יציאות השבת פרק ראשון שבת
יד.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
רבי
יהושע אומר האוכל אוכל ראשון ושני שני. בפ"ב דחולין (דף
לא מטמו. את
התרומה להיות שניה והיא תחזור ותפסול אחרים:
קה א ב מיי' פ"ח מהל'
א) סוטה ל. חולין לג: טהרות
פ"ב מ"ב, ב) [עי' תוס' חולין
שאר אבות הטומאות
האוכל אוכל ראשון. נעשה גופו ראשון ומטמא את התרומה להיות
לד. ושם) מפרש טעמא משום דמצינו שני עושה שני על ידי
לג: ד"ה האוכל], ג) [צ"ל ג'
הלכה י:
שנייה והיא תחזור ותפסול שלישי: שני. פוסל ואינו מטמא:
משקין וא"ת מאי צריך התם להאי טעמא נימא דלהכי שני עושה שני
קו ג מיי' שם פ"ט הלכה
לוגין מים וכו' כן גי' הרא"ש
בסוף מס' זבין ועי' תוי"ט שם
א:
שלישי. אינו פוסל תרומה במגעו אבל הקדשים פוסל ובפ"ב דשחיטת
כדמפרש בסמוך בגמרא משום דזימנין דאכל אוכלין טמאין ושדי
קז ד שם הלכה ה:
וכן היא גירס' תוס' בגיטין
חולין ו) מפרש טעמא דתרוייהו: ר'
משקין דתרומה כו' וי"ל משום גזירה
קח ה ו מיי' שם ופ"ח
טז. ד"ה והבא כו' ע"ש וכן
יהושע אומר האוכל אוכל ראשון. הוי
דתרומה אין לנו לעשות אוכל שני שני
משמע גירסת תוס' לעיל יג:
הלכה ח:
לא מטמו אמר רבה
בר בר חנה ר' יהושע
קט ז מיי' פ"י מהלכו' ס"ת
ד"ה וטהור וכ"ג תוס' ב"ב
שני וכן האוכל אוכל שני הוי שני. והתם
אם לא שמצינו כזהא משום דדמיב לחוכא
היא דתנן ר' אליעזר אומר האוכל אוכל
סו. בד"ה מכלל], ד) מקוואות
הלכה ו טור ושו"ע
א)
ואיטלולא: זמנין דאכיל אוכלין
מפרש טעמא מצינו שהשני עושה שני
או"ח סימן קמז סעיף א
פ"ג [מ"ד] גיטין טז.,
ראשון ראשון ואוכל אוכל שני שני אוכל
ה) מגילה לב. ע"ש מסכת
וטור שו"ע יו"ד סימן רפב
טמאין כו'. אומר ר"ת דפסול גוייה
ע"י משקין דמשקין אפי' הן שניים
❖
שלישי שלישי ר' יהושע אומר א האוכל אוכל
סעיף ד:
סופרים פ"ג [הלכה טז],
נעשין תחלה ועושין מגען שני ואף
הנזכרת בכל מקום דאמרי' (בעירובין
ו) [דף לג:], ז) [ויקרא טו],
ראשון ואוכל שני שני שלישי שני לקודש
ח) [בס"א: ונמאסת לאוכליה],
כאן החמירו בשני לעשות האוכלו
פ"ח דף פב: ושם) וחצי חציה לפסול את
ט) רש"ל, י) מכאן שייך
מוסף תוספות
ואין שני לתרומה בחולין שנעשו על טהרת
כיוצא בו: שלישי שני לקדש. האוכל
הגויה דהיינו שיעור שני ביצים
לע"ב, כ) ס"א הא גזרו סמוך
תרומה אוכל אוכל ראשון ואוכל אוכל שני
לנטילתה מגע התרומה. רש"ל,
א. במקום אחר. תוס'
ולמ"ד ביצה ומחצה לאו היינו גזירה
אוכל שלישי עושה גופו שני לקדש.
ב
ל) ר"מ מ"ז, מ) אבל למגע
הרא"ש. ב. מילתא דרבנן.
