מפנין
פרק שמונה עשר שבת
קכח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אבל
נ) לא את הטבל. והא דאמר (ד) רבה
שלא ניטלה תרומתו. קא סלקא דעתך שלא ניטלה תרומת מעשר
בפרק כירה (לעיל דף
טו א ב ג מיי' פכ"ה מהל'
א) [ב"מ מז:], ב) [תוספתא
פט"ו], ג) ב"מ קיג:, ד) לעיל
שבת הל' יט:
שלו: אסימון. שאין עליו צורה: חצב. עשב שמשתרש בעומק כנגדו
מג.) טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן
טז ד ה מיי' פכ"ו מהל' שבת
קיא., ה) [לעיל סז. וש"נ], ו) פי'
ואין שרשיו מתפשטין ובו מ)תיחם יהושע את הארץ לישראל: נעמיות.
ה"מ לענין ביטול כלי מהיכנו שלא החמירו כמו לענין טלטול בידים:
מעיל וחגורה, ז) [תוספ' פט"ו],
הל' [טז] יז סמג לאוין סה
שפדאו אגב אסימון.
ח) [שם], ט) ס"א פיאה,
טוש"ע א"ח סימן שח סעיף
בנות היענה: יטלטלו. ראוי הוא להיות לו פילין ולהאכילן: על
הא דנקט אסימון היינו דלא כרבי דוסא
י) [לקמן קמ. ע"ש], כ) [ביצה
כט:
מכותיהן. בשבת ולא גזר משום
דפרק הזהב (ב"מ דף מז:) והוה מצי
יז ו מיי' פ"א מהלכות מלוה
מ.], ל) רש"ל מ"ז, מ) [ב"ב נו.],
נ) [שייך לעיל קכו: על המשנה],
שחיקת סממנין: שכן דרכן לסוך.
למימר מעות הניתנות סימן לבית
ולוה הלכה ז ופ"ג מהלכות
אאבל לא את הטבל וכו': פשיטא לא צריכא
א
ס) [המורה מקום זה לא דק
ערכין הל' טז סמג עשין צג
בלא מכה הלכך לאו מוכחא מילתא
המרחץ לד"הב אלא משום דאם כן מאי
בטבל טבול מדרבנן שזרעו בעציץ שאינו
טוש"ע ח"מ סימן צז סעיף כח:
דאדרבה שם בכתובות מו: וכן שם
(א)
דלרפואה: התקינן. הזמינן: אסור
יח ז מיי' פכ"ו מהלכות שבת
קמ"ל אבל השתא קמ"ל כרבנן :
מ: ובקדושין ג: פריך הש"ס עלה
ג
ד
ה
נקוב: ולא מעשר ראשון וכו': פשיטא לא
ונתן הכסף וקם לו. אין הפסוק
ב
ומסיק ג"כ דההיא בהפרת נדרים
הלכה יח סמג לאוין סה
לטלטלן. ואפילו הזמינם למאכל
הוא דכתיב אכן כוונתם אגמרא
ועשין קלה טוש"ע א"ח סימן
צריכא שהקדימו בכרי שנטל ממנו מעשר
בהמה דטירחא היא: סיאה אזוב
כן אלאו ויסף חמישית כסף
דב"ק פז. וע"ש בתוספות ד"ה
שח סעיף כח:
ולא נטלה ממנו תרומה גדולה מהו דתימא
יט ח ט מיי' שם ופכ"א שם
כיון וע"ע בתוס' עירובין טו:
וקורנית. לקמיה מפרש לה: הכניסן
ערכך עליו וקם לו (ויקרא כז) ודרך
ד"ה בכתיבה וכו' מבואר היטב
הלכה יט סמג שם טוש"ע
כדאמר ליה רב פפא לאביי קמ"ל כדשני
לעצים. לייבשן: שלא יקטום בכלי.
הש"ס לקצר ולומר בלשון אחר קצר
וע"ע תוספות מו"ק ח. ד"ה נ"ל
א"ח סימן שכא סעיף א
ומגילה ג. ד"ה וילן ודף כ. ד"ה
ובסימן שיט סעיף ו:
ליה אביי: ולא את מעשר שני וכו':
כדרך חול כדאמרן (לעיל דף עד:)
כי ההיא דפרק הדר (עירובין דף סה.)
