קכה:
כל
הכלים פרק
שבעה עשר שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ואזדו
לטעמייהו. תימה היכי הוה רבי אסי לטעמיה אדרבה
זמורה. של גפן: שהיא קשורה בטפיח. פך ששואבין בו מן הבור
לח א מיי' פכ"ה מהל' שבת
א) לקמן קלז: עירובין מד.
סוכה כז:, ב) [לקמן קמב:
הלכה יז סמג לאוין סה
או מן המעין: ממלאין בה. דשויא כלי להך זמורה: ותלוי.
פליגי דהכא קאמר ר' אסי נעשה כיסוי לחבית בהנחה
ע"ש], ג) [לעיל קכ: לקמן
טוש"ע או"ח סימן שח סעיף
שאינו נגרר בארץ שהחבל שהוא קשור בו אינו מגיע לארץ: אין
גרידא בלא שום מעשה וגבי נדבך אמר ר' אסי צאו ושפשפום אמר
קמב: ע"ש], ד) [קידושין נ:
כב וסימן שט סעיף ד:
לט ב מיי' שם הל' כא סמג
וש"נ], ה) לעיל נ. ולקמן קכו:,
פוקקין בו. דמיחזי כמוסיף
על הבנין: בין כך ובין כך. בגמרא
להן דהיינו מעשה שהצריכן רבי ועוד
קשה גבי נדבך קאמר דסגי
א
ו) לקמן קלז: עירובין מד.
שם טור שו"ע או"ח
מפרש לה: גמ' תנן התם. לקמן
בשפשוף ולקמן גבי כיסוי כלים א"ר
פו:, ז) [תוספת' סוכה פ"א],
סימן שח סעיף כא:
מ ג מיי' פכ"ג מהלכות
ח) [מהר"ם ועי' רש"א],
בהאי מסכתא: האבן שעל פי החבית.
אסי א"ר יוחנן והוא שיש בהם תורת
זמורה שהיא קשורה
בטפיח ממלאין בה
ט) גי' רש"ל הוי למעלה בגג
שבת הלכה ז:
כלי ויש לומר דכיסוי חבית סגי לה
והוצרך ליטול מן היין שבתוכה:
בשבת פקק החלון ר"א אומר בזמן שהוא
מא ד ה מיי' פכ"ב מהל'
ולא מן הצד אבל הר"ן מקיים
א)
מטה. החבית על צדה והיא נופלת:
בהנחה שדרכו לעשותו כל דהו דלא
פי' רש"י דהכא, י) צ"ל אסי.
שבת הלכה כז סמג
קשור ותלוי פוקקין בו ואם לאו אין פוקקין
❖
לאוין סה טוש"ע או"ח סימן
רש"א.,
לא שנו. דמותר לטלטל החבית והאבן
בעי תיקון ומעשה גמור כשאר
בו וחכ"א בין כך ובין כך פוקקין בו:
שטו סעיף א:
כיסוי כלים ונדבך של אבן מסותת
עליה דקתני ואם היתה בין חביות
מב ו מיי' שם טוש"ע שם
גמ' תנן התם אבן שעל פי החבית מטה
❖
ב)
סעיף ב:
מוסף רש"י
ומרובע לבנין סגי להו בשפשוף
שירא להטותה שם שלא תפול האבן
על צידה והיא נופלת אמר רבה א"ר
שאין צריך עוד תיקון ומ"מ הוי ר'
על החבית שבצדה מגביה ומטה על
פקק החלון. כגון ארובת
אמי א"ר יוחנן לא שנו אלא בשוכח אבל
הגג (לקמן קלז:). בזמן
צדה והיא נופלת: בשוכח. האבן
אסי לטעמיה דכי היכי דמיקל רבי
מוסף תוספות
ג)א
שהוא קשור ותלוי. שם
עליה שלא במתכוין: אבל במניח
במניח נעשה בסיס לדבר האסור ורב יוסף
אסי גבי נדבך ה"נ הכא והא דקאמר
כל שעה (סוכה כז:). פוקקין
א. [ו]הו"ל למימר בנדבך
בו. כיון דמתוקן ועומד לכך
נעשית. החבית בסיס לאבן שהיא
ר' אסי בפרק במה טומנין (לעיל
של אבנים דבישיבה
א"ר אסי א"ר יוחנן לא שנו אלא בשוכח אבל
אין זה לא בונה ולא מוסיף,
לחודה יהיו מוכנים בלא
דף נ.) חריות של דקל ישב אע"פ
דבר האיסור ואין מטלטל את החבית:
במניח נעשה כיסוי להחבית אמר רבה
ואם לאו אין פוקקין בו.