מ"ט גזרו ביה רבנן טומאה דזימנין דאכיל
דהכא דמהך טעמא דהכא אפילו
והתם מפרש טעמא דהאי אוכל שלישי
ב)
כצ"ל, נ) [ועי' תוס' חגיגה כד:
תוס' הרא"ש. ג. שיש כאן
ד"ה דתנן וכו'], ס) כידים
חולין שנעשו על טהרת תרומה הוא
כביצה פסול אלא פסול גויה גזירה
שיעור לטמא את
ג
אוכלין טמאין ושקיל משקין דתרומה ושדי
❖
כצ"ל, ע) [פ"ג מ"ה],
המשקין. תוס' הרא"ש.
וטהרתן טומאה היא אצל הקדש הלכך
קדמוניות היתה וגזרו שלא יהיו באים
לפומיה ופסיל להו שותה משקין טמאין מ"ט
ד. לפי. תוס' הרא"ש. ה. מן
שמירה דידה לאו שמירה היא לענין
לטעות ולומר כמו שמותר לאכול
האוכל. תוס' הרא"ש. ו. אבל
גזרו ביה רבנן טומאה דזימנין דשתה משקין
משקין נכנסין כולן לתוך
גליון הש"ס
קודש וחיישינן באוכל שלישי דידיה
תרומה אחר אוכלים טמאין אע"פ
מעיו ולכך לא אפקוה
טמאין ושקיל אוכלין דתרומה ושדי לפומיה
דילמא ראשון הוא והאוכלו שני: בחולין
שנוגע התרומה באוכלין טמאין
תוס' ד"ה תנא אף הידים
מרביעית. תוס' הרא"ש.
ופסיל להו היינו הך מהו דתימא הא שכיחי
וכו' וי"ל היינו דוקא לקדש
ז. ועוד. תוס' יומא פ:
א)
שנעשו על טהרת תרומה. כלומר
שבמעיו כך מותר להגיע תרומה
וכו'. עי' פסחים יט ע"א
ח. ומדרבנן הוא דגזור
והא לא שכיחי קמ"ל והבא ראשו ורובו במים
באיזו חולין אתה מוצא אוכל שלישי
לאוכלין טמאין מבחוץ ולכך גזרו
ג
תוס' ד"ה שאין טומאת
במשהו. תוס' יומא פ:
ידים: תוס' ד"ה האוחז
ט. בפ"ק דפסחים (יד.).
שאובין מ"ט גזרו ביה רבנן טומאה א"ר ביבי
בחולין שנעשו על טהרת תרומה
דהאוכל אוכלין טמאים כחצי פרס
ס"ת וכו' שמטמאין את
תוס' הרא"ש. י. [וא"כ] לשון
דאילו חולין גרידא לא משכחת בהו
שיהא גופו נפסל מלאכול בתרומה
אמר רב אסי שבתחלה היו טובלין במי
הידים. עי' מגילה ז ע"א
פסול לא אתי שפיר דהוי
ברש"י ד"ה אינה מטמאה.
שלישי: מאי טעמא גזור. באדם
ליה למימר ומטמא להו,
אבל ע"י מגע לא גזרו ודוקא כחצי
מ)
מערות מכונסין וסרוחין והיו נותנין עליהן
ועי' תוס' סוטה יז ע"א ד"ה
[י"ל]. תוס' הרא"ש.
❖
האוכל שיהא טמא: ופסיל להו.
פרס אבל כביצה ליכא למטעי ד שנשאר
ג) מים שאובין התחילו ועשאום קבע גזרו
לא על הלוח בסוה"ד:
יא. אבל לתרומה לא. תוס'
והתורה הזהירה על התרומה לשמרה
בין השינים ונחסר קודם שיגיע
הרא"ש. יב. הא איהו מודה
ה
עליהם טומאה מאי קבע אמר אביי שהיו
דכתבי הקדש מיירי אף
בטהרה דכתיב (במדבר יח)
את
למעיו וכיון דאפקי מכביצה אוקמי
לתרומה וההיא דכל
מוסף רש"י
אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו ואלו
משמרת תרומתי לפיכך גזרו באוכל
אחצי פרס אבל גזירה דהכא גזרו
ו
הפוסל את התרומה דוקא
מטהרין אמר ליה רבא מאי נפקא מינה הא
ר"א אמר כו' אוכל שני
לקודש. תוס' חגיגה כד:
אוכלין טמאין שלא יהא רגיל אצל
שיפסול אף למגע ואף בכביצה משום
שני. נעשה גופו שני להיות
יג. הבאות מחמת ספר.
