים לא בעינן
קיימא. ולענין בעיא דרב
דלא חשיב ליה לענין פסול ה"נ לא
תימרון להום (ירמיה י) שכתבו מקרא
דיו, אלא. חי' הר"ן. ג. היאך
הונא בר חלוב מרב נחמן,
מאי תניא אמר רב אשי כדתניא ד) אין בין
חשיב ליה לענין כשרות דקתני על
[א"נ] התרגום שבעזרא כתבו מקרא:
אמרו בסוגיא זו על
סוגיא דשמעתא כל ס"ת
ספרים למגילה אלא שהספרים נכתבים
הקומוס והקנקנתוס שאינו
דאית ביה פיס[ו]קא דאית
כתב עברית. אותיות גדולות הן
הקלף ועל הדוכסוסטוס כשירה ולא
של קיימא. מאירי. ד. מפני
ביה שם, אע"ג דאין בו
בכל לשון ומגילה עד שתהא כתובה
ד
ואין דומות לכתב אשורית אף ע"פ
קתני דיפתרא ועוד תנן במסכת
שאין יכולים לימחות,
ללקט פ"ה אותיות מצילין
אשורית על הספר ובדיו בעא מיניה רב
אלא בדיו שהוא נמחק.
אותו, ומאי דלית ביה
סופרים (פ"א) אין כותבין לא ע"ג
שכתובין בלשון הקדש אלא שכתב
מאירי. ה. משום דלאו ספר
שם אי אית ביה פ"ה
הונא בר חלוב מרב נחמן ס"ת שאין בו
האותיות משונות: ואין צריך לומר
דיפתרא ולא ע"ג נייר מחוק ועוד
נינהו. תוס' הרא"ש. ו. לרב
אותיות מצילין אותו, ואם
הונא. תוס' מנחות לא: ד"ה
לאו אין מצילין אותו.
תרגום שבעזרא ושבדניאל ושבתורה.
דמגילה פסולה אדיפתרא כדתנן פ"ב
ללקט שמונים וחמש אותיות כגון פרשת
עשאה.
והאי דתניא יגר שהדותא
שכתבו תרגום כהלכתו: להשלים.
דמגילה (דף יז.) וכן מגילת סוטה פסולה
ויהי בנסוע הארון מצילין אותה מפני
מצילין אותו, להשלים
דאי איכא פ"ה אותיות
אדיפתרא כדאמר בפ"ב דסוטה (דף
אם היה בו כדי ללקט ותרגום זו
הדליקה או אין מצילין א"ל ותיבעי לך
אע"ג שמהן יגר שהדותא
יז:) משום דבעיא ספר וכ"ש ס"ת
משלימו מצטרף ומצילין בשבילו:
מצילין אותו. והילכתא כרב
פרשת ויהי בנסוע הארון גופה ה היכא דחסר
תיובתא דרב הונא. דמדקתני ללקט
דנקראת כמה פעמים ספר ודיו נמי
הונא דהני פ"ה אותיות
פרשת ויהי בנסוע לא קמיבעיא לי דכיון
מכונסות ולא מפורדות. ופי'
מכלל דמפוזרות נינהו: בתיבות.
צריך כדאמר בפרק הבונה (לעיל קג:)
מכונסות, כדתירגמא רב
דאית ביה הזכרות אע"ג דלית ביה שמונים
כתבה שלא בדיו או שכתב האזכרות
הא דקתני ללקט דמשמע מפוזרות
חסדא אליבא דרב הונא
בתיבות, אי יכול ללקט פ"ה
וחמש אותיות מצילין כי קא מיבעיא לי
בזהב הרי אלו יגנזו ותירץ הרב יוסף
לא ללקט אות ואות לבד אלא ללקט
אותיות מס"ת מתוך תיבות
ס"ת שאין בו ללקט מאי א"ל אין מצילין
דס"ת ודאי בעי ספר ודיו והכא איירי
תיבה שלימה תיבה כאן ותיבה
שלימות מצילין אותו.
