קלג:
רבי אליעזר דמילה
פרק תשעה עשר שבת
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
גמ'
מכדי
קתני.
במתניתין: כולהו. כל דברים העושים למילה
מוהלין ופורעין ומוצצין כו' למה לי דתנן כללא ברישא עושין כל צרכי
טו א מיי' פ"ב מהלכות
א) לעיל קטז: מנחות סג:
[תוספתא פסחים פ"ד], ב) צ"ל
מילה הל' ד ו טוש"ע
מילה: ציצין. שיורי ערלה. ובמתני' (ג) מפרש אלו הן ציצין המעכבין ויש שאינן מעכבין כגון בשר שאינו חופה רוב העטרה אלא מיעוטה.
את, ג) [נזיר ב: ע"ש] סוכה יא:
א"ח סי' שלא סעיף ב וטוש"ע
שורה גבוה המקפת בגיד סביב שממנה הגיד משפע ויורד לצד הקרקע ומשפע ויורד לצד הגוף: המל. בשבת: כל זמן
ומה היא עטרה
י"ד סי' רסו סעיף ב:
מכילתא פרשת בשלח [מס'
טז ב מיי' פ"ז מהל' ס"ת
סופרים פ"ג הל' יג], ד) ר"ה
שהוא עוסק בה.
שלא סילק ידו אם ראה שנשתיירו בה ציצין בין מעכבין את המילה שאינה כשרה עד שיחתכם בין שאין מעכבין חוזר
כא: מנחות סד., ה) מנחות ז.
הלכה ד ופ"ז מהל' לולב
וחותך דכולא חדא מילתא היא והרי
צט:, ו) [קידושין לא: ושם נסמן],
הל' ו סמג עשין כח ולאוין שסד
כתיב ביה. אע"ג גמ' מכדי קתני כולהו כל צורכי מילה
גדול בהדיא
ז) [בס"א ליתא רישינא],
ניתנה שבת לדחות אצלה: פירש.
טוש"ע א"ח סימן תרנו:
יז ג מיי' פ"א מהלכות דעות
ח) פסחים ד. יומא כח: (מגילה
שסילק ידיו: על המעכבין חוזר.
דבכמה דוכתין תניא מה
לאתויי מאי לאתויי הא דת"ר המל כל
כ.), ט) בס"א: וכרת איכא
הלכה ו:
א
שהרי הן כמילה עצמה: ועל שאין
יח ד מיי' פ"ג מהלכות קידוש
דמתחילה לאו ברשות, י) [שייך
שבהדיא בפסוק איבעי (ז) למתני גדול
זמן שהוא עוסק במילה חוזר בין על הציצין
❖
החדש הל' ד:
לעמוד א במשנה],
מעכבין אינו חוזר. דהוי כהתחלה
שלא מל ענוש כרת:
יט ה מיי' פ"ה מהל' תמידין
המעכבין את המילה בין על הציצין שאין
לועס בשיניו. אף על גב דאחר
בפני עצמה ועל אלו לא ניתן לחלל
ומוספין הל' ד סמג עשין
י)
מילה חולה שיש בו סכנה מעכבין את המילה פירש על ציצין המעכבין
קצ:
תורה אור השלם
את השבת. והיינו דקתני כל צרכי מילה
כ ו מיי' פ"ב מהלכות שגגות
את המילה חוזר על ציצין שאין מעכבין
ואפילו ציצין שאין מעכבין חוזר
הוא מ"מ כמה דאפשר לשנויי משנינן:
1 עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי
הלכה ט:
כא ז מיי' פ"ב מהל' מילה הל'
הכא את המילה אינו חוזר מאן תנא פירש אינו
עליהם כל זמן שלא פירש: מאן תנא
לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי
ב סמג עשין כח טוש"ע
אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ: שמות טו ב
פירש אינו חוזר. ומשום דפירש חשיב
חוזר אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן
2 וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים
י"ד סי' רסד סעיף ג:
כב ח טוש"ע א"ח סי' ד סעיף
ליה חזרה מילתא לנפשה והואיל ולא
שמות כה ל
רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה היא דתניא א) ארבעה עשר שחל
לְפָנַי תָּמִיד:
❖
3 וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל
כ:
עיכוב מצוה נינהו לא הדר: מפשיט (ד)
