קכז:
מפנין
פרק שמונה עשר שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כיון
דחזיא לכהן שפיר דמי. אע"ג דאמר
ה"ג הני נמי בהני שייכי. הכנסת אורחים וביקור חולים היינו גמילות
בשילהי כירה (לעיל
י א מיי' פכ"ה מהלכות שבת
א) ס"א ל"ג, ב) [ברי"ף וברא"ש
איתא ערב הרגל], ג) אבות דר"נ
הלכה כ:
חסדים ועיון תפלה היינו בכלל גמילות חסדים דכתיב (משלי יא) גומל
דף מז.) דבגדי עניים לעשירים לא הכא לכ"ע חזיא אלא
יא ב שם הלכה יט:
פ"ח וע"ש, ד) [צ"ל להם],
איסורא הוא דרביע עליה אבל התם לא חזו מחמת גריעותא ומהאי
נפשו איש חסד השכמת בית המדרש וגידול בנים לתלמוד תורה
י)
א
יב ג מיי' פ"י מהלכות מעשר
ה) [צ"ל להם], ו) ברכו' מז.
וש"נ, ז) ברכות מז. דמאי פ"ג
הלכה יא:
טעמא נמי לא אמרינן התם טעמא דבסמוך דאי בעי מפקר לנכסיה
היינו תלמוד תורה דן את חבירו לכף זכות בכלל הבאת שלום דמתוך
יג ד מיי' פ"ג מהלכות תרומות
מ"א עירובין יז: לא. פסחים לה:
והא דאמר בפרק כל הכלים (לעיל
שהוא מכריעו לזכות ואמר לא חטא
סוכה לה:, ח) ברכות שם עירובין
הלכה יג טור י"ד סימן שלא:
יד ה מיי' פכ"ה מהל' שבת
לי בזאת אנוס היה או לטובה נתכוון
ד' קכה.) שירי פרוזמיות שאין בהן
לא: פסחים לה: ביצה יג:,
הני נמי (בגמילות חסדים שייכי ל"א הני)
❖
א)
ט) תמורה ה:, י) כאן חסר ונפש
הלכה יט:
יש שלום ביניהן ורבי יוחנן לפרש לך
ג' על ג' אין מטלטלין אותן משמע
בהני שייכי ת"ר הדן חבירו לכף זכות דנין
היינו תפלה דכתי' גבי חנה
אתא דבכלל ג' דמתניתין איתנהו
הא יש בהן שלש על שלש מטלטלים
ואשפוך את נפשי לפני ה' ש"א א
אותו לזכות ומעשה באדם אחד שירד
ע' רש"י ברכות ה: ד"ה טורף
מוסף תוספות
להנך ו' ואיכא נמי לכבוד אב ואם
היינו לעניים א"נ אפילו לעשירים
מגליל העליון ונשכר אצל בעה"ב אחד בדרום
נפשו וכן הובא בר"ש פאה פ"א
דאי
בעי מפקר
ורבי יוחנן לא פליג עליה: בפחי
בבית עניים:
מ"א, כ) [ב"ק קג:], ל) לפרנסן
א. וחזי לאחריני, לא מקצה
שלש שנים ערב יוה"כ אמר לו תן לי שכרי
ב)
והויין כעניים כיון שאינם בבתיהם
לי' לגמרי. רשב"א לעיל מז.
לנכסיה. הוה מצי למימר כדלעיל
נפש. בדאבון נפש: מוחכרת.
ב
ג
כצ"ל, מ) [עי' מכילתא משפטים
ד"ה מתיב. ב. לא הוה צריך
ואלך ואזון את אשתי ובני אמר לו אין לי
כיון דחזי אלא כיון דמשכח טעמא
שנותנה לחברו בכך וכך כורין לשנה:
ד
פי"ט], נ) [במדבר יח],
להאי טעמא, אלא. תוס' סוכה
ס) [וע"ע תוספות עירובין לא.