ו
כגון דמשכחת בראשית
דווקא בשאר ספרים והא דלא קתני
כאן עד פ"ה אותיות וכי פלגינן
איתיביה ז תרגום שכתבו מקרא ומקרא
והיא מנויה לשש, ויצא
באותיות המפוזרות: עשה לה
אין בין ספרים לס"ת ומגילה משום
[והיא] מנויה לארבע, ואלה
שכתבו תרגום וכתב עברית מצילין מפני
מנויה לארבע, ויקרא מנויה
סימניות מלמעלה ומלמטה. להבדילה
דס"ת נכתבים בכל לשון להכי לא
הדליקה ואצ"ל תרגום שבעזרא ושבדניאל
לחמש, כולן תיבות שלימות
מן הסמוכות לה: למעלה ולמטה.
עריב לה ואכתי קשה לר"י דתנן
עשרים ואו פחות או יתר
ושבתורה תרגום שבתורה מאי ניהו יגר
1
בפ"ק דמגילה (דף ח:) אין בין ספרים
בתחלה ובסוף ויהי בנסוע הארון:
שמניין אותיותיהן פ"ה.
שהדותא ואף על גב דלית בה שמונים
אבל אותיות שמתוך תיבות
לתפילין ומזוזות אלא שהספרים
שאין
שאינן שלימות אין מצילין
וחמש אותיות כי תניא ההיא להשלים איבעיא להו הני שמונים וחמש
נכתבין בכל לשון כו' ופריך בגמרא
[אותן], כגון ויאמ מכלל
ויאמר, אבר מכלל אברם
אותיות מכונסות או מפוזרות רב הונא אמר מכונסות רב חסדא אמר
וספרים נכתבין בכל לשון ורמינהו
או אברהם וכיוצא בהן.
מקרא שכתבו תרגום ותרגום שכתבו
אפילו מפוזרות מיתיבי ס"ת שבלה אם יש בו ללקט שמונים וחמש
כל שנמצאת תיבה שלימה
מונין אותיותיה להעלות
מקרא וכתב עברי אינו מטמא את
אותיות כגון פרשת ויהי בנסוע הארון מצילין ואם לאו אין מצילין תיובתא
לפ"ה אותיות, וכל תיבה
הידים עד שיכתבנו בכתב אשורית על
[ש]מקצתה מטושטשת
דרב הונא ה)תרגמה רב חסדא אליבא דרב הונא ח בתיבות ת"ר 2 ויהי בנסוע
אין אותיותיה (המונהות)
הספר ובדיו ומשני כאן בספרים כאן
הארון ויאמר משה פרשה זו עשה לה הקב"ה סימניות מלמעלה ולמטה לומר
[המוגהות] עולות למנין
במגילה ורב אשי משני כי תניא ההיא
פ"ה. ומשו"ה אמרו ללקט
שאין ואע"פ שהתיבות מפוזרות
בשאר ספרים ורבי יהודה היא אלמא
במקומות רחוקין זה מזה.
בשאר ספרים נמי בעי רבי יהודה ספר ודיו והוא הדין לרבנן דלא אשכחן דפליגי רבנן עליה אלא בכתב אשורית אבל בספר ודיו
לא אשכחן דפליגי ועוד קשה דשביק רב אשי התם שינויא קמא דמוקי לה במגילה ומסייע ליה ברייתא דהכא דקתני בהדיא דמגילה
א) נראה מזה דרבינו לא היה
גורס אילמא ת"ק דר"י
בעי שתהא כתובה אשורית וספר ודיו ורב אשי גופיה מייתי לה הכא ונראה לר"י דדוקא לענין הצלה מיתניא הך ברייתא דאין בין
ודילמא בהא קמיפלגי רק היה
ספרים למגילה אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ואפי' בלא ספר ודיו חשיבו לענין דמצילין אותו מפני הדליקה אע"ג דלא חזו לקריאה
לו גי' אחרת בזה וצ"ע.
משום דיש בהו אזכרות אבל במגילה אין מצילין אלא א"כ ראויה לקריאה שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו לפי שאין בה הזכרה
וא"ת א"כ תקשה מברייתא דהכאו דאמר לעיל כל היכא דלא ניתנו לקרות בהן אין מצילין וי"ל דהא מסיק לעיל תנאי היא:
מיתיבי ס"ת שבלה אם יש בה כדי ללקט כו'. השתא משמע דמלשון ללקט קא פריך דמשמע אפי' מפוזרות ותימה א"כ אמאי
קא בעי מעיקרא מכונסות
או אפי' מפוזרות פשיטא דאפי' מפוזרות מדבעא רב הונא ס"ת שאין בו
ללקט משמע הא יש
בו ללקט מצילין אע"פ שהן מפוזרות:
פורענות