ג
כ י מיי' פכ"ו שם הלכה טז
דכתיב וביבמות סח. ד"ה אי בת
האי מאן דפרים סילקא דמי לטוחן:
רבי חנינא ביומא דרתח לא מצלי
פשיטא לא צריכא דנפדו ולא נפדו כהלכתן
וסנהדרין לד: ד"ה דכתיב וזבחים
סמג שם טוש"ע א"ח סי'
במילתיה דרבי יהודה גרסינן מולל
קיז. ד"ה והתורה ובכריתות טו.
שח סעיף לב:
שנאמר בצר אל יורה ובפרק הרואה
ז
מעשר שפדאו על גבי אסימון דרחמנא אמר
כא כ מיי' שם טוש"ע שם
ד"ה עדות וסוכה ל. ד"ה כי
ואוכל ובלבד שלא ימלול בכלי הרבה
(ברכות דף נה:)ח שנאמר כל החלומות
1 וצרת הכסף בידך א) דבר שיש בו צורה
יקריב בכורות יד: ד"ה טוב],
סעיף לא:
כב ל מיי' שם טוש"ע שם
וחכמי' אומרים מולל בראשי אצבעותיו
הולכים אחר הפה וקשה לר"י נימא
ע) [וע"ע תוס' חולין יד. ד"ה
ט
❖
❖
הקדש שחיללו על גבי קרקע דרחמנא אמר
ונסבין],
סעיף כט בהג"ה:
ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך
כסף דוקא וכ"ת דשוה כסף ככסף
ונתן הכסף 2 וקם לו: ד ולא את הלוף: ת"ר
חול. כך מצאתי בתוספתא דרבנן
חדא דגבי נזקין מצרכינן קרא ישיב
מטלטלין את החצב מפני שהוא מאכל
תורה אור השלם
לעזי רש"י
מחמרי דבכולי ידא אסור אלא
לרבות שוה כסף ועוד דאם כן אפילו
ב)
לצביים ואת החרדל מפני שהוא מאכל
בראשי אצבעותיו. ומהו מולל כגון אם
קרקע נמי ומנלן למעוטי קרקע ואומר
1 וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף
מינטא"י [מינט"א]. מנתה
(צמח). רוד"א. פ≈ יג»ם
בא לאכול הזרע מולל השרביטין
ר"י דמכלל ופרט נפקא כדתנן
בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר
ליונים רשב"ג אומר אף מטלטלין שברי
(צמח). שדריא"ה. צתרה
יִבְחַר יְיָ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ:
שהזרע בתוכם: וכן באמיתא.
בבכורות בפרק יש בכור לנחלה
זכוכית מפני שהוא מאכל לנעמיות אמר
(צמח). פוליאו"ל
דברים יד כה
2 וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה
לקמיה מפרש מאי אמיתא: ניניא.
[פוליו"ל]. מנתה (צמח).
(דף נא.) אין פודין לא בעבדים ולא
ליה רבי נתן אלא מעתה חבילי זמורות
אישני"א [אישב"א].
הַמַּקְדִּישׁ אֹתוֹ וְיָסַף חֲמִשִׁית
מינטא"י: פיגם. רוד"א: צתרי.
בקרקעות ולא בהקדשות ומפרש
איזוב. שדריא"ה. צתרה
כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו וְקָם לוֹ:
יטלטלו מפני שהוא מאכל לפילין ורשב"ג
❖
❖
שדריא"ה לוי"ה. ל"א פוליאו"ל:
בגמרא דבעי למימר ולא הקדשות בכל
ויקרא כז יט
(צמח).
נעמיות שכיחי פילין לא שכיחי אמר אמימר
אברתא. אישני"א: חשי. שדריא"ה.
אלו ולענין פדיון בכור דרשינן התם כלל
ה והוא דאית ליה נעמיות אמר רב אשי
וללשון הראשון לא פורש: בשר תפל.