קא טבלי בהנך אלא אמר רבא שהיו אומרים
תרומה: הא שכיחא. שאדם שותה
טעמא דמפרש ב) תדע דגזירה
מגעו שלישי, והאוכל אוכל
תוס' הרא"ש. יד. הילכך
שלישי שלישי. ולקמיה
נראה דבין ספר וידים
עם אכילתו: והא לא שכיחא. שיהא
לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין וטהור
קדמוניות היתה דביומא בפ' בתרא
ד)
מפרש טעמא דר"א דעשו
נגזרה והא דלא חשיב להו
אוכל עם שתייתו: ה"ג היו טובלין
(דף פ: ושם) ס"ד למימר דפסול גויה
שנפלו על ראשו ורובו שלשה לוגין מים
אוכל כמאכל, ודוקא שאוכל
בהדי י"ח דבר משום
חצי פרס, שזהו שיעור אוכלין
דבי"ח דבר נחלקו אבל
במי מערה סרוחים מכונסין. שיש
דאורייתא ובי"ח דבר היו כולם
שאובין מ"ט גזרו ביה רבנן טומאה דאי לא
טמאים לפסול את הגויה, והן
בידים הבאות מחמת ספר
בה מ' סאה מי גשמים שהם כשרים
בקיאים ואיך היו טועים לומר דהיא
שתי ביצים כדאמר בערובין
לא נחלקומשום דאיכא
הא לא קיימא הא ד וספר מ"ט גזרו ביה
לכל טמא חוץ מזב לבדו דכתיב ביה
דאורייתא זדא"כ חסר להו:
(פב:) אבל בנגיעה לא מטמא
תרתי ידים עסקניות וגם
רבנן טומאה אמר רב משרשיא שבתחלה
ושקיל
אוכל אדם, שאין אדם וכלים
דר' פרנך. תוס' הרא"ש.
משקין דתרומה ושדי
מים חיים ז): והיו נותנין עליהן. על
מיטמאין אלא מאב הטומאה
טו. וטומאת ידים הבאה
היו מצניעין את אוכלין דתרומה אצל ס"ת
לפומיה ופסיל להו.
גופן מים שאובין להעביר סרחון
(חולין לג: וכעי"ז סוטה ל.).
מחמת ספר משום דר'
ר' יהושע אומר כו'
ואמרו האי קדש והאי קדש כיון דקחזו
פרנך היא, וש"מ דר' פרנך
המקוה: התחילו. הטובלין ועשו
ואע"ג דמשקים תחלה הוו כדאמר
שני. מאכל ראשון לא עביד
לאו דוקא בס"ת. חי' הר"ן.
דקאתו לידי פסידא גזרו ביה רבנן טומאה
השאובין קבע לפיכך גזרו על השאובין
(פרה פ"ח משנה ז) כל הפוסל את
ליה ראשון אלא שני, שאין
טז. י"מ מצות אחיזה,
האוכל חמור כמאכל, אבל
וקשה מאי רבותא פשיטא
טומאה לטמא אדם אחר טבילתו
התרומה מטמא משקין להיות תחלהי
והידים מפני שהידים עסקניות הן תנא
ה
מאכל שני עושה אותו שני
שאין לו שכר כיון שלא
אבל אין מטמא שום אוכל ומשקה
הכא דקאמר ופסיל להו משום דאכתי
אף ידים הבאות מחמת ספר פוסלות את
(סוטה שם). שני לקדש.
עשה המצוה כהוגן, לכך
ו
ועביד שלישי ורביעי, ואין
פירש ריב"א בלא אותה
אלא אם כן נטמאו בשרץ: לא אלו.
