קכא:
כל
כתבי פרק ששה עשר שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כל
גמ'
המזיקין נהרגין בשבת. אף על גב דתנן במתניתין ועל
אייתו להו פורייתא. מטות לישב עליהן:
לא אייתו ליה.
עד א מיי' פ"ה מהלכות
א) ביצה לט. עירובין מו. מח.
[תוספתא ביצה פ"ד], ב) ביצה
י"ט הלכה יד טוש"ע
והושיבוהו לארץ: מפני קטן. שלא יטפח בו ויתלכלך: א"ל. רב חנן
עקרב שלא ישוך איצטריך לאשמעינן דהריגה נמי שרינן
לו:, ג) [לעיל עג: וש"נ],
או"ח סימן שצז סעיף טו:
שהיה כעוס ומתכוין להקניטו לר' אבין: והלא מוכנת לכלבים. ולמה
דסלקא דעתך דאסירא משום דמיפרסמא מילתא טפי מבצידה
עה ב ג מיי' פכ"ו מהל'
ד) [פסחים צט:], ה) [גי'
שבת הלכה יג סמג
הרי"ף והרא"ש בשבת],
לי לכפות כלי יפנוה משם שהרי ראויה לטלטל: דלא חזיא מאתמול.
ומהאי טעמא נמי פליג רב הונא בסמוך ואסר הריגה:
ו) [יומא פד. יבמות קכ.],
שח סעיף לד: ברצין אחריו וד"ה. פי' בקונט'
לאוין סה טוש"ע או"ח סימן
שהיום נולדה: נהרות המושכים כרגלי
ז) [צ"ל ואמר], ח) [דף לו:],
❖
עו ד ה מיי' פי"א שם
ט) [חולין קמא.],
כל אדם. משום דמידי דנייד הוא ולא
דרבי יהושע בן לוי ברצין
אייתו
להו פורייתא
לרב חנן בר רבא לא
א
הלכה ד סמג שם טור
אחריו והוי פקוח נפשב וברייתא באין
קני שביתה ואע"פ שבא מחוץ לתחום
אייתו
ליה אשכחיה מתני ליה לבריה ועל
שו"ע או"ח סימן שטז סעיף
רצין וכר"ש וקשה דא"כ תקשה מהך
כל אדם מוליכן למקום שעירב לו לילך.
י:
הגהות הב"ח
צואה
של קטן מפני קטן א"ל אבין שטיא
עז ו מיי' פכ"א שם הלכה ב
ברייתא לרבא בר רב הונא דשרי
מיהו שמעינן מינה דמותרין בטלטול
מתני שטותא לבניה $ והלא היא עצמה
(א) תוס' ד"ה ברצין וכו' כר'
ופכ"ו הלכה יג סמג שם
להרוג נחשים ועקרבים בשבת דע"כ
ואע"ג דמאתמול לא הוי הני קמן
שמעון דשרי שאר מזיקין
טור שו"ע או"ח שם סעיף
❖
מוכנת לכלבים וכ"ת דלא חזיא ליה מאתמול
יא:
אפילו:
באין רצין אחריו מיירי דאי ברצין
כיון דאורחייהו בהכי דעתיה עלייהו
עח ז ח מיי' פי"א מהלכות
א) והתניא א נהרות המושכין ומעיינות הנובעין
אחריו אמאי אין רוח חסידים נוחה
ה"נ כיון דאורחיה דקטן בהכי דעתיה
שבת הל"ד סמג שם
הרי הן כרגלי כל אדם ואלא היכי אתנייה
טור שו"ע שם סעיף י:
עליה דלכי תיתי יאכילנה לכלבים: א"ל
הימנו לפירוש הקונטרס דברצין אחריו
גליון הש"ס
עט ט מיי' פכ"ו מהל' שבת
אימא על צואה של תרנגולים מפני קטן
ר' אבין ואלא היכי אתנייה: צואה
איכא פקוח נפש ועוד בניותי שהרג
ב
גמ' והלא היא עצמה
הלכה יא טור שו"ע
❖
של תרנגולים. דלא חזיא לכלבים ושל
או"ח סימן רעט סעיף ז:
מוכנת לכלבים. ע"ל דף יט
נחש ומיבעיא לן אי שפיר עבד
