קלא: רבי אליעזר דמילה פרק
תשעה עשר שבת
תורה אור השלם
מסורת הש"ס
כל שעתא זמניה הוא. וכיון שיש לו טלית בכל יום שמשהה בלא ציצית
כדאיתא בפ"ק דיבמות (דף ו.) וי"ל דהכא הכי גמרי מה מצינו בהנך
א) [עי' תוספות מנחות מד.
1 וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם
ד"ה טלית], ב) סוכה מג.,
שמצות נוהגות בשבת ומכשיריה דחו שבת אף כל שמצות נוהגות
עובר בעשה $ואפילו מונחת בקופסא הלכך כל יומא רמיא מצותיה
הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת
ג) לעיל קיז: ע"ש ר"ה כט:,
תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת
עליה: הואיל ובידו להפקירן. ונפקי מרשותיה ולאו עליה רמיא
בשבת מכשיריה דחו שבת הלכך לא שייך למילף מכיבוד דהיינו המצוה
ד) ר"ה ח:, ה) [דברים טז],
וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי
ו) [ויקרא כה], ז) עי'
חובתיה: אי מעומר ושתי
הלחם. וגמר במה מצינו: ביום ואפילו
עצמה ולא מכשיריה דשחוט לי בשל לי
היינו כיבוד עצמו כשמתקן
יְיָ אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים:
מהר"ם, ח) [כדאיתא בפ'
ויקרא כג מ
❖
בשבת. מדלא כתיב בראשון לדרשא
לו מאכלו והבנין נמי הוי מצוה אחת
התכלת מה:], ט) [דף לג:],
2 בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת
שצוה הקדוש ברוך הוא לבנות בית
אתא בכל יום שהוא ראשון לחג:
כל שעתא ושעתא זמניה הוא אלא אמר רב
יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל
המקדש: סד"א נילף שבעת ימים
יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: ויקרא כג מב
ולמאי. איצטריך לרבויי להאי ואפילו
נחמן א"ר יצחק ואיתימא רב הונא בריה דרב
3 וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם
הגהות הב"ח
בשבת אי נימא לטלטל כדמשמע
משבעת ימים מסוכה. וא"ת היכי תיסק
לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַיְיָ
יהושע הואיל ובידו להפקירן: אמר מר
א)
(א) גמ' נילף שבעת ימים
שִׁבְעַת יָמִים
מַצּוֹת
קרא לקיחה טלטול בעלמא הוא
אדעתיה לדון ג"ש הא אין אדם דן
משבעת ימים מסוכה:
לולב וכל מכשיריו דוחין את השבת דברי
ויקרא כג ו
תֹּאכֵלוּ:
ועדיין במתן תורה לא נאסר טלטול
ג"ש מעצמו אא"כ למדה מרבו וי"ל
(ב) שם אלא גמר שבעת ימים
4 דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
ר"א מנא ליה לר"א הא אי מעומר ושתי
משבעת ימים מלולב:
דאיצטריך קרא למישרי להאי: אלא
דשמא בעלמא ניתנה למדרש ז):
לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם
(ג) רש"י ד"ה גמר ז' ימים
לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג
קמ"ל.
הלחם שכן צורך גבוה אלא אמר קרא 1 ביום
למכשיריו. דאיסורא דאורייתא הוא:
$ ולא ידענא השתא האי
וכו' גימגום הס"ד ואחר כך
הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַיְיָ:
ביום אפילו בשבת ולמאי הלכתא אילימא
מ"ה ונכתוב רחמנא
מה להלן ימים ואפילו לילות. כדילפינן
ויקרא כג לד
שבעת ימים למאי אתיא
ב)
5 וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד
בהדיא בסוכה וניתי הנך
במסכת סוכה (דף מג.): ולכתוב
לטלטול איצטריך קרא למישרי טלטול
דאע"ג דדרשינן בפ"ק דפסחים (דף ה.)