מעות אמר לו תן לי פירות אמר לו אין לי תן
לה: ד"ה דאי בעי. ג. דשרי וכו'
דאפי' לדידיה מצי חזי אמר ובפרק
$ כל היכא דאמרינן כ) מעשה בחסיד
ד"ה דמאי ותוס' סוכה לה: ד"ה
תרומה ביד ישראל הואיל
❖
לי קרקע אין לי תן לי בהמה אין לי תן לי
אחד או רבי יהודה בן בבא או רבי
כל שעה (פסחים דף לה:) ובפרק
דאי בעי],
וחזיא לכהן, [ה"נ]. תוס'
יהודה ברבי אלעאי: ריבה. נערה:
שלשה שאכלו (ברכות ד' מז.) איצטריך
סוכה לה: ד"ה דאי בעי.
כרים וכסתות אין לי הפשיל כליו לאחוריו
ד. לעניים. תוס' עירובין לא.
להאי טעמא ס): האי אידגן.
שאינו בדוק לרבי. שאינו מכיר
והלך לביתו בפחי נפש לאחר הרגל נטל
ד"ה דמאי. ה. דאי לאו דנפקא
תורה אור השלם
מדנקט אידגן משמע אפי' לא ראה
במדותיו לסמוך עליו ולהניחה אצלנו:
לן מדוכתא אחרינא דחומש
בעה"ב שכרו בידו ועמו משוי ג' חמורים אחד
1 וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ
אינו מעכב, ממתני' ליכא
מטרוניתא. נכרית: דבר מלכות.
פני הבית תימה אכתי אפילו הקדימו
למפשט. ריטב"א. ו. אבל
של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני
אֲלֵהֶם כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי
וצריך להעלימו: צינורא. רוק.
בכרי נמי לא לחייב אלא באידגן וראה
השתא דנפקא לן מדוכתא
יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר
מגדים והלך לו לביתו אחר שאכלו ושתו נתן
אחרינא דחומש אינו מעכב
נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם
פני הבית וי"ל דאי לא כתב והרמותם
וגזרו [לעיל יז:] על הנכרים שיהיו כזבים לכל
אפשר לומר דמתני' נמי הא
וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת יְיָ
לו שכרו אמר לו בשעה שאמרת לי תן לי
דבריהם: מאכילין לעניים דמאי.
ה"א דכולם חייבין אפילו לא אידגן
קמ"ל דחומש אינו מעכב.
מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר:
❖
ריטב"א.
שכרי ואמרתי אין לי מעות במה חשדתני
במדבר יח כו
לא אסרוהו עליהם מפני שצריכים
השתא דכתי' קרא מוקמי ליה במסתבר
2 מִכֹּל מַתְּנֹתֵיכֶם תָּרִימוּ אֵת
דהיינו לא אידגן שאפילו ראה פני
לחזר על פתח ע"ה וסמכו על
אמרתי שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לך
כָּל תְּרוּמַת יְיָ מִכָּל חֶלְבּוֹ אֶת
❖
שרוב עמי הארץ מעשרין: אכסניא.
הבית לא היה חייב א"נ י"ל הא
מִקְדְּשׁוֹ מִמֶּנּוּ: במדבר יח כט
רב נסים גאון
ולקחת בהן ובשעה שאמרת לי תן לי בהמה
דנקט אידגן היינו ככל דינו שראה
(ב) חיל של מלך ישראל ומטילו על בני
ואמרתי אין לי בהמה במה חשדתני אמרתי
שמא צינורא ניתזה מפיה על
העיר לפרנסן : שניטלה תרומתו.
פני הבית אלא דמילתא דפסיקא
רבי. פי' צינורא שינתז מפי
ל)
הגהות הב"ח
שמא מושכרת ביד אחרים בשעה שאמרת
האדם כשהוא מדבר למטרונית
נקט דאיכא למאן דאמר בבא מציעא
קס"ד תרומת מעשר שהלוי נותן
(א) גמ' אמרתי שמא מוחכרות
והיא נכרית ונגע בו מרוקה
לי תן לי קרקע ואמרתי לך אין לי קרקע במה
(ד' פח:) דלא בעינן ראיית פני הבית
לכהן וכ"ש תרומה גדולה שיש על
ביד אחרים ובשעה כצ"ל ותיבת
הוצרך לטבול, כי רוקן של
חשדתני אמרתי שמא מוחכרת ביד אחרים (א)
היא נמחק: (ב) רש"י ד"ה
נכרים גזרו עליו חכמים
אלא בזיתים וענבים דלאו בני גורן
ישראל להפריש והפרישו קודם שנתן
אכסניא חיל של מלך ישראל. נ"ב
טומאה. ועיקר זה הוא מהש
הא
היא ובשעה שאמרתי לך אין לי פירות במה
קמ"ל דאין חומש
המעשר ללוי: שהקדימו בשבולין.
