כל
כתבי פרק
ששה עשר שבת
קכב.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אמר ליה כאותן של בית אביך. פי' שהם גדולים או קטנים
של בית אביך. דקטנות היו אבל גדולות אדם קובע להם מקום:
פ
א
א) [ע"ז לא.], ב) [עירובין
א מיי' פי"ג מהלכות
עט.], ג) [תוספת' פי"ד],
מאכלות אסורות הל"י
קרונות. עשויות לבני אדם: אי משום
דסבר כרבי אליעזר. דאמר
דאית להו חידקי כמו שפירשתי לעיל (דף לה.) ה):
ד) לקמן קנא. מכשירין פ"ב
סמג לאוין קלח טור שו"ע
משתמש
ישראל לאורה. ולא גזרינן שמא ידליק כדגזרינן
אחד: אי משום אימתא דבי
במסכת ע"ז (דף לא.) יין מותר בחותם
מ"ה, ה) [ד"ה ואפילו],
יו"ד סימן קיח סעיף א
ו) [דף קכא.], ז) להביא
וסימן קל סעיף ב:
נשיאה. שהיה הנכרי המביאו ירא מן
בפ"ק דביצה
הנשיא שהיה שליט על פי
(דף ג.) פירות הנושרין שמא יעלה
פא ב מיי' פ"ו מהלכות
הבהמה לשם ואין זה דוחק
המלכות. ומשום דאיירי ר' אבא בר
ויתלוש ובמשקין שזבו שמא יסחוט
דדומיא דמתני' איירי האי
שבת הלכה ב ג סמג
כהנא לעיל גבי נחש נקט כל הני
משום דסחיטה ותלישה הם קלים
בתרי עברי דנהרא שאין
לאוין סה טוש"ע או"ח סימן
א"ל כאותן של בית אביך ואמר ר' אבא בר
הבהמה יכולה לירד לבור
רעו סעיף א וסימן שכה
בשמיה: מתני' אם בשביל ישראל
לעשות ואדם להוט אחריהם לפי שהן
כהנא אמר ר' חנינא קרונות של בית רבי
ואע"ג דהך בבא וכו' כצ"ל
סעיף יא ויב:
❖
אסור. מדרבנן: מילא מים. מבור
פב ג ד מיי' וסמג שם
דבר אכילה אבל בכל הני דהכא אינן
רש"ל,
מותר לטלטלן בשבת א"ל ר' זירא בניטלין
טוש"ע או"ח סימן
ברה"ר: כבש. עושין בספינה גדולה
קלין לעשות כל כך ואין אדם להוט
באדם אחד או בשני בני אדם א"ל כאותן
שכה סעיף י יא:
גמ'
ואם
אחריהן: בשביל ישראל אסור.
לירד בו מספינה ליבשה: נר
פג ה ו מיי' פכ"א מהל'
הגהות הב"ח
של בית אביך ואמר ר' אבא בר כהנא
שבת הלכה לו סמג שם
לאחד נר למאה. כיון דנכרי לצרכו
נראה דאסור לכל ישראל דדוקא בחוץ
(א) תוס' ד"ה משקה וכו'
טוש"ע או"ח סימן שכד
התיר להם ר' חנינא לבית רבי לשתות יין
הדליקו ליכא למימר דבשביל ישראל
לתחום דרבנן אמר בפרק בכל
שמתחלה היה יכול לילך
סעיף יג וסימן שכה סעיף
בקרונות של נכרי בחותם אחד ולא ידענא
ולשתות שם והביאו נכרי
יא:
אפיש: כבש למה לי. הא דומיא דנר
מערבין (עירובין דף מ.) ובאין צדין
א
❖
פד ז מיי' פ"ו שם הל"ד
דרך רה"ר:
הוא כבש לאחד כבש למאה: מאכיל
אי משום דסבר לה כר' אליעזר אי משום
(ביצה דף כה.) הבא בשביל ישראל זה
א)
וסמג שם טור שו"ע
מתני'
אחריו ישראל. את בהמתו. ואחריו
שם:
מותר לישראל אחר אבל באיסורא
אימתא דבי נשיאה:
ב נכרי שהדליק
פה ח מיי' שם הלכה ז סמג
מוסף רש"י
דוקא נקט בכולהו דנכרי לצורך עצמו
דאורייתא כי הכא לא ואע"ג דישראל
את הנר משתמש לאורו ישראל ואם בשביל
שם טוש"ע או"ח סימן
עביד: אבל מכירו אסור. קס"ד
המבשל בשבת בשוגג יאכל התם לא
מעמיד אדם בהמתו על
שכו סעיף יג:
ב
ישראל אסור מילא מים להשקות בהמתו
פו ט מיי' שם הלכה ד סמג
גבי עשבים. מחוברים
דעביד נמי אדעתא דידיה: מעמיד
חיישינן אי שרית ליה לאכול דילמא אתי
לאכול ולא חיישינן דלמא עקר
שם טוש"ע שם סימן
משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל
❖
אדם בהמתו על גבי עשבים.