להיות בשבת מפשיט (אדם) הפסח עד החזה דברי רבי ישמעאל בנו של ר'
ב)
אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה
הפסח עד החזה. והיינו פירש דתנן
הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת
❖
מוסף רש"י יוחנן בן ברוקה וחכ"א מפשיטין את כולו ממאי עד כאן לא קאמר ר'
בְּרִיתִי הֵפַר: בראשית יז יד
במסכת תמיד (פ"ד מ"ב) גבי הפשיטו
ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה התם (א) משום דלא בעינן 1 זה אלי ואנוהו
שהיה מתחיל מן הרגלים והיה מפשיט
מפשיט את הפסח עד
אבל הכא דבעינן זה אלי ואנוהו הכי נמי דתניא זה אלי ואנוהו התנאה
החזה. מתחיל מרגליו
ג)
ב
הגהות הב"ח
ויורד עד שמגיע לחזה הגיע לחזה
האחרונים עד החזה, שיוכל
לפניו במצות עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה ציצית נאה ספר
חתך את הראש ונתנו למי שזכה בו
(א) גמ' התם אלא משום דלא:
להוציא אימורים, שהקטר חלביו
(ב) שם ר' יוסי התם אלא
דוחין שבת, ותו לא מפשיט מידי
תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה בקולמוס נאה בלבלר אומן וכורכו
ואח"כ הכרעיים ומירק והפשיט כו'
משום דלא ניתנה בשבת:
עד אורתא דצורך הדיוט הוא
שמעי' מיניה משהגיע לחזה סילק
בשיראין נאין אבא שאול אומר ואנוהו הוי דומה לו מה הוא חנון ורחום אף
(ג) רש"י ד"ה ציצין וכו'
(לעיל קטז:). בין שנראה.
ג
הלבנה, בעליל. לכל העולם
ובמתני'. נ"ב לקמן דף קלז סוף
ידיו מן ההפשט והתחיל להתעסק
אתה היה חנון ורחום אלא אמר רב אשי הא מני רבי יוסי היא דתנן בין
ד) ד
ע"א: (ד) ד"ה מפשיט את
(מנחות סד.). אין מחללין עליו
בניתוח קצת וגבי עולה דכולה כליל
הפסח עד וכו': (ה) שם להוצי'
את השבת. ללכת ולהעיד לב"ד,
שנראה בעליל ובין שלא נראה בעליל מחללין עליו את השבת רבי יוסי אומר
מירק והפשיט ומנתח הידים תחילה
שהרי אין צריך, כיון דבעליל
אימוריו. נ"ב ע"ל בפרק כ"ב דף
נראה בעליל אין מחללין עליו את השבת ממאי דילמא עד כאן לא קאמר
קטז בסוף הדף: (ו) ד"ה ושנים
נראה, ב"ד נמי ראוהו (שם).
אחר הראש וגבי פסח נמי משהפשיט
שני סדרים. של לחם הפנים,
ליטול וכו' כדי שיראו שהן
ר' יוסי התם (ב) דלא ניתנה שבת לידחות אבל הכא דניתנה שבת לידחות הכי
עד החזה דיכול להוציא אימוריו
נכנסין: (ז) תוס' ד"ה גדול וכו'
(ה)
שתים המערכות, שש המערכת
❖
נמי אלא אמרי נהרדעי רבנן דפליגי עליה דרבי יוסי היא דתנן ארבעה
(מנחות ז.). המכניסים
איבעי ליה למיתני:
ה)ה
בלא נימין קורעו ומוציאן מיד והוה
עומדים בצפון. דהכי שפיר
כהנים נכנסין שנים בידם שני סדרים ושנים בידם שני בזיכין וארבעה
ליה פירש מן ההפשט וקאמר רבי
דאותן מסדרין העבודה יהו
בצפון, דקדושת צפון חמירא
לעזי רש"י
מקדימין לפניהם שנים ליטול שני סדרים ושנים ליטול שני בזיכין
ישמעאל שוב אינו גומר ומפשיט
ופניהם לדרום.
(מנחות צט:).
❖
משום דכיון דפירש הויא חזרה
המכניסין עומדים בצפון ופניהם לדרום והמוציאין עומדים בדרום ופניהם
וסתמא כמ"ד שולחנות מזרח
רישינ"א. שרף עץ.
ומערב מונחין ורוחבן צפון
מילתא דאתחלתא לנפשה ושלא לצורך
לצפון אלו מושכים ואלו מניחין טפחו של זה בצד טפחו של זה משום
ודרום (שם). אלו מושכים.
