קכ:
כל
כתבי פרק
ששה עשר
שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
גרם
גמ'
כיבוי מי
אמר. וא"ת הא קתני מתני' בין מלאים בין
הוא דאמר כר"ש. דשרי לעכובי דליקה
בעור גדי: גרם
סג א ב מיי' פי"ב מהל'
א) לקמן קכה: ודף קמב:,
ב) [חולין טו.], ג) לעיל עה.
שבת הלכה ו סמג לאוין
כיבוי. כי האי גוונא
כשמגיע למים הוא כבה: מי אמר. דילמא
ריקנים ומאי רבותא איכא טפי במלאים מבריקנים אי לאו
סה טוש"ע או"ח סימן רעז
קג. קיא: קיז. קלג. [קמג.]
דמיירי בדרכן להשתבר וי"ל דס"ד דמיירי בכלים שאין דרכן להשתבר
הא דקתני במתני' ועושין מחיצה בכל הכלים לאו בחדשים
א
סעיף ג:
ביצה לו. סוכה לג: כתובות ו.
סד ג מיי' שם פ"ה הל' יז
בכורות כה., ד) [קידושין לג.
המתבקעים קאמר: נר.
דולק קרוישיי"ל: אלא בשכח. דשכחו
וקמ"ל דלא גזרינן אטו כלים
שדרכן להשתבר:
וש"נ], ה) יומא ח. פח. [מס'
טוש"ע שם ס"א:
מנער את הטבלא והיא נופלת
מבעוד יום על הטבלא שלא מדעת:
סה ד מיי' שם טוש"ע שם
סופרים פ"ה הלי"ב], ו) לעיל
קיז:, ז) פסחים סה: מנחות
אבל מניח נעשית. טבלא בסיס
סעיף ב:
הוא דאמר כר' שמעון בן ננס אימר דאמר
ואם כבתה כבתה. אומר
סו ה ו מיי' פ"ו מהל'
כא. זבחים לה., ח) [ועי' תוס'
לדבר האסור ואסור לטלטלה כדי
רבי שמעון בן ננס מפני שהוא מחרך גרם
ר"י דמיירי דליכא שמן בנר דאי
יסודי התורה הל' ו
עירובין כג: ובביצה ח.
לנערה: לייט עליה. על כל המורין
סמג עשין ג:
וכתובות ג: וב"מ צג. שבועות
איכא שמן בנר חייב שהרי שופך
כיבוי מי אמר אין מדקתני סיפא רבי יוסי
❖
סז ז מיי' פ"ב מהלכות
מה: ד"ה אי הכי],
כן: כר' יהודה. דאמר דבר שאין
ממנו והוי כמסתפק ממנוב דחייב
אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים שאינן
מקואות הלכה ב סמג
מתכוין אסור: בפסיק רישיה. והכא
לאוין קיא טוש"ע יו"ד סימן
משום מכבה כדאמר בפ"ב דביצה
יכולים לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין
קצח סעיף טו:
תורה אור השלם
נמי הרוח מכבהו: כנגד המדורה.
(דף כב:) ובירושלמי מוקי לה בנר
סח ח מיי' פ"ו מהל' יסודי
את הדליקה מכלל דתנא קמא שרי ת"ר א נר
❖
ואע"פ שרוח מנשבת ומבעיר האור:
1 וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם
התורה הל"ו:
שכבה ולא קתני בהך ברייתא ואם
שעל גבי טבלא מנער את הטבלא והיא
מאי טעמא דמאן דאסר. אין דרך
וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם
כבתה כבתהג ואתא לאשמעינן היתר
וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ
נופלת ואם כבתה כבתה אמרי דבי רבי
להבעיר ברוח מצויה ולא פסיק
טלטול ע"י ניעור לר' יהודה דאסר
מוסף רש"י
וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן
רישיה ולא ימות הוא: אף כלי כפר
ינאי ב לא א) שנו אלא בשוכח אבל במניח
וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן
טלטולד בנר שכבה אי נמי אפילו
בפסיק רישיה ולא ימות.
