רבי אליעזר דמילה
פרק
תשעה עשר
שבת קלג.
עין
משפט
מסורת הש"ס
נר
מצוה
ואביי
אליבא דר' שמעון. ולרבי יונתן לא מיבעיא ליה דמוקי
תנאי היא. דאיכא
דנפקא ליה מילה בזמנה מק"ו כרבא וכי
אתא
י א מיי' פ"י מהלכות טומאת
א) [יומא לד:], ב) לעיל עה. קג.
קיא: קיז. קכ: ולק' קמג. [ביצה
צרעת הלכה א סמג לאוין
קרא לשלא בזמנה ואיכא דלא נפקא ליה בק"ו ואיצטריך למילה
ליה בינוני ולאביי נמי דאמר לעיל דבינוני אתי מביניא
לו.] סוכה לג: כתובות ו. בכורות
שסב:
בזמנה כרב ספרא ושלא בזמנה אתיא מביניא: לרבי יהודה. רבי
מצי למימר דסבר ר' יונתן מילתא דאתי בק"ו טרח וכתב לה קרא:
יא ב מיי' פ"ג מהלכות ציצית
כה., ג) תוספתא נגעים פ"ג,
באומר לקוץ בהרתו הוא מתכוין. וא"ת אם כן אמאי קאמר
ד) יבמות כ: נזיר מא. נח. מנחות
הלכה ו:
סבירא ליה: מודה ר' שמעון
יאשיה דמצריך קרא להכי כרבי יהודה
יב ג מיי' פ"א מהלכות קרבן
מ., ה) לעיל כד: פסחים פג:
בפסיק כו'. הילכך אי לא רבי קרא
אביי לא נצרכא אלא לרבי יהודה הא
תמורה ד: ע"ש, ו) [צ"ל עד בקר
פסח הלכה יח סמג עשין
לא עבדי: סברה. נתן בה דעתיה
לר"ש נמי איצטריך כדאמר הכא ויש
והנותר ממנו עד בקר באש
רנג:
תנאי היא דתניא בשר ואף על פי שיש שם
א) 1
יג ד מיי' פ"ב מהלכות מילה
תשרופו וכ"א בפסחים],
וקבל ממנו: ה"ג לעשות עושה אתה
לומר דלשון ברייתא משמע דמיירי
בהרת ימול דברי רבי יאשיה רבי יונתן אומר
ז) [פסחים סט:], ח) פסחים סו.
הל' ו סמג עשין כח טוש"ע
בסיב שעל רגלו ובמוט שעל גבי
בלא מתכוין מדלא קתני בשר אע"ג
א"ח סי' שלא סעיף א טוש"ע
סט: יבמות יד. מנחות עב. ודף
אינו צריך שבת חמורה דוחה צרעת לא
צו., ט) [לעיל קכח:], י) [ע' תוס'
י"ד סי' רסו סעיף ב:
כתיפו. ואינו צריך להזהר כ)מלדחות
דמתכוין לקוץ בהרת ימול:
יד ה מיי' שם הל' ז סמג שם
עמוד ב ד"ה לועס], כ) צ"ל
כ"ש: אמר מר בשר אע"פ שיש שם בהרת
ותנן
נמי גבי פסח כה"ג אמר רב
סיב שקושר מנעלו ברגלו ומלישא
מלדחוק, ל) [לעיל קלב.],
וטוש"ע א"ח שם סעיף ז
❖
ימול דברי רבי יאשיה הא למה לי קרא
מ) [וע"ע תוס' יומא יג. ד"ה
א)
וטוש"ע י"ד שם סעיף ג:
משאוי על כתיפו: ואם עברה.
יהודה אמר רב הלכה כר"ע.
הלכה ותוס' זבחים מ"ה ד"ה
דבר שאין מתכוין
הוא ודבר שאין מתכוין
הבהרת בכך עברה ואינו חושש לה.
