רבי אליעזר דמילה פרק
תשעה עשר שבת קלב. תורה אור
מסורת הש"ס
והתניא אמר ליה רבי אלעזר כו'. ול"ג והתנן דכל זה אינו
שאם עבר זמנן בטלין. הילכך דחו: וביום השמיני ימול ואפילו
א) [תוספ' פט"ז] יומא פה:
1 וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר
במשנה: ההיא מבן שמונת ימים נפקא. תימה
מכילתא פרשת כי תשא,
ויקרא יב ג
בשבת. ומילה גופה דדחיא שבת אמרינן לקמן הלכה למשה מסיני
עָרְלָתוֹ:
ב) פסחים פא: נזיר נז.,
2 וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם
אייתר ליה ביום למכשיריה: י"ג בריתות. נאמרו לאברהם בפרשת
דתניא בת"כ ומייתי לה בפרק הערל (יבמות עב:) השמיני ימול דתניא
ג) [בפסחים ובנזיר ליתא],
וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי
ד) [סנהדרין נט:], ה) [במדבר
מילה (בראשית יז): והא תניא. במסכת
נזיר: עקיבא עצם כשעורה
יכול בין ביום ובין בלילה ת"ל ביום אין לי אלא שנימול לח' נימול
בראשית יז יא
וּבֵינֵיכֶם:
ו], ו) [דף פה:], ז) [ויקרא טו
3 וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל
הלכה. שהיה ר"ע דן ק"ו מניין
לט' לי' ולי"א מניין שאינו נימול
בזב וזבה, שם יד במצורע. ביולדת
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ
לרביעית דם המת שהנזיר מגלח על
אלא ביום ת"ל וביום ובפ"ב דמגילה
לא כתוב וביום. רש"ש],
שכן אם עבר זמנה בטלה אלא היינו טעמא
אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי
❖
ח) [דברים כד], ט) [ס"א הלכך],
אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם
אהלה ק"ו מה עצם כשעורה שאינו
(דף כ:) נמי אמר אין מוהלין אלא
דרבי אליעזר דאמר קרא וביום השמיני
1
לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְיָ
מטמא באהל נזיר מגלח על מגעו
ביום דכתיב וביום השמיני ויש לומר
שמות לא יג
מְקַדִּשְׁכֶם:
ימול בשר ערלתו ואפילו בשבת וליכתוב
4 וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ
מוסף רש"י
ומשאו רביעית דם שמטמאה באהל
דסמיך אבן שמנת ימים ודרשא
רחמנא במילה וליתו הנך וליגמור מיניה
וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה
פשוטה נקט: אלא מעתה יהא
דכתיב ועל כל נפש מת לא יבא אינו
ה)
מה מילה שהיא אחת
תּוֹרַת יְיָ בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה
משום דאיכא למיפרך מה למילה שכן
מאבריו של אדם. שהיא תיקון
זר ואונן כשר בהן. לאו דווקא נקט
דין שהנזיר מגלח עליה ואמר ליה
הוֹצִאֲךָ יְיָ מִמִּצְרָיִם:
אחד מאבריו של אדם, דוחה
שמות יג ט
נכרתו עליה שלש עשרה בריתות: ע"כ לא
רבי אלעזר עקיבא עצם כשעורה
זר דהא בכולהו בזב וזבה ויולדת
את השבת. לפי שחייבין עליה
5 וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת
פליגי רבנן עליה אלא במכשירי מילה אבל
כרת לאחר זמן, כך שנויה
הלכה למשה מסיני שיהא נזיר מגלח
ומצורע כתב בהו כהן:
הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת
בתוספתא דשבת (יומא פה:).
הא
לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם:
אהדריה קרא. והוה ליה דבר
מילה גופה דברי הכל דוחה שבת מנלן אמר
עליה ורביעית דם אתה בא ללמוד
עצם כשעורה מטמא הלכה.
שמות לא יג
6 וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל
שהנזיר מגלח על מגעה ומשאה,
ממנה בק"ו ואין דנין קל וחומר
שיצא מן הכלל לידון בדבר
עולא הלכה וכן אמר רבי יצחק הלכה
הלכה למשה מסיני ואין כתוב
אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה
מהלכה דלא ניתנה תורה שבעל פה
החדש לאתויי בדלות שאי אתה יכול
מיתיבי מניין לפיקוח נפש שדוחה את
בתורה, ורביעית דם קל
א)
הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת
לידרש בי"ג מדות: אתיא אות אות.
