רבי אליעזר דמילה פרק
תשעה עשר שבת קלא. תורה אור
מסורת הש"ס
אפשר דמבטלי רשות כו'. וא"ת כי עירבו חצרות נמי עם
בתים וחצרות. שני בתים פתוחים לשתי חצרות שתים לכל חצר ושתי
א) [עירובין ה. יב: עג: עד.],
1 דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ
ב) [צ"ל מיום], ג) יבמות ע:,
חצרות פתוחות למבוי: כמאן דסתימי דמי. דהא לגבי מבוי כמאן
בתים מצינן למימר שיש חצר למבוי כגון שביטלו אותו
אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ
ד) סוכה מג., ה) [שמות לד],
אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם
❖
של חצר זה לרשות דכולהו שיש להם במבוי לבני חצר אחרת ויכולין
דסתימי הוו דהא חצרות מפסיקות בינתים שאין הבתים מוציאין להם:
ו) [דף קד.],
אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר
אפשר דמבטלי. בני הבתים שבחצר
לטלטל מן החצר למבוי הא לא בעי לאקשויי $דאיכא למ"ד בעירובין
רשות שיש להם בחצר לגבי
רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן:
ויקרא כג י
(דף סו:) אין ביטול רשות מחצר
חד מינייהו והוי כל החצר שלו ומותר
2 וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּח¢ רַת
הגהות הב"ח
להוציא מביתו לחצר: סוף סוף בית
לחצר ועוד דבלאו הכי פריך שפיר:
בתים וחצרות פתוחין לתוכו והכא בתים
הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת
א)
מפלגא דיומא לפניא. רב
(א) רש"י ד"ה שכן אם מצא:
עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת
איכא. בכל חצר בתים ליכא ורב
איכא חצרות ליכא כי לא עירבו נמי
(ב) תוס' ד"ה מי גרם וכו'
תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:
בעי שני בתים לכל חצר: אלא אמר רב
לטעמיה דאמר במסכת
מותר לטלטל בכולו דהא רב:
ויקרא כג טו
ליחזינהו להני בתים כמאן דסתימי דמו
(ג) ד"ה לא לכל וכו' וה"פ לא
3 מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאÇ וּ לֶחֶם
אשי. טעמא לאו משום בתים וחצרות
עירובין (דף סח:) מבטלין וחוזרין
לכל מצות: (ד) ד"ה תאמר וכו'
וחצרות איכא ובתים ליכא אפשר דמבטלי
תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים
ומבטלין: מי גרם לחצרות. אנן
פתוחות לתוכו הוא דרב בין עירבו
אלא למכשירין: (ה) ד"ה ושוין
סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה
❖
ליה רשותא דכולהו לגבי חד סוף סוף בית
וכו' דציצית ומזוז' אם עבר:
ויקרא כג יז
בין לא עירבו מכיון דפתיחי שתי
קי"ל דאפילו עירבו חצרות עם בתים
בִּכּוּרִים לַיְיָ:
(ו) בא"ד אבל ציצית ומזוזה כצ"ל
איכא בתים ליכא אפשר דמצפרא ועד
❖
חצרות למבוי ושני בתים לכל חצר
מותר לטלטל (ב) דהא רב דאסר בעירבו
ותיבת סוכה נמחק:
פלגא דיומא לגבי חד מפלגיה דיומא ולפניא
תורת מבוי עליו וניתר בלחי וקורה
לטעמיה דפסיק כרבי שמעון דוקא
רב נסים גאון
לגבי חד סוף סוף בעידנא דאיתיה להאי
והיינו טעמא דכי עירבו בחצרות ולא
בלא עירבו אבל רבי יוחנן פסיק
פרק יט רבי אליעזר אומר.
