קכח:
מפנין
פרק
שמונה עשר
שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
בשר
תפוח מפני שהוא מאכל לחיה. תימה לימא מפני שהוא
בשר תפוח. מסריח:
לחתול. לא מזיק ליה ארס
דנחש שאף הנחשים
כג א מיי' פכ"ה מהל' שבת
א) [לעיל מג.], ב) ס"א
היא אוכלת: מפני הסכנה. שמא ישתה אדם מהם: מתני' כופין
ברה"ר, ג) [תוספתא פט"ו],
הלכה כה סמג לאוין סה
מאכל לכלבים וי"ל דכרבי יהודה אתיא ואינו מסריח כפירוש
ד) [לעיל מג. וש"נ וע"ש
טוש"ע א"ח סימן שח סעיף
סל בפני האפרוחים. אשמעינן דכלי ניטל לדבר שאינו ניטל בשבת
הקונטרס אלא חזי ליה וכל מידי דחזי ליה לאינש לא מקצה לכלבים אבל
לט:
תוספות ד"ה דמבטל],
כד ב מיי' פי"ח שם הלכה
ה) [ב"מ לב:], ו) [בש"ע א"ח
ורבי יצחק משני לה כ) בפ"ג בצריך למקומו: שברחה. מן הבית:
מפני שהוא מאכל לחיה מותר לטלטלו
דכל ישראל בני מלכים הם
טז סמג שם טוש"ע שם
סימן ש"ל סעיף ז פסק הלכתא
דוחין. בידים: מדדין עגלים. אוחז
ורב חסדא דלא שרי בשר תפל מהאי
סעיף מא:
כרבי יוסי וכן דעת הרמב"ם],
כה ג מיי' פכ"ה שם הלכה
ז) לקמן קלג., ח) [תוספ'
טעמא לית ליה כל ישראל בני מלכים:
בצוארו ובצדדין וגוררו ומסייעו
בשר תפוח מפני שהוא מאכל לחיה מים
(ג)
אין עוקרין בהמה חיה ועוף.
פט"ז], ט) [לעיל קיז: לקמן
כו וסמג שם טוש"ע
ומנענע לו ברגליו: אשה מדדה את
מגולין מפני שהן ראויין לחתול רשב"ג
קמח. ביצה ל.], י) ס"א בין
א"ח סימן שה סעיף יט:
בנה. אוחזתו בזרועותיו מאחוריו
כו ד מיי' פי"ג מהלכות
לספרים דגרסי רה"ר הך
אמרה איני צריכה, כ) [צ"ל
אומר כל עצמן אסור לשהותן מפני הסכנה:
לעיל בפ"ג מג:], ל) [שמות
רוצח וש"נ הלכה יג
ברייתא פליגא אקמייתא בתרתי
ומסייעתו והוא מניע רגליו והולך:
❖
מתני' א) א כופין את הסל לפני האפרוחים
סמג עשין פ פא ולאוין קסט
כג],
שנוטל אחת ומניח אחת. שהתינוק
דדייקינן הא דדויי מדדינן אפילו
טוש"ע ח"מ סימן ערב סעיף
כדי שיעלו וירדו תרנגולת שברחה דוחין
ט בהג"ה:
ברה"ר ולעיל קתני דווקא בחצר ותו
מניע את רגליו כשמניח אחת מגביה
כז ה ו מיי' פכ"ה מהל'
הגהות הב"ח
אותה עד שתכנס מדדין עגלין וסייחין
ב)
אחת: אבל גורר אסור. מפני שנושאתו:
סיפא דמוקמת לתרנגולת דאין מדדין
שבת הלכה כו סמג לאוין
גמ' ואי לא. כגון שהמים
(א) במשנה ואשה מדדה:
(א) אשה מדדה את בנה אמר רבי יהודה
סה טוש"ע א"ח סי' שח
ברה"ר ולעיל קתני דאפי' בחצר לא
(ב) גמ' והדר אמרת:
סעיף מ:
עמוקין: והא קמבטל כלי מהיכנו.
