כל
כתבי
פרק ששה עשר שבת
קיז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הכא
נעשה בסיס לדבר האסור. פי'
(א) מי דמי. תיק הספר נעשה בסיס לדבר המותר לטלטלו בלא שום
בקונטרס
שהבשר אסור
טז א מיי' פי"ז מהלכות
א) [צ"ל התם], ב) לעיל עה.
קג. קיא: לקמן קכ: קלג.
שבת הל' ב סמג עשין
דליקה דספר בר טלטול הוא ולדבר האסור כגון מעות: הכא.
לטלטל שהרי אינו ראוי לאכילה
עד הלילה ואינו נראה
קמג. סוכה לג: [ביצה לו.]
א טוש"ע או"ח סימן שסג
❖
דא"כ היכי קאמר לא נטלטל עור אגב בשר כיון דבשר אסור
האי עור נעשה בסיס לדבר שכולו אסור בטילטול שהבשר אסור
כתובות ו. בכורות כה.,
סעיף ג וסעיף יד:
ג) [ערוך פי' ברזא נקבים והכי
לטלטל ונראה דלכ"ע בשר מותר לטלטל אע"ג דמאן דשרי ז) בשר
לטלטלו דלא חזי לאכילה עד אורתא
דפסח אינו נאכל אלא בלילה
קאמר מאן דבזע לי' לעור
וצלי ורבי ישמעאל לית ליה כבוד
תפל בעלמא לטלטל היינו משום דחזי
כשהוא מפשיטו מוכחא מילתא
הגהות הב"ח
שמים בנאכל להדיוט ואפילו הוי עור
לכלבים והכא לא חזי לכלבים מ"מ
דלא בעי לעור ואין לו הנאה
מי דמי התם נעשה
בסיס לדבר המותר
א
(א) רש"י ד"ה (מי דמי
ממנו ולא דמי לפסיק רישא
תורת כלי עליו מיתסר משום דהוי
משום בזיון קדשי שמים שרי לכ"ע
הכא נעשה בסיס לדבר האסור אלא הכי
עכ"ל ולפי פי' זה יתיישב
וכו' כגון מעות הכא האי
בסיס לאיסור וכ"ש דהוא גופיה לאו
ובטלטול עור אגב בשר הוא דפליגי
קושית התוס' ד"ה דשקיל הא
וכו' אסור בטלטול) תא"מ
קאמרי ליה אם מצילין תיק של ספר עם
ונ"ב ס"א ועיקר מי דמי
דתניא בתמיד נשחט תנא
בר טלטול הוא: אם מביאין תיק
והא דקאמר הכא דהוי בסיס לדבר
חשכה וכו'], ד) עירובין יא:,
תיק הספר נעשה בסיס
הספר ואע"פ שיש בתוכו מעות לא נטלטל
שבתוכו מעות. דהוי בסיס לדבר
האסור היינו קודם שנשחטה היה
ה) לעיל ו. עירובין ו. יב: כב.