שום מעשה. תוס' הרא"ש.
ורב יוסף א"ר אסי. לקולא אמר ר'
שלא קשר התם רב אשי גרסינן אי
דמוסיף הוא על סתימת אהל
י)
ב. משמע שאם היה
מותבינן אשמעתין האבן שבקירויה אם
ד)
(שם) דדמי לבונה שמוסיף
שמואל אוסר לטלטל כרב
נמי ראויין הם לישיבה טפי מאבנים:
יוחנן לא שנו דהוצרך להטות את
על סתימת הבית ואע"פ
לא הוה קשה מידי דהיכי
ממלאין בה ואינה נופלת ממלאין בה ולא
הכל מודים שאין עושין אהל
החבית ולא ניתן לטלטל האבן להדיא:
שארעי הוא שהרי יחזור
שרי למיעבד הכי. תוס'
היא התם כיון דהדקה שויא דופן אמר רב
ויפתחנו (ערובין מד.). מטה
עירובין מד. ד"ה פקק. ג. פי'
עראי בתחלה. פי' בקונ'
אלא בשוכח. דלא נתכוין לעשותה
על צדה והיא נופלת.
דבדופן ג' אסור ובדופן ד'
יוסף ומותבינן אשמעתין אם לאו אין ממלאין
כלי: אבל במניח נעשה. האבן כיסוי
דלא אסיר אהל אלא למעלה בגג
מטה חבית על צדה אם צריך
מותר משום דסוכה של
ליטול מן היין והאבן נופלת
מצוה היא דסגי לה בג'
בה ולא היא התם כיון דלא הדקה בטולי
לחבית ומגלה אותה כדרכה: אשמעתין.
אבל בדפנות לא כדמוכח בעובדא
ולא יטלנה בידים (לקמן
מחיצות, דאלמא אף
דשמואל בכל גגות (עירובין דף צד.)
על שמועה שלי שאמרתי במניח אין
בטלה במאי קמיפלגי מר סבר בעינן מעשה
קמב:). אלא בשוכח. ששכח
בדופן שייך אהל ארעי.
האבן עליה בין השמשות ולא
האבן נעשה כלי: ממלאין בה. אלמא
ריטב"א. ד. טלטול או
דאיתמר חצר כותל שנפרצה רב אמר
ומר סבר לא בעינן מעשה ואזדו לטעמייהו
מדעת, אבל במניח נעשה
להכשיר הסוכה. תוס'
❖
אבן נעשה כלי: דהדקה. שקשרה
אין מטלטלין אלא בד' אמות ושמואל
בסיס לדבר האסור. ואסור
דכי אתא רב דימי א"ר חנינא ואמרי לה
הרא"ש.
יפה: ואם לאו אין ממלאין. ולא
אמר זה מטלטל עד עיקר המחיצה
להטותה שאף החבית מוקצה
א"ר זירא א"ר חנינא פעם אחת הלך רבי
(שם). מותבינן אשמעתין.