ופרטי ופדויו מבן חדש כלל כסף פרט
הגהות הב"ח
מוסף תוספות
לאמימר אלא דקאמר ליה ר' נתן לרשב"ג
שאינו מלוח. ומאן דגריס תפוח היא
תפדה חזר וכלל מה הפרט מפורש
(א) גמ' בטבל טבול מדרבנן
א. שפדאו על גבי. תוס'
היא: מותר לטלטלו. דלית ליה
דבר המיטלטל כו' ה"נ איכא למימר
חבילי זמורות יטלטל מפני שהוא מאכל
יא
וכגון שזרע בעציץ: (ב) שם
הרא"ש. ב. אין מחללין עליו.
וחבילי עצים (וחבילי זרדין)
תוס' הרא"ש. ג. מתני' כיון
מוקצה בטלטול: במוקצה לאכילה
בפדיון הקדשות ונתן כלל כסף פרט
לפילין אי אית ליה פילין אמאי לא אלא
תא"מ ונ"ב עי' במה שכתב
דלדברי הכל אין מחללין.
סבר לה כר' יהודה. כלומר באיסור
וקם לו חזר וכלל כו' מיהו בת"כ דריש
הטור א"ח סי' ש"ח משמע
תוס' הרא"ש. ד. דנקט אסימון.
ראוי ה"נ ראוי ג) אמר אביי רשב"ג ורבי
להדיא דלא גרסי' בבריית' וחבילי
תוס' הרא"ש. ה. לאפוקי מדר'
מוקצה לענין אכילה סבר לה כרבי
ליה מקרא אחרינא וכל ערכך יהיה
שמעון
ורבי ישמעאל ורבי עקיבא כולהו
זרדין אבל במתניתין גרסינן
דוסא דאמר מחללין. תוס'
בשקל הקדש מה ת"ל לפי שנאמר (ה)
יהודה דאסר לאוכלו (ג) ובאיסור מוקצה
וחבילי זרדין ע"ש: (ג) רש"י
הרא"ש. ו. הכי כתיב. תוס'
סבירא להו כל ישראל בני מלכים הם
לטלטול סבר לה כרבי שמעון: בר
ד"ה במוקצה וכו' דאסור
תפדה יכול בעבדים ושטרות וקרקעו'
הרא"ש. ז. ומפרש ר"ת דנפיק
לאוכלו ובמוקצה לאיסור
מדכתיב היערוך שועך לא
רשב"ג
הא דאמרן ר' שמעון ד) דתנן בני
אווזא. שחוט: משמשא לטולא. שלא
ת"ל בשקל הקדש אין לי אלא סלעים
טלטול סבר: (ד) תוס' ד"ה
בצר. תוס' הרא"ש. ח. גבי
מלכים סכין על גבי מכותיהן שמן וורד
יסריח: ואמר להו רב חסדא חסרון
מניין לרבות כל דבר המיטלטל ת"ל
אבל וכו' דאמר רב יוסף
פותרי חלומות, 'וכולם
בפרק כירה: (ה) ד"ה ונתן וכו'
נתקיימו בי, לקיים מה. תוס'
כיס חזינא הכא. שאתם מניחים אותה
ופדה בערכך א"כ למה נאמר בשקל
שכן דרכן של בני מלכים לסוך בחול ה) ר"ש
לפי שנא' ופדה בערכך יכול
הרא"ש. ט. ופריך התם אטו
❖
בשמש ומתחמם וסלקוהו על פיו
פרט לעבדים ושטרות וקרקעות
בעבדים:
'כל החלומות הולכים אחר
אומר כל ישראל בני מלכים הם ר' ישמעאל
הפה' קרא הוא, ומשני אין
מחמה לצל: באומצא. כשהוא חי
אלא כן דרך הש"ס שאינו מביא עיקר
ור' עקיבא דתניא הרי שהיו נושין בו אלף
דא"ר יוחנן מנין שכל
ו
אוכלין אותו בלא מלח: דג תפל
הדרשה כמו שרגיל להביא (כתובות
ס)
החלומות הולכים אחר הפה,
גליון הש"ס
מנה ולבוש איצטלא בת ק' מנה מפשיטין
ו)
שנאמר 'ויהי כאשר פתר לנו
אסור לטלטלו. דאינו ראוי לכלום
דף מו:) בנעוריה בית אביה כל שבח
גמ' והא ר"ה תלמיד דרב.