לדבר המותר לטלטלו
עור אגב בשר מי דמי התם נעשה בסיס
נט: צה., ו) [לקמן קכ.],
בלא שום דליקה דספר
בסיס לדבר האסור שכל הבהמה
שכולו אסור ומניח בו ספר להצילו
ז) לקמן קכח., ח) רש"ל מ"ז,
בר טלטול הוא הכא האי
לדבר האסור ולדבר המותר הכא כולו
מוקצה היא מטלטול:
ואינו צריך להשליך המעות כדמפרש
ט) [מלת חשכה ליתא שם
עור נעשה בסיס לדבר
❖
❖
ע"ש], י) רש"ל מ"ז,
נעשה בסיס לדבר האסור אלא הכי קאמרי דמי התם אדהכי והכי נפלה
האסור בטלטול כו':
מי
ואזיל לא נטלטל עור אגב הבשר:
אי נימא דמדהיכא דאית ביה. מעות
ליה אם מביאין תיק שיש בתוכו מעות
דליקה. וא"ת אמאי לא קאמר
ב
עם הספר לא שדי להו לא מצריך
מוסף רש"י
רבינו חננאל
מעלמא להציל בו ספר תורה לא נטלטל
התם נעשה בסיס לדבר המותר
ליה תנא דידן למשדינהו כדקתני
ולדבר האסור הכא נעשה בסיס
עור אגב בשר והיא גופה מנלן אילימא
מודה ר"ש בפסיק רישיה
ואהדר להו מי דמי תיק
ואע"פ שיש בתוכו מעות: איתויי
ולא ימות. באומר אחתוך
נעשה בסיס לס"ת שמותר
לדבר האסור גרידא וי"ל דאין נראה
דמדהיכא דאית ביה לא שדי להו איתויי נמי
ראש בהמה זו בשבת ואיני
לטלטלו, עור נעשה בסיס
נמי מייתינן. מעלמא מאחת זוית
לו לחלק כיון דהשתא סבור שיכול
רוצה שתמות, דכיון דאי
לבשר אסור לטלטלו. אלא
מייתינן מי דמי התם אדהכי והכי נפלה
הבית תיק ובתוכו מעות להניח
אפשר שלא תמות כמתכוין
הכי קאמרו ליה כו'. ודחה
לנער מעות מן הכיס ואפילו הכי א"צ
דליקה הכא אדהכא והכי לישדינן אלא אמר
חשיב ליה, וכי אמרינן דבר
ר' ישמעאל מי דמי התם
בתוכו ספר ולהציל: מי דמי. היכא
לנער ושרי כל שהוא עושה להצלת
ג
שאין מתכוין מותר כגון היכי
תיק נעשה בסיס לס"ת
מר בר רב אשי לעולם כדאמרינן מעיקרא
דהספר מונח עם המעות להיכא
דאפשר ליה בלא איסור, כגון
שהוא מותר ולמעות שהן
ס"ת ה"ה דשרי להביא תיק שיש בו
גורר אדם מטה כסא וספסל
אסורין, הכא בבשר כולן
ודקא קשיא לך הכא טלטול והכא
דהוא בא עכשיו להביאו עם המעות
א)
מעות גרידא :
ד
ובלבד שלא יתכוין לעשות
אסור. והדר רב אשי
ולתת בו ספר: התם. דספר ומעות
מלאכה כגון דלא קבעי ליה לעור והא אביי
אדהכי והכי לשדינהו. משמע
חריץ, ואע"ג דאיכא למיחש
ב)
ואמר הכי אהדרו ליה
דילמא עביד חריץ, כיון דלא
אם מביאין מעלמא תיק
בתוכו להכי לא מצרכינן ליה
ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפסיק
דאי לא מצי למשדי
מתכוין להכי ואפשר לגרירה
שיש בו מעות להציל בו
למישדינהו: דילמא אדהכי והכי נפלה
רישיה ולא ימות דשקיל ליה בברזי: ולהיכן
בלא חריץ, כי עביד נמי
ס"ת אנו לא נטלטל עור
המעות הוה מצי להביא התיק עם
ג)
דליקה. על הספר: הכא. אדמייתי
חריץ דהוי מלאכה גמורה לא
אגב בשר. והא מנ"ל,
מצילין אותן וכו': היכי דמי מפולש היכי
המעות להביא בו ס"ת וא"כ כשאינו
מיחייב, אבל היכי דודאי עביד
אי נימא דדיקת מינה מה
ליה נישדינהו דרך ביאתו: כדאמרינן
מודה (סוכה לג:). יתר על כן
התיק שיש בו מעות וס"ת
מופשט אלא עד החזה מותר לכ"ע
דמי שאינו מפולש אמר רב חסדא שלש
מעיקרא. דלא פליגי אלא בהפשטה
אמר ר' יהודה. לעיל מניה
אינך מסיר המעות מתוך
לטלטל הואיל ולא מצי שדי ליה ולא פליגי
מחיצות ושני לחיין זהו מבוי שאינו מפולש
איירי בבונה עליה מבית לבית
התיק ומציל הס"ת לבדו
ומייתי רבנן ראיה מתיק הספר
שבשני צידי רה"ר וכן גשרים
אלא כשהופשט לגמרי כדפי' לעיל:
אלא אתה מציל אפילו
ג' מחיצות ולחי אחד זהו מבוי המפולש
דמתני' דמצילין מעות אגב ספר
המפולשין לרה"ר, דשרי ר'
המעות, כך אם יש מעות
דשקיל
ליה בברזי. פירש
יהודה לטלטולי תותיה משום
בתיק והצרכת להביאו
ותרוייהו אליבא דרבי אליעזר דתנן ד) הכשר
צרכי הדיוט אגב צרכי גבוה הואיל
פי תקרה יורד וסותם, בפרק
להציל ס"ת אינך מסיר
בקונט' דאיכא שבות
וליכא שהות למשדינהו וה"נ אגב
מבוי ב"ש אומרים לחי וקורה וב"ה א אומרים או
כל גגות העיר (ערובין צה.)