הַמָּקוֹם הַהוּא: דברים יב ג
שיחין. חרס העשוי מאותו עפר
לר"ש ובנר גדול כגון קערה ועששית
נעשה בסיס לדבר האסור תנא נר שאחורי
2 וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיְיָ
באומר אחתוך ראש בהמה
חזק הוא ואין משתבר. אלמא לר'
זו בשבת ואינו רוצה שתמות,
אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל
דמודה ר"ש כדאמר בפרק [כירה]
הדלת פותח ונועל כדרכו ואם כבתה כבתה
דכיון דאי אפשר שלא תמות
מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ
יוסי בגרם כבוי טפי מיקל מדרבנן:
(דף מד.) או כשיש אפר וגחלת אלא
כמתכוין חשיב ליה, וכי
ג לייט עלה רב אמר ליה רבינא לרב אחא
עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ
וכי תימא איפוך מתני'. ותני
שכבה השלהבתה: פותח ונועל
אמרינן דבר שאין מתכוין
וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ:
❖
בריה דרבא ואמרי לה רב אחא בריה דרבא
מותר כגון היכי שאפשר ליה
שמות כ ט
ברישא דברי ר' יוסי וחכמים אוסרין
כדרכו. אע"פ שע"י כן מתנדנד הנר
ו
בלא איסור, כגון גורר אדם
לרב אשי מאי טעמא לייט עלה רב ב) אילימא
בכלי חרס חדשים כו': ור' יוסי
מטה כסא וספסל ובלבד שלא
ומתרחק השמן מן השלהבת או
יתכוין לעשות חריץ, ואע"ג
משום דרב סבר לה כרבי יהודה ותנא קתני
דברייתא. דמשמע דבהנהו דפקעי
הגהות הב"ח
מתקרבז והוי מכבה או מבעיר אבל
דאיכא למיחש דילמא עביד
❖
מודה דהא כפר שיחין וכפר חנניה
לה כר' שמעון משום דרב סבר לה כר'
(א) גמ' כנגד המדורה:
אין לפרש משום כיבוי דרוח דאחורי
חריץ, כיון דלא מתכוין להכי
ואפשר לגרירה בלא חריץ,
הוא דקשרי: לדבריהם קאמר להו.
יהודה כל דתני כר' שמעון מילט לייט
הדלת ליכא רוח ועוד דא"כ הוה ליה
כי עביד נמי חריץ דהוי
לדידי כל הכלים שרו דגרם כבוי
למימר פותח אדם דלת כנגד הנר
ליה אמר ליה בהא אפילו ר' שמעון מודה
מלאכה גמורה לא מיחייב,
גליון הש"ס
מותר אלא לדידכו נהי דאסריתו
אבל היכי דודאי עביד מודה
כדקאמר בסמוך כנגד המדורה ועודח
דהא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה
גמ' הרי זה לא ירחוץ. עי'
ג)
(סוכה לג:). אל ירחוץ.
גרם כבוי אודו לי מיהת דבהני
דתינח פותח נועל מאי איסורא איכא
שלא ימחקנו, ואזהרה למוחק
נדה דף סו ע"ב תוס' ד"ה
רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות אמר
אפילו גרם ליכא: כורך עליו גמי.
אם סמוך: שם דמנח ידיה
את השם ואבדתם את שמם
אלא כדפרישית ואי לאו משום כיבוי
רב יהודה פותח אדם דלת כנגד (א) מדורה
(דברים יב) וסמיך ליה לא
עי' בתרומת הדשן
עלויה.
קס"ד השתא כדי שלא ימחק את
❖
והבערה משום טלטול אין לאסור
תעשו כן וגו' (יומא ח.).
סימן י:
בשבת לייט עלה אביי במאי עסקינן
השם במים. אלמא לרבנן גרם מחק
ד) ד
טבילה של מצוה. טבילת
דבנעילת דלת לא חשיב טלטול וגם
טהרה שהטילה הכתוב עליו,
אסור ולר' יוסי שרי: ובלבד שלא
אילימא ברוח מצויה מאי טעמיה דמאן
לא הוי בסיס לדבר האסור דבית
כורך עליו גמי. להגין עליו
לעזי רש"י
ישפשף. דהוי מוחק בידים:
דאסר אי ברוח שאינה מצויה מאי טעמא
חשוב הוא ובטל אגב בית אי נמי
מפני חוזק שטף המים (שם,
❖
ושם פח.).
