כל
הכלים פרק
שבעה עשר שבת
קכג.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
בסיכי
זיירי ומזורי. פי' בערוך פ) פי' סיכי הם יתדות המוכנין
דבר שמלאכתו לאיסור. אם צריך בשבת לגופו (ב) של מלאכה אחרת של
ו
א) [לקמן קכג: קכד. תוספתא
א טוש"ע או"ח סימן תצט
פי"ד], ב) [לעיל לו. וש"נ],
סעיף ה:
היתר מותר: מדוכה. שדוכין בה שום: אם יש בה שום מטלטלין
לנפץ בהן משי וכיוצא בה תרגום יתדות סיכי זיירי כלי
ז ב מיי' פכ"ה מהלכות שבת
ג) ביצה יא., ד) רש"ל מ"ז,
אותה. אגב השום: ואם לאו אין מטלטלין. כגון לישב עליה כיון
עץ כמו קרשים שכובשין בהן בגדים דתנן (לקמן דף קמא.) מכבש של
ה) [לקמן קכד. ביצה יא.],
הלכה ז סמג לאוין סה
ו) עירובין עז., ז) [לעיל מג:
טוש"ע או"ח סימן שח סעיף ג
דעיקר מלאכתו לשחיקה דהיא מלאכת איסור משום טוחן: תשמישו.
בעלי בתים מזורי כלי עץ שהכובס מכה בו הבגדים על האבן שמלבנו
א
לקמן קמא.], ח) שם, ט) לעיל
[ועי' בב"י]:
תשמיש המיוחד לו: ושוין. ב"ש וב"ה
ואלו כלים מקפיד עליהם שלא יתעקמו
ח ג מיי' שם הלכה טו סמג שם
נב: כלים פי"ג מ"ה, י) [לעיל
ס.], כ) [לעיל קיב.], ל) לעיל
שנחלקו בנוטלין את העלי לקצב עליו
ולא יתפגמו שלא יתקלקלו הבגדים
טוש"ע או"ח סי' שיא ס"ט:
דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו מותר
ט ד ה מיי' שם הלכה ח סמג
נב: [תוספ' דכלים ב"מ פ"ב],
בשר ביו"ט: שאם קצב עליו בשר.
והמשי ומסיח דעתו מלטלטלן וכן מפרש
איתיביה אביי לרבה מדוכה אם יש בה
מ) [לעיל נב: וש"נ], נ) [בערוך
שם טוש"ע או"ח סימן שח
א)
שעשה לצורך שמחת יו"ט: שאסור
בירושלמי זיירי דין עצר ביה מזורא
סעיף יא:
פירש כשנפלה ערלת הגרון של
שום מטלטלין אותה ואם לאו אין מטלטלין
י ו מיי' פ"ב מהלכות שבת
תינוק משימה החיה אצבעה בפיו
לטלטלו. דהאי דקשרו ב"ה משום
דין חביט ביה ולפי' הקונט' דמפרש
אותה א"ל הא מני ר' נחמיה היא דאמר ב) אין
ומסלקת אותה הערלה ופעמי'
הלכה יד $ופכ"א הלכה לא
❖
שמחת יו"ט קשרו אלמא משום דעלי
מזורי כובד עליון וכובד תחתון נ"ל
שמקיא התינוק ע"כ הקשה
טור שו"ע או"ח סימן של ס"ט:
כלי ניטל אלא לצורך תשמישו איתיביה
לו והא אין עושין אפיקטויזין
מלאכתו לאיסור לכתישת טרגיס
דסבירא ליה כמאן דאסר בפרק אלו
עכ"ל ועיין בהרא"ש מ"ש שם
ג) ד) (ב"ש אומרים אין נוטלין את העלי לקצב
הא
קשרים (לעיל דף קיג.)ב: נמי
וטיסני וקליפת עצים לעבד בהן עורות
על הגליון], ס) צ"ל אוסר,
לעזי רש"י
ע) לקמן קמז., פ) [ערך
עליו בשר וב"ה מתירין) ושוין שאם קצב
מייחד לה מקום. מ"מ משום שמחת
אסור: הכל מודים. רבנן דאיפלגו
א
ה)
❖
זיירי], צ) שייך לקמן קודם
פוינט"א. חBד.