להחזירו לכללו לפסול לילה ואונן עד
וחומר. אתה בא ללמוד ממנה
בְּרִיתִי הֵפַר: בראשית יז יד
השבת רבי אלעזר בן עזריה אומר מה מילה
בק"ו, ואין דנין ק"ו מהלכה.
7 וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם
בשבת כתיב (שמות לא) כי אות היא
שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש הרי
אלא מדבר הכתוב בתורה
שהיא אחת מאיבריו של אדם דוחה את
כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת
❖
ובמילה כתיב (בראשית יז) והיה לאות
החזירה בפירוש ופסל לילה וה"ה אונן
(פסחים פא:).
וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר
השבת קל וחומר לפיקוח נפש שדוחה את
לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא:
ברית מה להלן שבת אף כאן שבת:
וקשה ואמאי לא קאמר דאהדריה
בראשית יז יב
השבת ואי סלקא דעתך הלכה קל וחומר
אלא מעתה. אי הך ג"ש דאות
קרא מדכתיב כהן ולא זר ושמא לשום
8 דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ
רבינו חננאל
מהלכה מי אתי והתניא אמר לו רבי אלעזר
האמורה בשבת נאמרה בסיני לידרש
דרשא אחריתי אתא:
אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל
ב)
עד כאן לא פליגי ר' אליעזר
תניא
כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ
כוותיה דרבי יוחנן ודלא
שתיבה זו לדרשה נאמרה ליגמר
(בן עזריה) עקיבא עצם כשעורה מטמא
ג)
ורבנן אלא במכשירי מילה
עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת:
כרב אחא בר יעקב. ודלא
מינה נמי לתפילין: אלא אתיא ברית
אבל במילה עצמה דברי
במדבר טו לח
הלכה ורביעית דם קל וחומר ואין דנין קל
9 אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֶת מֹשֶׁה בְּהַר
הכל דחיא שבת, מנלן. עולא
ברית. ההוא דאות אות לא נאמרה
כרב נחמן בר יצחק דאמר אתיא אות
וחומר מהלכה אלא אמר רבי אלעזר אתיא
ור' אסי ור' יצחק נפחא
סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי
בסיני ואין אדם דן גזרה שוה מעצמו
ברית דורות לא הוי דאיהו מודה
כולהו אמרי הלכה ומותבינן
יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם
אות אות אלא מעתה תפילין דכתיב בהן אות
2
3
4
עליהן. מניין לפיקוח נפש
לַיְיָ בְּמִדְבַּר סִינָי: ויקרא ז לח
אלא הך דברית ברית נאמרה בסיני
דדרשינן ביום כדדרשינן בברייתא
01 וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי
שדוחה שבת, נענה ר' אלעזר
לידחי שבת אלא אתיא 2ברית 5 ברית גדול
ובשבת כתיב ברית (שמות לא) לדורותם
ואות ברית דורות אתא למכשירין
בן עזריה ואמר, ומה מילה
קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת
דכתיב ביה 6 ברית לידחי שבת אלא אתיא
שהיא אחד מאבריו של אדם
יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ
ברית עולם: גדול. בן שלש עשרה
וביום למילה גופה ולית ליה למילה
דוחה שבת ק"ו לפקוח נפש
מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא
❖
דורות דורות ציצית דכתיב ביה דורות לידחי
דהוי מילה שלא בזמנה: דכתיב ביה
הלכה אע"ג דר' יוחנן אית ליה ט)הלכה
7
5
8
שדוחה את השבת. ואי ס"ד
מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ: שמות לא יד
הלכה, ק"ו מהלכה (מייתי)
ברית. וערל זכר אשר לא ימול וגו'
שבת אלא אמר רב נחמן בר יצחק דנין אות
לר' אליעזר [כדפי' רש"י והאי ברייתא
[מי אתי], והתניא א"ל ר'
את בריתי הפר (בראשית יז) והאי
דדרשי ביום אתיא כרבנן דביום]
ברית ודורות מאות ברית ודורות לאפוקי
עקיבא עצם כשעורה הלכה,
רב נסים גאון
ורביעית דם ק"ו, ואין דנין
קרא בגדול כתיב מדמחייב ליה כרת
איצטריך למילה גופה ולהכי לא קאמר
הנך דחד חד הוא דכתיב בהן ור' יוחנן אמר
איצטריך סלקא דעתך אמינא
ק"ו מהלכה וכו' לבטלו. וזה
שאם לא מלו אביו חייב למול את
אלא דלא כרב אחא דברייתא מוכחא
הואיל וחס רחמנא עליה
מפורש בנזיר פרק כ"ג ונזיר
אמר קרא 1ביום ד)ביום אפילו בשבת אמר ליה
עצמו ולידחי שבת ואנן אמרינן לקמן
בהדיא דלא בעיא למדרש שמיני
לאיתויי בדלות, בלילה נמי
אין מטמאין לקרוביהן וכו'.
