רבי אליעזר דמילה פרק תשעה עשר שבת קלד.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
חספניתא. פניו מתבקעות. ואני אומר שהוא מין שחין שקורין אינייר"א והוא (בגרב) ובחרס שכתוב בתורה (דברים כח) כ)וחספניתא תרגום של
כג א מיי' פ"ב מהלכות מילה
א) [פי' כעין קרום הצומח בעור
הפנים ומתקלף. ערוך],
הל' יוד סמג עשין כח
חרס: במיא דסילקא. מרק תרדין: חזי לחולה. שאין בו סכנה: יבטלו. דהאי נמי חולה הוא: אבל לכולי עלמא שרי. ר"מ וסתם מתני'
ב) [תוספ' פי"ג], ג) לקמן
טוש"ע י"ד סי' רסו סעיף ו:
ר"מ [סנהדרין פו.] ואמאי תנן נותן זה בעצמו וזה בעצמו: התם. גבי שאר חולים: לא בעו ליכא. לטרפו ולערבו יפה יפה: ולא לילך. לא יערבנו כל
כד ב ג מיי' פ"ג מהל' י"ט
קלט:, ד) [ביצה כג.],
ה) [קידושין לא: ושם נסמן],
הלכה יז סמג לאוין עה
כך: ומתרץ היינו דקתני נותן זה בעצמו
וזה בעצמו. שמערב ואינו לוכך: אין מסננין את החרדל. בי"ט: במסננת שלו. טעמא מפרש לקמיה
ו) [גי' הערוך בערך סטר
טוש"ע א"ח סי' תקי סעיף ג:
דמיחזי כבורר שמשליך הסובין שלו:
אבראי], ז) [פי' שאין יכול להשתין
[וברב אלפס ביצה פ"ב קצג:
חספניתא מאי תקנתיה לימשי טובא במיא הכא
ערוך ע' שתם], ח) [פי' שאין
ואין ממתקין אותו בגחלת. כדרך
ע"ש וברא"ש שם סי' כג]:
מיחזי כבורר. מיהו בורר לא
א)
כה ד שם סעיף ה:
מוציא הבל מחוטמו ערוך],
שרגילין לכבות לתוכו את הגחלת או
הוי שגם הפסולת ראוי לאכילה
דסילקא: לא שחק מערב שבת: תנו רבנן
כו ה טוש"ע י"ד סי' רסד
ט) [גי' הערוך ליתרהו ועי'
אבן ניסוקת: נותנין ביצה במסננת של
במוסף הערוך ערך תרה וברש"י
סעיף ג בהג"ה:
ולא דמי למשמרת דריש תולין (לקמן ד'
דברים שאין עושין למילה בשבת עושין לה
כז ו ז מיי' פ"א מהל' מילה
גיטין סח: ד"ה תרחיה גביה],
חרדל. ומסננה בתוכו לייפות מראיתו:
קלז:) דאיכא למ"ד חייב משום בורר:
י) חולין מז: [תוספ' פט"ז ע"ש],
ביו"ט א שוחקין לה כמון וטורפין לה יין ושמן
הלכה יז טוש"ע י"ד סי'
❖
לא מיחזי כבורר. שכולה יוצאה דרך
כ) [בתרגום שלפנינו ליתא ובע"ז
רסג סעיף א:
מי
א"ל אביי לרב יוסף מאי שנא כמון בי"ט דחזי
כט: פירש רש"י חוספניתא
המסננת ואין משתייר שם פסולת:
❖
סדקין שבפני אדם],
לקדרה יין ושמן חזי נמי בשבת לחולה דתניא ב) אין טורפין יין ושמן לחולה
בגחלת של עץ. אסור דשייך בה
לעזי רש"י
בשבת אמר ר"ש בן אלעזר משום ר"מ אף טורפין יין ושמן א"ר שמעון בן
כיבוי לפי שעושה פחם. גחלת של
אינייר"א [אוביידר"א]. מין
הגהות הב"ח
אלעזר פעם אחת חש רבי מאיר במעיו ובקשנו לטרוף לו יין ושמן ולא הנחנו
מתכת לא שייך בה כיבוי דאינו נעשה
צרעת, שבה הפנים מתבקעות.
(א) גמ' דילמא מידביק גרדתא
פחם: ומ"ש מבישרא אגומרי. שצולין
פיינד"ץ [פירניי"ש]. חוטים
אמרנו לו דבריך יבטלו בחייך אמר לנו אע"פ שאני אומר כך וחבירי אומרים
מיניה: (ב) שם מיקר הוא
תלויים בבד.
