יד:
יציאות השבת פרק ראשון שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כיון
דהך גזור ברישא הא תו למה לי. ואם תאמר והא נפקא מינה
ובא השמש וטהר. ומקמי הכא לא. ואוקמינן
להאי קרא בתרומה
קי א מיי' פ"י מהלכות אבות
א) [נדה נה:], ב) [לקמן טז:
ועי' כתובות פב:], ג) [לקמן
הטומאות הלכה א:
לנוגע בספר מיד אחר נטילה ולא הסיח דעתו ואפילו הכי ידיו
ביבמות בפ' הערל (ד' עד:) ואפי' לנגיעה אשכחן קרא התםו) כל כלי
קיא ב מיי' פ"ח שם הלכה
טו.], ד) [שם:], ה) עירובין
טמאות משום דרבי פרנך ויש לומר דמשום הא לא היו גוזרין דמילתא
אשר יעשה מלאכה בהם במים (א) וגו'ז) והאי נגיעה היא ובעינן הערב
כא: ע"ש, ו) [יבמות עה.],
י:
קיב ג מיי' פ"ז שם הלכה
ז) [ויקרא יא], ח) [רש"ל
דלא שכיחא היא שיגע בספר מיד אחר נטילה ומיהו השתא דגזור ידים
שמש אלמא פסיל בנגיעה דאי לא פסיל למאי קרי ליה וטהר השתא
מ"ז], ט) [פסחים יח:],
ב:
מחמת ספר ברישא אפילו נוגע סמוך
מכלל דמעיקרא לא הוי טהור גמור
קיג ד מיי' פ"ח שם הלכה
י) [נדה נו.], כ) [יבמות
❖
סא.], ל) [נשצ"ל דף יח:],
לנטילה גזרו עליה שלא חלקו:
והאי כלי לאו בר אכילה הוא ומיהו
ח:
כיון דהך גזור ברישא
הא תו למה לי אלא
סמי מכאן טבול יום. לא מן המשנה
מ) [בתוס' הרא"ש איתא
טמויי לא מטמינן דהא לאו טמא
הך גזור ברישא והדר גזור בכולהו ידים
ה"נ בלי וא"ו וכן מגיה
איקרי: סמי מכאן. הסר מכאן:
אלא דלא הוי ממנין י"ח דבר:
המהרש"א], נ) [פ"א ה"ח],
מוסף רש"י
וטבול יום טבול יום דאורייתא הוא דכתיב
א
משקין הבאים מחמת שרץ.
ס) [עי' רש"ש דאומר שזה
מחמת שרץ. שנטמאו בשרץ: דאורייתא
וכי ירוק הזב בטהור.
1 ובא השמש וטהר סמי מכאן טבול יום
שייך לקמן טו: על ואמר
❖
היא. שהמשקין ראשון והאוכל שני
דאורייתא נינהו ב) לרבי
א
אילפא וכ'],
ונגע בו או נשא, שהרוק
והאוכלין שנטמאו במשקין במשקין דמאי
מטמא במשא (ויקרא טו ח).
ופוסל תרומה להיות שלישי: דכתיב
עקיבא פריך דאית ליה בפרק קמא
מה שביד טהור טמאתי
אילימא במשקין הבאין מחמת שרץ דאוריי'
וכל משקה וגו'. ואע"ג דהאי במשקין
דפסחים (ד' יד:) משקין לטמא אחרים
ב
לך. אם רק במה שביד
תורה אור השלם
דאורייתא : דכתיב וכל משקה
נינהו דכתיב וכל משקה אשר ישתה אלא
טהור, דהוה ליה טהור נושא
הבאין מחמת אויר כלי חרס כתיב
ג
2
את הרוק (נדה נה:). בשעה
1 וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר
אשר ישתה. האי קרא במשקין הבאין
במשקין הבאין מחמת ידים וגזירה משום
דהא כתיב לעיל מיניה כל אשר בתוכו
ב
שתיקן שלמה ערובין.