אימתי בזמן שהוא נוטל אחת ומניח אחת
ולספרים דגרסי אין עוקרין בהמה חיה
כח ז שם סעיף מא:
ב
(ג) רש"י ד"ה מדדין וכו'
גמ'
ועוף בחצר אתי שפיר: קמ"ל איתובי
כט ח [מיי' פ"ג מהל'
ומסייעו לילך ומנענע:
דמשהניחם תחתיה אין יכול לטלטלן
אבל אם היה גורר אסור: אמר רב
(ד) ד"ה והא קא מבטל וכו'
שחיטה הל' יד] סמג
מיתבא דעתה. אע"ג דבפרק בתרא
דדומה לסותר בנין (ד) מדרבנן: צער
יהודה
אמר רב בהמה שנפלה לאמת המים
עשין סג טוש"ע י"ד סי' כד
לסתור בנין הס"ד ואח"כ
בעלי חיים דאורייתא. שנאמר עזוב
דיומא (דף פג.) אמר חולה אין מאכילין
מ"ה מבטל כלי מהיכנו
סעיף כ [וברב אלפס חולין
מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם
מדרבנן צער בעלי חיים:
פ"ב דף רסא]:
תעזוב עמו ואיכא מאן דדריש טעמא
אותו ביוה"כ אלא ע"פ מומחה והכא
ל)
(ה)
ל ט י מיי' פ"ד מהל' יו"ט
(ה) תוס' ד"ה קמ"ל וכו'
עלתה
עלתה מיתיבי ג) בהמה שנפלה לאמת
שריא משום יתובי דעתא היינו שיותר
דקרא משום צער בעלי חיים באלו
והכא שרינן משום וכו' היינו
הלכה טז סמג לאוין עה
❖
המים עושה לה פרנסה במקומה בשביל
לפי שיותר:
טוש"ע א"ח סימן שלב סעיף
מציאות (ב"מ דף לב:): מדדין לא.
יכולה היולדת להסתכן על ידי פחד
א וסימן תקכג סעיף ג:
שלא תמות פרנסה אין כרים וכסתות לא לא
שלא יהא אוחזה בגפיה ורגליה נוגעין
שתתפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא
לא כ מיי' שם טוש"ע שם
ס"ד:
קשיא הא דאפשר בפרנסה הא דאי אפשר
לארץ ומוליכה: דמקפיא נפשה.
גליון הש"ס
צריכה ממה שיסתכן החולה ברעב:
ג
לב ל מ נ מיי' פ"ב
מגבהת עצמה מן הארץ ונמצא זה
רבא
בפרנסה אפשר בפרנסה אין ואי לא מביא
גמרא תיפוק ליה משום
מהלכות שבת הלכה יא
סחיטה. עיין לקמן דף קמה
סמג לאוין סה טוש"ע א"ח
מטלטל אבל אווזים כשאוחזין בגפיהן
כרים וכסתות ומניח תחתיה והא קא מבטל כלי מהיכנו סבר מבטל כלי
❖
❖
ד)
ע"א תוספות ד"ה כבשים:
סי' של סעיף א:
הן מהלכין ברגליהן. ומיהו ברה"ר לא
מהיכנו דרבנן ה) ד צער בעלי חיים דאורייתא ואתי דאורייתא ודחי דרבנן:
משום שמא יגביה מן הארץ ונמצא
ה תרנגולת שברחה וכו': דוחין אין מדדין לא תנינא להא דת"ר ו מדדין בהמה
מוסף רש"י
רבינו חננאל
נושאן דסתמא כרבנן דפליגי עליה
חיה ועוף בחצר אבל לא את התרנגולת תרנגולת מאי טעמא לא אמר אביי
דרבי נתן בהמצניע (לעיל דף צד.)
והא קא מבטל כלי
דליכא דפליג, ואליבא
משום דמקפיא נפשה תני חדא מדדין בהמה וחיה ועוף בחצר אבל לא ברה"ר
מהיכנו. שהיה מוכן
דב"ה נשנו דתנן ב"ה
גבי המוציא חיה ועוף בין חיין בין
מתחילה לטלטלו ועכשיו
אומרים מגביהין מעל
והאשה מדדה את בנה ברה"ר ואצ"ל בחצר ותניא אידך אין עוקרין בהמה
שחוטין חייב. והאשה מדדה את בנה
ז
עושהו מוקצה (לעיל מג.)
השלחן עצמות וקליפין.
דשוב לא יטלם משם ודמי
כופין את הסל לפני
וחיה ועוף בחצר אבל דוחין בהן שיכנסו הא גופא קשיא אמרת אין עוקרין
אפילו ברה"ר דאי נמי מגביה ליה חי
❖
לסותר (לקמן קנד:).
האפרוחים שיעלו ושירדו.
נושא את עצמו דהכי מוקמינן התם
אבל דדויי מדדינן (ב) הדר אמרת דוחין אין מדדין לא אמר אביי סיפא אתאן
בהמה שנפלה לאמת המים
דבאדם מודו רבנן לרבי נתן: מקפיא.