והכא לא פריך הילכתא למשיחא משום
הלכתא], נ) [ואמילתא דר"ע לא
מותר אמר אביי לא נצרכא אלא לרבי
בעי צריכותא דאשמעי' בכל
להכי כתיב לעשות שמותר לעשות
דנפקא מינה גבי מילה אע"ג דגבי
מוסף רש"י
דוכתא מאי דדחי שבת כ"כ תוס'
❖
מלאכתו: ואביי אליבא דר' שמעון.
יהודה דאמר דבר
שאין מתכוין אסור רבא
מילה נמי פסיק הכי מ"מ לאלומי
בשר ואף על פי שיש שם
במנחות],
בהרת ימול. דמצי למכתב ימול
פיסקא דמילה פסיק נמי גבי פסח
מעיקרא מקמי דסברה האי בשר
אמר אפילו תימא ר"ש מודה ר"ש בפסיק
ערלתו וכתב בשר, לרבות בשר
מאי עביד ליה: באומר לקוץ. גדול
אגב דפסיק גבי מילה דתילף מינה
רישיה ולא ימות ואביי לית ליה האי סברא
האמור בנגעים (ויקרא יג) אדם
תורה אור השלם
שפסק ברור הוא לכל דבר :
שהוא בר עונשין ואומר למוהל לקוץ
כי יהיה בעור בשרו (יומא לד:).
מ)
והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה רבי
ב)
וצריכא
1 וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר
מודה ר"ש בפסיק רישיה
דאי אשמועינן. אדרב
בהרתו בכוונה ליטהר: קטן. דלא
ולא ימות. באומר אחתוך ראש
ויקרא יב ג
שמעון בפסיק רישיה ולא ימות בתר
עָרְלָתוֹ:
ידע לכווני מאי איכא למימר ועל
יהוד' קאי דפסיק כר"ע
2 הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר
בהמה זו בשבת ואינו רוצה
דשמעה מרבא סברה איכא דמתני להא
שתמות, דכיון דאי אפשר שלא
מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ
כרחיך בתרוייהו כתיב בשר כדאמרי'
הכא והתם דאי אדרבי עקיבא א"כ
תמות כמתכוין חשיב ליה, וכי
אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר
דאביי ורבא אהא השמר בנגע הצרעת
לעיל ובשר דכתיב גבי קטן ביום
בפ' שתי הלחם (מנחות דף צו.) דקתני
2
אמרינן דבר שאין מתכוין מותר,
צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת:
כגון היכי דאפשר ליה בלא
לשמור מאד ולעשות לעשות אי אתה
דברים כד ח
השמיני ל"ל: באומר אבי הבן לקוץ.
נמי כלל אמר ר"ע הוה ליה למימר
ג)
3 וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר
איסור, כגון גורר אדם מטה
דמתכוין לטהרו והוא מוזהר דלא
וצריכא וכן פירש בקונטרס נ):
עושה אבל עושה אתה בסיב שעל גבי
כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין
א
(א)
וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ
עושין כל צרכי מילה בשבת.