נינהו:
כך פירש"י בפרק בכל מערבין
אמר הקב"ה בענין הזב [ויקרא
דף לא וכן בפרק כל שעה דף
טו] וכי ירוק הזב בטהור, יכול
מעכב. ואף על גב דמבעיא לן
חשדתני אמרתי שמא אינן מעושרות ובשעה
לתרומה. ישראל היה לו להפריש
לה אבל התוספות בפ' ג' שאכלו
אפילו רקק ולא נגע יהא טמא
בפרק הזהב (שם דף נד.) אי מעכב
תרומה גדולה תחילה דכתיב (שמות
שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות במה
פי' עוד פי' אחר חיל של נכרים
ת"ל בטהור. ובתוספתא זבין
❖
כו' וע"ש דף מו:
בפרק חמישי אמרו ורירו
כב) מלאתך ודמעך לא תאחר מלאתך
אי לא ולא פשיט מהכא משום דהוה
ה
חשדתני אמרתי שמא הקדיש כל נכסיו
וכיחו ומימי האף שלו הרי הן
מצי למידחי דאגב אחרינא תנייהו:
אלו בכורים מכאן שהמקדים תרומה
כרוקו. דמעת עינו ודם מגפתו
לשמים א"ל העבודה כך היה הדרתי כל נכסי
לבכורים לוקה ודמעך זו תרומה
אבל
וחלב האשה מטמאין טומאת
גליון הש"ס
בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה
משקה, זובו ורוקו ומימי רגליו
שאם הקדים מעשר לתרומה לוקה מ)
רש"י ד"ה כל היכא דאמרינן
מטמאים טומאה חמורה. וזאת
וכשבאתי אצל חבירי בדרום התירו לי כל נדרי ואתה כשם שדנתני לזכות
והנ"מ משנתמרח בכרי לוקה אם
מעשה וכו'. עיין דבר נחמד בזה
התורה מיוחדת בישראל בלבד
בברכת הזבח תמורה דף טו
המקום ידין אותך לזכות ת"ר ג) מעשה בחסיד אחד שפדה ריבה אחת בת
אבל לא בנכרים, והחכמים הם
הקדים מעשר לתרומה אבל הקדים
❖
ע"ב:
שגזרו עליהם שיהו כזבין לכל
ישראל ולמלון השכיבה תחת מרגלותיו למחר ירד וטבל ושנה לתלמידיו
למעשר קודם לתרומה בשבלים אינו
דבריהם. ותמצא כיוצא בזה
במס' נדה בפרק בנות כותים
לוקה: והרמותם ממנו. בלוים כתיב
ואמר (להן) בשעה שהשכבתיה תחת מרגלותי במה חשדתוני אמרנו שמא
ד)
כשאמרו בית שמי דם
רבינו חננאל
[דף לד]
גבי תרומת מעשר: מכל מתנותיכם
יש בנו תלמיד שאינו בדוק לרבי בשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני
הנכרית טהור, הקשה להם מזו
מפנין תרומה טהורה אע"פ
הברייתא. ולא חלקו בית שמאי
וגו'. נמי בלוים כתיב גבי תרומת
אמרנו שמא מפני טורח הדרך אירע קרי לרבי אמר להם העבודה כך היה
שהיא בביתו של ישראל,
אלא בדמה בלבד אבל רוקה
מעשר וקאמר את כל תרומת ה'נ) כל
הואיל וראויה לכהן היום
אין מי שחולק בו כי הוא טמא
ואתם כשם שדנתוני לכף זכות המקום ידין אתכם לכף זכות תנו רבנן פעם
משמע כל צד תרומה שבו: האי.