אם אפשר לה בפרנסה
לתרנגולת אמר אביי האי מאן דשחיט תרנגולת לכבשינהו לכרעיה
ח
עושין לה פרנסה במקומה,
רב נסים גאון
כגון אקפו ידייכו דחגיגה (דף טז:):
ואם אי אפשר לה בפרנסה
בארעא אי נמי נידל להו מידל דדילמא מנח להו לטופריה בארעא ועקר
אין עוקרין. רגליה לגמרי מן הארץ
צער בעלי חיים דאורייתא.
מביא כרים וכסתות ומניח
להו לסימנים: מתני' אין מילדין את הבהמה ביום טוב אבל מסעדין
מה שאמר הקב"ה [שמות כג]
תחתיה ואם עלתה עלתה.
ט
דמוקצה היא לטלטלה: דדויי מדדינן.
כי תראה חמור שונאך רובץ
ואף על גב דמבטל כלי
ומילדין את האשה בשבת וקורין לה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה את
אוחזה בשני צדדיה בידו ומדדה והוה
תחת משאו, ואמרו בבבא
מהיכנו, מדרבנן היא וצער
השבת וקושרין את הטיבור רבי יוסי אומר ו) אף חותכין ז) וכל צרכי מילה
מציעא בפרק אלו מציאות
ב"ח דאורייתא, ואתיא
טלטול טפי מדחייה שדחפה מאחריה:
מצוה מן התורה
דאורייתא דחיא דרבנן.
עושין בשבת: גמ' כיצד מסעדין רב יהודה אמר אוחז את הולד שלא יפול
[דף לב]
סיפא. דקתני דוחין אבל לא מדדין:
תרנגולת שברחה דוחין
לפרוק, דקסבר תנא דידן
אותה עד שתיכנס, אבל אין
צער בעלי חיים דאורייתא,
אתאן לתרנגולת. ורישא בשאר
לארץ רב נחמן אמר דוחק בבשר כדי שיצא הולד תניא כוותיה דרב יהודה
מדדין אותה אפילו בחצר
ורבי יוסי הגלילי סבר צער
עופות: לכבשינהו לכרעיה בארעא.
כיצד מסעדין אוחזין את הולד שלא יפול לארץ ונופח לו בחוטמו ונותן לו דד
בעלי חיים דרבנן. וסבר
משום דמקפיא נפשה,
ח)
י
(אביי) [רב יהודה] בכאן
ואע"פ ששאר בהמה חיה
כדי שיתכפלו ולא יוכל להתחזק
לתוך פיו כדי שינק אמר רשב"ג מרחמין היינו על בהמה טהורה ביו"ט היכי
כ
כתנא קמא דצער בעלי
ועוף מדדין בחצר אבל לא
עליהן: אי נמי לידלינהו. יגביהנו
חיים דאורייתא. וביטול
ברה"ר, תרנגולת אפילו
עביד אמר אביי מביא בול של מלח ומניח לה בתוך הרחם כדי שתזכור צערה
שלא יהו רגליו נוגעות לארץ:
כלי מהיכנו דרבנן. משכחת
בחצר לא אלא אסור
ותרחם עליו ומזלפין מי שליא על גבי ולד כדי שתריח ריחו ותרחם עליו ודוקא
לה בפרק כירה [לעיל דף
לדדותם אפילו בחצר.
מתני'
מסעדין. מפרש בגמרא:
האשה מדדה את בנה
מב] דתנן אין נותנין כלי
טהורה אבל טמאה לא מ"ט טמאה לא מרחקא ולדא ואי מרחקא ולדא לא
חכמה. מילדת: אין מילדין את
תחת הנר לקבל בו את
ברה"ר וכ"ש בחצר. והא
השמן. ואמר רב חסדא אין
דאמר ר' יהודה אימתי בזמן
מקרבא: מילדין את האשה וכו': מכדי תנא ליה מילדין את האשה וקורין
הבהמה ביום טוב. דאיכא טרחא
ל
נותנין כלי תחת התרנגולת
שנוטל אחת ומניח אחת
יתירה: אבל מסעדין.
