קלב: רבי אליעזר דמילה
פרק
תשעה
עשר שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ועבודה. חמורה היא
בטומאה אלמא דצרעת דוחה את העבודה נימא דהיינו כל
זמן
שדוחה שבת בתמידין ומוספין וקרבנות צבור
ח א מיי' פ"א מהל' מילה
א) רש"ל מ"ז והנ"י גרס א"נ
הלכה ט ופ"י מהל' טומאת
ממאי ויש ליישב אותה הגירסא
שזמנם קבוע: מילה דוחה אותה. את הצרעת כדתניא לקמן ימול
שהיא עליו ובק"ו נילף שיקוץ בהרתו כדי לעשות עבודה ועוד קשה
צרעת הלכה ה סמג עשין סח
דמקשה שני קושיות וה"פ
בשר ערלתו אפילו במקום בהרת יקוץ: ומה או אינו דקאמר.
לימא רציחה תוכיח שדוחה את העבודה ואינו דוחה שבת אף אני
טוש"ע י"ד סי' רסו סעיף א:
דהוכחה שלו היא כיון דלא אמרינן
ט ב מיי' פ"א מהלכות מילה
דיקוץ בהרתו ויעבוד כמו
אביא מילה וכי תימא מילה עדיפא
שדוחה צרעת הדוחה את
דמשמע או אינו כן כמו שאמרנו אלא אפי' מילה נמי בכלל מחלליה
שפרש"י והא וודאי די"ל ק"ו
שם סמג שם טוש"ע שם
❖
מאי קשיא ליה דקא הדר ביה: הדר
העבודה אכתי נימא קבורת מת
איפכא דיקוץ בהרתו בשביל
סעיף ב:
אמר תנא. לנפשיה ממאי דצרעת
מצוה תוכיח דעדיפא ממילה שדוחה
עבודה כמו שהקשו התוס' אך
ועבודה דוחה את השבת מילה דוחה אותה
כאשר חזינן בשום פעם דאי אפשר
חמורה משבת דתימא ק"ו: דילמא
את המילה מולאחותו הדוחה את
לו לקוץ הבהרת ואעפ"כ לא
רב נסים גאון
שבת שנדחית מפני העבודה אינו דין שתהא
שבת חמורה כו'. דהאי דצרעת
הצרעת הדוחה את העבודה הדוחה
יעבוד ודאי לאו חומרא דעבודה
הוא אלא חומרא דצרעת ולפי זה
אימור דאמרינן אתי עשה
מילה דוחה אותה ומאי או אינו דקאמר הדר
את השבת אפילו הכי לא דחיא שבת
דוחה עבודה ממאי דמשום חומרא
מקשה הכא דילמא שבת חמירא
ודחי לא תעשה, לא תעשה
ויש לומר דהכי נמי הוה מצי למימר
דצרעת היא דילמא הא דלא אמרינן
אמר וממאי דצרעת חמורה דילמא שבת
שכן יש בה כו' וא"כ דשבת חמירא
גרידא, לא תעשה ועשה מי
מצרעת אסור לו לקוץ בהרת
דחי. לא תעשה גרידא הוא
איפכא ורציחה תוכיח או קבורת מת
ליה יקוץ משום דגברא דלא חזי הוא
חמורה שכן יש בה עונשין ואזהרות הרבה
בשבת וא"כ שוב לא יכול ללמוד
לא תעשה הכי, יחיד א) שאין
מצוה תוכיח אלא דניחא ליה לומר
כדלקמן דאי נמי קייץ מחוסר טבילה
הק"ו איפכא דיקוץ בהרתו משום
עמו כרת, כמו [דברים כה] לא
א)(אי נמי) וממאי משום דחמירא צרעת היא
עבודה הא כבר ניתנה העבודה
תחסום שור בדישו [שם כב]
, לא
שיהא דוחה דנפקא ליה מביום דמילה
והערב שמש והיום לא יעבוד (א) וטבול
דילמא משום גברא הוא דלא חזי ומה
לידחות מפני הצרעת בשבת
תחרוש בשור ובחמור [ויקרא
דחיא שבת ועושה מתחילה ק"ו
יום דמצורע כמצורע הילכך מחלליה
וממילא נתבטל גם הק"ו הזה:,
יט], לא תקיפו פאת ראשכם,
אני מקיים שמיני ימול חוץ משבת $ תלמוד
ב) [ע' תוס' שבועות ד. ד"ה
להעמיד דבריו וסותרו אחר כך
מות יומת אפילו במילה ועל כרחך
ודומה להם. ויתוסף עם זה
בקוצץ], ג) ביצה ח: כתובות מ.,
לומר ביום
אפילו בשבת: תנו רבנן
מה שנאמר במבטא השמר פן
שמיני ימול תדחה אצל שאר ימים:
שאינו ק"ו כלל ז) ופריך ליה מיניה
ד) [ויקרא יב], ה) [בראשית יז],
ואל, כגון [דברים כד]
השמר
וביה: הדר אמר ממאי דשבת
מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין
בין שלא בזמנה. כגון קטן חולה
ו) [תצא כד ח], ז) גיר' הרש"ל
א
בנגע הצרעת [שמות לד], פן
ופריך ליה מיניה וביה ונוכל לומר
תכרת ברית ליושב הארץ [שם
שלא בזמנה
יום טוב אינה דוחה אלא
חמירא דילמא צרעת חמירא. תימה
והמתינו לו עד שיבריא: בשר.