המעות מתוכו. דילמא
בכה"ג וקשה דהוה ליה למיתני
וקאמר בברייתא יתר על כן,
שני התם במקום שכבר
צרכי גבוה דכל פעל ה' למענהו
לחי או קורה ר' אליעזר אומר שני לחיים
אפילו היכי דליכא פי תקרה,
הגיעה הדליקה עד הספר
בפסחים בפרק אלו דברים (דף סה:)
יפשיט: ודקשיא לך כו' דלא בעי
הואיל ואיכא שתי מחיצות
ואם יתעסק בהשלכת
א"ל רבה ג' מחיצות ולחי אחד מפולש קרית
הפשט דדחי שבת בהדי הנהו שבות
ליה לעור. אינו צריך לו לעור ואינו
מעלייתא, מחיצת הבית מכאן
המעות תאכלם הלהבה,
ליה ועוד לרבנן נציל לתוכו אוכלין ומשקין
ומחיצת בית השני מכאן, סגי
אבל במקום דהדליקה לא
דקתני התם דדחו שבת ונראה לר"י
מתכוין להפשיט משום עור ולא דמי
בתקנתא פורתא (ערובין ו.).
הגיעה והולכין להביא תיק
אלא אמר רבה שתי מחיצות ושני לחיין
דליכא אפילו שבות דאינו מפשיט
להפשט אילים ותחשים דמשכן: והא
בשני צדי רה"ר. זו כנגד זו
להציל הספר, אם יש בתיק
כשיעור חשיבות עור יחד ולא דמי
(לעיל ו.). עושה לחי מיכן
זהו מבוי שאינו מפולש שתי מחיצות ולחי
מעות אסור לטלטלן עד
ה
ר"ש מודה בפסיק רישיה ולא ימות.