כן היה'. תוס' הרא"ש. י. וכלל.
אותו ומלבישין אותו איצטלא הראויה לו
ולכלבים לאו דעתיה למישדייה אבל
נעורים לאביה אע"ג דההוא בהפרת
ביצה דף מ ע"א. ב"ק קטו
תוס' הרא"ש. יא. וגופו ממון
תנא משום רבי ישמעאל ותנא משום רבי נדרים הוא דכתיב וכן הרבה:
ע"א. ועיין ב"ב דף קנג ע"א
מליח נאכל חי על ידי מלחו:
יצאו קרקעות שאין
רשב"ג אומר אף מטלטלין שברי
תוספות ד"ה שלחו ליה (קנ"ב
מטלטלין יצאו עבדים וכו'.
עקיבא כל ישראל ראוין לאותה איצטלא:
בשר
ע"ב): שם במוקצה לטלטל
תוס' הרא"ש. יב. משמע
זכוכית. משמע דמודה
ס"ל כר' שמעון. עיין לעיל דף
דבחרדל מודה דאסור.
חבילי קש וחבילי כו': תנו רבנן ז)ז חבילי קש וחבילי עצים (ב) וחבילי זרדים אם
יט ע"ב תוספות ד"ה הני כרכי
(ו)צ"ל מתיר אף בלוף. תוס'
לת"ק דמתיר חרדל והא דתנן רשב"ג
התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותן ואם לאו אין מטלטלין אותן רשב"ג
דזוזי. ולקמן דף קלט ע"ב השייך
הרא"ש. יג. תימה דקשיא
מתיר בלוף וכל שכן דמתיר בחרדל:
יב
לדף קמ ע"ב תוספות ד"ה
רישא אסיפא דמשמע
אומר חבילין הניטלין ביד אחד מותר לטלטלן בשתי ידים אסור לטלטלן
הכניסן לעצים אין מסתפק.
תלא דבשרא. ועיין במהרש"א
[רישא] דוקא הכניסן לעצים
ביצה דף לג ע"א בתוספות ד"ה
חבילי סיאה אזוב וקורנית הכניסן לעצים אין מסתפק מהן בשבת למאכל
הא סתמא למאכל בהמה,
ח)ח
ט)
[א]
❖
איכא למימר דה"ק הא
יג
יד
אין סומכין:
וסיפא קתני למאכל בהמה
בהמה מסתפק מהן בשבת וקוטם ביד ואוכל ובלבד שלא יקטום בכלי
מסתפק הא סתמא לעצים
סתמא נעשה כמי שהכניסן למאכל
קיימי ואסירי. תוס' הרא"ש.
ומולל ואוכל ובלבד שלא ימלול בכלי הרבה דברי רבי יהודה וחכמים
בהמה כי היכי דלא תקשה רישא
טו
יד. הכניסן לעצים אין
הגהות הגר"א
דחזי
לאומצא. מכאן
אומרים מולל בראשי אצבעותיו ואוכל ובלבד שלא ימלול בידו הרבה
מסתפק מהם. תוס' הרא"ש.
לסיפא:
ט
[א] גמ' אין מסתפק מהן בשבת
טו. ומותר לטלטלן בשבת.
ראיה דדם האבריםטז שלא פירש
כדרך שהוא עושה בחול וכן באמיתא וכן בפיגם וכן בשאר מיני תבלין
למאכל בהמה. נ"ב למאכל
תוס' הרא"ש. טז. הנבלע. תוס'
מותר דקאמר דחזי לאומצא אע"ג
מסתפק מהן בשבת:
הרא"ש. יז. לאוכלו עם הבשר
יז
מאי אמיתא ניניא סיאה אמר רב יהודה (סיאה) צתרי אזוב אברתא
י)
[ב] שם מותר לטלטל בשבת
כל זמן שלא יצא. תוס'
דלא מליח ע): דג תפל אסור
קורנית קורניתא שמה והא ההוא דאמר להו מאן בעי קורניתא ואישתכח
בשר תפל. נ"ב גי' הגאונים
הרא"ש. יח. דהשתא לא הוי
❖
לטלטלו. תימה מדשרי בשר תפל
ורי"ף תפוח ועי' רשב"א:
נולד. תוס' הרא"ש (וע' הגהות
❖
חשי אלא סיאה צתרי אזוב אברתא קורניתא חשי: איתמר בשר מליח מותר
מלא הרעים).