ותיפוק ליה דהוי גרף של רעי וכ"ת גרף של
ע"ב תוס' ד"ה שמן:
תיפשוט מהכא דלא שרינן לר"ש באין
קטן דקתני מתניתין שמטפח בה קטן
רעי אגב מנא אין איהו גופיה לא גוהא ב)ההוא
רש"י ד"ה דלמא לפי תומו
רצין אלא ה' בלבד ועוד קשה לר"י
קאמר ובשביל הקטן אמר כופין:
וכו' דדבר שאין מתכוין
מוסף רש"י
עכבר דאישתכח באיספרמקי דרב אשי ואמר
לר"י מדרבנן. ע"ל דף מא
תיפוק ליה דגרף של רעי הוא. דמאיס
דלישנא דאנא מתרצנא לה משמע
❖
להו נקוטו בצוציתיה ואפקוה באשפה וקטן
נהרות המושכין. היינו
ע"ב תוס' ד"ה מיחם:
לברייתא עצמה ונראה לר"י לפרש
ולפנייה דהא קי"ל במסכת ביצה גרף
ח)
ג
סתם נהרות שיש להם משך
באשפה מאי בעי ליה בחצר חצר נמי גרף
להלאה ממקום מקור נביעתן
של רעי מותר להוציאו לאשפה: וכי
דברייתאד ברצין אחריו וד"ה פירוש
. ומעיינות
של רעי הוא [א] באשפה שבחצר: ועל עקרב
הגהות הגר"א
(ביצה לט.)
תימא גרף של רעי דמותר אגב מנא
אפילו ר' יהודה מודה דחמשה שרי
ה
הנובעין. ואין יוצאין
שלא תישך: א"ר יהושע בן לוי כל המזיקין
[א] גמ' באשפה שבחצר כו'.
מגומות נביעתן לימשך הלאה
אין. הא דקי"ל מותר להוציאו משום
להרוג ברצין אחריו אבל שאר אסור
ו
ז
(שם). הרי הן כרגלי כל
נ"ב גירסת הרי"ף בחצר
נהרגין בשבת מתיב רב יוסף חמשה נהרגין
❖
להורגן אפילו רצין אחריו לר' יהודה
דרמי במנא דגרף היינו כלי חרס
ד
אדם. אין להם שום שביתה
אחרת:
בשבת ואלו הן זבוב שבארץ מצרים וצירעה
לא במקומן ולא כרגלי
העשוי לכך ואגב מנא הוא דשרי
ור' יהושע בן לוי כר"ש דשרי שאר
(א)
ח
הבעלים ולא כרגלי הממלא,
אפילו באין רצין אחריו ורב הונא
לטלטולי אבל בפני עצמו לא והכא לאו
שבנינוה ועקרב שבחדייב ונחש שבא"י וכלב
אלא כל אדם מוליכן ברגליו,
רב נסים גאון
במנא רמי: באספרמקי. בשמים:
דאסר בסמוך לא סבר כרבי יהושע
דכל מידי דנייד לית ליה
שוטה בכל מקום מני אילימא ר' יהודה הא
ג)
שביתה (שם) ואפילו הן של
סוף סוף גרף של רעי הוא
בצוציתיה. בזנבו. אלמא בלאו מנא נמי
בן לוי ונראה לר"י וכן פירש ר"ח
❖
אמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה
.
יחיד אינן כרגליו (ערובין מו.)
ונפקיה
. כבר פירשנו בפרק
מטלטלי ליה: ומשני באשפה.
שאין
להקל כרבי יהושע בן לוי
דלא
כירה כי עיקר השמועה שיש
אלא לאו ר"ש והני הוא דשרי אחריני לא
בה התרת זה הדבר בפרק
אלא כהנהו אמוראי דלקמן דלא
רמי קמייהו ולא גרף של רעי הוא:
משילין פירות [ביצה דף לו].
אמר ר' ירמיה ומאן נימא לן דהא מתרצתא
מוסף תוספות
ד)
קטן באשפה מאי בעי. סתם אשפה
שרו אלא בדריסה לפי תומו:
ר' יהודה אומר כל מלאכה
אמר היא דילמא משבשתא היא אמר רב יוסף אנא
א. 'כל המזיקין נהרגין'.