גליון הש"ס
נשתתפו במבוי אסור לטלטל בו וכי
כר"ש בין עירבו בין לא עירבו וכר'
ואכתי מופנה מצד א' הוא,
ליתיה להאי אלא אמר רב אשי מי גרם
גמ' לא לכל אר"א מכשירי
ושמעינן ליה לר' אליעזר
יוחנן קי"ל: לא לכל אמר רבי
לא עירבו שרי: מי גרם לחצירות
לחצרות שיאסרו בתים וליכא אמר ר' חייא
מצוה. עי' בס' בני חייא בסוף
דאמר מופנה מצד אחד
שיאסרו. על המבוי להצריכו שיתוף
הספר בלקוטי': רש"י ד"ה
אליעזר מכשירי מצוה דוחין את השבת.
למידין ומשיבין. דע שאע"פ
בר אבא א"ר יוחנן $לא לכל אמר ר' אליעזר
ושמעי' ליה לר"א וכו' מופנה
שלא מצאנו לר' אליעזר
להוציא מן החצירות לתוכו: בתים.
לקמן מפרש דאתא למעוטי ציצית
הוא ההיא דעני. עי' ברש"י
בפירוש שאמר דבר זה, יודעים
מכשירי מצוה דוחין את השבת שהרי שתי
הוא דגרמי לו דאי לאו משום בתים
ומזוזה וה"פ לא (ג) כל מצות הנוהגות
יבמות דף ע ע"ב ד"ה ושמעי'
אנחנו אותו מדבריהם במס'
הלחם חובת היום הן ולא למדן ר"א אלא
לי' לר"א וצ"ע: תוס' ד"ה
נדה בפרק המפלת [דף כב]
הוו להו חצרות ומבוי רשות אחת דרב
בשבת אמר ר' אליעזר שמכשירין ידחו
אפשר וכו' דאיכא למ"ד
מופנה מצד אחד לר' ישמעאל
מגזירה שוה דתניא ר' אליעזר אומר מניין
דאמרה להא מלתא כר"ש סבירא ליה
שבת שהרי שתי הלחם כו' ומשמע
בעירובין. עי' עירובין דף עג
למידין ואין משיבין, לרבנן
ע"ב תוס' ד"ה אלא פשיטא:
למידין ומשיבין. והואיל ור'
למכשירי שתי הלחם שדוחין את השבת
דאמר בעירובין (דף עד.) גג וחצר
לכאורה דאי לא דאשכחן דמצריך
תוס' ד"ה ושוין אלא פרט
אליעזר א) עומד כר' ישמעאל,
וקרפף ומבוי כולן רשות אחת הן
ר' אליעזר ג"ש הוה גמרינן לציצית
נאמרה הבאה בעומר ונאמרה הבאה בשתי
לכסות סומא. וכ"כ רש"י סוכה
כי אנו מוצאין ר' יהושע חברו
יא ע"א ד"ה לפרזומא ועיין
ומטלטלין מזה לזה ואמר רב עלה
ומזוזה ממילה ונימא דמכשיריה דחו
של ר' אליעזר אומר [ע"ז
הלחם מה הבאה האמורה בעומר מכשירין
❖
בשער המלך פ"ג מהל' ציצית:
דף כט במשנה] ישמעאל אחי,
הלכה כר' שמעון והוא שלא עירבו
שבת ותימה הוא היכי שייך למילף
דוחין את השבת אף הבאה האמורה בשתי
ועם זה לא נתיחד בחלוקה
בתים עם החצרות דלא שכיחי מאני
ציצית ומזוזה ממילה דמילה דין הוא
בזה הדבר אלא ר' ישמעאל
הלחם מכשירין דוחין את השבת מופני דאי
והשאר שוו כולם בדבר אחד
מוסף רש"י
דבתים בחצר הלכך לענין טלטול
דמכשיריה דוחין שבת דהיא עצמה
כי מופנה מצד אחד למידין
לא מופני איכא למיפרך מה לעומר שכן
בתוכו נמי כי לא עירבו חצרות עם
דוחה שבת אבל ציצית ומזוזה אין
בתים וחצרות פתוחין
ומשיבין, ידענו כי ר' אליעזר
אם מצא קצור קוצר תאמר בשתי הלחם