אלמא כר"ש אתיא אם כן דג תפל
לטלטלו בשבת בשר [ב] תפל רב הונא אמר מותר לטלטלו רב חסדא אמר
נמי לישרי כמו בשר תפל וי"ל דדג
רבינו חננאל
אסור לטלטלו רב הונא אמר מותר לטלטלו $ והא רב הונא תלמיד דרב
רב נסים גאון
תפל אינו ראוי לכלבים אי נמי כר'
כ)
אסימון, מטבע שאין עליו
הוה ורב כר' יהודה סבירא ליה דאית ליה מוקצה במוקצה לאכילה סבר לה
יהודה אתיא ודג תפל אע"פ שראוי
צורה. ולא את הלוף ולא את
אסימון הוא מטבע, בפרק
החרדל. רשב"ג מתיר בלוף
הזהב [ב"מ דף מז] מאי אסימון
לכלבים אסור לטלטלו דכל מידי
כרבי יהודה $ במוקצה לטלטל סבר לה כרבי שמעון רב חסדא אמר אסור
וכו'. והא דרשב"ג בשיטה.
פולסא. ומה שהוא כעין זה
דחזי לאינש לא מקצה לכלבים בשר
לטלטלו והא רב יצחק בר אמי איקלע לבי רב חסדא וחזא ההוא בר
חבילי קש וחבילי עצים
אסור לפדות בו את המעשר
תפל מותר לטלטלו לרבי יהודה מפני
וכו'. חצב עשב הוא, והוא
שני, כי הכתוב פי' שצריך
אווזא דהוו קא מטלטלו ליה משמשא לטולא ואמר רב חסדא חסרון כיס
העשב (שכן) [שבו] תיחם
מטבע שיש עליו צורה, דכתיב
שהוא מאכל לחיה:
[דברים יד] וצרת הכסף בידך
יהושע לישראל את הארץ. הא
קא חזינן הכא שאני בר אווזא דחזי לאומצא ת"ר י דג מליח מותר לטלטלו
מטלטלין את העצמות. לר'
דבר שיש עליו צורה. ת"ר
מתניתין סתמא היא וכוותיה
דג תפל אסור לטלטלו בשר בין תפל ובין מליח מותר לטלטלו (וסתמא
מטלטלין את החצב. זה
עבדינן דהא מתניתא נמי דברי
כ
ל)
יהודה דאית לי' מוקצה
הכל הוא. ורשב"ג דאמר אין
[ה]חצב הוא צמח משלח
כרבי שמעון) תנו רבנן מטלטלין את העצמות מפני
שהוא מאכל לכלבים
ל
מיירי כגון שלא הי' עליה' בשר מאתמול:
יח
מותר לטלטל אלא חבילה
שרשיו למטה בקרקע בצדק
הניטלת בידו אחת, מוקמינן
בלא הטייה, והוא מה שאמרו
בשר
בשר
בפרק חזקת הבתים [ב"ב דף נה]
ליה בחבילות שהכניסן למאכל
אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן המצר והחצב מפסיקין בנכסי הגר וכו'. ואמרו מאי חצובא, אמר רב יהודה אמר רב שבו תיחם יהושע
בהמה דכל סתם של תורה לחומרא עבדינן. ותוב מתניתין סתמא תני וכוותה עבדינן. וליכא לאוקומה [ד]רשב"ג מפרש, דהא לא
קתני אימתי ולא במה. חבילי סיאה, ציתרי. אזוב, אברתא. וקורנית, חאשי, כולן מיני איזוב הן. הכניסן לעצים להדליק מהן, אין
את הארץ לישראל כדי שיתפרשו תחומין אחד מחבירו ויאמינו בכך לענין עירובן של תחומים ושיתופם, כי השרשים שהוא משלח
מסתפק מהן בשבת, למאכל בהמה, מסתפק מהן בשבת, א)דקי"ל אכל דחזי ליה. וקוטם ואוכל ובלבד שלא יקטום בכלי. ובמלילה
בקרקע מוכיחים על הגבולים. ועל פי זה אמרו שם במסכת יום טוב [פרק אין צדין דף כה] חצובא מקטע רגליהון דרשיעיא שהוא,
חלקו ר' יהודה וחכמים, והלכה כחכמים שאמרו מולל בראשי אצבעותיו ואוכל ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך שהוא עושה
דבר שאין בו רוח חיים, ובצמיחתו משלח שרשיו בארץ במשפט, והרשעים מעקמין דרכיהם ואין הולכין בדרכיו של הקב"ה כמו
בחול. וכן באמיתא וכן בפיגם וכן בשאר מיני תבלין. וקי"ל כחכמים. אמיתא, נענע. בשר תפוח, חלק[ו] בו רב הונא ורב חסדא,
שראוי להם לכן דרכם באפילה.