אדר' נחמיה: בסיכי זיירי ומזורי. כלי
עליו בשר שאסור לטלטלו סבר לשנויי ליה
יו"ט מותר לטלטלו לקצב עליו בשר:
ד"ה מדלענין, ק) [ועי' תוס'
הדר
ביה רב נחמן מההיא.
לעיל דף נא. ד"ה או שטמן],
צבעין הן. ורבינו הלוי פירש כלי אורגין
צ)
כר' נחמיה כיון דשמעה להא דאמר רב חיננא
ר) דף קכד:, ש) [וע"ע תוס'
מוסף רש"י
סיכי הן עמודין זיארי הן קנים שבשתי
מסתברא דמההיא הדר ביה
בר שלמיא משמיה דרב הכל מודים בסיכי
חולין דף נה. ד"ה שיעורן],
❖
ומזורי כובד עליון ותחתון וראשון
מדאמר בפרק תולין (לקמן דף קמא.)
ת) [דף קכט:],
אין נוטלין את העלי.
זיירי ומזורי דכיון דקפיד עלייהו מייחד להו
עלי מלאכתו לאיסור לכתוש
נראה לי דזייארי לשון עוצרים הן כמו
אמרי בי רב תנינא דלא כרב נחמן:
במכתשת, משום הכי אסרי
מקום ה"נ מייחד להו מקום איתמר ר' חייא
פגה שהטמינה כו'. $מיירי שהניחה
מעצרתא זיירא (ע"ז דף ס.): דקפיד
ליה ב"ש (ביצה יא.). טלטול
הגהות הב"ח
בר אבא אמר ר' יוחנן קורנס של זהבים שנינו
מן הצד. כלאחר יד (לעיל
ב
עלייהו. האומן שלא יתלכלכו ושלא
שם ע"מ ליטלה אבל אם הניחה
(א) גמ' וחררה שטמנה. נ"ב
מג:). האי פוגלא מלמעלה
רב שמן בר אבא אמר קורנס של בשמים
יתעקמו: מייחד להם מקום. מקצה
שם לכל השבת הוי בסיס לדבר
ג
למטה שרי. צנון שטומנין
לשון רש"י בעירובין דף עז
וחררה שהטמינה אתמול בגחלים
בקרקע להתקיים, כשבא לחלצו
שנינו מאן דאמר דבשמים כ"ש דזהבים
להן בידים: הני נמי. $ עלי ומדוכה:
האסור כדאמר לקמן בפרק נוטל
ועכשיו כבו ומכ"מ מוקצין הן
מלמעלה למטה שרי, אם היה
קורנס של זהבים. אע"פ דקפיד
(ד' קמב:) גבי אבן שעל פי החבית
מאן דאמר של זהבים אבל דבשמים קפיד
אבל לא כבו לא דמתוך שנהפכי'
ראשו מלמעלה ועוקצה מלמטה
מכבה את התחתונות ומבעיר את
וחולצה מראשה העבה תחילה
עליה קצת שצריך שיהא חלק לרדד
לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה
עלייהו: ואת הכוש ואת הכרכר כו': ת"ר
ו)
העליונות כדאמרינן בכריתות:
ועוקצה נמשך אחריה, מותר
בסיס לדבר ד האסור: האי פוגלא.
טסין אפ"ה כיון שמתקן על ידי הכאה
(ב) רש"י ד"ה דבר שמלאכתו
פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה (א) בגחלים
לפי שהגומא רחבה מלמעלה
שמכה על הסדן לא מקצי ליה וכ"ש
וא"ת האי פוגלא היכי דמי אי במניח
וכו' לגופו למלאכה כצ"ל
ואין מזיזין הקרקע כשהוא
❖
אם מגולה מקצתה מותר לטלטלה ואם לאו
ותיבת של נמחק:
שומטה, אבל אם חולצה מלמטה
של שאר נפחים כרבה: בשמים.
מ"ט דמאן דשרי מלמטה למעלה הא
למעלה, שתחתונה נתון למעלה
אסור לטלטלה ר"א בן תדאי אומר ג תוחבין
לשחוק בו: קפיד עליה. שלא ימאס:
אפילו ניעור לא שרי כ"ש טלטול מן
וראש עליונה שהוא עב נתון
בכוש או בכרכר והן מנערות מאיליהם אמר
למטה והוא שומטה מסופה
גליון הש"ס פגה. תאנה שלא בשלה כל צרכה
הצד ואי בשכח מ"ט דמאן דאסר
לראשה, אסור לפי שהגומא
רב נחמן הלכה כר"א בן תדאי למימרא
וטומנין בתבן להתבשל ותבן מוקצה
אפי' טלטול גמור שרי לצורך לטלטל
רש"י ד"ה הני נמי עלי
קצרה מלמעלה וכשהוא חולצה
ומדוכה. ע"ל פא ע"א ברש"י
מזיז העפר ומטלטלו ואע"ג
הוי לטיט: אם מגולה מקצתה. שיכול
דסבר רב נחמן טלטול מן הצד לא שמיה
אגב היתר לקמן בפרק נוטל (קמא.