❖
בי"ט ואע"ג דמכבה: לא אפשר.
כך $ מימי לא מלאני לבי לעבור על דברי חבירי הוא ניהו דמחמיר אנפשיה
דקר:
אינפלי"ר. לנפח.
לצלות מאתמול דביומא שביחא טפי
וא"ן [ו"ן]. מניפה.
אבל לכולי עלמא שרי התם לא בעי ליכא הכא בעי ליכא הכא נמי ניעביד
אליינ"א [אליני"ר]. לנשום.
אבל חרדל אפשר מאתמול: לגבן.
אשאולדי"ר
ולא לילך היינו דקתני נותן זה בפני עצמו וזה בפני עצמו: ת"ר אין מסננין
גליון הש"ס
❖
ב
גבינה: מאי שנא מלישה. שלשין פת
[אישלאוריי"ר]. להחליק.
את החרדל במסננת שלו ואין ממתקין אותו בגחלת א"ל אביי לרב יוסף מאי
גמ' מימי לא מלאני לבי. לעיל
ביום טוב והאי נמי ללישה דמיא: לא
❖
דף קיח ע"ב:
שנא מהא ג) דתנן נותנים ביצה במסננת של חרדל א"ל התם לא מיחזי
אפשר. דפת חמה מעליא טפי הכא
רב נסים גאון
כבורר הכא מיחזי כבורר ואין ממתקין אותו בגחלת והתניא ממתקין אותו
אפשר מאתמול: אימא אף גבינתא
אז הוא בן עונשין. וכיון
מוסף רש"י
בת יומא מעליא. וכ"ש דאתמול:
בגחלת לא קשיא כאן בגחלת של מתכת כאן בגחלת של עץ א"ל אביי לרב
ג
שראינו שענש הכתוב מי שלא
נותנים ביצה במסננת של
לפניה לסטריה לעילאי. לאימרא
נימול שנאמר [בראשית יז]
יוסף מ"ש מבישרא אגומרי א"ל התם לא אפשר הכא אפשר א"ל אביי
ד)
חרדל. שהחרדל נתון בה,
וערל זכר אשר לא ימול את
שבשפת פיה יהפוך ויקפל למעלה שלא
לרב יוסף מהו לגבן א"ל ד אסור מ"ש מלישה א"ל התם לא אפשר הכא
להסתנן וקולטת את הפסולת
בשר ערלתו ונכרתה וגו',
תהא סמוכה לבשרו מפני שראש מקום
ואף הביצה החלמון שלה נוטף
ידענו כי דבר זה מיוחד הוא
אפשר והא אמרי נהרדעי גבינה בת יומא מעליא הכי קאמרי דאפילו
ומסתנן עמו והוה ליה לחרדל
באנשים גדולים ולא בנערים.
חתך הבגד שם הוא ויוצאין ממנו
למראה והחלבון שהוא קשור
ומצאנו כתוב בו בשר ערלתו
גבינה בת יומא מעליא: אין עושין לה חלוק כו': אמר אביי ה) אמרה לי
גרדין שקורין פיינד"ץ ודלמא מדביקא
נשאר למעלה, ורבינו הלוי פירש
להודיענו שהמילה דוחה את
אם האי חלוק דינוקא לפניה לסיטרא לעילאי דילמא מידביק (א) גרדא
סינונה של ביצה לתוך תבשיל
הצרעת על דרך העיקר
ה
ו)
גרדתא מיניה במכה וכשבא להפשיט
היא ולא לתוך חרדל, ובמסננת
שהקדמנו דאתי עשה ודחי לא
מיניה ואתי לידי כרות שפכה אימיה דאביי עבדא כיסתתא לפלגא אמר
החלוק מעל המילה ישמוט ויקרע
של חרדל הוא דשרי משום
תעשה, וכי בעת שתהיה
שינוי, ויורד לתוך הקערה שהוא
בערלה בהרת ימול ויחתוך
אביי האי ינוקא דלית ליה חלוק לייתי בליתא דאית ליה שיפתא וליכרכיה
את ראש הגיד ומשוי ליה כרות שפכה:
כלי שני ומתלבן התבשיל (לקמן
אותה וידחה מה שכתוב
אימיה דאביי. אומנתו: עבדא.