לעשות חריץ, ואע"ג דאיכא
ליעבד בידים ובמתכוין: ואי איכא
שמות יב י
תִּשְׂרֹפוּ:
רגלו ובמוט שעל גבי כתיפו ואם עברה
4 עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל עֹלַת
למיחש דילמא עביד חריץ, כיון
אחר. שאינו חושש לטהרו ליעבד
אע"ג דלעיל נמי קתני
עברה והא למה לי קרא דבר שאין
דלא מתכוין להכי ואפשר לגרירה
הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ: במדבר כח י
אחר ולא ליקו אב להתם. ואע"ג
בשילהי מפנין (ד' קכח:) התם תני
5 וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ
בלא חריץ, כי עביד נמי חריץ
(ו)
מתכוין הוא ודבר שאין מתכוין מותר אמר
דהוי מלאכה גמורה לא מיחייב,
וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ
דרבייה קרא שהרי אתה יכול לקיים
לה
אגב גררא דמילי דתינוק אבל
אבל היכי דודאי עביד מודה
יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא
אביי לא נצרכא אלא לרבי יהודה דאמר
עשה בלא עקירת לאו לר' שמעון
הכא עיקר:
(סוכה לג:). אם אתה יכול
יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל
דבר שאין מתכוין אסור ורבא אמר אפילו
לקיים שניהם. כגון גדילים
לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה
דהא אחר לא מיכוין ולא עבר ואמר
גדול
תעשה לך לא תלבש שעטנז,
שמות יב טז
לָכֶם:
תימא רבי שמעון ומודה רבי שמעון בפסיק
ריש לקיש כו' ורבויא למאי אתא:
6 דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר
דלטלית של צמר ציצית של צמר
ולטלית של פשתן ציצית של
שאין תלמוד לומר עד בקר. תניינא
רישיה ולא ימות ואביי
לית ליה האי סברא
והא אביי ורבא דאמרי
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ
פשתן (נזיר נח. וכעי"ז מנחות
יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן
והנותר ממנו עד בקר דמצי למכתב
תרווייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות לבתר דשמעיה מרבא
מ.). ואם לאו. אם אי אתה יכול
תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ:
❖
לקיים את שניהם, כגון מילה
והנותר באש תשרפו (ג) אלא אשריפה
ויקרא כג כד
סברה ואביי אליבא דרבי
שמעון האי בשר מאי עביד ליה אמר רב עמרם
בצרעת (נזיר שם). ליתן לו בקר
קאי והכי קאמר והנותר ממנו
שני לשריפתו. דהיינו ט"ז,
באומר לקוץ בהרתו הוא מתכוין תינח גדול קטן מאי איכא למימר אמר
בזמן שאסרתי לך דהיינו בקר ראשון
דהכי משמע קרא ולא תותירו
הגהות הב"ח
רב משרשיא באומר אבי הבן לקוץ בהרת דבנו הוא קא מתכוין ואי איכא
ממנו עד בקר, דהיינו עד בקר
כשיבא בקר שני שהוא חולו של מועד
(א) גמ' אבל אתה עושה אותו
של ט"ו, ואי נותר ממנו עד
אחר ליעביד אחר דאמר ר"ש בן לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ולא
ד)
ב
תשרפו אבל בי"ט לא. אלמא מידי
בסיב: (ב) שם דאפשר לעשות:
אידך בקר באש תשרופו, דהיינו
(ג) רש"י ד"ה שאין ת"ל וכו'
יום ט"ז שהוא חולו של מועד
תעשה אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא
דחול לא עבדינן בי"ט ופסח קרבן
באש תשרפו אלמא דאשריפה
.
(תמורה ד: וכעי"ז לעיל כד:)
תעשה דליכא אחר: אמר מר יום טוב אינה דוחה אלא בזמנה בלבד מנא
$ י"ד בניסן הוא שהוא חול ומילה
קאי וכו' דחול הוא דבי"ט זו
ולא עולת חול ביו"ט. כגון
לא: (ד) ד"ה דאתיא וכו'
אברי תמיד של ערב יו"ט שלא
שלא בזמנה נמי מידי דחול הוא
הני מילי אמר חזקיה וכן תנא דבי חזקיה אמר קרא לא תותירו ממנו עד
ה)
ו)
3
כדאמרינן לעיל י"ט שנדחית:
הוקטרו מבעוד יום אין מעלין
דבשבת זו לא היה זמנה: ולא עולת
(ה) ד"ה ומוצצין וכו' אלא ע"י
בקר שאין ת"ל עד בקר מה ת"ל עד בקר בא הכתוב ליתן לו בקר שני
אותן משחשכה (לעיל כד:). הוא
לבדו. קראי יתירי נינהו, דמצי
(המציצה) תז"מ ונ"ב ס"א
חול בי"ט. אברי תמיד של עי"ט אין
לשריפתו אביי אמר אמר קרא עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת
חבורה: (ו) תוס' ד"ה עושין
4
למכתב אך אשר יאכל לכל
❖
קרבין בי"ט ומילה שלא בזמנה נמי
וכו' קתני לה בשילהי:
נפש יעשה לכם (שם). ולא
ולא עולת חול בי"ט רבא אמר אמר קרא 5 הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא
מכשירין. מכשירי האוכל, כגון
כעולת חול בי"ט דמי: דאתיא בק"ו.