לתוכו. בתים פתוחין לחצרות
בכלל החכמים ששוו עומד
הבתים שרי דהוה להו כמו שנשתתפו
במצותן דחיית שבת:
וחצרות למבוי, שכן היה דרכן
וסובר כמותן. שאילו היה
תאמר
שאם מצא קצור אינו קוצר לאי אפנויי מופני
בשתי הלחם שאם מצא
בו דמי גרם לו למבוי ליאסר ולהצטרך
שאין בתים פתוחין אלא לחצריהן,
חולק עליהן בדבר זה היה
וכל חצר האמור בהש"ס ובמשנה
נזכר עם ר' ישמעאל, וכיון
קצור אינו קוצר. תימה
מכדי כתיב והבאתם את עומר ראשית
לשיתוף בתים גרמו לו ואינם שהרי
1
אינו אלא לפני הבית, אבל שאחורי
שלא הוזכרה החלוקה אלא
נסתלקו ממנו ומותר להוציא מן
מאי קא פריך דהיא גופה נילף
קצירכם אל הכהן ביום הביאכם למה לי
הבית מוקצה או רחבה קרי לה
בר' ישמעאל בלבד נתברר
ב) 2
(ערובין ה.) והנך כיון דכולן
כי ר' אליעזר אינו שוה לו
החצרות למבוי כאילו נשתתפו
מינה מה העומר שאף על פי שמצא
ש"מ לאפנויי ואכתי מופנה מצד אחד הוא
פתוחים זו לזו ומעורבות יחד
וכרבנן סבירא ליה. ומיכן
ובנשתתפו לא מספקא לן דמותר
קצור קוצר אף שתי הלחם אם מצא
דרך פתחיהם חדא חשיב להו (שם
אמרו ושמעינן ליה לר' אליעזר
ושמעינן ליה לר' אליעזר ג)דאמר מופנה מצד
לטלטל בכולן: לא לכל אמר רבי
עד.). לולב וכל מכשיריו.
קצור קוצר ונילף מינה תרתי מכשירין
דאמר מופנה מצד אחד למידין
אחד למידין ומשיבין תביאו רבויא הוא
כלומר תיקוניה ואפילו לקוצצו מן
ומשיבין, לפי שכל החכמים
3
❖
אליעזר. לא בכל מכשירי מצוה אמר
וקצירה ותירץ ר"ת דהא לא דמי
המחובר ולאגדו (סוכה מב.).
שהיו באותו הדור שוו בדבר
למעוטי מאי אילימא למעוטי לולב והתניא
ד)
כן. ולקמן מפרש הי מכשירי מצוה
דנילף מינה קצירה שהרי בעצרת
זה חוץ מר' ישמעאל שהוזכר
לולב וכל מכשיריו דוחין את השבת דברי
בפירוש שהוא חולק.
אתא למעוטי: שתי הלחם. דעצרת
יהיו כל החיטין והשעורין קצורים ולא
רבינו חננאל
ר"א ואלא למעוטי סוכה והתניא סוכה וכל
חובת יום הן ואין לאחרן עד למחר:
משמע דאתיא ג"ש אלא (ד) מכשירין
א) אין הלשון מדויק ואמנם
כוונתו שודאי ר"א היה בדורו של
בתים וחצרות פתוחין לתוכו,
ולא למדן רבי אליעזר. דאפייתם
דדחו שבת א"נ י"ל דהא לא מצי
מכשיריה דוחין את השבת דברי ר"א ואלא
ר' יהושע ואם איתא דסבר כוותיה
והכא כיון שעירבו כאילו
תדחה שבת אלא בגזירה שוה ואי בכל
למימר נילף קצירה דמהיכא נפקא
למעוטי מצה והתניא מצה וכל מכשיריה
היה להזכירו עם ר"י ועיין ברש"י
אין שם חצר וכולן בתים
כאן בד"ה ושמעינן וביבמות קד
נינהו. ואפילו נשתתפו כיון
מכשירי מצוה שעיקר המצוה נוהגת
לן קצירת העומר דדחיא שבת
דוחין את השבת דברי רבי אליעזר ואלא
ע"א ד"ה לא מופני וצ"ע.