יֹאכַל מִן הַ¢קּדָשִׁים כִּי לַחְמוֹ
ערובי חצרות וגזר שלא
יטמא מכל האוכל כלומר אם יש
מחמת כלי איירי ומשקין הבאין מחמת
ויקרא כב ז
משקין הבאין מחמת שרץ והכלים שנטמאו
הוּא:
2 מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל
להוציא מרשות היחיד לרשות
בתוכו אוכלין או משקין והני שניים
שרץ אתיא בק"ו מינה ואם תאמר ומאי
במשקין כלים דאיטמאו במשקין דמאי
היחיד חברו, לעשות סייג
אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם יִטְמָא
נינהו שהכלי היה ראשון והם שניים
פריך דאורייתא נינהו נימא דיו לבא
והרחקה לאיסור תורה שלא
וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה
אילימא במשקין דזב דאוריי' נינהו דכתיב
יבא להתיר מרשות הרבים
בְּכָל כְּלִי יִטְמָא:
ואוכל הנוגע בהן אינו פוסל את
מן הדין להיות כנדון ולא ליהויד אלא שני
לרשות היחיד, והיינו דכתיב
ויקרא יא לד
3 וכי ירוק הזב בטהור א) מה שביד טהור
כמשקין הבאין מחמת כלי ואוכלין
התרומה ח)(א"ה) הא גמרינן משקין
3 וְכִי יָרֹק הַזָּב בַּטָּהוֹר
(קהלת יב) ואיזן וחקר תיקן
טמאתי לך אלא במשקין הבאין מחמת
משלים, שעשה אזנים לתורה
ג
וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְָרחַץ בַּמַּיִם
הבאין מחמת שרץ מנייהו בק"ו בפ"ק
הנוגעין בהן לא פסלי תרומה וי"ל דאין
ה ו
כאזני כלי שאוחזין אותו בם
וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:
שרץ וגזירה משום משקין דזב וידים תלמידי
דבר הנוגע בשרץ שלא יהא ראשון
דפסחים (דף יח:) וכיון דמקבלי טומאה
(ערובין כא:). ונטילת ידים.
ויקרא טו ח
4 בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח
לעשות סייג לטהרות (שם).
שמאי והלל גזור שמאי והלל גזור דתניא
מדאורייתא ממילא עבדי לאוכל שני
ובפ"ק דפסחים ל)(ג"ז שם) הארכתי יותר:
חכם בני. התחכם בני,
לִבִּי גַם אָנִי: משלי כג טו
אלא
במשקין הבאין מחמת ידים.
דהכי גמרינן סדר טומאה התם
יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן
ושמח לבי. ותהא לבי שמח
5 חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי
❖
בך (משלי כז יא).
וא"ת ומה הוצרכו לגזירה זו
דמשקה מטמא אוכל ואוכל משקה דלא
וְאָשִׁיבָה חֹרְפִי דָבָר:
איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים
❖
משלי כז יא
משכחת רביעי בקדש אלא בהכי דהא
דכיון דגזרו דידים פוסלות את התרומה
ועל כלי זכוכית ב) שמעון בן שטח תיקן
א"כז משקין שנגעו בהן הוי תחלה דכל
אין טומאה עושה כיוצא בה לא להיות
מוסף תוספות
כתובה לאשה וגזר טומאה על כלי מתכות
הגהות הב"ח
הפוסל את התרומה מטמא משקין
אוכל מטמא אוכל ולא משקה מטמא
א. אע"ג דפלוגתא היא
שמאי והלל גזרו טומאה על הידים וכ"ת
להיות תחלה וי"ל דהאוכלים שנטמאו
משקה ולא אוכל ומשקה מטמאין כלים
(א) רש"י ד"ה ובא השמש
ח
בפסחים (טו:) טומאת
שמאי וסיעתו והלל וסיעתו והאמר רב
וכו' אשר יעשה מלאכה בהם
משקין לטמא אחרים
במשקין היינו גזירה דכל הפוסל את
דאין כלי מיטמא אלא באב הטומאה:
במים יובא וטמא עד
דאורייתא או דרבנן, איכא
יהודה אמר שמואל י"ח דבר גזרו ובי"ח
מחמת ידים. לפני נטילה דגזרו רבנן
התרומה ועד השתא לא נגזרה והא
הערב וטהר וגו' והאי
למימר דהכא. רשב"א.
❖
נגיעה:
ב. טומאת. תוס' הרא"ש.
נחלקו ואילו הלל ושמאי לא נחלקו אלא בג'
דקאמר במשקין הבאים מחמת ידים
בידים וכן בשאר כל פוסלי תרומה
ג. ונקיט לה בדרך הניחא
ה"ה מחמת כל פוסלי תרומה והא
השנויין לטמא משקין להיות תחלה:
מקומות $ דא"ר הונא בג' מקומות נחלקו
למאן דאמר דרבנן אלא
ג)
למאן דאמר דאורייתא
גזירה משום משקין הבאים מחמת
דקמהדר ר' יהושע לרבי אליעזר
גליון הש"ס
ותו לא וכ"ת אתו אינהו גזור לתלות ואתו
מאי איכא למימר, כנהוג
שרץ. דאשכחן בהן שהן ראשונים
(חולין פ"ב דף לד.) מצינו שהשני עושה
גמ' דאמר רב הונא בג'
בהרבה מקומות בתלמוד.