ז)
ד"ה מדוכה קטנה: תוס' ד"ה
דטלטול מן הצד הוא שמיה
לאוחזה במקום המגולה דאפי' טלטול
וד' קמב:) במעות שעל גבי הכר בצריך
טלטול והאמר רב נחמן האי פוגלא מלמעל'
טלטול ואסור (לקמן קמא.).
פגה שהטמינה וכו' מיירי
ח)
מחט כו' מותר לטלטלה
שהניחה. עיין לעיל דף נא ע"א
מן הצד ליכא שאין צריך להגביה
למקומו דמטלטלו בעודן עליו ואבן
למטה שרי ממטה למעלה אסיר הדר ביה
תוס' ד"ה או שטמן: תוס' ד"ה
בשבת. בחצר, דהא חזיא
התבן אלא מגביה מקום המגולה
שעל פי החבית כשהוא בין החביות
ליטול את הקוץ ותורת כלי
מדלענין וכו' לאו מנא אפילו
רב נחמן מההיא: מחט של יד ליטול בה
והתבן נשמט ונופל: פוגלא. צנון תלוש
עליה (לעיל נב:). ולא אמרו
מגביה ומטה כ"ש טלטול מן הצד וי"ל
ע"י יחוד. ע"ל דף מט ע"ב
כו': שלח ליה רבא בריה דרבה לרב יוסף
תוס' ד"ה לא אמרו: תוס' ד"ה
נקובה. חלוקה להלכותיה, אלא
שהטמינו בארץ ונתגלה ראשו: מלמעלה
דמניח על מנת ליטלה איירי אע"ג
לענין טומאה בלבד. דנקובה
אסובי ינוקא וכו' אין עושין
ילמדנו רבינו מחט שניטל חררה או עוקצה
למטה שרי. אם היה העליון שלה
דכשכח דמי כמו טמן וכיסה בדבר
אפיקטויזין. וכזה כתבו תוס'
מקבלת טומאה ואינה נקובה
לא (שם). בגולמי עסקינן.
בשם ר"ת שבועות דף ט ע"ב
מהו א"ל תניתוה מחט של יד ליטול בה את
למעלה והקצר למטה וכשהוא שולפה
שאינו ניטל בסוף במה טומנין (לעיל
שהוא גולם שנקצצה מן החוט
ד"ה כדאמר ושם מא ע"א ד"ה
הקוץ וכי מה איכפת ליה לקוץ בין נקובה
חולצה מעליון שלה לתחתון שלה ורוחב
דף נא.) דשרי לנער משום דאין מניח
ועומדת לינקב, התם הוא דכל
ומאן דתני ובגיטין דף פ ע"ב
זמן שלא נקבה אינה מקבלת
ד"ה זו דברי ר"מ ובנזיר דף נד
הצנון למעלה מותר דליכא טלטול
לכל השבת ובעצמות וקליפין דריש
לבין שאינה נקובה איתיביה מחט שניטל
ט)
טומאה דהא לא נגמרת מלאכתה
ע"ב ד"ה למדני. ובברכות דמ"ה
לעפר כלל שהרי נתגלה ראשו: ממטה
ביצה (ד' ב.) דשרי ב"ה לסלק את
חררה או עוקצה טהורה אמר אביי טומאה
ולענין טומאה כלי מעשה כתיב
ע"א תוס' ד"ה ג' שאכלו אינן
(במדבר לא) שגמר כל מעשהו,
רשאין לחלק ובמעילה דף יב
למעלה אסור. שמזיז עפר לפי שהגומא
הטבלא ולנער מ"מ לא היה לו להניח
אשבת קרמית טומאה כלי מעשה בעינן
י)
ומיהו לענין שבת שריא דזימנין
ע"ב תוס' ד"ה חלב המוקדשים:
קצרה מלמעלה ורוחב הצנון מלמטה
באותו ענין שיצטרך טלטול מן הצד
בעין משפט אות ו' מיי' פכ"א
דממליך עלה ומנח לה הכי
לענין שבת מידי דחזי בעינן והא נמי חזיא
מהלכות שבת. לא נמצא שם
ומשוי לה מנא לנטילת קוץ,
ואע"ג דטלטול עפר מן הצד הוא
ועצמות וקליפין לא מסתייה דלא לינח
למשקלא בה קוץ אמר רבא מאן דקמותיב
מזה. וע"ש בהלכה ל"א
אבל מחט שנגמרה מלאכתה
❖
שאינו אוחזו ממש בידו: חררה. חור
בהן על גבי השלחן וטמן וכיסה דפרק
ובהה"מ:
כגון אישפינגל"א שאינה עומדת
שפיר קמותיב מדלענין טומאה לאו מנא
כ)
שלה: עוקצה. פויינט"א: מהו.