ריש לקיש לרבי יוחנן אלא מעתה מחוסרי
ליתי קמ"ל. מתקיף לה רבינא
ובטלו דברי מי שאמר הלכה
ימול. מ"ר: מה צרעת שדוחה
דאפילו יום טוב אינה דוחה אלא
[אלא] מעתה יהא זר ואונן
היא. ובא ר' אלעזר ללמדו
כפרה דכתיב בהו ביום הכי נמי דדחו שבת
את העבודה. תימה ולימא קל וחומר
בזמנה: דורות דורות. בשבת כתיב
כשר בהן. חייבנו הקב"ה
בג"ש באות אות משבת, ונדחו
ההוא מיבעי ליה ביום ולא בלילה האי נמי
בתורת הקרבנות שנקריבם
דבריו. ובא רב נחמן בר יצחק
לדורותם ברית עולם ובמילת קטן
איפכא ותדחה עבודה את הצרעת
ביום ולא בלילה שנאמר [ויקרא
ולמדו באות ברית ודורות,
מיבעי ליה ביום ולא בלילה ההוא מבן
כתיב (שם) ובן שמנת ימים ימול לכם
שיקוץ בהרתו כדי לעשות עבודה
ז] אשר צוה ה' את משה
בשבת כתיב לעשות את השבת
7
ביום צותו את בני ישראל,
לדורותם ברית עולם ביני ובין
כל זכר לדורותיכם: ביום ואפילו
ומה שבת שדוחה את המילה ומילה
שמנת ימים נפקא האי נמי מביום צוותו
9
ופירש ביום צותו למדנו לכל
בני ישראל אות היא לעולם,
בשבת. מדלא כתיב בשמיני ימול.
דוחה את הצרעת עבודה דוחה
נפקא אע"ג דנפקא מביום צוותו אצטריכא
הקרבנות כולם שאינן כשירין
במילה כתיב ואתה את בריתי
אלא ביום. ובפרק הקורא
תשמור אתה וזרעך אחריך
ולר' אליעזר דאפקיה למכשירין
אותה צרעת שנדחה מפני מילה אינו
סד"א הואיל וחס רחמנא עליה לאתויי
את המגילה [דף כ] שנינו כל
לדורותם, וכתיב ונמלתם את
מילה עצמה הלכה היא ופיקוח נפש
דין שתהא עבודה דוחה אותה והא
היום כשר לסמיכה לשחיטה
בשר ערלתכם והיתה לאות
בדלות בלילה נמי ליתי קמ"ל מתקיף לה
לא אתיא ליה בק"ו ממילה אלא
דאמרינן בפסחים בפרק אלו דברים
ברית ביני וביניכם. ר' יוחנן
כו'. ובתלמוד אמרו לסמיכה
רבינא אלא מעתה יהא זר כשר בהן ויהא
אמר אמר קרא וביום השמיני
ולשחיטה דכתיב [ויקרא ג]
מקראי נפקא ליה כדאמרינן בפרק
(דף סז.) וישלחו מן המחנה
ימול בשר ערלתו, ביום אפילו
וסמך ושחט איתקש סמיכה
אונן כשר בהן הא אהדריה קרא רב אחא
בתרא דיומא ו): מחוסרי כפרה. כל
כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש אם
בשבת. אקשי' עליה ר"ל אי
לשחיטה, ובשחיטה כתיב [שם
יט] ביום זבחכם. לקמיצה
הכי אפילו מחוסרי כפרה
בר יעקב אמר אמר קרא שמיני שמיני אפילו
טמאין שהוצרכו לקרבן זב וזבה
טמאי מתים משתלחין זבים ומצורעים
1
והגשה והזייה בכולהי כתיב
כגון מצורע והזבה דכתיב
בשבת האי שמיני מיבעי ליה למעוטי
יולדת ומצורע נאמר בהן ז) וביום
לא כ"ש אלא יש לך שעה שזבין