וזה מטלטל עד עיקר המחיצה והא
אמרינן נעשה כלי בהנחה בעלמא
יש לי להשיב על דברי (קדושין
רב נסים גאון
למקום אחד ומצא נדבך של אבנים ואמר
דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא
וקשיא לדידי דאמרי לעיל במניח
נ:) אשמועת עצמנו (גיטין
לתלמידיו צאו וחשבו כדי שנשב עליהן
לח:) אדידיה גופיה קא מותיב
אי הכי קא משתמש
נעשה כיסוי לחבית: ולא היא. לא
דשמואל הוה יתיב בההוא חצר נפל
(מנחות מט.). חריות של
במחובר למטה מג'. מכלל
למחר ולא הצריכן רבי למעשה ור' יוחנן
גודא דביני ביני אמר להו שמואל
קשיא לי דהתם הואיל ובלא קשירה
דקל. ענפים קשים כעץ
כי מה שיהיה מדבר
משהוקשו שדראות של לולבין
המחובר לקרקע קרוב
אמר הצריכן רבי למעשה מאי אמר להו
שקולו גלימא נגודי ליה אהדרינהו
לא חזיא למלאות דהא נפלה והאי
ונפלו עלין שלהן קרי להן
מהארץ פחות מג' טפחים
רב לאפיה כו' ושמואל למה ליה
לאו הדקה בטולי בטלה מתורת כלי
רבי אמי אמר צאו ולמדום אמר להו רבי
חריות (לעיל נ.). שגדרן. כל
מותר להשתמש בו ואין
ב
לקיטת תמרים קרי גדירה
איסור משום שבות [רק]
למיעבד הכי האמר זה מטלטל עד
גלי דעתיה דלא חשיב ליה אבל כיסוי
אסי אמר צאו ושפשפום אמר להו איתמר
(שם). צריך לקשור. לקשרם
מה שהוא גבוה מן הארץ
חבית הנחה משויא ליה כלי: ואזדו
עיקר המחיצה כו' שמואל לצניעותא
יחד מבעוד יום להוכיח
ג' טפחים. ותמצא עיקר
ר' יוסי בן שאול אמר סואר של קורות הוה
לטעמייהו. ר' אמי ור' אסי: נדבך
בעלמא הוא דעבדב אלמא משמע
שלישיבה עומדים ואם לא
זה במשנה במס' עירובין
ור' יוחנן בן שאול אמר גשוש של ספינה
קשרם יחד אסור לטלטלן
בפרק המוצא תפילין [דף
של אבנים. אבנים סדורות ומוקצות
דאהל דדפנות שרי למיעבד הכי ורב
למחר, דלא הוי יחוד במחשבה
צט] אילן שהוא מיסך על
הוה מ"ד גשוש כ"ש סואר ומ"ד סואר אבל
לבנין: מאי אמר להו. מאי מעשה
שהיה מקפיד לאו משום עשיית אהל
(שם). הכל מודים. ר"א
הארץ אם אין נופו גבוה
ומחלוקתו שנחלקו בתוספת
גשוש קפיד עליה: זמורה שהיא קשורה
מן הארץ ג' טפחים לא
הצריכן לרבי יוחנן: צאו ולמדום.
דשרי כדפרישית אלא הוה קפיד
אהל ארעי גבי פקק חלון,
ישב עליהן. ודבר זה אין בו
כו': קשורה אין לא קשורה לא לימא
אמאי דהוו מטלטלין גלימא ד' אמות
סדרו אותם והשיבום כדי שלא נצטרך
דאיכא למ"ד פוקקין בו
ג
חלוקה, אבל חלקו רבא ורב
ואע"ג דמוסיף על אהל
ששת בשרשי אילן הבאים
בחצר וקשה דע"כ שייך איסור אהל
ליגע בהם למחר לפי שאין הזמנה
מתניתין דלא כרשב"ג דתניא חריות של
ה)
ארעי הוא, מודים שאין
מלמעלה מג' לתוך ג'. ובפ'
אפילו בדפנות כדאיתא בעירובין
במעשה ח)[כל דהו] מועלת לאבן לעשותה
דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהן לישיבה
עושים את כל האהל לכתחילה
בכל מערבין [שם דף לג]
(ערובין פו:). אלא להוסיף.
תניא נתנו באילן בתוך ג'
בפרק מי שהוציאוהו (דף מד. ושם)
כלי ור' אמי לטעמיה דאמר לעיל אין
צריך לקשור רבן שמעון בן גמליאל אומר
כגון פקק זה שאינו אלא
מותר לטלטל.
❖
אבן נעשית כלי בהנחה: למדום.