רב הונא אמר מותר לטלטלו ורב חסדא אמר אסור לטלטלו. והילכתא כרב הונא, דרב חסדא לגבי רב הונא תלמיד הוא. ותוב רב
הונא קאי כר' שמעון דקיי"ל כוותיה, ואפילו רב דסבר כר' יהודה במוקצה לאכילה במוקצה לטלטול כר' שמעון סבירא ליה. ואי חזי לאומצא, פי' ואם ראוי להיאכל נא אפילו רב חסדא מודה שמותר לטלטלו. ועוד תנא מסייע ליה לרב הונא דתנו רבנן דג מלוח מותר
לטלטלו. דג תפל אסור לטלטלו, בשר בין חי ובין מליח מותר לטלטלו. ת"ר מטלטלין את העצמות מפני שהן מאכל לכלבים, בשר תפוח מפני הוא מאכל לחיה, וזו היא דתניא כוותיה דרב הונא, מים מגולין מפני שהן ראוין לחתול. ומתניאתא אילין הילכתא אינון
א) אולי צ"ל והוא הדין אם הכניסן סתמא דקי"ל דדעתיה אכל דחזי ליה ועי' תוס' כאן ד"ה הכניסן.
מוסף
רש"י
ולא מעשר ראשון וכו' פשיטא. קס"ד בתרומת מעשר קאמר וקפריך פשיטא (ערובין לא: ופסחים לה:) דהיינו טבל (ברכות מז:).
אסימון. כסף שלא נקבע בו צורה וקורין לו פלאזו"ן בלע"ז (שם). ונתן הכסף וקם לו. במקדיש שדהו כתיב (ויקרא כז) ויסף חמישית כסף
שהקדימו בכרי. לאחר שנתמרח והוקבע לתרומה מן התורה, קדם לוי את הכהן ונטל מעשר ראשון תחלה, ואחד מחמישים שבו היה
ערכך (ערובין שם ופסחים שם). רשב"ג הא דאמרן. רשב"ג מתיר בלוף מפני שהוא מאכל עורבין, וישראל בני מלכים ויש להם לגדל עורבים
לנוי ולשחוק (ב"מ קיג:). שכן דרכן של בני מלכים לסוך בחול. בלא שום מכה, הלכך כי איכא מכה נמי לא מוכחא מילתא דלרפואה
ראוי לתרומה גדולה לכהן, ושלא ניטלה תרומתו דקתני לאו תרומת מעשר קאמר, אלא תרומה גדולה (ברכות שם) דחזי לאפרושי מניה
מקמי דליפרשי מעשר מניה קאמר (ערובין שם ופסחים שם). כדאמר ליה רב פפא לאביי. לעיל אי הכי אפילו הקדימו בכרי (ברכות שם).
עביד דליגזרו רבנן משום שחיקת סממנים (ב"מ קיג:). מפשיטין אותו. לפרוע לבעל חוב את חובו (שם).