במה טומנין (לעיל ד' נא.) אין לחוש
לינקב, דא ודא אחת היא
❖
לטומאה (לעיל נב:).
הוא לענין שבת נמי לאו מנא הוא מיתיבי
לטלטלה מי בטל תורת כלי מינה או
כיון דאפשר בניעור דאפילו טלטול
מוסף תוספות
מן הצד אינו ק): מדלענין טומאה
לא: כלי מעשה. שמעשה שלו קיים:
מחט בין נקובה בין שאינה נקובה מותר
ל) ד
א. (ומזורי) [וזיירי] לשון
רב נסים גאון
לאו מנא לענין שבת נמי לאו מנא.
ולא אמרו נקובה. להיות תורת כלי
לטלטלה בשבת ולא אמרו נקובה אלא
דוחק הוא, כמו מעצרתא
עליה יותר משאין נקובה אלא לענין
תימא הא תנן לקמן ר)כל הכלים הניטלין
פרק שבעה עשר כל הכלים
דזיירי כמו ויזר את הגיזה.
לענין טומאה בלבד מ) תרגמא אביי אליבא
הכל מודין בסיכי זיארי
תוס' הרא"ש. ב. [ד]הנהו,
שבריהן ניטלין אע"ג דלענין טומאה
טומאה. וקס"ד דבניטל חור שלה קאמר
דרבא בגולמי עסקינן זימנין דמימלך עלייהו
איכא מאן דשרי. רשב"א.
ומזורי. בגמרא דבני מערבא
דלענין טומאה בטל שם כלי מינה
לא הוי מנא כשנשבר אלא על ידי
ג. האיך יכול לנערה, [הא].
גרסי זיריה דו עצר בה,
ומשוי להו מנא אבל היכא דניטל חררה או
ה
ולטלטול שרי: בגולמי. גולמי מחטין
שיטה להר"ן. ד. וכל דבר
ייחוד לפי' הקונטרס דסוף המצניע
מזורי דו חבט בה, וסיכי
עוקצה אדם זורקה לבין גרוטאות נ) אסובי
שדעתו ליטלו בשבת ולא
הן יתידות, וגלוי הוא הדבר
❖
העומדות לינקב דנקובה נגמרה
(לעיל דף צה:) י"לה דה"פ מדלענין
להניחו כל השבת אפילו
וידוע לכל.
ינוקא רב נחמן אסיר ורב ששת שרי אמר
מלאכתה ושאינה נקובה אינה נגמרה
טומאה $לאו מנא אפי' על ידי ייחוד
ס)
ו
מניח חשיב כשוכח. תוס'
לעיל מד. ד"ה דכ"ע.
רב נחמן מנא אמינא
לה דתנן ע) אין עושין
מלאכתה הלכך לענין טומאה הוא
דכיון דניטל חררה או עוקצהו לא מהני
ה. דלעולם בעינן יחוד לענין
רבינו חננאל (המשך)
דלא הוי כלי אבל בטלטול שריא דחזי
ביה ייחוד לענין שבת נמי לאו מנא
אפיקטויזין
טומאה. תוס' חולין נה. ד"ה
בכרכר והן ננערות מאליהן.
שיעורן. ו. טהורה וכו'. תוס'
לקוץ: דמימליך. ולא נקיב לה:
היא אבל היכא דהוה מנא לענין
לעיל מט: ד"ה לא אמרו.
פי' פגה, כדכתיב חנטה פגיה,
ומשוי לה מנא. כמות שהיא ולנטילת קוץ: גרוטאות.