קודם י"ח דבר לא גזרו להיות משקין
התרומה משום דר' פרנך דא"ר פרנך א"ר
ה)
שני לתרומה. דאי נגע
מצוה שעשה באותה
❖
דמקוה לבדה מטהרין אלא אלו ואלו
תחלה כמו שאפרש:
בתרומה לא פסל לה, אבל
שעה. תוס' מגילה לב.
יוחנן ז האוחז ס"ת ערום נקבר ערום ערום
תנא אף הידים הבאות מחמת
מיכל תרומה אסור, דשלישי
מטהרין דמתוך שהורגלו הכל בכך לא
ס"ד אלא א"ר זירא ערום בלא מצות בלא
מיהא הוי ליאסר באכילה,
ספר. והא דלא מייתי מתני'
היו יודעין שלהעביר הזוהמא היו
דאע"ג דאמר ר' יהושע
רבינו חננאל
מצות ס"ד אלא אימא ערום בלא אותה
השאובין באין אלא לטהר: מאי
דמסכת ידים (פ"ג מ"ה) כל כתבי
אין אוכל נעשה כמאכל, הני
מילי באוכל אוכל ראשון
אליבא דר' יהושע, האוכל
מצוה הי גזור ברישא אילימא הא גזור ברישא
נפקא לן מינה. כיון שכולן טובלין
הקדש מטמאין את הידים משום
דלא הוי ראשון למעבד שני,
אותם שני הוא ופוסל את
כיון
תחלה במקוה מאי איכפת לרבנן אם
דמצינו למימר דה"מ לקדש להכי
יא
אבל לאיתסורי באכילה מודה
התרומה, דתנן בטהרות
דשלישי עביד האוכלו שלישי
פרק ב' ר' יהושע אומר
עשאוה הטובלין קבע אחר טבילה: אלא אלו מטהרין. וחיישינן
מייתי ברייתא דקתני בהדיא תרומה וא"ת ומאי אריא ידים הבאות
. שנעשו על
האוכל אוכל ראשון ואוכל
(חולין שם)
דילמא אתי לבטולי תורת מקוה וטובלין בשאובין והתורה אמרה אך
מחמת ספר משום דר' פרנך אפילו מחמת כל פסולי תרומה נמי
טהרת תרומה. שבעליהם
שני, שני. והשותה משקין
כהן ורגיל בתרומה וקיבל
טמאים אילו כולם פוסלין
מעין ובור מקוה מים וגו' (ויקרא יא): מ"ט. הא לאו לאחר
כדתנן במסכת ידים (פ"ג משנה ב) כל הפוסל את התרומה מטמא
עליו לאכול חולין שלו בטהרת
גופו של אדם, כדתנן
טבילה הוה: אי לאו. דגזור אף על הטהור לא קיימא גזירה הבא
את הידים להיות שניות $וי"ל דהיינו דווקא לקדש דומיא דיד דמטמא
תרומה, כדי שיהא רגיל
במעילה פרק ד' כל האוכלין
לתרומותיו בטהרה הזקוקה
אחר טבילה דאמרי מ"ש האי מהאי: לידי פסידא. עכברים מצויין
את חברתה שאינו אלא לקדש כדמוכח בחגיגה (דף כד:) ופ"ב דחולין
מצטרפין לפסול את הגויה
להן (סוטה שם). האוחז ס"ת
כבחצי פרס, פירוש אוכלין
אצל אוכלין ומפסידים את הספר. אבל בחולין לא הוצרכו לגזור
(דף לד: ושם) דקאמר מצינו שני עושה שני על ידי משקין הוי מצי נמי
ערום. בלא מטפחת סביב
טמאים, וכל המשקים,
❖
דבלאו הכי נמי לא היו נותנין חול אצל קדש: עסקניות הן.
למימר דמצינו דע"י ספר שני עושה שני ושמא כשראה שלא קבל רבי
ס"ת (מגילה לב.).
פירוש הטמאין מצטרפין
לפסול את הגויה ברביעית.