גבוה דומיא דציצין דלא מעכבין:
ועד שלא יגביהו הן מן השלחן
שנאמר לפני (ה') תמיד ר' יוסי אומר אפילו אלו נוטלין ואלו מניחין אף זה
רבינו חננאל
2
דלא בעינן זה אלי ואנוהו. דאחר
אלו מניחין (שם). אפילו אלו
היה תמיד ת"ר מהלקטין את המילה ואם לא הילקט ענוש כרת מני א"ר כהנא
נוטלין. לעצמן ואלו מניחין.
עשה שנאמר וביום השמיני
נטילת האימורין אין הידור מצוה
אחר שסילקו, אף זה היה
ימול בשר ערלתו, לא תעשה
אומן מתקיף לה רב פפא אומן לימא להו אנא עבדי פלגא דמצוה אתון
ביפוי בשר אבל יפוי מילה מצוה היא:
תמיד. כדמפרש טעמא בגמרא
השמר בנגע הצרעת שהוא
דאין תמיד אלא שלא ילין שלחן
עבדיתו פלגא דמצוה אלא אמר רב פפא גדול מתקיף לה רב אשי גדול
לאו כאשר פירשנו למעלה.
הוי דומה לו. ולשון אנוהו אני והוא
❖
.
לילה אחד בלא לחם (שם)
ואם יש בהרת בערלה וימול
בהדיא כתיב ביה וערל זכר אשר לא ימול אלא אמר רב אשי לעולם אומן
אעשה עצמי כמותו לדבק בדרכיו:
אחר זולתו אבי הבן, נתקיימה
3
המילה שהיא עשה ונתקיימה
בין שנראה. החדש: בעליל. בגילוי
וכגון דאתא בין השמשות דשבת ואמרו ליה לא מספקת ואמר להו מספקינא
ו
חתיכת הצרעת שלא בכוונה,
רב נסים גאון
לכל ויש לדעת שראוהו בית דין
ועבד ולא איסתפק ואישתכח דחבורה הוא דעבד וענוש כרת: מוצצין וכו':
שלא הזהירה התורה אלא
יבוא עשה של מילה ודחי
במתכוין והאחר לא נתכוין,
והקרובים להם ואין צריך לרואין חוץ
אמר רב פפא האי אומנא דלא מייץ סכנה הוא ועברינן ליה פשיטא מדקא
ז
עשה ולא תעשה של יום
ואין אומרים יבא עשה וידחה
לתחום לחלל שבת ולבא ולהעיד לפני
טוב אלא בזמנה שהוא
לא תעשה אלא אם אין כח כלל
מחללי עליה שבתא סכנה הוא מהו דתימא האי דם מיפקד פקיד קמ"ל חבורי
ב"ד מחללין: ר' יוסי אומר כו'.
לקיים שניהם. ופרקינן דליכא
יום ח' ודאי שבו נאמר
מיחבר ודומיא דאיספלנית וכמון מה איספלנית וכמון כי לא עביד סכנה הוא
[ויקרא יב] ביום השמיני
אחר, ואם נאמר להמתין עד
אלמא אע"ג דאיכא מצוה כיון דלאו
ימול, ואמרו בפירוש וביום
שיבא אחר וימול ביטלנו וביום
אף ה"נ כי לא עביד סכנה הוא: ונותנין עליה איספלנית: אמר אביי אמרה לי
ו)
לצורך גבוה הוא לא מחללינן והכא
ואפילו בשבת. אבל שלא
השמיני ימול שהוא עשה.
ובאנו לפרש עוד תשלום
בזמנה אפילו יום טוב אינה
אם איספלניתא דכולהון כיבי שב מינאי תרבא וחדא קירא רבא אמר קירא וקלבא
נמי פירש דהוי אתחלתא דחילול כי
הברייתא, אמר מר י"ט
דוחה שאין עשה דוחה את
רישינא דרשה רבא במחוזא קרעינהו בני מניומי אסיא למנייהו אמר להו שבקי
הכא בלא צורך גבוה לא מחללינן:
אינו דוחה אלא בזמנו. פי'
לא תעשה ועשה, אלא נזיר
ז)
אין מילה דוחה י"ט אלא
מצורע כי פירש בראיות
לא ניתנה שבת לדחות. אפילו
דאמר שמואל ח האי מאן דמשי אפיה ולא נגיב טובא נקטרו ליה
לכו חדא
הנימול ביום ח' שהוא זמנו
ברורות שעשה ידחה את לא
בהתחלתה דהא נראה בעליל אבל
בלבד. ואמרינן מנא הני מילי,
תעשה ועשה שבו. וביאור
חספניתא
ופירשו חזקיה א)מן הקדשים
זה כי הקב"ה צוה הנזיר
הכא כיון שנתנה שבת לדחות להתחיל
שיגדל שער ראשו מאחר
שטעונין שריפה, והוא עשה
הכי נמי דכי פירש והדר לאו אתחלתא לנפשה היא והוי כמו שלא פירש וגומר כל מצותו: רבנן דפליגי עליה
בה המילה
כדכתיב והנותר ממנו עד בוקר
שהקדים האזהרה עליו
דרבי יוסי.