קרוישיי"ל [קרוישו"ל].
ותסברא. דהכא גמי דאצרכוה רבנן
בשכח דלא הוי בסיס: מר סבר
❖
דמאן דשרי לעולם ברוח מצויה מר סבר
מנורה.
משום שלא ימחק הוא: האי גמי
גזרינן. הלכך צריך ליזהר שלא לפתוח
גזרינן ומר סבר לא גזרינן: עושין מחיצה
היכי דמי. להגין עליו: אי
רב נסים גאון
הדלת לפני המדורה אפילו ברוח
כו': למימרא דרבנן סברי גרם כבוי מותר
מוסף תוספות
דמיהדק. שלא יכנסו בו מים וימחק
מצויה דהא לייט עלה אביי דהוי
מאי טעמא לייט עלה רב
ור' יוסי סבר גרם כבוי אסור והא איפכא
הוי חציצה: ואי דלא מיהדק. לבשרו:
אי נימא דרב סבר לה כר'
א. לאשמועינן
דלא
בתראה והנ"מ כשהמדורה קצת
שמעינן להו דתניא עושין מחיצה בכלים
יהודה. תמצא בירורו בפ'
חיישינן למה שמתבקעים.
עיילי ביה מיא. ואינו מגין מלמחוק:
קרובה אצל הדלת: והא איפכא
תוס' הרא"ש. ב. בשעה
במה מדליקין [לעיל דף כב]
ריקנין ובמלאין שאין דרכן להשתבר ואלו
תיפוק ליה דמשום דיו.
בלא גמי
שהוא דולק. תוס' הרא"ש.
רב אמר אין הלכה כר'
שמעינן להו. לאו דווקא איפכא דר'
ג. והכי תני התם: 'נר
שמעון בגרירה, מכלל דכר'
נמי חייץ דיו. ומשני בלחה: מכל
מלאין שאין דרכן להשתבר כלי מתכות
יוסי דברייתא הוי כמו מתני' דאסר
שהיה מונח ע"ג הטבלא,
יהודה סבירא ליה דפליג על
מקום קשיא. גמי לרבנן למה להו:
רבי יוסי אומר אף כלי כפר שיחין וכלי
דרכו להשתבר אלא היינו איפכא
מסלק את הטבלא והנר
ר' שמעון ואסר דבר אינו
נופל' וכו' תני שמואל בר
מתכוין. ובסוף פ' שמונה
מכלל דלר' יוסי כו'. בתמיה והא
דבמתניתין מחמיר ר' יוסי טפי
כפר חנניה אין דרכן להשתבר וכי תימא
אבא קמי' דרבי יוחנן
שרצים [לעיל דף קיא] ובפרק
כתיב לא יראה בך ערות דבר (דברים
מדרבנן ובברייתא מיקל טפי:
בכבה. תוס' הרא"ש.
בתולה נשאת [לעיל דף ו]
איפוך מתני' ורבי יוסי דברייתא לדבריהם
כג): אלא אי איכא גמי הכי נמי.
ד. גמור. תוס' הרא"ש.
(הלכה) אמרו אמר רב
וכי תימא איפוך מתני' כו'.
קאמר ומי מצית אפכת לה והאמר רבה
ה. ואתא לאשמועינן
הלכה כר' יהודה. ורב חייא
דמודה ר' יוסי דצריך לכרוך עליו גמי
שמותר לטלטל ואם כבתה
בר אבין מתני לה בלא
וא"ת מ"מ תקשה דבמתני'
בר תחליפא משמיה דרב מאן תנא גרם
ולא סגי ליה
לאנוחי ידיו עליו
הגחלת כבתה. תוס'
גברי רב אמר הלכה כר'
לא אסרי רבנן אלא חרס חדש
הרא"ש. ו. כגון שהנר תקוע
יהודה ושמואל אמר הלכה
כבוי אסור ר' יוסי אלא לעולם לא תיפוך
דילמא מישתלי ושקיל ליה לידיה:
באחורי הדלת. תוס'
כר' שמעון, ותניא כוותיה
ובברייתא אסרי אפי' ישן מדנקט
טבילה הרא"ש. ז. כיון שאינו נזהר
וברייתא כולה ר' יוסי היא וחסורי מחסרא
בבכורות בפרק כל פסולי
כלי מתכות וי"ל דנקט בברייתא כלי
לפתוח ולנעול בנחת. תוס'
המוקדשין [דף לד] הרי מיכן
והכי
קתני עושין מחיצה בכלים ריקנין ובמלאים שאין דרכן להשתבר
מתכות משום דאין חילוק בהם בין
הרא"ש. ח. אי משום רוח.