תלמידייהו וגזרו לשרוף ד) והאמר אילפא
שני ע"י משקין ואע"ג דאכתי לא
דאורייתא. והא דגזור בכל טומאת
מקומות נחלקו וכו'. עיין
רשב"א. ד. משקין הבאין
נגזרה מ"מ היה דעתן לגזור מיד: ידים תחלת גזירתן לשריפה אלא אתו אינהו
חגיגה דף טז ע"א תוס' ד"ה
מחמת שרץ. תוס' הרא"ש.
א) ד
משקין להיות תחלה ולא גזור נמי
יוסי בן יועזר: שם ונטילת
ה. מדאורייתא. תוס'
אלא במשקין הבאים מחמת שרץ.
גזור ולא קבלו מינייהו ואתו תלמידייהו
באוכלין גזירה משום אוכל הבא מחמת
ידים וכו'. רש"א מוחק
הרא"ש. ואהני קל וחומר
ונטילת: תוס' ד"ה ואילו
גזרו וקבלו מינייהו ואכתי שלמה גזר ה) דא"ר
דמטמו ואהני דיו דהוו
אומר ר"י דה"ה דהוה מצי
שרץ היינו טעמא דאחמור רבנן
וכו' ובשאר י"ח דברים
שניים, דכה"ג אמרינן
יהודה אמר שמואל בשעה שתיקן שלמה
למנקט משקין הבאים מחמת ידים
במשקין משום דעלולין לקבל טומאה
נחלקו ולמחר הושוו וכו'
בכיצד הרגל (ב"ק כה:).
וכדאיתא כה"ג חולין דנ"ה
תוס' פסחים יח: ו. דלא שייך
שגם הם מטמאים כלי לפסול תרומה
שאינן צריכין תיקון הכשר להביאן לידי
עירובין $ ונטילת ידים יצתה בת קול ואמרה
ע"ב לא נחלקו לא עמד ר"מ
דיו כי האי גונא כיון. תוס'
❖
כדאמר בברכות בפרק אלו דברים
טומאהט) אבל אוכלין צריכין תיקון נתינת
4 בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני 5 חכם
במחלוקת:
הרא"ש. ז. ממילא ידענא.
תוס' הרא"ש. ח. והוו
(דף נב.) ב"ש אומרים נוטלים לידים
מים להכשירן לקבלת טומאה. כל הכשר
בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר אתא
אוכלין שנגעו במשקין
שבש"ס לשון תיקון: משקה הזב. היוצא
ואחר כך מוזגים את הכוס שאם
שניים. תוס' הרא"ש.
תוס' ישנים
שלמה
ממנו רוקו וזובו ומימי רגליו: וכי ירוק
מוזגים תחלה יטמאו משקין שאחורי
ט. והוה ניחא ליה טפי
א) ה"מ לשנויי דקודם גזרו
לאוקמה בהכין משום
הזב וגו'. וכבס בגדיו אלמא אב הטומאה הוא לטמא אדם ובגדים
הכוס מחמת ידים ויחזרו ויטמאו את הכוסט אלא נקט משקים הבאים
אתלויה אע"פ שאין אנו
דדומיא דהדדי מתני להו
מחמת שרץ לאשמעינן דאפילו הנך לא הוי אלא מדרבנן:
דהיינו כלים. ושאר משקין היוצאין ממנו גמרינן מרוק מה רוק מתאסף
יודעין מתי דהא על ו'
י)
וכו' וכי היכי דמוקי
שמאי והלל גזור. לא בעי לשנויי דשמאי והלל גזור בידים הבאות
ספיקות שורפין תרומה ע"כ
אוכלין שנטמאו במשקין
תחלה ואח"כ יוצא אף כל מתעגל ויוצא כגון מימי רגליו: מה שביד
קודם לכן גזרו אתלויה אע"פ
הבאים מחמת ידים הכי
טהור טמאתי לך. אינו צריך כאן דטומאת משא ילפינן מיניה לרוק
מחמת ספר ולא בסתם ידים דגזרו טומאה על הידים
י
שלא מצינו אלא דעדיפא
נמי כלים. שיטה להר"ן.
סתמא קתני דמשמע כל סתם ידים: ואילו שמאי והלל לא נחלקו
מיניה פריך: ס)
י. ואתו תלמידייהו גזור
במסכת נדה (פ"ז דף נה:): אלא בבאין מחמת שרץ. דלאו אב הטומאה
ב) וה"ה דה"מ למיפרך א"כ
בכל הידים, משום. תוס'
אלא בג' דברים בלבד. ואם תאמר לימא דבג' דברים נחלקו ועמדו
הן והכלי אינו מקבל טומאה אלא מאב הטומאה כדתניא בפסחים (דף
טמויי נמי ליטמו לר"ע דאית
הרא"ש. יא. ומשני התם.