לבשולי במזיד דהא איכא איסור
רעו סעיף ב:
בידים ומאכיל לה, דהא חמיר
אסור עשה נכרי כבש לירד בו יורד אחריו
עליה איסור שבת, אבל איסור
מחוברים: בשבת. לרעות וליכא
סקילה וחמיר עליה אבל בנכרי
ג
מוקצה קיל ליה וחיישינן דלמא
ישראל ואם בשביל ישראל אסור מעשה ברבן
למיגזר שמא יתלוש ויאכיל: ואינו
העושה לצורך ישראל אי שרית ליה
ד
שקיל בידים וספי לה (ערובין
מוסף תוספות
עט.).
גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה ועשה נכרי
מעמידה ע"ג מוקצה. שמא יטול בידו
אתי למימר לנכרי לעשות בשבילוה ולא
❖
הדרן עלך כל כתבי
א. כי עשיר היה וגבאי של
כבש לירד בו וירדו בו ר"ג וזקנים: גמ' וצריכא
ויאכיל והא נמי מוקצין נינהו לגבי
דמי להא דאמר לעיל ו) נכרי שבא
מלך כדאיתא בבכורות
טלטול דאתמול הוו מחוברין: דקאים
וכו' [ו]להתיר לו אפי'
לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה
דאי אשמעינן נר משום דנר לאחד נר למאה
בגדולות קאמר ואפי' בב'
רב נסים גאון
ליה באפה. שלא תפנה למקום אחר:
והכא אסור כשעושה בשביל ישראל
אבל מים ליגזר דילמא אתי לאפושי בשביל
בני אדם. ריטב"א.
ואזלא ואכלה. אבל הוא אינו עומד
דכי אמרינן דנכרי אדעתא דנפשיה
ב. אליבא דר"מ דקיי"ל
אי משום דסבר לה כר'
ישראל וכבש ל"ל מעשה דרבן גמליאל וזקנים
אליעזר דלא חייש לזיופא.
כוותיה לדעת רוב
על העשבים קרוב להם דניחוש לשמא
קא עביד הנ"מ בכיבוי וכיוצא בו שאין
הפוסקים ז"ל: [ו]אמאי
ומימרא דר' אליעזר במס'
קמ"ל ת"ר ג נכרי שליקט עשבים מאכיל אחריו
יטול ויאכיל: מכירו הוה. שהרי
ישראל נהנה במעשה הנכרי אבל הכא
חמור מה שעשה גוי
ע"ז אין מעמידין בהמה [דף
ישראל ואם בשביל ישראל אסור מילא מים
לישראל ממה שעשה
לא] דתניא אחד הלוקח
בספינה היה בא עמו: שלא בפניו
שגוף ישראל נהנה במעשה של נכרי לא
ישראל לעצמו. ריטב"א.
ואחד השוכר בית כו', ר'
להשקות בהמתו משקה אחריו ישראל ואם
הוה.
כשעשאו לא היה רבן גמליאל
אמרינן אדעתא דנפשיה קעביד
ג. שלא נחשדו ישראל
אליעזר מתיר בשתייה.
בכך. ריטב"א. ד. כשעשה
ואמרו מר סבר כי פליגי
שם דניכוין ליה: נר לאחד נר
בשביל ישראל אסור בד"א שאין מכירו אבל
הואיל והנכרי מתכוין להנאתו כך
ד
לו גוי בלא אמירתו.
רבנן עליה דר' אליעזר
למאה. כבש לאחד כבש למאה אבל
פירש רבינו שמשון הזקן:
מכירו אסור איני והאמר רב הונא אמר רבי
ריטב"א. ה. דקיל לי' אמירה
בחותם אחד כו'. ובפרק
ב)
משקה אחריו ישראל ואם בשביל
לגוי שבות וכו' עשו
השוכר את הפועלין [שם דף
גבי עשבים כשהוא מכירו מרבה
חנינא מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים
ה
חכמים ריחוק לאסור אף
סט] אמרו וכי מאחר דקיימא
ישראל אסור. אומר ר"ת
בשבילו: הואיל ושלא בפנינו כו'. קשיא
מה שעשה הגוי מעצמו
לן כוותיה דרשב"ג וכוותיה
בשבת אבל לא על גבי מוקצה בשבת
לרבא דשמעינן מינה דבפניו אסור
מדנקט בהמתו ולא נקט מילא מים
לצורך ישראל, דאי לאו
דר' אליעזר דלא חייש
דקאים לה באפה ואזלא היא ואכלה אמר
הא לא קיימא הא, וכולה
לזיופא.