לשיפתא לתתאי ועייף ליה לעילאי ואמר אביי אמרה לי אם האי ינוקא
קלט:). המתיני לו. דאין לך
[דברים כד] השמר בנגע
דבר העומד בפני פקוח נפש,
הצרעת. והוצרכנו שיבאר לנו
לתינוקות הבאים לידה לתקן מילתן:
דלא ידיע מפקתיה לשייפיה מישחא ולוקמיה להדי יומא והיכא דזיג
חוץ מעבודת כוכבים וגילוי
דבר זה להסיר מדעתנו מה
כיסתתא לפלגא. דמילה. כיס היתה
עריות ושפיכות דמים (חולין
שהיה עולה עליו שמה היינו
ליקרעיה בשערתא שתי וערב אבל בכלי מתכות לא משום דזריף ואמר
מז:). שיבלע בו דמו. שיהא
עושה של בגד לפנים בתוך החלוק
סבורים כי זה שכתוב [שם]
אביי אמרה לי אם האי ינוקא דלא מייץ מיקר דקר פומיה מאי תקנתיה ליתו
דמו נבלע בבשרו, שהיה דמו
לשמור מאד ולעשות הוא דבר
(ב)
ותופרתו מתוכו בתוך החלוק ומגיע
הולך בין עור לבשר והוי כמי
מוסף על הלאו, והוה ליה לא
כסא גומרי ולינקטיה ליה להדי פומיה דחיים פומיה ומייץ ואמר אביי אמרה
למטה עד חצי החלוק כדי לחוץ בין
שאין לו דם והדם הוא הנפש
תעשה ועשה ואין המילה
ומתוך שאין בו חיות הוא מת
לי אם האי ינוקא דלא ז) מנשתיה לינפפיה בנפוותא ומנשתיה ואמר אביי
דוחה אותן שאין עשה דוחה
. האימרא ובין המילה: לייתי בליתא.
❖
במכה קלה (שם)
את לא תעשה ועשה. והסיר
אמרה לי אם האי ינוקא דלא מעוי ליתו סליתא דאימיה ולישרקיה עילויה
מעט שחק של בגד שיהא בו אימרא
ח)
ממנו סברא זו והודיענו שהוא
לא תעשה בלבד והמילה דוחה
לפי שהאימרא מהדקה יפה בבשר שלא
ומעוי ואמר אביי אמרה לי אם האי ינוקא דקטין לייתו לסילתא דאימיה
אותה. וזהו שאמרו תינח גדול
רבינו חננאל
ישמט החלוק מן הגיד: וליפכיה
ולישרקיה עילויה מקוטנא לאולמא ואי אלים מאולמא לקוטנא ואמר
דכתב ביה בשר, והקטן נמי
השבת וכו'. אמר רב יהודה
שהוא בן ח' ימים נאמר בו
לשפתיה לתתאי. לתחתית ראש הגיד
אביי אמרה לי אם האי ינוקא דסומק דאכתי לא איבלע ביה דמא ליתרחו
ו
ט)
אמר רב הלכה כר' עקיבא.
וביום השמיני ימול בשר
יתן השפה וראש השני החלק יהא
מתני' עושין כל צרכי מילה
ערלתו, ידענו כי המילה ביום
ליה עד דאיבלע ביה דמא ולימהלוה זדירוק ואכתי לא נפל ביה דמיה ליתרחו
למעלה: ולעפפיה לעילאי. אותו ראש
בשבת מוהלין ופורעין כו'.
ח' תדחה (עוד) את הצרעת.
עד דנפל ביה דמיה ולימהלוה דתניא א"ר נתן פעם אחת הלכתי לכרכי
אמרינן כי מכדי קתני מוהלין
נשאר לנו לשאול על הבינוני
י)
העליון החלק יקפל ויקפול כלפי חוץ
ופורעין ומוצצין כו', עושין
והוא שעברו עליו ח' ימים ולא
הים ובאת אשה לפני שמלה בנה ראשון ומת שני ומת שלישי הביאתו
מפני הגרדין שלא ידבקו במכה: דלא
כל צרכי מילה למה לי.
נימול מפני מאורע שאירע לו
לאתויי הא דתנו רבנן המל
כגון שהיה חולה או שהיה בו
לפני ראיתיו שהוא אדום אמרתי לה המתיני לו עד שיבלע בו דמו
ידיע ביה מפקתיה. שאין ניכר בו
כל זמן שעוסק במילה חוזר
ספק, התהיה המילה ראויה בו
המתינה לו עד שנבלע בו דמו ומלה אותו וחיה והיו קורין אותו נתן
נקב בית הרעי ששם הוצאת זבלו:
בעת שיש בהרת בערלתו או
בין על ציצין המעכבין את
המילה בין על הציצין שאינן
לא, ולפיכך אמרו בינוני מנלן.