למדנו שרב סבר דבר שאין
❖
❖
תוס' הרא"ש.
מתכוין אסור כר' יהודה.
ואלו הן כלים שאין דרכן להשתבר כלי מתכות וכלי כפר שיחין וכלי
חדשים לישנים וה"ה כלי חרס ישן:
והאמר רבה כו'. ואם תאמר
כפר
חנניה נמי אין דרכן להשתבר שר' יוסי אומר אף כלי כפר שיחין
רבינו חננאל
רבינו חננאל (המשך)
וכלי כפר חנניה אין דרכן להשתבר ורמי דרבנן אדרבנן ורמי דרבי יוסי
ואמאי לא מפיך ברייתא
אדרבי יוסי דתניא הרי שהיה שם כתוב לו על בשרו $הרי זה לא ירחוץ ולא
ואתינן לאוקומיה לרב
יוסי מתיר בכלים מליאין
דטפי אית לן לאפוכה ממתני'
ה)
ה
יהודה כר' שמעון בן ננס
מים, כגון כלי מתכות וכלי
והוי אתי נמי שפיר הא דרבה בר
יסוך ולא יעמוד במקום הטינופת נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך
ו
ולא קם, דר' שמעון בן ננס
כפר חנניה וכפר שיחין
תחליפא ונימא דרבנן לדברי ר'
לא קאמר אלא מפני שהוא
שחרש שלהן חזק ואינן
עליה גמי ויורד וטובל רבי יוסי אומר לעולם יורד וטובל כדרכו ובלבד
מחרך, הא גרמא בידים לא
מתבקעין באור. ואע"פ
יוסי קאמרי ואינהו שרי אף בכלי
שלא ישפשף שאני התם דאמר קרא 1ואבדתם את שמם מן המקום ההוא
קאמר. אלא קם רב יהודה
(שאין) [ש]גרם כיבוי אסור,
חרס חדש וי"ל דהתלמוד לא קאמר
כרבנן דתנן עושין מחיצה
כגון הני שרי. ור' יוסי דשרי
לא תעשון כן לה' אלהיכם עשייה הוא דאסור גרמא שרי אי הכי הכא נמי
בכל הכלים בין מליאין בין
גרם מחיקת שם, משום
אלא דאפילו מפיך מתני' לא אתי
ריקנין דשרו גרם כיבוי, ור'
דאמר לך התם עשייה אסור
כתיב 2 לא תעשה [כל] מלאכה עשייה הוא דאסור גרמא שרי ו) מתוך שאדם
שפיר אלא על כרחיך ברייתא אית
יוסי אוסר גרם כיבוי. והלכה
גרמא שרי רבנן, בשבת
בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן ומה
כרבנן וכרב יהודה. נר שעל
גרמא כמו מלאכת מחשבת
לן לתרוצי וכיון דאתינא להכי לא צריך
גבי טבלא. איתא דאוקמא
היא ואסור. ואע"ג דכתיב
התם דאדם בהול על ממונו שרי הכא לא כל שכן ותסברא האי גמי היכי דמי
להפוכה אלא למימר חסורי מיחסרא:
דבי ר' ינאי בשכח נר שעל
לא תעשה כל מלאכה, (כל
אי הכי קשה דרבנן אדרבנן.
גבי טבלא, אבל המניח נר
מלאכה) מדאורייתא עשייה
אי דמיהדק קא הוי חציצה אי לא מיהדק עיילי ביה מיא חציצה תיפוק ליה
על טבלא נעשת טבלא בסיס
אסורה, מיהו גזרו רבנן
משום דיו בלחה דתניא הדם והדיו הדבש והחלב יבשין חוצצין לחים אין
בלאו הכי הוה קשיא דרבנן
לנר שהיא מוקצה מחמת
אפילו גרמא משום דקי"ל
ז)
ז
איסור ואסור לטלטוליה.