❖
ליה שני עושה שלישי בחולין:
תוס' הרא"ש. יב. בתוספתא.
במחלוקתם ובשאר י"ח דברים נחלקו $ולמחר הושוו כדמשני לקמן כי
כ.) יכול יהו כל הכלים מיטמאים מאויר כלי חרס ת"ל מכל האוכל
תוס' הרא"ש. [עי' מהרש"א].
פריך והא איכא בוצר לגת כו' יאהא שתיק ליה הלל לשמאי להכי לא מני
וגו' [ויקרא יא] אוכל ומשקה מיטמא מאויר כלי חרס כו' אלמא לא אתי כלי
יג. גם. תוס' הרא"ש. יד. עם
תלמידיהם. תוס' הרא"ש.
לה בהדי ג' דברים וי"ל דלא דמי להתם דבהבוצר לגת שתיק ליה הלל
טמא ומטמא ליה וכ"ש אוכל ומשקה וגזור רבנן דליטמא לענין
רבינו חננאל
טו. והיה קשה להם
תרומה משום משקה זב וזבה שהן אב הטומאה: על ארץ העמים. משום
לשמאי והודה לו מיד באותו מעמד להכי לא חשיב אבל הכא דכל היום
לישראל כיום שנעשה בו
ומתחילה גזרו על הידים
נחלקו ולא הושוו עד למחר לא הוה ליה למימר לא נחלקו ואע"ג דקצת
ספק קברות שלהן דנכרי מטמא במגע ובמשא ואהל לרבנן ולרבי
העגל. תוס' הרא"ש.
הנוגעות בספר להיות
כ)
טז. נמנו ורבו בית שמאי
פוסלין התרומה כדי שלא
שמעון נמי דאמר אין מטמאין באהל מטמאין הן במגע ובמשא ורקב:
משמעיב שהיו יגשמאי והלל עצמן ידביום שגזרו י"ח דבר דהא כי היכי דקתני (דף
על ב"ה וי"ח דבר גזרו בו
יהו מצוין ליגע [ב]ס"ת
ועל כלי זכוכית. דלא כתיב באורייתא טומאה: תיקן כתובה. שיהא
יז.) גבי בוצר לגת אותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כו' וה"נ
טו מ)
[ערום] אלא במפה. וגזרו
ביום והיה קשה להם
לישראל כיום שעשו בו
נמי על האוכלין שנטמאו מן
כותב לה כל נכסי אחראין לכתובה לפי שהיה מייחד לה כתובתה
קתני בתוספתא דשבתנ) גבי י"ח דבריםטז מ"מ צריך לומר דשני מעשים הוויז:
את העגל. תוס' הרא"ש.
המשקין שנטמאו מחמת
וכשהיה כועס עליה אומר לה טלי כתובתיך וצאי בכתובות בסוף
אלא
יז. [ד]כשם שהיה הלל
ידים שיפסלו התרומה,
עניו וכפוף לפני שמאי כך
גזירה משום משקין
האשה שנפלו (דף פב:): וגזר טומאה על כלי מתכות. לקמן [טז:] מפרש: שמאי וסיעתו כו'. והם עצמן היו עם תלמידיהם במחלוקת של י"ח
שנטמאו מחמת שרץ. ועל
היו תלמידיו בעלי ענוה
דבר: ובי"ח דבר נחלקו. כלומר אותם י"ח שגזרו במחלוקת היו אלא שנמנו ונמצאו ב"ש רבים: שלשה מקומות. לקמן [טו.] מפרש: לתלות. תרומה
וכפופים לפני תלמידי
הכלים שנטמאו במשקין
שמאי והיה קשה להם
הבאים מחמת שרץ, גזירה
על מגען לא אוכלין ולא שורפין: לשריפה. שיהיו שורפין תרומה עליהן: שלמה גזר. דכתיב (קהלת יב) ואיזן וחקר שעשה אזנים לתורה כלומר סייג
לישראל. תוס' הרא"ש. [ועי'
משום זב. טבול יום,
והרחקה ככפיפה זו שנוטלין אותה באזנים ואין נוגעין בה: עירובין. אזנים להוצאת שבת שאסור להוציא מרשותו לרשות חבירו ואע"פ ששניהם רה"י:
מהרש"א ומהר"ם].
אסיקנא סמי מכאן טבול יום.
ולמחר