גבי לחם הפנים: ארבעה כהנים נכנסין. להיכל בשבת לסדור לחם הפנים: שני סדרים. שתים מערכות
באש תשרפו. ואין שריפת
שלא יגלחנו שנאמר [במדבר
ו] גדל פרע שער ראשו
קדשין דוחה י"ט דתנינן
של לחם: שני בזיכין. שתי כפות מלאות לבונה כדכתיב (ויקרא כד) ונתת על המערכת לבונה זכה: מקדימין לפניהם
אחר שאמר תער לא יעבור
בגמרא פרק כיצד צולין את
שנים ליטול. מן השלחן שני סדרים הישנים: ושנים ליטול שני בזיכין. והשלחן היה נתון ארכו ממזרח למערב ואלו
על ראשו. הרי הוא בדבר
הפסח, דתנן העצמות והגידים
זה מוזהר בלאו ומצווה
והנותר ישרפו בששה עשר,
עומדין מזה לרוחב השלחן בצפון ואלו עומדין לנגדו לדרום. ודווקא מכניסין לצפון דכל צפון ענין חשיבות היא כדאמרינן במסכת
בעשה. וחייב המצורע בעת
חל ששה עשר להיות בשבת
סוכה (דף נו.) גבי חילוק לחם הפנים למשמרה הנכנסת והיוצאת הנכנסין חולקין בצפון כדי שיראו נכנסין: רבי יוסי אומר אפילו
(ו)
טהרתו לגלח כל שער
ישרפו בי"ז שאינו דוחה את
שבגופו שנאמר [ויקרא יד]
השבת ולא את יו"ט. (וקיימא
אלו נוטלין. תחילה ומסלקין כולה מן השלחן ולאחר שעה מניחין אלו: אף זה תמיד. ומה אני מקיים תמיד שלא ילין שלחן בלא
והיה ביום השביעי יגלח
לן דמילה שלא בזמנה אפילו
לחם. ולרבנן אי שקלי ושבקי ליה והדר מסדרי לא מיקרי להו תמיד אלא התחלה אחריתי ונמצא שמתעכב שלחן בלא לחם וגבי פירש
את כל שערו. וכשיתנגע
יו"ט [שני של ראש השנה]
הנזיר בצרעת ויגיע יום
אינו דוחה, דתנן שני יו"ט
נמי כי הדר אתי מילתא אחריתי היא ולרבי יוסי דאמר כי שבקי והדר מתחלי נמי תמיד הוא דחדא מילתא הוא הכא נמי פירש חוזר
ז' שהוא חייב לגלח בו,
של ר"ה נימול לי"ב), ללמדך
אע"פ שאין מעכבין דכולה גמר מילתא היא: מהלקטין. בציצין המעכבין: מני. כרת זו של מי הוא: אמר רב כהנא אומן.