שאין שם (בתים) [חצרות] אין
❖
בשבת אמר מכשיריה כמותה למה
מדכתיב בחריש ובקציר תשבות
שתוף מועיל באותו מבוי. כך
למעוטי שופר והתניא שופר וכל מכשיריו
לי גזירה שוה: מה הבאה האמורה
כדדרשינן במנחות בשילהי ר' ישמעאל
יש לומר כי לא עירבו נמי,
דוחין את השבת דברי ר"א אמר רב אדא בר
כיון שהן אסורין להוציא מן
בעומר מכשיריה. דהיינו קצירה
(דף עב.) מה חריש רשות אף קציר
הבתים לחצר לחשוב אותן
רבינו חננאל (המשך)
אהבה למעוטי ציצית לטליתו ומזוזה לפתחו
טחינה והרקדה שלה דוחין את השבת
רשות יצא קצירת העומר שהיא
הבתים כאלו סתומין הן שאין
מלאכה שאפשר לה לעשות
להם רשות להשתמש מן
תניא נמי הכי ושוין שאם צייץ טליתו ועשה
כדאמרינן במנחות (דף עב.) בחריש
מצוה וגלי רחמנא דליכא למילף אלא
מע"ש אינה דוחה את השבת,
הבתים לחצר, וחצר איכא
מזוזה לפתחו שהוא חייב מאי טעמא אמר
ובקציר תשבותה) מה חריש רשות אף
לגבי העומר דכתיב ביה נמי קציר
והבאת איזמל כיון שאיפשר
בית ליכא, לטעמיה דרב היאך
לו להביאו מע"ש ולא הביאו
מטלטלין במבוי שאין לו בית.
קציר רשות יצא קצירת העומר שהיא
ולא לגבי שתי הלחם דלא כתיב בהו
רב יוסף לפי שאין קבוע
להם זמן אמר
אין הבאתו דוחה את השבת.
ומפרק יתכן שיבטלו כל בני
מצוה: שכן (א) מצא קצור. שלא לשם
קציר ועל כרחיך ודאי היינו טעמא
ואפילו לעניין עשיית פסח
החצר רשותם לגבי חד, וכיון
ליה אביי אדרבה מדאין קבוע להם זמן
דכרת הוא, לא מייתינן איזמל
שמבטלין רשותם לגביה יש
עומר מצוה לקצור לשמה דכתיב
דיליף גבי עומר קצירה משום
כל
למול בנו או עבדו כדי
לו להוציא מן הבית לחצר,
וקצרתם והבאתם הלכך קצירה גופה
דכתיב ביה קציר דאי לאו הכי מ"ש
שיותר לו לעשות פסח. ולא
כדתנן נתנו לו רשותם הוא
מצוה היא תאמר בשתי הלחם שלא נאמר בהן קצירה: לאי. באמת:
דיליף טפי גבי עומר מגבי שתי הלחם דהכא נמי נימא יצא קצירת
שנא להו לרבנן לא דרך
מותר והם אסורים, וקיי"ל הא
רה"ר ולא דרך גגות וקרפיפות
דתנן נתנו לו רשותם רשותם
שתי הלחם שהיא מצוה: ושוין שאם צייץ טליתו כו' מ"ט כו'.