ולחי מיכן. בשתי פאות של
שישליכם. ושני רב אשי
למפיס מורסאו דהתם פתח קעביד
אחד זהו מבוי המפולש ותרוייהו אליבא
והכא אע"ג דלא מיכוין מיפשיט הוא:
אחד מן הבתים להיכר בעלמא
לעולם כדאמרינן מעיקרא,
אך שא"צ לו וכן צד מזיקין מ"מ צד
(לעיל ו.) לחי מכאן אצל פאת
ודקא אמרת התם בטילטול
דשקיל ליה בברזי. בחתיכות דקות
דרבי יהודה דתניא יתר על כן אמר ר'
ה)
הבית האחד ולחי מכאן אצל
התיק הכא בעור מלאכה,
הוא אבל הכא דלא קא עביד הפשט
מפשיט וחותך דאין דרך הפשטה בכך
יהודה מי שיש לו שני בתים בשני צדי ר"ה
פאת השני לאותו בית עצמו,
כגון דמתכוין לגלות הבשר
אפי' שבות ליכא:
והויא סתימה לשני ראשי
ואין כוונתו לעור. ואקשינן
ולאו מלאכה הוא אלא שבות: שני
עושה לחי מיכן ולחי מיכן או קורה מיכן
רה"ר ומותר לטלטל מבית
והא אביי ורבא דאמרי
(דשקיל
לחיים. לפתח שאין לו מחיצה: זהו
ליה בברזי). וא"ת דתני'
ח)
לבית (ערובין ו:) דקסבר ר'
תרווייהו מודה ר"ש דסבר
וקורה מיכן
ונושא ונותן באמצע אמרו לו
מבוי שאינו מפולש. כלומר מבוי
יהודה ב' מחיצות הוי רה"י
בסוף תמיד נשחט (פסחים
דבר שאינו מתכוין שרי
אין מערבין רה"ר בכך א"ל אביי לדידך
מדאורייתא, והא איכא שתי
בפסיק רישיה ולא ימות,
הניתר בכל הלכותיו בין בעירוב בין
סה:) תנא ט)חשכה כל אחד ואחד נוטל
מחיצות מעלייתא, מחיצות של
כגון זה אמרינן אומר
❖
נמי לרבנן
נציל לתוכו אוכלין ומשקין
בשאר דברים וכל היתר שאר מבואות
פסחו בעורו אם כן לאו בברזי היה
ב' בתים (לעיל ו:).
המפשיט איני מתכוין לעור,
דומה לאומר הנני מחתך
אלא
יש לו כגון שיתופי מבואות: ותרוייהו.
מופשט ומשמע דבשבת איירי דאמתני'
ראש זה העוף ואין כוונתי
רבנן ובן בתירא סבירא להו כר"א דאמר אין מבוי ואפילו סתום
דהתם קאי דקתני ארבעה עשר שחל בשבת ואיכא למימר דלא קאי
ז
לשוחטו, כגון זה אפילו
מוסף תוספות
לר' שמעון שוחט הוא.
ניתר בלחי א' ואשמעינן בן בתירא דבהצלת כתבי הקדש לא
אשבת א"נ נוטלו בעורו שנפשט עד החזה ועוד אומר ר"י דאיכא
א. [ו]הוה ליה למיסר. תוס'
ואסקינן דשקיל ליה בברזי,
בעינן לחיים כרבי אליעזר: מפולש קרית ליה. נהי נמי דבעי ר'
למימר דרבנן לדברי רבי ישמעאל קאמרי לדידן מותר להפשיט
ח
הרא"ש קטז: ד"ה ופליגי.
פי' ברזי נקבים, והכי קאמר
ב. כדמפליג לעיל. תוס'
מאן דמבזע ליה כשהוא
אליעזר לחיים מיהו מפולש לא מיקרי: ועוד לרבנן. דאמרי
לגמרי לדידך אודי לן מיהא דמותר להפשיט בברזי וא"ת לפי זה
הרא"ש. ג. א"כ היתר גמור
מפשיטו מוכחא מילתא
לשאינו מפולש וקאמרת דהיינו מבוי הניתר בכל הלכותיו: נציל
ה"ל למיחשב התם דחיית הפשט וי"ל דבפלוגתא לא קא מיירי
ט
הוא. תוס' הרא"ש. ד. אלא
דלא בעי ליה לעור, ולא
לתוכו אף אוכלין ומשקין. כמו לחצר המעורבת ואמאי פלגינהו
מכח סברא פריך ליה
דלר' ישמעאל לא דחי ליה הפשט כלל ואע"ג דחשיב הרכבתו
דמי לפסיק רישיה ולא
ימות. ולהיכן מצילין אותו
דאמאי שרי להביא תיק
מהדדי דגבי ספר קתני למבוי שאינו מפולש וגבי אוכלין קתני
והבאתו מחוץ לתחום דפליגי בה ר"ע ור' אליעזר לא חשיב לה
למבוי שאינו מפולש. וכן
שיש בתוכו מעות לצורך
להיכן מצילין אותן לחצר המעורבת דמשמע אבל למבוי לא: שתי
פלוגתא דר"א דשמותי הוא ועוד דמההיא פלוגתא ילפינן דהזאה
הצלת ספר כיון דמצי
הלכה, ולית הלכתא כבן
ו)
למשדינהו. תוס' הרא"ש.