אמרו חכמים שמצות גילוח
שאין עשה דוחה י"ט, כן
של צרעת דוחה עשה ולא
המילה שלא בזמנה אינה
ענוש כרת ובשבת קאי שחילל שבת ולא עשה מצוה: ונימא אנא עבדי פלגא. כלומר הואיל וכשהתחיל ברשות התחיל וחבורה
תעשה שיש עליו לענין
דוחה י"ט ואין לומר אי הכי
עשה אמאי חייב נימא להו לכו אתם וסיימו המלאכה: אלא אמר רב פפא. בגדול שמל קמיירי ובחול וענוש כרת
שעשה ברשות
נזירותו, וכי מה שאמר
אפילו מילה בזמנה, כי מילה
דקאמר משום מילה קאמר דעדיין ערל הוא: וכגון דאתא בין השמשות. דכל היום כשר למילה ואמרו ליה לא מספקת לגמור
הכתוב לענין מצורע את
בזמנה בפירוש אמרה תורה
ח)
ראשו אחר שאמר יגלח את
וביום ואפילו בשבת וכ"ש
ביום כהילכתה ותעשה חבורה בשבת בלא מצוה וענוש כרת ומיהו מיתה ליכא דלא אתרו ביה למיתה ולא קבל עליו התראה וכרת
כל שערו, לא בא אלא לענין
י"ט. [וקיימא לן דמילה שלא
איכא דאתחלה ברשות לא התחיל ולא ניתנה שבת לדחות אצלו בשעה זו: מהו דתימא. מתניתין לא אשמעינן דמחלל שבתא עלה
ט)
נזיר שנאמר בו תער לא
בזמנה אפי' יו"ט שני של ר"ה
יעבור על ראשו לומר כי זו
אינה דוחה דתנן שני יו"ט של
דדם מיפקד פקיד מופקד ועומד שם כנתון בכלי ובמציצה אין חבורה ואין כאן איסור תורה ומשום הכי שרי ולאו משום סכנה ואומנא
ר"ה נימול לי"ב]. אביי פירשו
המצוה אינו חייב בה אלא
דלא מייץ בחול לאו סכנתא היא ולא ניעבריה: קא משמע לן דדם חיבורי מיחבר.
כשיוצא ע"י מציצה ואפילו הכי שרי משום סכנה
מעולת שבת בשבתו כו'. רבא
בעת שלא תהיה בו צרעת,
אמר הוא ולא מכשיריו, פי'
אבל בעת שיהיה בגופו
מדקתני במתני' גבי איספלנית וכמון: שב מינאי תרבא. ז' מנות של חלב: וחדא דקירא. שעוה: קירא וקלבא. רישינ"א הוא זפת
עשיית אוכל נפש דוחה י"ט
צרעת יגלח את ראשו אפילו
של עץ שמוציאים ממנו שלא ע"י האור והיא לבנה: קרעינהו למנייהו. שהפסיד להם לגלות רפואה זו: שבקי לכו חדא. שלא גיליתי:
ולא מכשירי אוכל נפש, כגון
שער ראשו שהזהרתיו שלא
חטיבת עצמם מן היער לבשל
יגלחנו בימי נזירותו חייב
חספניתא
ביו"ט, וכדומה לו. לבדו, ולא
לגלח אם היה צרוע. נתקיים
לנו מזה שבנזיר מצורע לבדו יבא עשה ודחי לא תעשה ועשה. ובראש מסכת יבמות [דף ה] אמרו אלא דקיימא לן דאין עשה דחי
מילה שלא בזמנה הבאה בק"ו. וזהו ק"ו שאמר רבא, ומה אוכל נפש שאע"פ שהיא באזהרת שמחה אינה מצוה ודוחה
לא תעשה ועשה ליגמר מנזיר דאתי עשה ודחי לא תעשה ועשה, אלא מנזיר לא גמרינן שכן ישנו בשאלה. ובארו כי דבר זה הוא
יו"ט לשחוט ולבשל ולאפות וכיוצא בהם, מילה שלא בזמנה שאע"פ שהיא בלא זמנה מצוה היא ומעכבתו מלאכול
בתרומה, אינו דין שדוחה י"ט, בא לבדו למעט המילה שלא בזמנה. רב אשי אמר שבת שבתון עשה הוא, וי"ט עשה
מיוחד בו לבדו ולא בזולתו, וכי בכל התורה כולה לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה. והזהר לשמור אלו העיקרים שפירשנו
שמהן מתבארים לך כל דבר כשתמצא בתלמוד מעין אלו הענינים. תינח גדול דכתיב ביה בשר קטן נמי כתיב ביה בשר
ול"ת, עשה שבתון, ולא תעשה כל מלאכה לא תעשה, נמצא כתיב ביו"ט עשה ול"ת והמילה עשה בלבד, ולא אתי עשה
בינוני מנלן. פי' כבר ידענו כי הקטנים פטורים ממצוות, והשכר והעונש הם תלויין בחיוב המצוות, ומאחר שנדע כי לא חייב
דמילה ודחי את לא תעשה ועשה דיו"ט. מתני' כלל א"ר
עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשות מע"ש אינה דוחה את
הכתוב במצוות אלא (לפי) [למי] שיש בו עניני החיוב, כגון שהביא ב' שערות ושהגיע למספר שני האנשים ושיצא מגבול הנערות
א) חסר קצת וכצ"ל ופי' חזקיה דילפינן זה מנותר מן הקדשים וכו'.