מצד אחד. הבאה דעומר מופנה הבאה דשתי הלחם אינה מופנה
וחצרות הכל אחד הוא ובכל
מעיקרא מקודם א)שיבטל הויא
דצריכה לגופה: ושמעינן ליה לרבי אליעזר דאמר. גזירה שוה
תימה מה צריך טעם לזה אלא משום דלא אשכחן דרבינהו קרא
רשותא לגבייהו. ואקשינן
אסור. ואשכחנן בתלמוד א"י
וכיון שבטלו כל בני חצר
עובדא ולא הביאוהו בשבת,
שאינה מופנה משני צדדיה אלא מצד אחד למדין ממנה אם אין
דכל אינך מצרכינן קרא לקמן דלא גמרי מהדדי ומיהו יש לומר
רשותם לגבי חד נעשו כל
דאמרינן בכל מקום (רב)
להשיב אבל אם יש להשיב משיבין. ובמסכת יבמות בפרק מצות חליצהו)
דאיכא למילף ציצית ומזוזה מסוכה דמאי פרכת שכן נוהגת בלילות
הבתים שלו וכולן כבית
עב[יד] מעשה רב דגמרינן
אחד הן חשובין, ורב לא
מינה, וזה הוא המעשה, ר'
שמעינן ליה דאמר הכי דקתני חליצה בשמאל פסולה ורבי אליעזר
כבימים מזוזה נמי נוהג בלילות כבימים וכן ציצית לרבנן דפליגי
אמר אלא בתים ומיעוטי
שמואל בר אבודימי הוה ליה
מכשיר דלא יליף רגל רגל ממצורע ופרכינן ורבי אליעזר לא יליף
עליה דרבי שמעון בפרק התכלת (מנחות דף מג.) דלא דרשי וראיתם
בתים שנים, והכא ליכא
עובדא למגזר לרב ששעא
שני בתים והיאך מתיר רב.
בריה. אנשיון למיתי איזמל
ממצורע והא תניא ר"א אומר מניין לרציעה שהיא באוזן ימנית נאמר
אותו פרט לכסות לילה אלא $ פרט לכסות סומא ולהאי טעמא
ופירקו עוד כגון שבני חצר
שאל לר' מונה אמר להון
כאן אוזן ונאמר להלן אוזן וכו' ומשנינן אזן אזן מופנה רגל רגל לא
דפרישית דמסוכה יליף צריך לומר דציצית (ה) אם עבר זמנה בטלה דאי
בטלו רשותם מן הבקר
ידחה למחר, שאל לר' יצחק
עד חצי היום לגבי ראובן
בן אלעזר אמר להון משחוק
מופנה והאי לאו מופנה דקאמרינן משני צדדין קאמר דרגל דכתיב
לאו הכי איכא למפרך מה לסוכה שכן אם עבר זמנה בטלה
בפירוש ומחצי היום ולהלן
[קונדיטון] לא אנשיתון ומיתי
דמסתבר דמילה אם עבר זמנה לא בטלה שאותה מילה עצמה שהוא
בחליצה איצטריכא לגופה אבל מצד אחד מופנה הוא דפרשת מצורע
לגבי שמעון, שנמצאו ראובן
איזמל אנשיתון, ידחה למחר.
$ מופנה הוא ההיא דעני דכולהו כתיבין במצורע עשיר: תביאו
מיחייב בשמיני הוא עושה בתשיעי שאם מל בשמיני לא היה חוזר
א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן
ושמעון שניהם מותרין בחצר
לא לכל א"ר אליעזר מכשירי
זו, דהא שמעינן לרב דאמר
ריבויא הוא. דהא אוהקרבתם מנחה חדשה סמיך ומצי למיכתב
ומל בתשיעי אבל (ו) סוכה ציצית ומזוזה בכל יומא מיחייב בהן אפילו
מצוה דוחין את השבת, שהרי
מבטלין וחוזרין ומבטלין.