מכשירין לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתיא מק"ו רב אשי אמר שבתון
לעשות שפוד וסכין ותנור וכירים
6
שתדחה ומה צרעת שדוחה עבודה
(שם) היכולין ליעשות מבעוד
גליון הש"ס
עשה הוא והוה ליה י"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה:
מילה שלא בזמנה דוחה אותה
ולא מילה
יום (פסחים פג:).
רש"י ד"ה שאין ת"ל וכו' י"ד
שלא בזמנה דאתיא בק"ו.
כלל אמר ר"ע וכו': אמר רב יהודה אמר רב הלכה כר"ע ותנן נמי גבי פסח
כדאמרינן לעיל (ג) שבת שנדחית מפני
ז)
בניסן הוא שהוא חול. עיין
דאי לא ממעט קרא אתיא בק"ו
כי האי גוונא כלל אמר ר"ע כל מלאכה שאפשר לה לעשותה מע"ש אינה
עבודה אינו דין שמילה שלא בזמנה
בטורי אבן במגילה באבני
לדחות ואתי קרא ומיעטה, דכיון
ח)ג
מלואים דף מז ע"ב ד"ה אף
דשלא בזמנה היא, כגון גר
דוחה אותה להכי איצטריך לבדו:
❖
דוחה את השבת שחיטה שאי אפשר לעשותה מע"ש דוחה את השבת ואמר
כאן:
שנתגייר וקטן שנאנס אביו ועבר
ואין עשה. דמילה דוחה לא תעשה
זמנה, נשהויה למחר (פסחים
רב יהודה אמר רב הלכה כר"ע וצריכא דאי אשמעינן גבי מילה התם הוא
. שבתון עשה הוא.
ועשה אבל בזמנה איתרבי מביום
פד.)
דמכשירין אפשר לעשות מאתמול לא דחו שבת דליכא כרת אבל פסח
דמשמע שבות בו (לעיל כה.).
(ב)
רבינו חננאל
אפילו בשבת : גבי פסח. כל מלאכה
ל)
דליכא כרת. לבו ביום אם ימול
דאיכא כרת אימא לידחו שבת ואי אשמעינן גבי פסח משום דלא נכרתו עליה
למחר (פסחים סט:). דנכרתו
שאפשר לה לעשות מע"ש כגון הבאתו
שהוא בן שמונה ימים שכתב
עליה י"ג בריתות. מילה י"ג
י"ג בריתות אבל מילה דנכרתו עליה י"ג בריתות אימא לידחו שבת צריכא:
בהם בשר, מילה דוחה את
מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו:
בריתות נאמרה בה באותה
ערלתם. אבל בינוני שאינו
מתני' עושין כל צרכי מילה [בשבת] מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנין עליה
❖
וצריכא. למימר בתרוייהו הלכה כר"ע
ט)ד
פרשה שנאמרה לאברהם (שם).
לא גדול בן עונשין, ולא
קטן בן שמונת ימים, אלא
איספלנית וכמון אם לא שחק מע"ש לועס בשיניו ונותן אם לא טרף יין ושמן
דמכשירין לא דחו: מילה בזמנה
ה
י)
בינוני שהוא מבן שמונה
ליכא כרת דקטן לאו בר עונשין
מע"ש ינתן זה בעצמו וזה בעצמו ואין עושין לה חלוק לכתחילה אבל כורך
ימים ולמעלה הן חסר והן
רב נסים גאון
יתר עד שיגיע להתחייב
הוא ואבוה לא מיחייב עליה כרת:
עליה סמרטוט אם לא התקין מע"ש כורך על אצבעו ומביא ואפי' מחצר אחרת:
שאינה אסורה אלא משום
בעונשים, מנ"ל שמילתו דוחה
מתני' מוהלין.