שאינה צריכה לגופה חייב
ברה"ר הוא ומאי בעי קטן התם דקא
תוס' הרא"ש. ב. [ו]אפי' ר'
עליה. כבר פירשנוה בפרק
מתנינא לה ואותיבנא לה ואנא מתריצנא לה ברצו אחריו ודברי הכל תני
מיכסי ליה בשביל קטן: ומשני בחצר.
ה
יהודה מודה. תוס' הרא"ש.
יציאות השבת ואמרנו כי
תנא קמיה דרבא בר רב הונא ההורג נחשים ועקרבים בשבת אין רוח חסידים
ג. היא דמוקים ברצין
עיקרה הן דברי ר' יהודה
דשכיח קטן התם קס"ד בחצר דלאו
אחריו לד"ה. ריטב"א.
שאמרם כאן בזו המשנה
אשפה וקפריך סוף סוף גרף של רעי
נוחה הימנו א"ל ואותן חסידים אין רוח חכמים נוחה מהם ופליגא דרב הונא
ד. דאמרינן חמשה נהרגין.
מעשה בא לפני רבן יוחנן
הוא ומשני באשפה שבחצר: כל
תוס' הרא"ש. ה. לאו
בן זכאי בערב ואמר חושש
דרב הונא חזייה לההוא גברא דקא קטיל זיבורא א"ל שלימתינהו לכולהו ת"ר
❖
דאתניא מתניתא לדברי
אני לו מחטאת.
המזיקין. ההורגין: נהרגין בשבת.
נזדמנו לו נחשים ועקרבים הרגן בידוע שנזדמנו לו להורגן לא הרגן בידוע
הכל, דהא ע"כ כיון דקתני
ה)
וקס"ד אפי' אין רצין אחריו. ומשום
חמשה ותו לא ובעי נמי
שנזדמנו להורגו ונעשה לו נס מן השמים אמר עולא ואיתימא רבה בר בר
רצים אחריו אינה אלא כר'
רבינו חננאל
דס"ל כר"ש דמלאכה שאינה צריכה
יהודה לחוד, אלא ה"ק,
חנה א"ר יוחנן בנישופין בו א"ר אבא בר כהנא פעם אחת נפל אחד בבהמ"ד
לגופה מדרבנן היא דאסירא והכא לא
אריב"ל כל המזיקין
דתנא דקתני שחמשה אלו
ועמד ניותי אחד והרגו אמר רבי פגע בו כיוצא בו איבעיא להו פגע בו כיוצא
נהרגים לדברי הכל ברצים
נהרגין. אסיקנא כשהן רצין
גזור: חמשה נהרגין בשבת. אפי' אין רצין
אחריו, ותנא דברי הכל
אחריו, אבל אין רצין אחריו
בו דשפיר עביד או לא ת"ש דר' אבא בריה דר' חייא בר אבא ור' זירא
אחריו משום דס"ל דסתמן הורגין
נקט וכו'. ריטב"א. ו. משום
אין נהרגין אלא אילו
הוו יתבי אקילעא דבי ר' ינאי נפק מילתא מבינייהו בעו מיניה מר' ינאי
סכנת נפשות, ודוקא
בלבד, זבוב שבארץ מצרים
הן: האמר חייב עליה. והיכי שרי
באותם חמשה שהם
וצירעה שבנינוה ועקרב
מהו להרוג נחשים ועקרבים בשבת אמר להו צירעה אני הורג נחש ועקרב
במלאכה גמורה כשאין רצין אחריו
[מועדים].
ריטב"א.
שבחדייב ונחש שבא"י
דליכא פקוח נפש: ומאן לימא לן כו'.
ז. המזיקין שאינן מצויין
וכלב שוטה בכל מקום.
לא כ"ש דילמא לפי תומו דאמר רב יהודה ו רוק דורסו לפי תומו ואמר
פי' נישופין, כדכתיב הוא
כ"כ להזיק. רשב"א.