שברי מתכות. אדם
טומאה ע"י ייחוד איכא למימר דהוי מנא לענין שבת אפי' בלא ייחוד
ז. ומאליו הוא מתוקן, אבל
והן פירות לא נתבשלו באילן
אסובי בידים דמי לתקוני
וטמנם בתבן להתבשל בחמות
כיון דיכול להיות כלי לענין טומאה וכן משמע בסמוך דתרגמא אביי
זורקה לבין גרוטאות ובטל שם כלי מינה: אסובי ינוקא. להחליק סדר אבריו.
❖
מנא. ריטב"א.
התבן (להוכשר) [להיכשר]
כשהוא נולד אבריו מתפרקין וצריך ליישבן: אסיר. דדמי למתקן:
אליבא דרבא בגולמי דזימנין דמימלך עלייהו ומשוי להו מנא משמע
לאכילה. וחררה ע"ג גחלים
טמנה בהן ליאפות מבעוד
דלהכי מותר לטלטל אע"ג דטהורה היא דאכתי לא מימלך עלה כיון
אפיקטויזין
יום ובא בשבת לנוטלן, ת"ק
רבינו חננאל
שראוי ליחדה להיות כלי אסובי
ש):
ינוקא. לאו היינו לפופי ינוקא דשרי בפרק במה אשה (לעיל דף סו:) ולקמן בסוף חבית (דף קמז:) דהיינו
סבר אסור להסיר הגחלים או
שכורכין אותו בבגדים וקושרים בחגורה רחבה וכן פירש בקונטרס בסוף מפנין כי היכי דלא תקשי דרב נחמן אדרב נחמן דשרי התם
ושמעינן מינה דכל דבר
התבן מעליהן וליטלן, אלא
ת)
ז
שמלאכתו אפילו לאיסור, כגון
אם מקצתן מגולין אוחז בידו
לפופי והכא אסר אסובי והא דתנן בפ' חבית (שם) אין מעצבין את הקטן פריך לה התם אההיא דלפופי ומוקי לה בחומרי שדרה דמיחזי כבונה
מלאכת הקורנס של נפחים
המקום המגולה ושומטן. ואם
וקשה דמייתי לה מאין עושין אפיקטויזין שהוא תיקוני גברא כדפירש בקונטרס הוה ליה לאתויי מסיפא דאין מעצבין את הקטן דהוי נמי תקוני
שהן עושי מלאכת כלי נחשת
אין בהם מקום מגולה, בחררה
וברזל, ומלאכתם שהוכנו לכך
בלא גחלים ובפגה בלא תבן,
ינוקא ודמי טפי שהכל בקטן מענין אסובי ופירש רבינו תם דהכי
נמי מייתי ונקט רישא $ אין עושין אפיקטויזין כו' עד אין מעצבין:
אסור לטלטלן. ואלעזר בן
אסורה בשבת, אם הוצרכו
וסכינא תדאי סבר אע"פ שאין בהן
(לומר) [לדבר] שהוא מותר
בשבת, כגון פיצוע האגוזים
מקום מגולה תוחבו בכוש או
שהן הכנת מאכל ואינה מלאכה מותר. ואקשינן עליה והא מדוכה אם יש בה שום מטלטלין [אותה] ואם לאו אין מטלטלין אותה,
בכרכר. פי' נועץ בהן כוש, והוא דתנן כוש שבלע את הצינורא או כרכר שהוא וכו', ומגביהין ונופלין התבן או הגחלים מאליהן
ואח"כ נוטלן בידו, שלא נמצא טילטול הגחלים (והתנן) [והתבן] כדרכן, אלא מן הצד. ואמר רב נחמן הלכה כאלעזר בן תדאי.