לה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה את השבת לאתויי מאי לאתויי הא
אותה בי"ט:
לקבל ביצתה כו', ופירש
אבל אם היה גורר אסור,
רב יוסף טעמא בכך ואמר
[היינו] ברה"ר בלבד, שאם
ומיילדין אשה בשבת. ואין צריך
דתנו רבנן מ אם היתה צריכה לנר חבירתה מדלקת לה את הנר ואם היתה
היינו טעמא דרב חסדא דקא
נוטל התינוק רגלו אחת
לומר שמסעדין וכל שכן ביום טוב:
מבטל כלי מהיכנו, והא
ונשען על רגלו האחרת
צריכה לשמן חבירתה מביאה לה שמן ביד ואם אינו ספק ביד מביאה בשערה
מרבנן הוא.
נמצא כמהלך, אבל אם אינו
וקושרין הטיבור. של ולד שהוא
ואם אינו ספק בשערה מביאה לה בכלי אמר מר אם היתה צריכה לנר חבירתה
סליק פרק מפנין
נשען על רגליו אלא
ארוך שאם לא יתקשר ויכרך בשום
כשמדדתו גורר רגליו
מדלקת לה את הנר פשיטא לא צריכא בסומא מהו דתימא כיון דלא חזיא
נ
דבר יצאו מעיו אם יגביהו התינוק:
נמצאת נושאתו ברה"ר
אסור קא משמע לן איתובי מיתבא דעתה סברא אי איכא מידי חזיא חבירתא
ואסור, אבל בחצר מותר
גמ'
דוחק. בבשר של בהמה לפנים
לטלטלו ולשאת אותו. והא
ועבדה לי: אם היתה צריכה לשמן וכו': $ תיפוק ליה משום סחיטה רבה ורב
שיהא הולד בולט לחוץ: ונופח לו
דאמר אביי מאן דשחיט
תרנגולת
ליכבשינהו
יוסף דאמרי תרווייהו אין סחיטה בשיער רב אשי אמר אפי' תימא יש סחיטה
בחוטמו. שנחיריו סתומין לו ברירין:
לכרעתא בארעא, אי נמי
ונותן דד.
של אמו בתוך פיו:
בשיער מביאה לה בכלי דרך שערה דכמה דאפשר לשנויי משנינן אמר רב
תידלינהו דילמא מנח להן
ט)
לטופרהא בארעא ועקרה
מרחמין. מאהבין את ולדה עליה:
יהודה אמר שמואל חיה כל זמן שהקבר פתוח בין אמרה צריכה אני בין לא
י)
להו לסימנים, הילכתא היא.
בול של מלח. מלא אגרוף דכייב לה
מתני' אין מיילדין את
אמרה צריכה
אני מחללין עליה את השבת נסתם הקבר בין אמרה
הבהמה ביו"ט אבל
וזוכרת צער לידה ומרחמה את הולד
צריכה
מסעדין. כיצד מסעדין,
אם רחקתו: מי שליא. שורין את
אוחז בולד שלא יפול לארץ
ונופח לו בחוטמו ונותן דד
השליא במים: לא
מרחקה. אין דרכה לרחק: מביאה לה שמן. דרך רה"ר: ביד. בכפה ולא בכלי דכמה דאפשר משנינן: בשערה.
לתוך פיו כדי שיינק כו'.
וכשבאה אצלה מקנחתו ואין כאן חילול שבת כיון שאין דרך הוצאה בכך: פשיטא. דהא פקוח נפש דוחה
סכה שערה שמן
וקיי"ל דמסעדין (ומלחמין)
שבת: תיפוק ליה משום סחיטה. למה לא הביאה לה בכלי שלא תחלל שבת בהוצאה הכא נמי הא קמחללה בסחיטה: אין
[ומרחמין] דתנינן, ביו"ט
אבל לא בשבת. ומיילדין
סחיטה בשיער. שהוא קשה ואין בולע: דרך שערה. כורכת הכלי בראשה בשערה: חיה. יולדת: קבר. בית הרחם:
את האשה בשבת וקורין
צריכה
לה חכמה ממקום למקום
ומחללין עליה את השבת.
אסיקנא שמדלקת לה חברתה את הנר, ואפילו אם היא סומא מותר להדליק לה נר בשבת דקיי"ל ייתובי מייתבא דעתה סברא אי איכא מידי חזייא חברתאי ועבדא לי. ואם היתה צריכה לשמן מביאה לה שמן. כרב אשי דאמר מביאה
לה בכלי דרך שערה, נועצת כלי של שמן בשערה כדי שלא [יהא] הוצאה ביד כדרך המוציאין. ומסקנא כמה דאית לשנויי משנינן. ואם צריכה למאכל מביאין לה.