ביום צותו. והזהיר האונן
בהן וביום השמיני יקח שני
והזר את כל המנויין במשנה
כבשים וגו', ובזבה כתיב
השמיני: ביום צותו. את בני ישראל
ומצורעים משתלחים ואין טמאי
שביעי שביעי מבן שמנת ימים נפקא ואכתי
שלא יקרבו להקריב קרבן כמו
וביום השמיני תקח לה שתי
להקריב את קרבניהם (ויקרא ז) ביום
מתים משתלחים ואיזה זה פסח הבא
שאמרה המשנה [זבחים דף טו]
תורים, הכי נמי כיון דכתיב
מיבעי ליה חד למעוטי שביעי וחד למעוטי
כל הזבחים שקיבל דמן זר
בהו וביום יקריבו קרבנותיהם
ולא בלילה: אלא מעתה. משום
בטומאה
תשיעי דאי מחד הוה אמינא שביעי הוא דלא
ואונן כולם פסולין. ובגמ'
אפילו בשבת, והא קיי"ל
דהוכשר להביא בדלות מכשירין בה
גרסי זר מנלן דתני לוי [ויקרא
אין קרבן יחיד דוחה את
מטא זמניה אבל משמיני ואילך זמניה הוא אלא מחוורתא כדרבי יוחנן תניא
שאר פסולין: יהא זר ואונן כשר
כב] דבר אל אהרן ואל בניו
השבת. ופירק לו זה שכתוב
כוותיה דרבי יוחנן ודלא כרב אחא בר יעקב שמיני ימול אפילו בשבת ומה
וינזרו, למעוטי מאי כו'. אלא
במחוסרי כפרה וביום, למעוטי
בהן. אונן עד שלא נקבר מתו פסול
לילה. עוד הקשה לו ר"ל,
הכי קאמר וינזרו מקדשי בני
אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממילה או אינו אלא אפי'
לעבודה דכתיב בכהן גדול (שם כא)
01
וכל קשיא שהקשה לו פירק
ישראל ולא יחללו, כלומר בני
לו ר' יוחנן. וחזר רבינא
ישראל ראוי להם שיתרחקו
מילה ומה אני מקיים שמיני ימול חוץ משבת ת"ל ביום אפילו בשבת אמר
לאביו ולאמו לא יטמא ומן המקדש
להתקיף על פירוק ר' יוחנן
מן הקדשים ולא יקריבו אותן
לא יצא ולא יחלל
והכי משמע אף
רבא האי תנא מעיקרא מאי קא ניחא ליה ולבסוף מאי קא קשיא ליה הכי
דפריק סד"א הואיל וחס
שלא יחללום, שאם יקרבו
רחמנא עליה לאתויי בדלות
אליהם ויקריבו אותם מחללים
ביום שמתו אביו ואמו אינו צריך
קאמר שמיני ימול אפילו בשבת ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר
בלילה, נמי ליתי קמ"ל וביום.
אותם. ואמר עוד [במדבר יח]
לצאת מן המקדש אלא מקריב אונן
וזר לא יקרב. ונאמר בעונש
התקיף רבינא אי הכי אמ[רת]
מלאכו' חוץ ממילה אבל מילה דחיא מ"ט ק"ו הוא ומה צרע' שדוחה את העבודה
[שם] והזר הקרב יומת. ובאונן
דחס עליהן דהא [זר] או
ולא יחלל ועבודתו לא תהא מחוללת
ועבודה
עוד אמרו מנלן דכתיב [ויקרא
אונן כשר בהן ולא יטריחם
בכך הא אחר שלא יצא חילל: הא
כא] ומן המקדש לא יצא ולא
להמתין עד שימצאו כהן
טהור כשר לטהרם. ופריק
יחלל, הא אחר שלא יצא חילל.