עומר ושתי הלחם ולולב
לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה
מינה: (ד) תוס' ד"ה שבעת
רחמנא בלולב. דמכשירין דחו:
מה שביעי שביעי לחג אף ראשון
אלא למכשיריו ורבנן ההוא מיבעי ליה ביום
לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא
ימים משבעת ימים מלולב
תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה
וניתו. עומר ושתי הלחם מיניה
ראשון לחג הא איכא למידרש משבעה
ולא בלילה ור"א ביום ולא בלילה מנא
מופנה הוה משני צדדין דגבי
במדבר כט א
לָכֶם:
❖
ולמה ליה דכתביה בכולהו: אי
בלא ימים:
6 וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה
לולב נמי לא איצטריך:
ליה נפקא ליה מושמחתם לפני ה' אלהיכם
1
שכן
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר
טעון ארבעה מינים. אף
מלולב. במה מצינו מלולב שהוא
שבעת ימים ימים ולא לילות ורבנן איצטריך
לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים
על גב דעומר ושתי הלחם
מצוה ומכשיריו דוחין אף סוכה שהיא
גליון הש"ס
תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל
❖
ס"ד אמינא נילף שבעת ימים מסוכה מה
ויקרא כה ט
(א)
מצוה מכשיריה דוחין: גמר ז' ימים
אַרְצְכֶם:
נמי מביאין עמהן כבשים ויין לניסוך
רש"י ד"ה כל שעתא וכו'
להלן ימים ואפילו לילות אף כאן ימים ואפילו
כו'. ובג"ש אתי ליה. ואע"ג דאינה
ושמן למנחות שאני ד' מינין שבלולב
2
ואפי' מונחת בקופסא. עי'
מנחות דף מד ע"א תוס'
לילות קמ"ל וליכתוב רחמנא בלולב וניתו
מוסף רש"י
דמעכבין זה את זה כדאמר בפרק
מופנה משני צדדים דהא גבי לולב
ד"ה טלית: תוס' ד"ה קמ"ל
הקומץ (מנחות דף כז.) ובפרק התכלת
חד שבעת ימים הוא דכתיב ודרשינן
הנך ונילפו מיניה משום דאיכא למיפרך
ביום אפילו בשבת.
ולא ידענא. כעין זה לעיל דף
שמשמע כל דהו יום וקרא
קיח ע"ב תד"ה אלו היו
(שם דף מה:) [אמרינן] הכבשים אין
לר' אליעזר למעוטי לילות כיון דגלי
מה ללולב שכן טעון ארבעה מינים: סוכה
❖
יתירה הוא דמצי למכתב
וש"נ:
מעכבין לא את העומר ולא את שתי
רחמנא בעומר ושתי הלחם ולולב
בראשון (סוכה מג.). אצטריך
וכל מכשיריה דוחין את השבת דברי רבי
גילוי מילתא בעלמא הוא ולא פרכינן
הלחם והיינו טעון ד' מינין שאין מצות
קרא למישרי טלטול.
ח)
אליעזר מנא ליה לר"א הא אי מעומר ושתי
דרבנן, עדיין לא נאסר טלטול
רבינו חננאל
עלה. גימגום (ג): וניתו הנך. עומר ושתי
לולב כלל בלא ד' מינין אבל באלו יכולה
בעולם ובא הכתוב להתירו
הלחם שכן צורך גבוה הוא אי מלולב שכן
הלחם מינה: אי מסוכה שכן נוהגת
להיות מצוותן בלא ד' מינין. הר"ב
כאן (שם).
הואיל ובידו להפקירן, פי'
טעון ארבעה מינים אלא גמר שבעת ימים (ב)
אי
כי הציצית הוא חובת הבגד,
פור"ת: מעומר כו'. הכא לא
בלילות כבימים. ואילו מצה לילה
וכיון שהפקיר אינו בגדו.
מלולב מה להלן מכשיריו דוחין את השבת
דייקא תלמודא למילף מבינייהו דהכי
הראשון חובה ותו לא כדאמרינן
וכן הבית כיוצא בו.
בפסחים (דף קכ.): ונכתוב רחמנא.
אף כאן נמי מכשיריו דוחין את השבת
אורחיה דתלמודא זימנין דייק וזימנין
לא דייק ואי הוה דייק הוה משכח
בהדיא במצה ונגמרו הנך כולהו
וליכתוב רחמנא בסוכה וניתי הנך וניגמור
מיניה: בנשים כבאנשים. כדילפינן
פירכ' הרב פור"ת א"נ מילתא דאתיא
מיניה משום דאיכא למיפרך מה לסוכה שכן
במה הצד טרח וכתב לה קרא כמו
בפסחים (ד' מג:) לא תאכל עליו
נוהגת בלילות כבימים: מצה וכל מכשיריה
חמץ שבעת ימים וגו' כל שישנו בבל
מילתא דאתיא בקל וחומר והאי דקאמר
ה)
דוחין את השבת דברי ר"א מנא ליה לר"א
תלמודא ניכתוב רחמנא בהאי ותיתי
תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה
הא אי מעומר ושתי הלחם שכן צורך גבוה
אידך מיניה פירוש ומאי צריך קרא
ונשים איתנהו בבל תאכל חמץ דכל
אי מלולב שכן טעון ארבעה מינים אי מסוכה
היינו משום דאי בלא מה הצד הוה
מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא
שכן נוהגת בלילות כבימים אלא גמר חמשה
מצי למילף הך מצוה מאידך לא הוה
בין שאין הזמן גרמא חייבות לאפוקי
3
כתב רחמנא קרא כיון דהוה פשוט כל
סוכה ולולב דליתנהו בנשים דמצות
עשר חמשה עשר מחג הסוכות מה להלן
4
עשה שהזמן גרמא היא: ולמאי.