חותך את
אשת אח בלבד, אבל באחות
צרעת. ופירק אביי ואמר אתיא
גמ'
אשתו שהיא אשת אחיו ודומה
מביניא, כלומר משניהם מן
הערלה: ופורעין. את העור
לה מן ט"ו נשים המנויין
הגדול ומן הקטן, ודברים
המכסה ראש הגיד: ומוצצין. את הדם ואף על גב דהיא עשיית חבורה שאין הדם ניתק מחיבורו אלא על ידי (ה) המציצה:
במשנה, לא נאמר בהן תנאי
פשוטין הן. ודברי רבא ורב
ספרא פשוטין הן. אמר רב
להתיר הייבום. ואילו נשאו
איספלנית. תחבושת: לועס בשיניו. כמה דאפשר לשנויי משנינן: לא טרף יין ושמן. כך היו רגילין והיא רפואה שמערבין
אשי היכא אמרינן דאתי
ראובן ושמעון שתי אחיות
וטורפין בקערה יין ושמן יחד כדרך שטורפין ביצים בקערה: חלוק. כעין כיס דחוק היו עושין ומלבישים את ראש הגיד עד העטרה
עשה דחי לא תעשה כגון
ומת ראובן ובן אין לו, אין
וקושרים שם כדי שלא יחזור העור לכסות את הגיד: לא התקין.
לא הזמין: כורך על ידו. דרך מלבוש לשנותו מדרך הוצאה בחול:
מילה בצרעת. כלומר אם יש
לאשתו על שמעון לא חליצה
צרעת בערלה בחתיכת הערלה
ולא ייבום ולא אתי עשה
גמ' דאמר רחמנא יבמה יבא עליה
והצרעת עליה נתקיימה המילה
ודחי [ויקרא יח] ואשה אל אחותה לא תקח שענש בה הכתוב כרת. ובזה אמרה המשנה ט"ו נשים פוטרות צרותיהן וכו'. ואמרו בתלמוד
שפיר, וכן כלאים בציצית. אבל זה שאמר ויקוץ בהרתו ויעבור חתיכת הצרעת להכשיר הכהן לעבוד עבודה אינה דומה לאילו,
[יבמות דף ח] בסוף הדבר רבא אמר ערוה לא צריכא קרא דאין עשה דוחה את לא תעשה שיש בו כרת. וכמו כן אם יהיה לא תעשה
שיתכן שיחתוך הצרעת מעליו והוא לא יעשה עבודה, והנה נעקרה אזהרתו שלא לחתוך הצרעת שהוא לאו כמו שפירשנו
למעלה, ולא נתקיימה עבודתו שהוא עשה. נגעים טהורין שפוסלין בכהנים מפורש בבכורות פ"ז [מ"ה], דתנן הכושי והגיחור
שאין בו כרת אבל נוסף עליו עשה שנמצא באותה מצוה עשה ולא תעשה אי לנו נמי לדחותה במצות עשה, לפי שיצאת מן כלל
והלווקן והננס והחרש והשוטה והשכור ובעלי נגעים טהורין פוסלין באדם וכשרין בבהמה כו'. פירוש כל זמן שיש בכהן נגעים
לאו גרידא מפני הציווי שנתוסף עליה. ואפילו שתי מצות עשה שהן זו כנגד זו ואין אחת מכרעת מחברתה אין לנו לדחות אחת מהן
טהורים פסול לעבודה, חתכו טהר מיד ואין צריך טבילה. מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. פי' כי ר' שמעון מודה
מפני האחרת, כמו שנאמר בתלמוד בפרק תמיד נשחט [פסחים דף נט] בשלמא לתנא קמא יבא עשה דפסח שיש בה כרת וידחה עשה
בדבר שהוא ברור, כגון אדם שחותך ראש אדם ואומר שאין כוונתו להמיתו אלא להוציא (אם) [דם] ממנו, שאין שומעין לו
דהשלמה שאין בו כרת, אלא לר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא מכדי האי עשה והאי עשה מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה.