גבי עשיית דופן סוכה דפריך התם
סליק פרק כל הכלים
תוספת ארעי על האהל
אין צריך לקשור אמר רב ששת אפי' תימא
(לקמן קלז:) דאפילו רבנן לא
והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי
כדאמרי' במו"ק (דף יב.) עושה להם
רשב"ג הכא במאי עסקינן במחוברת באביה
שרו אלא להוסיף, כגון פקק
למודים לסדר נסרים על פי הבור:
יוחנן הכל מודים שאין עושין אהל עראי
חלון דתוספת בעלמא הוא
רבינו חננאל
❖
אי הכי קא משתמש במחובר לקרקע למטה
ושפשפום. מן הטיט שיהו נאות לישב
בתחילה ומשני הא בדופן שלישית
(ערובין מד.).
וזה שאמר רבי צאו ולמדום
מג' רב אשי אמר ד אפי' תימא בתלושה
והא בדופן רביעיתג אלא נראה לר"ת
ולמחר תלמדום דבמעשה כל דהו
עשו להן לימודים, יש מי
נעשה כלי: סואר של קורות.
גזירה שמא יקטום: פקק החלון כו': אמר
דשפיר שייך בדפנות אהל היכא
הוה
שאומר עיינו בהן, כלומר
ו)
רבינו חננאל (המשך)
לימוד בלא מעשה. וי"א
ולא אבנים: סואר. סדר של קורות
דמחיצה מועלת להיתרד ולהכי בדופן
רבה בר בר חנה א"ר יוחנן ז)ה הכל מודים
לימודים, כגון זה ששנינו
משתמש במחובר. ופרקינן
שלישית דהויא מחיצה ומכשר ליה
חדשות שמסדרין אותן לבנין כדי שלא
במסכת משקין, ר' יהודה
למטה משלשה, כדתנן היו
שאין עושין אהל עראי בתחלה ביו"ט וא"צ
אומר עושה לו לימודים
שרשין גבוהין מן הארץ
יתעקמו: גשוש. עץ ארוך שמגששים
לסוכה חשיב עשיית אהל בתחלה
לומר בשבת לא נחלקו אלא להוסיף שר"א
בשביל שלא יחמיץ, והן
שלשה טפחים לא ישב
אבל דופן רביעית אינה אלא תוספת
בו המים לפני הספינה לידע שהוא
כיסויין עצים ועליהם טיט
עליהן. אם גבוהין ג' טפחים
אומר אין מוסיפין ביו"ט וא"צ לומר בשבת
בעלמא הואיל וכבר הסוכה היתה
בעומקו שתוכל ספינה להלך בהן:
שרוצים מעשים. וראייתן
הוא דאסירו הא בפחות
ו וחכ"א מוסיפין בשבת וא"צ לומר ביו"ט:
הא דגרסינן בבמה טומנין
[מג'] מותר לישב עליהן,
קפיד עליה. שלא יתעקם ומייחד ליה
כשרה ועיקר פלוגתין דר"א ורבנן
תני רבה בר רב הונא
מיהא שמעינן דפחות מג'
וחכ"א בין כך ובין כך פוקקין בו: מאי בין
איתא באהל כבעשיית דופן דפקק
מקום ומקצה ליה בידים. ואפי' לר"ש
קמי דרב חריות של
במחובר לקרקע כקרקע
דקל שגרדום לעצים ונמלך
דמי ומותר להשתמש בו.
כך ובין כך אמר ר'
אבא אמר רב כהנא
החלון משמע בחלון שבכותל דאי
אסור לטלטלו דמוקצה מחמת חסרון
עליהם לישיבה צריך לקשר,
ויש אומרים כי המים הם
כיס אפי' ר"ש מודה: שאינה קשורה
בגג מיירי הוה ליה למימר ארובה
בין
רשב"ג אומר אין צריך
קרובים בפחות משלשה
לקשר, ואמרינן מאן תנא
ולא אתי למחתך. רב אשי
לא. ואפי' יש עקמומית בראשה כעין
כמו ששנינו משילין פירות דרך ארובה
דפליג עליה דרשב"ג, ר'
אמר אפילו תימא בתלושה,
מזלג שראוי לתלות בה טפיח ולמלאות וחישב עליה: שגדרן לעצים.