ו
ואע"פ שאין כאן מרבה בשבילו:
לעצמו דווקא להשקות בהמתו אסור
סליק פרק כל כתבי
חדא גזירה היא כדי שלא
מר בד"א שאין מכירו אבל מכירו אסור הא
❖
אימא הואיל ועשאו נרד בו. וטעמא
משום שלא היה יכול להביאה לתוך
הקודש
ו
יעשה אדם מלאכתו
רבן גמליאל מכירו הוה אמר אביי שלא בפניו
בשבת ע"י גוי ונעשה
לאו משום שלא בפניו הוא אלא הכי
הבורז אבל הוא עצמו שריח דמטפס
השבת חול. ריטב"א.
הוה רבא אמר אפי' תימא בפניו נר לאחד
הוה מעשה: מותר לרחוץ בה מיד.
ועולה מטפס ויורד וכיון שיכול ליכנס
ז
ו. דאהנו לי' מעשיו.
רבינו חננאל
רשב"א. ז. ויש לחוש לומר
למוצאי שבת: בכדי שיחמו חמין.
לתוך הבור ולשתות לא אסרו לו בשביל
נר למאה מיתיבי אמר להן רבן גמליאל הואיל
ג)
לו לך והבא לי או לך
אמר ליה כאותן של בית
שלא יהנה במה שהקדימו להחם בשבת
שמילא אותם נכרי והא דאסרינן
ושלא בפנינו עשאו נרד בו אימא הואיל ועשאו
ועשה מלאכה זו בשבילי.
אביך. ש"מ דניטלת בידו
מאירי. ח. אפי' לאותו
אחת שרי, ניטלת בב' ידים
וכן בכל מעשה שבת נתנו חכמים
בגמרא נכרי שליקט עשבים לצורך
נרד בו תא שמע עיר שישראל ונכרים דרין
ד)ח
ישראל שהביא בשבילו.
לא איתברירא לן בהדיא.
שיעור להמתין לערב בכדי שיעשו. והא
ישראל אע"ג דישראל יכול להעמיד
ט
תוס' הרא"ש. דהא לא אהני
וכן קרונות של בית רבי
בתוכה והיתה בה מרחץ המרחצת בשבת
בהמתו על גבי העשבים במחובר
הכא דחימום לאחד חימום למאה דבבת
לי' מידי. רשב"א.
הניטלין בשני בני אדם לא
י
אם רוב נכרים מותר לרחוץ בה מיד אם
איפשיטא. והתיר ר' חנינא
ט. [ד]התם מאי אהני לי'.
אומר ר"ת דהתם נמי איירי בתרי
אחת מחממין וקתני אם רוב ישראל דהוי
רשב"א. י. כדאמרי' בגמ'
לשתות יין הבא בקרונות
רוב ישראל ימתין בכדי שיחמו חמין התם
עברי דנהרא שלא היה יכול להביא
דומיא דמכירו דמסיק אדעתיה לעשות
ז)
'מעמיד אדם בהמתו ע"ג
של נכרים בחותם אחת,
עשבים בשבת'. תוס'
ולא ידענא אי משום דסבר
כי מחממי אדעתא דרובא מחממי תא שמע
אף בשבילו אסור ואע"ג דשלא בפניו
הבהמה לשםיא ואע"ג דהך בבא דמילא
הרא"ש. יא. דומיא דסיפא
לה כר' אליעזר אי משום
וקשיא בין לאביי בין לרבא: אדעתא
נר הדלוק במסיבה אם רוב נכרים מותר
מים משום חידוש דהיתרא קתני לה
אימתא דבי נשיאה. נכרי
'מילא מים להשקות
ט
שהדליק את הנר. ת"ר
בהמתו' שאינה יכולה
דרובא מחממי. ועיקר חילול השבת
כדמוכח בגמרא מיהא בהמתו משום
להשתמש לאורה אם רוב ישראל אסור מחצה
גוי שליקט עשבים מאכיל
לירד לבור ולשתות. תוס'
בשבילם אבל נכרי וישראל דנכרי
איסורא נקט לה וה"ר אליהו הביא
אחריו ישראל ואם בשביל
הרא"ש. יב. הנכרי. תוס'
על מחצה אסור התם נמי כי מדלקי
ישראל אסור. וכן מילא
הרא"ש. יג. [ד]לא הפסידו
אדעתא דנפשיה הוא דעביד שרי
ראיה להתיר מפירות שיצאו חוץ
אדעתא
היתרן בכך. תוס' הרא"ש.
מים להשקות בהמתו וכו',
לאביי שלא בפניו ולרבא אפי' בפניו: נר
לתחום וחזרו שלא הפסידו היתירן
יד. דאם מילא מים
בד"א בגוי שאינו מכירו
אבל אם מכירו אסור. תא
לשתות. תוס' הרא"ש.