ב
דהאי תנא באו אינו דקאמר כולה
טז], אל יצא איש ממקומו,
ריבויא הוא ולדרשה: ה"ג ל"א מאי
דבברייתא דלעיל מסיק איפכא דלאו
בזמנה בלבד
מנהני מילי דתנו רבנן ימול
ופריך ואימא איפכא או מת מצוה
גם הן אזהרות לאו שמי
1
תוכיח עכ"ל ואין הגירסא זו
שיעבר עליהם עובר על לא
טעמא אתי עשה ודחי לא תעשה.
משום דצרעת חמירא אלא משום
בשר ערלתו $ ואע"פ שיש שם בהרת יקוץ
מוכרחת דא"א לפרש כן בדברי
תעשה, כמו שאמרו בתלמוד
(ג) גברא דלא חזי ורבא גופיה סבירא
מ"ט מילה דוחה צרעת דאתי עשה
רבה שעליו הקשו תוס':,
[עירובין דף צו וש"נ] השמר פן
ומה אני מקיים 2 השמר בנגע הצרעת בשאר
ח) ואפילו לסברא זו גרסי' רבה:,
ואל אינו אלא לשון לא
ליה הכי לקמן ועוד למאי דקאמר
דימול ודחי לא תעשה דהשמר (ב) לך
מקומות חוץ ממילה או אינו אלא אפילו
ט) וע' תוס' בעירובין דף צו.
תעשה. ומה שנמצא בתורה
השתא מנלן דצרעת דוחה את העבודה
דהכי קי"ל בפ"ק דיבמות (דף ג:)
ד"ה השמר:, י) גיר' רש"ל ועי"ל
ממצות לא תעשה מה שאין
מילה ומה אני מקיים ימול בשר ערלתו בזמן
תרי לעשות כתיבי בקרא זה חדא
דאתי עשה ודחי לא תעשה: האי עשה
אימא דעבודה דוחה הצרעת מק"ו
בו כרת ולא מיתת בית דין
לעשה וחדא לעושה בסיב וכו' וכן
ולא ניתוסף עליו עשה, אותו
שאין בה בהרת ת"ל בשר ואע"פ שיש שם
ולא תעשה הוא. השמר לא תעשה
ומה שבת חמורה [צרעת לא כ"ש
פירש"י השמר לא תעשה הוא
דבר הוא הנקרא לאו גרידא.
בהרת אמר רבא האי תנא מעיקרא מאי
ואומר ר"י דלהאי לישנא] צריך לומר
הוא ולעשות ככל אשר יורו (דברים
ולעשות ככל אשר יורו היינו עשה
ודינו שכשאירע עם מצות
וא"ת והא אמר כו':, כ) [וע"ע
עשה במקום אחד נקיים מצות
כד) היינו עשה: תינח גדול. בר
דגרסינן רבה הכא ולית ליה דרבא
❖
ניחא ליה ולבסוף מאי קשיא ליה הכי קאמר
תוס' כתובות מ. ד"ה ניתי],
עשה ולא נחוש לאזהרת לאו.
דלקמן דטעמא משום דגברא לא
עונשין דכתיב ביה בשר וערל זכר
ועיקר זה מצוי במסכת יבמות
ימול בשר ערלתו ואע"פ שיש בהרת ומה
בפרק א', וכן אמרו אימור
חזי וסבירא ליה כרב ספרא דפליג
אשר לא ימול את בשר ערלתו
אני מקיים השמר בנגע הצרעת בשאר
דאמרינן דאתי עשה ודחי
תורה אור השלם
עליה דרבא לקמן והא דפשיט להו
(בראשית יז) והאי בבר עונשין משתעי
לא תעשה לא תעשה גרידא,
מקומות חוץ ממילה אבל מילה דוחה את
1 וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר
לא תעשה שיש בה כרת מי
לרבה ורב ספרא דצרעת דוחה עבודה
מדמחייב ליה כרת וקטן נמי בזמנה
הצרעת מ"ט דאתיא מק"ו ומה שבת חמורה
דחי. ותו לא תעשה גרידא
ויקרא יב ג
עָרְלָתוֹ:
מצי למימר דמקרא נפקא להו אבל
ביום השמיני כתיב ביה בשר וביום
ד)
2 הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר
מנלן דדחי דכתיב לא תלבש
מילה דוחה אותה צרעת לא כ"ש ומאי או
השמיני ימול בשר ערלתו: בינוני.