בתירא דאמר אפילו למבוי
מחיצות. מכאן ומכאן: שני לחיין. לחי לכל פתח ופתח: אליבא
אינה דוחה להכי קתני לה:
ה. המפורש לעיל (עט.).
המפולש. והיכי דמי מבוי
שלש מחיצות ושני לחיים כו'.
דרבי יהודה. דאמר בשתי מחיצות סגי ושני לחיים ואתא בן
השתא האי דמפרש לה הכי
תוס' הרא"ש. ו. ומתכוין
שאינו מפולש שמצילין בו
להוציא לחה, דאי לאו
כתבי הקדש.
בתירא למימר דלגבי ספר מודה ר' יהודה דסגי בחד דג' מחיצות
ומוקי תרוייהו אליבא דר"א ולא בעי למימר שלש מחיצות
צערא הוה אסיר מדרבנן.
הוו: לדידך נמי. איכא למיפרך כאתקפתא דלעיל: לרבנן. כיון
ולחי א' אינו מפולש ובלא לחי זהו מפולש והוה מפרש אליבא
תוס' הרא"ש. ז. דאפילו
בשבת היו מפשיטין את
דאמרת דתרוייהו כר' יהודה לרבנן דאמרי לשאינו מפולש ומפרשי
דהלכתא היינו משום דסבר דבלא לחי כלל לא הוה שרי בן בתירא
י
יא
העור שלם. תוס' הרא"ש.
דהוי כרמלית ולא דמי לחצר שאינה מעורבת דסיפא :
ליה לשאינו חסר כלום כר' יהודה דלא בעי אלא שתי מחיצות ושני
יב
יג
ח. דהכא. תוס' הרא"ש.
ועוד
ט. בהדי הנך דדחו שבת.
לרבנן נציל לתוכו אוכלין ומשקין. י)(ואמאי נקט חצר
לחיים אי הכי לרבנן יציל לתוכו אוכלין ומשקין כמו לחצר המעורבת:
תוס' הרא"ש. י. לי' לרב
מעורבת) ידואדמפלגי בין חצר מעורבת למבוי הוה לן לפלוגי
אלא
חסדא. תוס' הרא"ש.
בין מבוי משותף למבוי שאינו משותף דבמשותף יהא מותר להציל לתוכו אוכלין ומשקין ואמאי נקט חצר מעורבת:
יא. להציל, כיון דלכו"ע
טו
אלא אמר רבה כו'. תימה מה תירץ רבה מקושיא דנציל לתוכו אוכלין ומשקיןטז ואומר ר"י דרבה רוצה לומר דרבנן סברי כרבי יהודה
אסור לטלטל שם. תוס'
הרא"ש.
יב. [ו]איכא
דוקא לצורך הצלת כתבי הקדש ולא לצורך אחר ואביי פריך משום דאינו נראה לו סברא שיסברו כר' יהודה לחצאין ומשני אביי
לאחלופי ברה"ר. רשב"א.
יג. דשרי וכו' גבי אוכלין
ג' מחיצות כו' ולאביי לא סברי רבנן כר"א לחצאין דר"א להצלת כתבי הקדש סגי בלחי אחד כדמסיים ואזיל ואפילו לרבי אליעזר כו':
ומשקין. תוס' הרא"ש.
הא
יד. ולאו כדרך שהוא מציל
כתבי הקודש קאמר
דכתבי הקודש מצילין אפי' לשאינו משותף ואלו אוכלין אינו מציל אלא במשותף דומיא דחצר המעורבת אלא ה"ק. רשב"א. טו. בסיפא גבי הצלת אוכלין. רשב"א. טז. וכיון דרבה גופיה הוא דאותיב הכי לרב חסדא, היכי לא
אזדהר בפירוקיה מהך פירכא גופה. חי' הר"ן.