דכיון שמלאכתה לאיסור היא אפילו לצורך גופה אין מטלטלין אותה. ופריק ליה מני מתניתא ר' נחמיה היא דאמר אין כלי ניטל
אלא לצורך תשמישו. פי', מצאנו ר' נחמיה שאמר בפירוש אפילו טלית ואפילו [תרווד] אין ניטלין אלא לצורך והיא טלית ללבישה
ומקשינן וכי רב נחמן סבר דטילטול מן הצד לאו שמיה טילטול, והא רב נחמן בפרק ר' אליעזר אומר תולין בסופו בגמרא,
ותרווד לאכל בו. ומתניתין דקתני נוטל אדם קורנס לפצוע בו (ומדוכה) [וקרדום] דלא כר' נחמיה. ותוב אקשינן עליה ושוין שאם
הקש שע"ג מיטה לא ינענעו בידו כו', אמר רב נחמן האי פוגלא מלמעלן למטן שרי, ממטן למעלן אסיר. פי', אם יש לאדם
קצב עליו בשר וכו' ופשוטה היא. ומוקמינן להני מתניתא לדברי הכל ואפילו לרבנן, ומודו רבנן במדוכה ובעלי, דכיון דקפיד עליה
פוגלא טמונה בתבן או אפילו בעפר תיחוח עומדת כעין נטועה ראשה טמונה ועליה מגולים, עכשיו כשבא לנוטלה אם אוחזו
מכין עליה מקום וגמר בדעתו שלא לטלטלם מאותו מקום, לפיכך אסור לטלטלם מן המקום המוכן להם. ודין אילו כדין סיכי זיירי
בעלים ומושך הראש ומסלקה זהו ממעלה למטה, אע"פ כשמגביה התבן והעפר משתרבב במקומן ויורד שרי. אבל לאחוז קצה
הראש הטמונה ולהגביהה ממטה למעלה לא, אלמא שטילטול מן הצד שמיה טילטול. ומפרקינן הדר ביה מההיא. מחט שניטל
ומזורי. פי' סיכי, הן יתדות (המכונין) [המוכנין] לנער בהן משי וכדומה לו, (והן) [והוא] תרגום יתדות, סיכי. זיירי, כלי עץ כגון
חררה או עוקצה. פי' חרירה, הנקב שלה, עוקצה, ראשה [ו]הוא חידודה. תירגמה אביי אליבא דרבה בגלמי, והן פשוטין,
קרשים שכובשין בהן הבגדים, כדתנן מכבש של בעלי בתים. מזורי, כלי עץ שהכובס מכה בו הבגדים על אבן בעת שמלבנן. ואילו
כדתנן גלמי כלי מתכות טהורין, פשוטיהן טמאין ואילו הן כו', והן חוטי ברזל משוכין וחתך אותן חתיכות חתיכות ולוקח
כולן קפיד עליהן שלא יתעוותו או יפגמו, שאם יפגמו יקרעו הבגדים והמשי, לפיכך מסיח דעתו מטלטולם ונעשו מוקצים ועל כן
אסור לטלטלם. וכך זה מפורשין בתלמוד א"י בזייר די עצר ביה, במזורה די חבוט ביה, (בכיבאנא) [בבוכנא] די כתיש ביה. ונתבררו
מהן האומן כשיעור אורך מחט ומחדד ראשה האחת ונוקב הקצה השני ונעשה מחט, וקודם שיחדדנה וינקבנה נקראת אותה
החתיכה גולם. כגון זו וכיוצא בה שהן עומדות להעשות כלי ניטלין בשבת, אבל מחט שניטל חררה או עוקצה אסור. גרוטאות
דברי משנתינו כי כל הקורנס מותר לפצוע בו אגוזין ואפילו קורנס של זהבים. ובקורנס של בשמים חלקו בו ר' חייא בר אבין ורב
שמן בר אבא משמיה דרבי יוחנן, ר' חייא אוסר ורב שמן מותר. ומיסתברא כר' חייא, חדא דכיון דקפיד עליה דלא ליפגום כזיירי
הוא לשון יון, ופתרונו כלי מוכן להטיל בו התגר כלי נחושת או כלי ברזל שבורין שיזדמנו לו לקנותם, קונה ומשליכם לאותו
דמי, ותוב דהוא אשכחן דהוה תדיר קמי ר' יוחנן דהוה גריס ודייק, והוה מהדר תלמודיה עליה כל תלתין יומין. ת"ר פגה שטמנה
כלי כדי להתיכם, ונקראין גרוטאות. ומיכן נהגו לקראות לתגר גרוטאות. אסובי ינוקא. פי' כשנופל ערלת הגרון של תינוק,
בתבן וחררה שטמנה בגחלים אם מגולה מקצתה מותר לטלטלה ואם לאו אסור, אלעזר בן תדאי [אומר] תוחבן בכוש או
משימה החיה אצבעות [נ"א: אצבעה] בפיו ומסלקת אותה הערלה, ופעמים שמקיא התינוק. ועל זה אקשינן עלה והא אין עושין