אהדריה קרא. לפסול בהן לילה דכתיב בהו וביום כדאמרינן וכיון דלענין לילה תורת כל הקרבנות עליהן לענין זר ואונן נמי תורת
הא אהדריה קרא. כלומר,
וכשאמרנו כי המחוסר כפרה
קרבן עליהן: שמיני. כל שהוא שמיני ואפילו בשבת וביום למעוטי לילה: תניא כוותיה דר' יוחנן. דיליף מוביום: מעיקרא מאי ניחא
אע"פ שחס עליו והקל
והוא המצורע ששלמו ימי
ליה. לאוקמי שמיני דווקא ואפילו בשבת ודחי מחלליה מות יומת אצל שאר מלאכות מאיזה טעם נראה לו כן: ולבסוף. כשהיפך דבריו
בקרבנו החזירו לטהרת הכהן,
טהרתו ועדיין לא הקריב קרבן
שנאמר והביא אותם ביום
לא נאמר בו וביום השמיני
ואמר או אינו אלא אפי' מילה בכלל מחלליה מות יומת דהוא דוקא ודחי שמיני ימול אצל שאר ימים: מאי קשיא ליה. בטעמא הראשון:
השמיני לטהרתו אל הכהן
אלא לחייב הקרבת קרבנו ביום
אבל מילה דחיא. שבת בק"ו ותיגמר מיניה למידחי מחלליה מות יומת אצל שאר מלאכות ולמימר שמיני דווקא קאמר ואפי' ביום שבת:
וגו'. ואתא רב אחא בר יעקב
ולא בלילה, הקשינו לאמר כי
עוד להוציאו שהמילה מותרת
דבר זה ידוע הוא לפי שכתב
ומה צרעת שדוחה את העבודה. אזהרה שהזהירה תורה על הצרעת שלא לקוץ בהרתו כדתניא (מכות דף כב.) השמר בנגע הצרעת ח) אזהרה
בשבת מדכתיב וביום השמיני
כן במקום אחר ביום צותו,
בקוצץ בהרתו הכתוב מדבר והחמירה תורה באזהרה זו לדחות העבודה כדקיימא לן בפסחים (דף סז.) דטומאת מת נדחית בקרבן צבור ולא זבין
ימול, כלומר אי זה יפול
וממנו ידענו חיוב הקרבת כל
שמיני אין לך לא להקדים
הקרבנות ביום ולא בלילה,
ומצורעים ובטלים לעשות פסח ולא אמרינן יקוצו בהרתן ויאכלו פסחים או הכהן יקוץ בהרתו ויעבוד אם הכהנים טמאין בצרעת והקהל טהורין:
ולא לאחר. ונתקשה ולא
והואיל וכן אין אנו צריכין
ועבודה לשנותו לנו עוד. ופירק האומר
עמדו דבריו, ואמרינן אלא
מחוורתא כר' יוחנן דאפקיה מן וביום. וסוגיא דשמעתיה כר' יוחנן דתניא כוותיה, ולא כר' אחא בר יעקב.
דבר זה ואמר שמה שאמר כאן וביום השמיני אינו לשנות, אלא שאנו צריכין לאותו דבר מפני שמצאנו שהקל כאן על המצורע
ואמר בו [ויקרא יא] ואם דל הוא ואין ידו משגת, מה שלא הקל על זולתו מכלל הטמאים והם זב וזבה, ואילמלי שאמר בו וביום
השמיני לחייב הקרבת קרבנו ביום היה עולה על דעתנו הואיל והיקל עליו הכתוב שדי לו בשתי תורים או ב' בני יונה לחטאתו ולעולתו ושינה בינו ובין שאר הטמאות בדבר זה והם הנזכרים אחריו הזב והזבה, כמו כן נמי ראוי שיקריב קרבנותיו בלילה ולא היינו
לומדין משפטו משאר הקרבנות שנאמר בהן ביום צותו. הילכך הוצרכנו להשמיענו וביום השמיני כדי שירחיק מדעתנו סברא זו. התקיף רבא ואמר הואיל ואתה אומר כי לפי שהקל עליו הכתוב שיביא שתי תורים או שני בני יונה מה שאין כן בזולתו לא נלמוד
משאר הקרבנות כלום ממשפטיו מפני שיצא מכללם מחמת שייחדו הכתוב בדבר זה, ואילמלא שאמר הכתוב וביום השמיני היינו מתירים הקרבת קרבנותיו בלילה, לפי דבר זה ראוי להיות הזר והאונן וכל המנויין במשנה שפסולין להקריב, כשירים להקריב קרבנותיו
של מצורע לפי שיצא מכללם ונבדל מהם חוץ מהקרבת קרבן בלילה שאמר בו הכתוב וביום השמיני בלבד. ועמד זה הקושיא וזו ההתקפה ואמרנו קשיא. ומקצת הגורסין אין מעמידין הדבר אלא שגורסין כך, כיון דאהדריה קרא אהדריה, כלומר אילו לא כתב וביום
היינו אומרים מדחס רחמנא עליה לאיתויי בדלות, בלילה נמי ליתי ויהא זר ואונן כשר בקרבנותיו והיינו מפרישין אותו לענין דיניו מכלל הקרבנות, אבל הואיל ונאמר בו וביום השמיני באר לנו בזה חזרתו לכלל הקרבנות בכל עניניו והשבתו אליהן בכל תנאותיהן חוץ
מקרבנן עולה ויורד המפורש בו בלבד. וזה שהוצרכתי לפרש דבר זה לפי שראיתיו מסובך אצל כל התלמידים וביארתיו כדי שיתגלה ויתברר.