הדלוק במסיבה. של בני אדם: אם רוב ישראל אסור. והא הכא דהוי דומיא הראשון כדאמר בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מא:) ה"ה המים
שמע עיר של ישראל וגוים
טו. אמאי תלי טעמא
שמתחילה היה יכול לבא שם והביאו דרך רה"ר דשרו ולא דמי
דמכירו הואיל ורובא נינהו אסיק דעתיה להדליק אף בשבילם וקתני אסור:
(א)
יב
יג
דאיסורא. תוס' הרא"ש.
דרין כו'.
הדרן עלך כל כתבי
דהתם לא אתעבידא בהו איסורא דאורייתא מיהו לענין אותו ישראל
אדעתא
טז. וי"ל. תוס' הרא"ש.
הקודש
יז. הלכך
איצטריך
עצמו לא מצינו חילוק ור"י אומר דה"ה לישראל עצמו אסור והאי דנקט בהמתו לאשמעינן רבותא דלא גזרינן דילמא אתי לאפושי בשביל
לטעמא דשמא יעלה
ישראל שבהמה רגילה לשתות הרבה אבל ישראל עצמו פשיטא דשותה אחריו דליכא למיחש כולי האי דילמא אתי לאפושי דבדלייה אחת מושך
יד
ויתלוש. והשתא הדרא
קושיא לדוכתא, דהכא נמי
הרבה לצורכו ולצורך ישראל ולפי זה אם נמשכו המים לצורך ישראל זה אסור לכל ישראל אי איכא איסורא דאורייתא כגון שמביאם דרך
ליכא הקצאה, דמוכנים
רה"ר או מרה"י לרה"ר אבל בכרמלית שרי לישראל אחר ויש שרצו לומר דדוקא שתיה אסורה אבל לרחוץ ידיו ורגליו ושאר תשמישין שרי
לבהמה לאוכלן במחובר.
[וי"ל]. תוס' הרא"ש.
כדאמר בפרק חרש (יבמות דף קיד.) רבי יצחק אירכסו ליה מפתחות דבי מדרשא כו' אמר ליה דבר טליא וטליתא ליטיילו התם דאי משכח
יח. וא"ת והיאך אינו אסור
להו מייתי להו אלמא יכולין ליהנות ממפתחות להשתמש בהם בשבת ואין נראה לר"י כלל דהתם אין עושין לדעת ישראל ועוד דהרי כבש ונר
להעמיד בהמתו ע"ג
עשבים משום שביתת
וכמה דברים דאסור להשתמש בהם בשבת כשנעשין לצורך ישראל ה"נ לא שנא שתיה לא שנא שאר תשמישין אסירי:
איני והאמר רב הונא אמר רב חנינא מעמיד אדם כו' אבל לא על גבי מוקצה. והני עשבים נמי מוקצין נינהו שנלקטו היום מן
בהמתו, י"ל. ריטב"א.
המחובר וא"ת ולימא דהך ברייתא רבי שמעון היא דלית ליה מוקצה וי"ל דמשני לה אפילו כר' יהודה א"נ מודה ר"ש במוקצה
דמחובר כדפי' בקונטרס בפרק אין צדין (ביצה דף כד:) מדלא ליקטן מאתמול אקצינהו והוי כגרוגרות וצימוקים ובריש ביצה (דף ג.)
דאסר פירות הנושריםטו משום גזירה שמא יעלה ויתלוש ולא אסר להו משום מוקצהטז משום דמוכנים לעורבים כי ההיא דבמקום שנהגו (פסחים
דף נו:)יז והכא איירי כשאין הבהמה יכולה לבא ולאכול מן המחובר ולהכי הוי מוקצה א"נ עשבים מוקצין הם אפילו לר"ש לפי שאינו יושב ומצפה
שילקטום אבל בנר יושב ומצפה מתי יכבה כדאמרינן לעיל (דף מו:) וכן פירות הנושרין יושב ומצפה מתי יפלו ולהכי אי לאו טעמא
ויתלוש הוו שרו: מעמיד אדם בהמתו ע"ג עשבים בשבת.
דשמא יעלה
כדדרשי'יח במכילתא למען ינוח שורך וחמורך וגו' יכול לא
אמר אביי שלא בפניו הוה. נראה לר"י דמודה אביי
יניחנו תולש
לא
יניחנו עוקר ת"ל למען ינוח ואין
זה נוח אלא
צער. ר"ת:
דנר לאחד
נר
למאה אלא
דסבר
דהכא אם
היה בפניו
עיקר
היה נעשה לצורך ר"ג
שהיה נשיא ושר וראש בספינה:
אהדרינהו