ונוגעין בבשרו ובמקום טנופת וגנאי לתרומה בכך ונמאס לאוכלין ח)
אליעזר תשובתו במשקין חזר והשיב לו מכתבי הקדש נ):
[והבא ראשו ורובו במים
תנא אף הידים כו'. וא"ת הא דתנן (ידים פ"ג מ"ב) היד מטמא חבירתה
כשנוגע בה בידים מסואבות. ורבותינו מפרשים חיישינן שמא נגעו
שאובין], וטהור שנפלו על
תוס' ישנים
ראשו ועל רובו ג' לוגין מים
ד"ר יהושע אמרו לו כו' א"ל מצינו כתבי קודש כו' א"ל אין דנין דברי
ט)[ידיו] בטומאה ט)[ונטמא] וקשיא לי אם כן ניחוש שמא נגע באב
א) ה"מ למימר דה"א
שאובין, פוסלו בתרומה
סופרים מד"ת ולא מד"ס ע"ש והשתא היכי מייתי ראיה מכתבי קודש שהן שני
הטומאה ונמצא ראשון ויטמאנה ועוד מאי שנא ידים לחודייהו
משקין דחמירי מטמו:
[נ"א: פוסל התרומה],
יב
ומטמאות ידים אף לתרומה ליד דלא מטמא חבירתה רק לקודש וי"ל דאינו
ב) וריב"א מפרש דפסול
פי' לולי שאמר כי
בכל גופו נגזור לפסול תרומה שמא נגעו ידיו בטומאה ונטמא כל
גויה היינו גזירה דהכא ולא
בטהור טימאוהו לא עמדה
חושש רק להשיב על סברתם שאמרו דאין שני עושה שני ועוד נראה לפרש דההיא
גופו ועוד לא תסגי להו בנטילה אלא בטבילה: ספר תורה
גזרו אכביצה לפי שאין אדם
בטמא שלא טיהרוהו.
דכתבי קודש היינו דוקא לקודש ולאו היינו גזירה דהכא דידים הבאות מחמת
צמא לשתות עד שיאכל חצי
גזרו על הספר, מפני
ערום. אלא על ידי מטפחת: אילימא הא. דסתם ידים גזור
ספר דר' פרנך ומה שמקשה וכי לית להו לרבנן האוכל אוכל שני שני כיון דאין
פרס ומשקין טמאים שצריך
שהיו מצניעין אוכלין של
ברישא: י)הא תו למה לי. הך מי נפקא מכלל סתם ידים: כ) אלא הא
רביעית משום דמדאוריי' לא
תרומה גבי הספרים, והיו
דנין דברי סופרים מד"ת ולא מד"ס נראה היכא דאיכא טעמא אית להו לרבנן
גזור ברישא. דסתם ידים לא גזרו (סמוך) לנטילתן מגע לתרומה:
מטמו אחרים אלא
העכברים באין על האוכלין
ל)
שני עושה שני ס) כגזירה הבאות מחמת ספר משום דר' פרנך והאוכל אוכל שני
ברביעית ח כפיר"ת ט :
ומפסידין הספרים. ידים
ובא
כדמפרש כאן זימנין דאכיל אוכלין טמאים ושדי משקין דתרומה לפומיה (ת"י):
מפני שהן עסקניות, חיישינן
אף הידים הבאות מחמת ספר. מדקתני אף משמע דעל הספר גזרו תחלה ואח"כ על הידים הבאות מחמת ספר וכיון דסתם ידים
דילמא נגעו בטומאה
הלכך גזרו בהו טומאה.
לבסוף גזרו כדאמר לקמן א"כ ידים הבאות מחמת ספר בו ביום גזרו דהא בין גזירה דספר לגזירה דסתם ידים גזרו עליהם וא"כ
הוה טפי מי"ח דבר ואם נאמר דעל הידים הבאות מחמת ספר לא באותו פרק גזרו אלא מקודם לכן הוה אתי שפיר אך לשון אף לא
משמע כן ועוד לא יתכן שגזרו על הידיםיג ועדיין ספר עצמו לא היה פוסל את התרומהיד:
האוחז ספר
תורה ערום. קצת משמע דלאו דווקא ספר תורה דהא כל כתבי הקדש תנן במסכת ידים ע) $ שמטמאין את הידיםטו:
בלא אותה
מצוה. טזאם אוחזו
ללמוד בו אין לו שכר של
אותו לימוד ואם בשביל
לגוללו
אינו מקבל
שכר על הגלילה:
כיון