(ביצה דף לה:) ומיהו באהל שבגג נמי פליגי כדמוכח לקמן בפרק
גזירה שמא יקטום. מתניתין
חנניה בן עקביא היא,
פקק החלון, כגון מסך
שהלך למקום אחד ומצא
שחתכן להיסק: צריך לקשור. מע"ש: באביה. בגפן: והא קא
תולין (דף קלז:) דמייתי הך גבי תליית משמרת שהיא כעין
העשוי לסתום החלון בין
חריות של דקל שגררום
משתמש במחובר. ואפילו קשורה מבעוד יום ליתסר: למטה מג'.
גג וכן משמע בפרק בתרא דעירובין (דף קב.) דאמר הנהו דיכרי
לעצים וכו'. מתני' זמורה
אם הוא מבגד בין מזולתו,
שהיא קשורה בטפיח כו'.
בזמן שקשור ותלוי פוקקין
דהוו בי רב
הונא ביממא בעו טולא ובליליא בעו אוירא אתא
סמוך לקרקע וכגון לשאוב מן המעין שאינו עמוק. ומותר להשתמש
זמורה היא כגון [נ"א:
בו, ואם לאו אין פוקקין
לקמיה דרב
אמר ליה כרוך בודיא ושייר בה טפח דלמחר הוא
באילן למטה מג' כדאמרי' בפרק בתרא דעירובין (דף צט:) היו שרשיו
בו. גמ' אמר (רבא) [רבה]
כעין] אמיר והיא זמורה
גבוהין מן הארץ ג' לא ישב עליהם: גזירה שמא יקטום. שמא למחר
מוסיף על אהל עראי ומותר ומשמע דהיינו נמי תוספת
של כרם ארוכה כמו חבל,
בר בר חנה א"ר יוחנן
הכל מודין שאין עושין
וטפיח הוא כלי [פי']
אהל עראי
דפליגי רבי אליעזר ורבנן ועובדא דשמואל
תהיה לו ארוכה ויקטמנה מתוך שהיא רכה ונוחה לקטום ונמצא עושה
(ב)דלי. ואמרה המשנה אם
אהל עראי בתחילה ביו"ט
כלי וחייב משום מכה בפטיש אבל בחריות לישיבה ליכא למיגזר הכי
דכל
ואין צ"ל בשבת, לא
זמורה זו היתה קשורה בזה
הכלי, ממלאין בה בשבת
נחלקו אלא להוסיף. פי'
הלכך במחשבה סגי: שאין עושין אהל עראי. לפרוס מחצלת על ד' מחיצות או על ד' קונדסים להיות צל לאהל מן החמה. ודוקא גג אבל מחיצה
שאם היה בו פקק פוקק
שעשאה מאתמול במקום
לאו אהל הוא ושרי לפורסה לצניעות כדאמרי' בעירובין (ד' צד.) בעובדא דשמואל. ופקק החלון דמתני' ט)משום דבנין קבוע הוא ומיחזי כמוסיף
חבל ועשה בה מעשה.
במקצת החלון, ר' אליעזר
אוסר למושכן כנגד כל
ואם לאו, אסור לחשב
על הבנין: להוסיף. כגון שהיה מחצלת פרוסה עליהן וכרוכה ונשאר בה אויר ולמחר פושטה דומיא דפקק דמוסיף בעלמא הוא:
עליו בשבת להיותו בחבל.
החלון וחכמים מתירים,
בין וזהו להוסיף. כיוצא בו
ואמרינן לימא מתניתין דלא
בסוף המוצא תפילין הנהו
כרשב"ג. דהא רשב"ג אומר
בחריות שגרדן לעצים ונמלך עליהן לישיבה אין צריך לקשר. ופירק רב ששת זמורה זו מחוברת באביה, כלומר
דכרי דהוו לרב הונא דביממא בעו טולא ובליליא בעו אוירא, ואמר ליה רב כרוך בודיא עלייהו ושייר בה טפח ולמחר פרסיה עליהן,
מוסיף על אהל(י) עראי הוא ושפיר דמי. וחכ"א בין כך ובין כך פוקקין בו. ומיבעיא לן מאי בין כך ובין כך, אמר רבה בר כהנא
מחוברת בקרקע, ואם לא קשרה מאתמול לא ביטלה, ואינה דומה לחריות של דקל שהן גרודין. ואקשינן אי הכי היכי