שעטנז, וכתיב גדילים תעשה
רבא דס"ל גברא לא חזי לדידיה לא
מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ
לך, ידענו כי זה לא תעשה
אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר
אינו דקאמר הדר קאמר ממאי דשבת
בעי קרא ועוד נראה לרשב"א ח)דאפי'
כגון שלא בזמנה ולאו בר עונשין
אינו שוה בכל דבר אלא מיוחד
צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת:
חמירא דילמא צרעת חמירא שכן דוחה את
ליכא קרא דצרעת דוחה עבודה אתי
ואביו מצווה עליו נפקא לן מהמול
הוא, וכי הציווי שנאמר אחריו
דברים כד ח
3 וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל
הוא תנאי עליו וכי לא בא
לכם כל זכר ה) (קדושין דף כט.): אתיא
שפיר אפילו לרב ספרא דלא קאמר
העבודה ועבודה דוחה את השבת ת"ל
להזהיר אלא על לבישת כלאים
אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה
מביניא. הצד השוה שבהן שנימולו
רב ספרא שיהא הטעם ודאי דצרעת
חוץ ממצות ציצית, אבל מה
בשר ואע"פ שיש שם בהרת לישנא אחרינא
הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת
❖
שהוא מעורב מחוטי פשתן
בְּרִיתִי הֵפַר: בראשית יז יד
ודוחין את הצרעת אף אני אביא
דוחה עבודה משום חומרא דצרעת
מילה דוחה את הצרעת מ"ט דאתי עשה
עם הטלית של צמר שהיא
בינוני שנימול וידחה הצרעת: לא
אלא איכא למימר הכי ואיכא למימר
מצוה אינו נכנס בזו האזהרה
ודחי לא תעשה ומאי או אינו דקאמר הדר
אלא מותר הוא. ואמרו חכמים
הגהות הב"ח
צריכא קרא כו'. וכי אתיא קרא
הכי הילכך בברייתא דלעיל סתר ק"ו
שדבר זה עיקר הוא שנסמוך
קאמר אימר דאמרינן דאתי עשה ודחי את
לשלא בזמנה של בינוני: דגברא לא
דקאמר וממאי דצרעת חמירא דילמא
(א) רש"י ד"ה דילמא שבת וכו'
עליו, וכי כל אזהרה שאין
לא תעשה לא תעשה גרידא האי עשה ולא
דטבול יום: (ב) ד"ה ה"ג ל"א
עמה כרת שבתורה כך היא
חזי. קס"ד מפני שהוא טמא והיינו
משום גברא דלא חזי והכא ולקמן על
וכו' דהשמר דהכי כצ"ל ותיבת
דרכה שבעת שאירע חיוב
תעשה הוא ומה אני מקיים ימול בשר
דפריך ויקוץ ויטהר ויעבוד: מחוסר
מילתא דרבא דחינן בע"א ממאי
לך נמחק: (ג) תוס' ד"ה הדר
מצות עשה נדחה האזהרה
❖
וכו' אלא משום דגברא:
טבילה. ולא חזי לעבודה בהאי יומא
דשבת חמירא דילמא צרעת חמירא
שהיא לא תעשה ונקיים הציווי
ערלתו בזמן שאין בה בהרת ת"ל בשר
שהוא עשה, ותבוא מצות עשה
ומשום למחר דליתא לעבודה קמן
שכן דוחה את העבודה וזיל הכא קא
ואע"פ שיש שם בהרת תינח גדול דכתיב
ותדחה לא תעשה, כי האזהרה
לא מדחי: נגעים טהורין. כגון בהק
מדחי ליה וזיל הכא קא מדחי ליה
של לאו על זה התנאי נאמרה.
גליון הש"ס
בהו בשר קטן נמי כתיב ביה בשר בינוני
3
ובזה הפירוש שפירשנו יסיר
ופרחה בכוליה ובכולהו איתרבו
ומהאי טעמא נמי ליכא למילף ביה
גמ' ת"ל ביום אפי' בשבת.