מטלטלין אותה ושפיר דמי.
ושורפין עליו את התרומה.
אחת הוצרך דבר אחד לתלמידי חכמים אצל מטרוניתא אחת שכל גדולי
וכן דמאי. והדמאי כיון דאילו
וכבר פירשו טעמם של בית
דנתמרח: אידגן. וחלה עליו חובת
הפקיר כל נכסיו ויהיה עני
שמי שטיהרו דמה (וטיהרו)
רומי מצויין אצלה אמרו מי ילך אמר להם ר' יהושע אני אלך הלך רבי
תרומה כדכתיב (דברים יח) ראשית
מותר לאוכלו, אע"פ שעכשיו
[וטמאו] רוקה ומימי רגליה,
לא הפקיר נכסיו מותר
דשכיחי גזרו בהו רבנן דמה
יהושע ותלמידיו כיון שהגיע לפתח ביתה חלץ תפיליו ברחוק ארבע אמות
דגנך הלכך כי שקלה לוי בעי אהדורי
לטלטלו. והוא הלוקח תבואה
דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן.
ונכנס ונעל הדלת בפניהן אחר שיצא ירד וטבל ושנה לתלמידיו ואמר
לכהן תרי ממאה שבו ברישא והדר
ובית הלל הכל אצלם טמא.
מעם הארץ שאינו יודע אם
הוציא מעשר ממנה אם לאו,
ושם במסכת שקלים [פ"ח מ"א]
אחד מעשרה: דמריר. שהוא מר:
ה) (להן) בשעה שחלצתי תפילין במה חשדתוני אמרנו כסבור רבי לא יכנסו
שנינו כל הרוקין הנמצאים
כי התרומה לא נחשדו עמי
שלא הארץ עליה, ודאי היו מפרישין
בירושלים טהורין חוץ משל
דברי קדושה במקום טומאה בשעה שנעלתי במה חשדתוני אמרנו שמא דבר
שוק העליון, וגרסי בתלמוד
אחד מחמשים והוא בבינונית
מלכות יש בינו לבינה בשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני אמרנו שמא ניתזה צינורא מפיה על בגדיו של
בני מערבא ר' אבון בשם ר'
ונותנו לכהן. אבל המעשר היו
יהושע קצרין של גוים היה
הרבה עמי הארץ שלא היו
רבי אמר להם העבודה כך היה ואתם כשם שדנתוני לזכות המקום ידין אתכם לזכות: מפנין תרומה טהורה
שם. ובמשנת טהרות בפרק
מפרישין אותו ונותנין ללוי.
וכו': פשיטא לא צריכא אדמנחה ביד ישראל מהו דתימא כיון דלא חזיא ליה אסור קמ"ל כיון דחזיא לכהן
ה' [משנה ח] שנינו שוטה אחד
וחייבו חכמים הקונה מעם
בעיר או נכרית או כותית כל
הארץ שאינו יודע אם הוציא
שפיר דמי: ודמאי (וכו'): דמאי הא לא חזי ליה כיון דאי בעי מפקר ליה לנכסיה והוה עני וחזיא ליה השתא נמי
ב
ו)
הרוקין שבעיר טמאין. וקודם
מעשר ממנה אם לאו, להפריש
לכן בפרק ד' אמרו על ו'
מזו התבואה חלק אחד ממאה
חזי ליה ז)דתנן ג מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי ואמר רב הונא תנא ב"ש אומרים אין מאכילין את
ספיקות שורפין את התרומה
שהיא תרומת מעשר, שהאוכל
העניים דמאי ואת האכסניא דמאי וב"ה אומרים מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי: ומעשר
אחד מהן ספק רוקין. כבר
תרומת [מעשר] כאוכל
נתבאר לך עכשיו ונתקיים מכל
תרומה, והוא עון מיתה. וזה
ראשון שניטלה תרומתו וכו': פשיטא לא צריכא שהקדימו בשבולים ונטלה הימנו תרומת מעשר ולא נטלה
מה שהקדמנו כי רוק הנכרים
פירושו, ישראל שיש לו מאה
טמא וכי גזירה דרבנן היא.