ממושבותיכם לחם תנופה ותביאו יתירה הוא: למעוטי מאי. הא
קיימם היום חייב לקיימם למחר הלכך כשעבר היום ולא עשאם מצות
ואקשינן תוב סוף סוף בעת
שתי הלחם חובת היום הן
שמותר לזה להשתמש בחצר
ולא למדם ר' אליעזר אלא
דאמר רבי יוחנן לעיל לא לכל אמר רבי אליעזר למעוטי הי מכשירים
היום לא יקיים עוד לעולם ואם תאמר ומסוכה היכי מצי למילף וכן
זה אסור, ואותה העת אין שם
מג"ש, נאמרה הבאה בעומר,
אתי דלא דחי שבת: וכל מכשיריו. כגון לקוצצו מן המחובר: למעוטי
כל הנך דלקמן דפריך ניכתוב רחמנא בהאי וניתי הנך וניגמרו מיניה
בחצר אלא בית ראובן בלבד,
שנאמר והבאתם את עומר
ומחצי היום ולהלן בית שמעון
וגו', ונאמרה הבאה בשתי
ציצית. שלא יתלנה בטליתו בשבת כדמפרש טעמא ואזיל:
אדרבה נגמר מכיבוד אב ואם ומבנין בית המקדש דלא דחו שבת
לבדו ואין לראובן בה רשות
הלחם, שנאמר ממושבותיהם
כדאיתא תביאו לחם תנופה שתים וגו'.
כל
להשתמש, ומ"מ לא תמצא ב'
בתים מותרין בחצר זו בעת
מניין שהעומר דוחה שבת,
אחת. ופירק רב אשי פירוק אחר ואמר מי גרם לחצירות הללו הפתוחות למבוי להיאסר בהן טלטול בתים, מפני אלו הבתים
גרסינן באחרית פרק ר' ישמעאל אומר, העומר היה בא בשבת מג' סאין וכו', ת"ר תקריב את מנחת בכוריך, מה ת"ל לפי
שהן פתוחין לתוכן ולא עירבו, שאלו לא היו בהן בתים מותרין היו השובתים שם לטלטל בה בכולה שהן כמו קרפף
שמצות העומר להביא מן הקמה, מניין שאם לא מצא קמה יביא מן העומרין ת"ל תקריב כו', עד תקריב לפי שמצותו לקצור
שמותר השובת בו לטלטל בכולן, וגם המבוי לא נאסר בהן טילטול אי לא מפני הבתים שהן פתוחים לתוכה ואינם. כלומר
בלילה. מניין שאם קצר ביום כשר ודוחה שבת, ת"ל תקריב כל שהוא תקריב מ"מ תקריבו אפילו בשבת אפילו ביום בטומאה.
ותוב תניא [בתו"כ] בסוף פרשת אמור אל הכהנים [ובפסחים עז ובמנחות עב] רבי אומר וידבר משה את מועדי ה', מה ת"ל
כיון שלא עירבו תחשבם כאלו סתומים הם ואינם כלל. הלא אילו היו סתומין היה הטלטול מותר בהם עכשיו יהיה מותר,
ועמדו דברי רב אשי. ועיקר דברי רב ופירושם בעירובין פרק הדר עם הנכרי בחצר, ופירשנום שם. ושמעינן מינה דרבנן
לפי שלא למדנו שדוחין את השבת אלא הפסח והתמיד שכתוב בהן במועדו, מניין לרבות העומר והקרב עמו, שתי הלחם
והקרב עמהן שידחו שבת, ת"ל וידבר משה את מועדי ה', קבעו מועד אחד לכולן. ופשוטה היא זו ההלכה כולה. ואפילו ר' אליעזר
פליגי על ר' שמעון דשרי דרך גגות ודרך חצירות ודרך קרפיפות. ואע"ג דאמר רב הלכתא כר' שמעון בפרק כל גגות העיר
שמתיר במכשירי מצוה מודה שאם צייץ טליתו ועשה מזוזה
בפתחו בשבת שהוא חייב. ואמרינן מ"ש הני ואוקימנא
רשות אחת הן, לגבי איזמל לא שרינן בכי האי גוונא, דבהדיא קיי"ל הילכתא דרבנןב) וככלליה דרבי עקיבא דאמר כל
א) נראה דר"ל דקי"ל כב"ה בעירובין ס"ט ע"ב דנותנין רשות משתחשך. ב) עיין היטב ברי"ף כאן דדחה כל הראיות שהביא רבינו ע"ש.