מנלן אמר אביי אתיא מביניא מגדול לא
מלבך ספק גדול שמסתפקין
לאיסור קציצה בסיפרי ו) אין לי אלא
ק"ו דעבודה תדחי צרעת דשבת
עיין חולין דף פד ע"ב ברש"י
בו בני אדם ושואלין עליו,
אתיא שכן ענוש כרת מקטן לא אתיא שכן
ד"ה שודאה וצ"ע: שם ואע"פ
והוא שאומרין מאחר שאנו
משנזקק לטומאה עד שלא נזקק
דחמורה דוחה צרעת לא כ"ש דדילמא
שיש שם בהרת. עיין בר"ש
יודעין שאזהרת לאו קשה
מילה בזמנה הצד השוה שבהן שכן נימולין
לטומאה מניין ת"ל ככל אשר יורו:
אין לתלות משום חומרא אלא משום
רפ"ב דחלה: תוס' ד"ה האי
מציווי עשה, היאך יבא עשה
(ג) גברא לא חזי: האי עשה ולא
ודוחין את הצרעת אף כל שנימולין דוחין
וכו' שכן נכרתו עליה י"ג
וידחה האזהרה של לאו שהיא
אלא אמר רב אשי. הא דאמרינן
בריתות. עי' יבמות ה' ע"א
חמורה ממנו, ומדרך הידוע
❖
תעשה הוא. השמר היינו לאו ולעשות
את הצרעת רבא אמר מילה בזמנה דוחה
שבת חמירא מצרעת אע"ג דדחייה
תוד"ה שכן:
שהחמור דוחה הקל. ולא עוד
היינו עשה כדפי' בקונטרס ואע"ג
צרעת לעבודה לאו חומרא דידה
אלא שפעמים שעולה על דעתן
לא צריכא קרא מק"ו אתיא ומה שבת
שיש בענין הזה ענין חזרה
דאמר בסוף פרק הקומץ (מנחות דף
הוא אלא היינו טעמא כי אמרינן
דחמירא דוחה צרעת לא כל שכן אמר ליה
בדבר הראשון. והתשובה הוא
מוסף רש"י
לו:) השמר דלאו לאו השמר דעשה
אתי עשה ודחי לא תעשה כגון
מה שהקדמנו שהאזהרה של
❖
רב ספרא לרבא ממאי דשבת חמירא דילמא
לאו כך נאמרה מיוחדת וכי
הובא בסוף המסכת.
עשה מכל מקום לאו מצות עשה הוא
מילה בצרעת דבשעת קציצה
הציווי של עשה תנאי הוא
צרעת חמירא שכן דוחה את העבודה ועבודה
אלא לא תעשה ט)דאמר רחמנא הזהר
דמיעקר לאו מקיים עשה וכן ציצית
בה. וכן אמרו רז"ל [ספרי פ'
דוחה את השבת התם לאו משום דחמירא
תצא] מחלליה מות יומת וביום
רבינו חננאל
פן תקוץ בהרת תימה היכי מצינן
דכלאים בשעת לבישה מיעקר לאו
השבת שני כבשים בני שנה
צרעת אלא משום דגברא הוא דלא חזי
למימר דלעשות אתא לעשה הא אמר
ומקיים עשה אבל צרעת הנקצצת
ת"ר מילה דוחה צרעת בין
שניהן בדיבור אחד נאמרו,
בזמנה בין שלא בזמנה. פי'
אמאי ויקוץ בהרתו ויעבוד מחוסר טבילה
ערות אשת אחיך ויבמה יבא
לקמן דאיצטריך לעשות אי אתה עושה
משום עבודה בעידנא דמיעקר לאו
עליה שניהן בדיבור אחד
כתיב בצרעת השמר בנגע
אבל אתה עושה בסיב שעל גבי רגלו
דקציצה אכתי לא מקיים עשה
הוא תינח נגעים טמאים נגעים טהורים מאי
ב)
נאמרו, מה שאי אפשר לבשר
הצרעת, ואמרו חכמים כל
ודם לומר שנאמר אחת דיבר
מקום שנאמר השמר פן ואל
ויש לפרש דעשה שמעינן מדכתיב
דעבודה הילכך מידחיא עבודה
איכא למימר אלא א"ר אשי היכא אמרינן
ג)
אלהים שתים זו שמענו. הבן
אינו אלא בל"ת. כלומר השמר
י) לשמור ואם תאמר והא אמר
ממילא ולאו חומרא דצרעת הוא:
דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת א"נ
דבר זה ושמור אותו כי
אזהרה הוא שלא לעשות,
בסמוך היכא אמרינן דאתי עשה
תנאי
הוא ספק גדול והרי גלינו
וכיון דכתיב השמר הנה הזהיר