סאין תבואה, חייב לתת לכהן
הימנו תרומה גדולה וכי הא ח)דא"ר אבהו אר"ל דמעשר ראשון שהקדימו בשבולין פטור מתרומה גדולה שנא'
ובפרק יציאות השבת [דף טו]
ב' סאין מהן, והיא נקראת
והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר
אמרו ספיקות באושא גזור
תרומה גדולה, וחייב לתת
1
עליהן, ולפיכך הוצרך ר'
עשרה מהן פחות מעט והוא
מן המעשר א"ל רב פפא לאביי א"ה אפי' הקדימו בכרי נמי ליפטר א"ל עליך אמר קרא מכל מתנותיכם תרימו
ט)
2
יהושע בן חנניא טבילה.
נקרא מעשר ראשון, וחייב
ותמצא במס' יומא בפרק
הלוי לתת מן העשרה סאין
וגו' ומה ראית האי אידגן והאי לא אידגן: ומעשר שני וכו': פשיטא הלא צריכא שנתן את הקרן ולא נתן את
הוציאו לו את הכף [דף מז]
שנתן לו ישראל סאה אחת
החומש הא קמ"ל דאין חומש מעכב: והתורמס היבש כו': דווקא יבש אבל לח לא מ"ט כיון דמריר לא אכלה:
אמרו עליו על רבי ישמעאל בן
לכהן, והוא שאמר הכתוב
קימחית שיצא ודבר עם ערבי
והרמותם ממנו תרומת ה'
אבל מעשר מן המעשר. נמצא[ת]
אחד בשוק וניתזה צינורא
מפיו על בגדו, ונכנס ישבאב אחיו ושימש תחתיו. ובחומר בקודש [חגיגה דף כג] תמצא גזירת צינורא דעם הארץ, וזה בענין הקודש. הסאה שביד הכהן שהיא תרומת מעשר שנתן לו הלוי, אחד ממאה מן התבואה שביד ישראל. וכיון שראו שעמי הארץ לא היו
מפנין תרומה טהורה ודמאי. כבר פירשנו דמאי בפרק שלשה שאכלו כאחת, כי הוא הדבר הנדמה דמי מתוקן ומי אינו מתוקן, מפרישין מעשר (לכהן) [ונותנין ללוי, חייב הקונה לתת אחד ממאה לכהן שיעור תרומת מעשר] שחייב בו מיתה. אבל המעשר שהוא
ובארנו שם עיקר גזירתו.
בלאו לא חייבוהו מספק. וזה מפורש בגמרא יומא בפ"ק דף ט ע"א ובסוף סוטה במשנת דיוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר
ובגמ' שם. ודמאי זה כיון שהוא ספק מעושר ספק אינו מעושר התירוהו מפני חיי נפש לאכסניים ולעניים כפירושו. וזה שאמר ריש
לקיש מעשר ראשון שהקדימו בשבלין פטור מתרומה גדולה, פיר' חייבה התורה להפריש תרומה ומעשר מן הדגן שכבר נעשה גורן, כדכתיב ראשית דגנך תירושך ויצהרך כו', ואינו נקרא דגן אלא אחרי דישתו בגורן והעמדתו כרי. והתורה אמרה להפריש מן הדגן
ראשון תרומה גדולה, ואחריו מעשר ראשון. ואחריו שנה ראשונה ושניה מעשר שני, ושנה שלישית אינו מפריש מעשר [שני] אלא מעשר עני. ואינו חייב להפריש כל אילו אלא אחרי שיקצור ויגדוש ויזרה ויעמיד כרי בגורן. לפיכך אמר ריש לקיש אם בא ישראל מי
שהיו לו עשרה עומרין שבלין, וקודם שיכניסן לגורן לדוש נתן מהן עומר אחד מעשר ללוי, הלוי אינו חייב לתת ממנו אלא תרומת מעשר לכהן, שהשיבלין לא נתחייבו (אלא) [לא] בתרומה ולא במעשר, והביא טעם לדבריו מן המקרא הזה [והרמתם ממנו תרומת ה'
וגו']. והקשה עליו רב פפא למה הוצרכתה לדחוק הדבר בשבולין, אפילו בכרי הקדים והפריש המעשר קודם שיפריש התרומה ליפטר, ולא יהא חייב הלוי להפריש ממנו אלא תרומת מעשר. ופירק לו כיון שהעמידו כרי אידגן, וקרינא ביה מכל מתנותיכם תרימו שכולל
הכל. ומעשר שני והקדש שנפדו. הוצרך להזכירו התנא, להודיע שאם לא נתן החומש [אין החומש] מעכב.