אלא דנין אותו דין כל הורג נפש. כך כל דבר שמתברר (מעשין) [מעשיו] לאותה מלאכה, אין אומרין שלא היתה כוונתו לכך,
וכל שכן אם יהיה עשה ולא תעשה, שמן הדין לקיים אותם יותר מלקיים העשה בלבד שכנגדם, אלא אם יהיה דבר מיוחד שייחדו
וכה"ג אפילו ר' שמעון מודה. ואביי אליבא דר' שמעון קודם שישמע מרבא מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות דהוה
הכתוב אם החכמים שנעשה כמו שהוא מפורש. ואנו מזכירים עיקר שתקיש לו כל מה שתמצא מזה הענין ונאמר, אמר הקב"ה ביום
מוקים ליה כר' יהודה ולא כר' שמעון, הוה אמר דר"ש פליג נמי בהא, דסבר ר' שמעון חתיכות הערלה והצרעת עליה דבר
אחד לחודש השביעי שהוא יום ראש השנה [ויקרא כג] יהיה לכם שבתון, זה מקרא מלא בציווי השביתה. ואמר עוד מלאכת עבודה לא
שאין מתכוון הוא, שאין כוונתו לחתוך הצרעת אלא למול בנו, וכי האי לר' שמעון שרי ולא צריך קרא למשרייה. אם כן אביי
תעשו, הזהיר בו מלעשות מלאכות מיוחדות. נמצא עלינו בקידוש היום עצמו עשה ולא תעשה. עוד ציונו בו לתקוע בשופר שנאמר
אליבא דר' שמעון האי בשר ערלתו מאי עביד ליה. אמר רב משרשיא באומר לקוץ בהרתו הוא מתכוין, כלומר בדבר מוכיח
[במדבר כט] יום תרועה יהיה לכם. ובעת שלא תיקננו השופר מערב יום טוב והוצרכנו ביום טוב עצמו לתקוע בשופר לקיים המצוה,
שמתכוין לקוץ בהרתו בא הכתוב להתירו. ואקשינן תינח גדול, פי' שיש בו דעת, יש לומר כן מתכוין לקוץ בהרתו, קטן שאין
ואי אפשר להיות דבר זה אלא עד שנחתוך השופר ונתקן אותו ונחלל קדושת היום, ראוי לנו שנניח מצות שופר שהיא עשה ולא נחלל
היום שיש בחיוב קידושו עשה ולא תעשה, שאי אפשר שיבא עשה בלבד וידחה עשה ולא תעשה יחדיו. וכגון זה מילה שלא בזמנה,
בו דעת למה כתוב בו בשר להתיר חתיכת צרעת במילה. ואמרינן קטן נמי מתכוין אביו בזה במולו לבנו לחתוך בהרת בנו.
ואמרינן בעת שיש בהרת בערלת הקטן ימול אחר זולתו אבי הבן, שהאחר אין מתכוין לחתוך הבהרת, ודבר שאין מתכוין לר' שמעון
והוא מי שנתאחר לאחר יום ח' מחמת חולי שאירע לתינוק או מפני הספק כמו ששנינו [לקמן דף קלז] בין השמשות ערב שבת נימול
לי', יום טוב אחר שבת נמול לי"א. וכשתהיה מילה שלא בזמנה אינה מותרת ביום טוב, כי יום טוב יש בו עשה ולא תעשה, ולא
שרי ולא הוה צריך קרא למישריה, דאמר רבי שמעון בן לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, פירוש כגון זה