ציצית וכלאים דבעידנא דמתעקר לאו קא מוקי'
אותו. ומזה העיקר אמרו רז"ל
שלא לחתוך הצרעת מכל
ודחי את לא תעשה כגון מילה בצרעת
בתלמוד כל מקום שאתה מוצא
מקום שהיא, והתיר במילה
עשה הכא בעידנא דמתעקר ללאו לא קא מוקים עשה והא דרבא ורב ספרא
אלמא דליכא בצרעת אלא לאו ואר"ת
עשה ולא תעשה אם אתה
אם יש צרעת בערלה מותר לו
תנאי
יכול לקיים את שניהם מוטב,
לחתוך הערלה והצרעת עימה,
דלא נקטינן אלא לסימנא בעלמא
ואם לאו יבא עשה וידחה לא
בין ביום השמיני שהוא זמן
ואם תאמר והא דקי"ל דאין עשה דוחה את לא תעשה ועשה נגמר ממילה בצרעת דדחי וי"ל מה למילה $ שכן
נכרתו עליה י"ג
תעשה. וסבר (רבינא) [רבא]
המילה כדכתיב וביום השמיני
בריתות כ): רבא אמר מילה בזמנה לא צריכא קרא. והילכך האי בשר דכתיב בה אם אינו ענין לזמנה תנהו ענין לשלא
כי לא תעשה שבקודש מוצא
ימול בשר ערלתו, בין אירע
מזה העיקר, וכי לא ידחה מפני
לו אונס כגון חולי לקטן
בזמנה ואו אינו דקתני הוה
מפרש רבא כלישנא אחרינא:
עשה. ולא שוה עמו רב אשי
וכדומה לו ולא מל בשמיני,
בדבר זה כמו שנאמר בשחיטת
חייב לימול כל זמן שיסור
ואביי
קדשים בפרק דם חטאת [דף צז]
האונס, והיא הנקראת מילה
אמאי וניתי עשה ונידחי לא תעשה. אמר רבינא אין עשה דוחה את לא תעשה שבמקדש דתניא כו', רב אשי אמר יקדש עשה הוא ואין
שלא בזמנה כלומר שאינה ביום השמיני. וגם במילה שאינה ביום השמיני יש למל לחתוך הערלה אע"פ שיש בה צרעת, והתורה
עשה דוחה את לא תעשה ועשה. ובמסכת נזירות בפ"ב נזירין [דף נח] אמרו עוד (ומאן דקא מודי ליה) [ומאן דמוקים] לקרא למידחא
שהזהירה שלא לחתוך הצרעת לגבי מילה היתירה. ובאנו לברר זה הפירוש שפירשנו מזו הברייתא, דת"ר ימול בשר ערלתו ואע"פ
לא תעשה ועשה, לאו גרידא מנא ליה. יליף מגדילים דאמר קרא לא תלבש שעטנז, הא גדילים תעשה לך מהן. וכל מה שתמצא
שיש שם בהרת, ומה אני מקיים השמר בנגע הצרעת בשאר מקומות חוץ ממילה. או אינו אלא אפילו מילה, ומה אני מקיים ימול
בתלמוד דאתי עשה ודחי לא תעשה מזה העיקר שהקדימו הוא. וזה הדין בלאו גרידא בלבד, אבל לא תעשה ועשה וכל שכן לא תעשה
בשר ערלתו בזמן שאין שם בהרת, ת"ל בשר אע"פ שיש שם בהרת. לא תעשה בצרעת שנאמר השמר כו', עשה שנאמר ולעשות,
ופשוטה היא. תינח גדול כתיב ביה בבשר שנאמר וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה את בריתי
שיש בו כרת אין עשה דוחה אותם. ואנו מבארין לך זה ונאמר כי כל מצות לא תעשה שבתורה שענש בה כרת לא דחיא לה מצות
הפר, מדכתיב ונכרתה שמעינן מינה שהוא גדול, ואם לא מל אותו אביו ונשאר ערל וגדל חייב למול עצמו. קטן נמי כתיב ביה בשר,
עשה. כי התנאי שנאמר בערות אשת אחיך שהוא היתר היבום בה שנאמר [דברים כה] יבמה יבא עליה, לא בא אלא באשת אח גרידתא
שנאמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו. (ודרשת) [ודרשינן] בשר אע"פ שיש שם בהרת, אילו השנים, הגדול שהוא בר עונשין והקטן
א) צ"ל לא תעשה יחידי שאין עמו כרת.