מוסף
רש"י
מאכילים את העניים דמאי. דרוב עמי הארץ מנשרים הם וחומרא דרבנן בעלמא הוא (ברכות מז. וכעי"ז ערובין יז:) שהעמידו בספק
יג: וכעי"ז ערובין לא: ופסחים לה: ותמורה ה:). שנאמר והרמותם ממנו תרומת ה'. ופירש ומה היא התרומה, מעשר מן המעשר (ביצה
טבל וגבי עניים ואכסניא לא העמידו דבריהם (סוכה לה:). ואת האכסניא. חיילות מלכי ישראל המוטלין על בני העיירות לזונן להגין
יג:). אי הכי אפילו הקדימו. לתרומה, בכרי. משנתמרח, נמי ליפטר. לוי מהאי קרא (שם). עליך אמר קרא. שלא תאמר כן (שם).
עליהם מאויביהם וישראלים הן והרי הן כעניים הואיל ואינן במקומן (פסחים לה: וכעי"ז ברכות וערובין וסוכה שם) לא צריכא שהקדימו
מכל מתנותיכם תרימו. בפרשת לויים כתיב ואל הלוים תדבר, וכתיב בהאי קרא את כל תרומת ה', כל צד תרומה שבו חייבים להפריש
בשבולים. לוי קדם את הכהן ונטל מעשר בשבלים קודם שנטל כהן תרומה גדולה, והכהן היה לו ליטול תרומה גדולה תחלה אחד
(ברכות מז:) אפילו תרומה גדולה (ערובין לא: ופסחים לה:) שאם הקדים לוי את הכהן בכרי וקבל מעשרותיו קודם שיטול כהן תרומה
גדולה מן הכרי, צריך להפריש הלוי מן המעשר תחלה אחד מחמישים לתרומה גדולה, ויחזור ויפריש תרומת מעשר (במדבר יח כט). ומה
מחמישים, דרחמנא קרייה ראשית, וכתיב (שמות כב) מלאתך ודמעך לא תאחר, נמצאת תרומה גדולה של כהן בתוך המעשר הזה אחד
ראית. דמוקמת קרא דחיוב בהקדימו בכרי וקרא דפטור בהקדימו בשבלים (ערובין שם ופסחים שם וביצה שם) אימא איפכא (ביצה שם). האי
מחמישים שבו, לבד מתרומת מעשר שעל הלוי להפריש תרומה ממעשרו (ברכות מז.). וכי הא דא"ר אבהו. אשמעינן מתניתין דהכי הוא
כדר' אבהו דפטר ליה ללוי מתרומה גדולה שבו (שם). מעשר ראשון שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה. שהיה לו לכהן
אידגן. משעה שנתמרח בכרי נעשה דגן וכיון דאיקרי דגן חלה עליו רשות כהן תחלה, דכתיב ראשית דגנך תתן לו, אבל בשבלים לא אידגן
ולא חלה עליו רשות כהן (ברכות מז:) וכי שקליה לוי עדיין לא היה טבול לתרומה (ערובין ופסחים שם). ולא נתן את החומש. מע"ש
ליטול תרומה גדולה תחילה, שהרי קראה ראשית, והלוי אחריו מעשר במה שמשייר, וזה שנטל מעשר תחלה ונמצא שלא הורמה תרומה
גדולה ממעשרו, וישראל לא יתן לכהן אלא אחד מחמישים במה ששייר, נמצא כהן מפסיד, פטור הלוי מתרומה גדולה שבמעשר זה (ביצה
והקדש אם הבעלים פודין אותו מוסיפין חומש (ברכות מז:).