אדם בהול על ממונו, אי
חוצצין מכל מקום קשיא אלא אמר רבא בר רב שילא היינו טעמייהו דרבנן
אדרבנן אלא משום דהשתא פריך
ח
ודתנא תנא קמיה דרב
שרית ליה אתי לכבויי. תוב
מכ"ש קאמר אי הכי :
ח)
ולייט עלה רב, היכא דידע
אקשינן דרבנן אדרבנן, התם
דקסברי אסור לעמוד בפני השם ערום מכלל דר"י סבר מותר לעמוד בפני
שבודאי כשפותח ונועל
בגרם מחיקת השם מצרכי
הכי
השם ערום דמנח ידיה עילויה לרבנן נמי $ דמנח ידיה עילויה זימנין דמשתלי
יכבה הנר מפני שהדלת
ליה גמי לח, והכא שרו
נוגעת בו מכבתו שאסור,
בגרם כיבוי. ואקשינן עלה
ושקיל ליה לר' יוסי נמי זימנין
דמשתלי ושקיל ליה אלא אי דאיכא גמי ה"נ הב"ע לאהדורי אגמי רבנן סברי
דבהא אפילו ר"ש מודה
האי גמי לח היכי דמי,
טבילה
ודמי לדפסיק רישיה ולא
אי דקטיר ומיהדק הוא
ימות, אבל אי גרם בעלמא
גופיה חייץ בטבילה, ואי לא
שרי. אמר רב יהודה אמר שמואל פותח אדם דלת כנגד המדורה בשבת ואינו חושש, ואע"פ שהרוח מלבה את האש. לייט עלה אביי
מהדק, עיילי ביה מיא ומסקי לשם ולא מהני גמי לח לשם שכתוב על בשרו מידי. ולא איפרקא הא קושיא. תוב אקשינן עליה ותיפוק
דחשיב ליה כמבעיר את האש. ואי רוח שאינה מצויה היא, והוא שמניף ומושבה לא פליגי דאסיר, כי פליגי ברוח מצויה, מר סבר גזרינן
ליה דדיו גופיה שהשם כתוב בו שחוצץ. ופרקינן הב"ע בדיו לחה שאינה חוצצת, דתניא הדם והדיו והדבש והחלב יבישין חוצצין
לחים אין חוצצין. ופרקינן על קושיא הראשונה רבנן דאסרי לטבול עד דכריך על השם גמי לח, לאו משום דסבירא להו גרם מחיקת
ברוח מצויה אטו רוח שאינה מצויה, ומר סבר לא גזרינן. והילכתא כאביי, דקאמרינן בגמרא דהכונס צאן לדיר בנזיקין המלבה ואין
בליבויו כדי ללבותה פטור. ואקשינן אמאי פטור. ליהוי כי זורה ורוח מסייעתו. ואמרינן בה כמה טעמי, סימן ברו"ש, אמר אביי כגון
השם אסור, דכל גרמא שרי, והכא משום דאסור לעמוד בפני השם ערום מצריכי גמי לח, וכיון דלא צריך אלא לכסויי השם וממילא
ידעינן שאין מהדק הגמי, ולא איכפת ליה אי עיילי מיא דלא חייש לגרם מחיקה. ואקשינן וכי ר' יוסי מתיר לעמוד בפני השם. ושנינן
שליבה מצד זה וליבתה הרוח מצד אחר. רבא אמר כגון שליבה ברוח מצויה וליבתו הרוח שאינה מצויה. רב זירא אמר דצמרה צמירי.
רב אשי אמר היכא אמרינן זורה ורוח מסייעתו לעניין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא גרמא בעלמא היא וגרמא בנזקין
לר' יוסי מכסהו לשם בידו ויטבול. אי הכי לרבנן נמי ניכסייה בידיה. ונדחה זה הפירוק. ופרקינן לדברי הכל אסור לעמוד בפני השם
פטור. ש"מ דכיון דמשוי אורחא אפילו לרוח מצויה ללבות ומחשב לבו אסור בשבת דהיינו מלאכת מחשבת. סוגיא דשמעתא דר'
ערום, ואי איכא גמי וכיוצא בו לכרוך על השם ולטבול בזמניה, דכ"ע דכריך, כי פליגי היכא דליכא מידי מצוי וצריך להדורי ולאתויי,