דרב יוסף הוא מתני ליה כדלקמן ולא
רב ששת נחש דורסו לפי תומו ואמר רב קטינא עקרב דורסו לפי תומו
ח. דמלאכה שאינה צריכה
ישופך ראש ואתה תשופנו
ז
ח
בדבי ר' חייא ור' אושעיא מיתנייא
עקב. רוק וכן נחש וכן
לגופה היא והתירו חכמים
אבא בר מרתא דהוא אבא בר מניומי הוה מסקי ביה דבי ריש גלותא זוזי
ו)
כיון דאית ביה קצת סכנה.
עקרב אם דורסן לפי תומן
וכל מתניתא דלא מתנייא בתוספתא
תוס' הרא"ש.
שפיר דמי ושרי. א"ר
אייתיוהו קא מצערא ליה הוה שדי רוקא אמר להו ריש גלותא אייתו מאנא
דר' חייא ור' אושעיא איכא לספוקי
חנינא פמוטות של בית
סחיפו עלויה אמר להו לא צריכתו הכי א"ר יהודה רוק דורסו לפי תומו אמר
רבי מותר לטלטלן בשבת.
במשבשתא ולא מותבינן מינהט): אנא
א"ל ר' זירא בניטלין
להו צורבא מרבנן הוא שבקוהו ז)אמר ר' אבא בר כהנא א"ר חנינא טפמוטות של
תנינא לה. במתניתא דידי ואנא
בידו אחת או בב' ידים,
בית רבי מותר לטלטלן בשבת א"ל ר' זירא בניטלין בידו אחת או בשתי ידים
אותבינא בבי מדרשא אדר' יהושע בן
א"ל
לוי: ואנא מתרצנא לה. דלא תיקשי
כי אמר ר' יהושע בן לוי כל המזיקין נהרגין ברצין אחריו קאמר דפקוח נפש הוא: ודברי הכל. ואפי' לר' יהודה והא דחמשה נהרגין
כשאין רצין אחריו ור' שמעון: אין רוח חסידים נוחה הימנו. דעתן של חסידים אינה מעורבת עמו שאינו הגון בעיניהם על מה שעשה:
נוחה. עריבה. אין מתרצין במעשיו: אמר ליה. רבא לתנא: ואותן חסידים. השונאין אותו על כך אין רוח חכמים עריבה עמהם
להיות נוחה ומיושבת במה שרואין במדת חסידים הללו דשפיר עביד דאי לא מזיקין השתא סופן להזיק בשעת כעסן: שלימתינהו
לכולהו. הרגת את כולן כלומר מה אהני בהא אכתי טובא איכא. אלמא לאו שפיר עבד והא דרבא פליג אדאבוה: שנזדמנו לו
להורגן. לכך באו לידו שזימן לו המקום לאבדן לפי שהיו עתידות להזיק וגלגלו זכות על ידי זכאי: לא הרגן בידוע שנזדמנו לו
להרוג אותו. והראה לו הקב"ה שחטא אלא שנעשה לו נס: בנישופין בו. בכה"ג קתני בידוע שנזדמנו להורגו. נישופין כן דרך הנחש
עושה כעין שריקה כשהוא רואה שונאו וכועס: ניותי. על שם מקומו וישראל היה: דשפיר עביד. וכיוצא בו דקאמר לאו לגנאי הוא
אלא הנחש רודף ונעשה זה כיוצא בו: או לא. וכיוצא בו דקאמר לגנאי הוא: צרעה אני הורג. בשבת לכלות מזיקין ואף על פי
שאינה מועדת כאלו: לא כל שכן. אלמא שפיר עביד: דילמא לפי תומו. לא שיעמוד עליו ויהרגנו להדיא אלא כשהוא הולך לתומו
ונחש או עקרב בפניו אין צריך לישמט ממנו אלא דורכו והולך ואם מת בדריכתו ימות הואיל ולא נתכוין $ דדבר שאין מתכוין לר'
גזור: רוק דורסו לפי תומו. שאין מתכוין למרח ולאשוויי גומות דאף על גב דממילא ממרח הוא
יהודה
מדרבנן הוא ולענין מזיקין לא
הוה שדי
רוקא. היה רוק
פמוטות. מנורות ולא
כי לא
מיכוין שרי
משום מאיסותא:
מוטל לפניהם ושבת היתה:
של חוליות היו:
של