כך דלא דמי למילתא דאתיא בק"ו
מכשיריה דוחין את השבת אף כאן מכשיריה
דהוא פשוט יותר: שבעת ימים (ד)
האי קרא הי מילתא דתרועה אתא
דוחין את השבת וליכתוב רחמנא במצה
מלולב. מופנה הוה משני צדדים גבי
למישרי בשבת אי לתקיעה לא
וניתו הנך וליגמור מיניה משום דאיכא
איצטריך דאפילו תקיעת הרשות לית
לולב לא איצטריך דאע"ג דדרשינן ימים
למיפרך מה למצה שכן נוהגת בנשים
בה איסורא דאורייתא: מלאכת
ולא לילות מיהו לא הוה צריך למיכתב
כבאנשים: שופר וכל מכשיריו דוחין את
עבודה. של טורח: וגמרי מהדדי.
שבעת כלל דהוה מצי למיכתב ושמחת
השבת דברי ר"א מנא ליה לר"א הא אי
לפני וגו' בימים והוי לשון שבעת
במסכת ראש השנה (דף לג:) שאין
מעומר ושתי הלחם שכן צורך גבוה אי
מיותר לג"ש וא"ת ור' אליעזר היכי
תלמוד לומר בחדש השביעי ו) דהא
דריש ימים ולא לילות כיון דאית ליה
בכמה קראי כתב לן דיוה"כ בחודש
מלולב שכן טעון ארבעה מינים אי מסוכה
ג"ש היא גופה נילף מסוכה מה להלן
השביעי מה ת"ל בחודש השביעי שיהו
שכן נוהגת בלילות כבימים אי ממצה שכן
ימים אפילו לילות אף לולב ימים ואפי'
כל תרועות משל חדש השביעי שוות:
נוהגת בנשים כבאנשים אלא אמר קרא
נפטרו עבדים לבתיהם. קריאת
לילות ויש לומר דלית לן למילף בג"ש
5 יום תרועה יהיה לכם ביום אפילו בשבת
מילתא דלשון ג"ש גופא מוכחא דאינו
דרור דיובל תלויה בה הלכך
ולמאי אילימא לתקיעה הא ג) תנא דבי
חשיבא: אי מכולהו. מאחת מכולן:
כן דימים משמע ולא לילות:
ואי מסוכה שכן נוהגת בלילות
שמואל כל מלאכת עבודה לא תעשו יצתה
כדאמרינן. איכא למיפרך בכל הנך
תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה
כבימים. משמע דבעי למימר
חדא צד חמור האמור בה לעיל:
תאמר במצה שאינה נוהגת בלילות
שאם
ואינה מלאכה אלא למכשירין ורבנן ההוא
כבימים ואדרבה עיקר מצותה בלילה
מיבעי ליה ביום ולא בלילה ור"א ביום ולא בלילה מנא ליה נפקא ליה
הראשון שנאמר בערב תאכלו מצות
6 מביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם וגמרי מהדדי וליכתוב רחמנא
(שמות יב) והכי הוה מצי למימר שכן
בשופר וליתו הנך וליגמרו מיניה מתקיעת שופר דראש השנה ליכא למיגמר
נוהגת בימים ובלילות:
נפקא ליה מביום הכפורים.
שכן מכנסת זכרונות של ישראל לאביהן שבשמים מתקיעות [שופר] דיוה"כ
ליכא למיגמרי ד) דאמר מר תקעו ב"ד שופר נפטרו עבדים לבתיהם ושדות
וגמרינן מהדדי כדדרשינן
חוזרות לבעליהן: (אמר מר) מילה וכל מכשיריה דוחין את השבת דברי
בראש השנה ט) שיהו כל התקיעות
רבי אליעזר מנא ליה לר"א הא אי מכולהו גמר כדאמרינן ועוד מה להנך
של חודש השביעי שוות כדפירש
בקונטרס ורבנן סברי דלא שייך
שכן
לאקשויי אלא לומר שסדר תקיעות
יהיו שוין דלענין
סדר תקיעות מייתי לה התם אבל לזמן דיום ודאי לא איתקש דע"כ זמנם אינו שוה שזה בראש חודש וזה בעשור לחודש:
והתניא