לישייפיה מישחא. שהשמן מצהיל
הבבלי על שמי שוב פעם אחת הלכתי למדינת קפוטקיא ובאת אשה
מעכבין את המילה, פירש,
ובאה התשובה משם אביי
הבשר: ולוקמיה להדי יומא. נגד
על ציצין המעכבין את המילה
דאתיא מבינייא, ומשם רבא
אחת לפני שמלה בנה ראשון ומת שני ומת שלישי הביאתו לפני ראיתיו שהוא
חוזר על שאין מעכבין אינו
מילה בזמנה [לא] צריכא קרא
השמש: והיכא דזיג. שצלול כזכוכית
ירוק הצצתי בו ולא ראיתי בו דם ברית אמרתי לה המתיני לו עד שיפול
חוזר. ואמרינן מאן תנא פירש.
כו'. ופי' על דעת אביי
בידוע שהחלל כנגדו: בשערתא. בראש
ואתא רבה בר בר חנא
שהמילה מותרת בבינוני
בו דמו והמתינה לו ומלה אותו וחיה והיו קורין שמו נתן הבבלי על שמי:
השעורה שהוא חדוד: דזריף. מנפחו
לאוקומה כר' ישמעאל בר'
במקום שיש בהרת נלמוד
מתני'
יוחנן בן ברוקה, ולא קמה
מגדול וקטן כמו ששנינו [ריש
אינפליי"ר בלע"ז: דלא מייץ. שלא
ספרא] בבנין אב משני כתובים
ופשוטה היא. ובא רב אשי
יכול לינק: מיקר הוא דקר פומיה. נצטננו שפתיו ואין בו כח למוץ בהן: לייתו כסא דגומרי. תשטח גחלים על דף או על כלי: ולוקמה
הצד השוה שבהן כו'. וכן הוא
להעמידה כר' יוסי דנראה
הילוך הדבר בכאן, כי הבינוני
בעליל, ואיפשיטא במנחות
להדי פומיה. ויעמיד אצל פיו: דחיים פומיה. שיתחמם פיו: ומייץ. וינק: דלא מינשתא. שאין נשימה ניכרת בו שאין דופק כנגד לבו כדרך
לא יתכן שנלמוד מן הגדול
תחילת פרק ר' ישמעאל הכי,
כל אדם: לינפפיה בניפוותא. יניפו עליו בנפה שקורין וא"ן: דלא מעוי. אין רוחו נכנס ויוצא יפה אליינ"א בלע"ז: סילתא דאימיה.
שיליא
לפי שהגדול ענוש כרת לכך
לאו א"ר יוסי התם כיון
התירו בו הכתוב חתיכת
דאפשר לא טרחינן הכא נמי
שנולדה עמו: ולישרקיה עליה. יחליקנה על בשרו כמו אישתרוקי אישתריקו (ע"ג ד' מ:) אשאולדי"ר: דקטין. שהוא דק: מקוטנא לאולמא.
הבהרת, אבל הבינוני שאין בו
כיון דאפשר לא טרחינן,
השליא ראשה א' קצר וראשה אחד רחב יחליקוה עליו מראש הקצר יתחילו וימשוכו לצד הרחב כלומר כן ירחיב זה ויתעבה: ואי אלים.
ונדחת גם זו. ואתו נהרדעי
חיוב כרת אין דבר זה מותר
ואוקמוה כרבנן דפליגי עליה
בו. וכמו כן לא נלמוד דבר זה
ולא מחמת בריאות אלא נפוח לישרקיה עליה מאולמא לקוטנא: דסומק. כל בשרו אדום: לא איבלע ביה דמיה. בבשרו דעכשיו כל דמו
דר' יוסי במנחות פרק שתי
מן הקטן כי הקטן מילתו
מצוי בין עור לבשר וכשמוהלין אותו יוצא כל דמו: ליתרחו ליה. ימתינו מלמולו: לא נפל ביה דמא. לא בא בו דם ומתוך כך חלש הוא ואין
הלחם נילושות, דתנן ד' כהנים
בזמנה ביום ח' והיא דוחה את
נכנסים ב' בידם ב' סדרים וב'
השבת ולפיכך התיר הכתוב
בו כח וממהר לחלוש ולמות: לכרכי הים: ה"ג ראיתיו שהיה ירוק הצצתי בו ולא היה בו דם ברית. תרתי לגריעותא חדא דאי מהיל ליה
חתיכת הבהרת, אבל הבינוני
בידם ב' בזיכין, וד' מקדמין
לא נפק מיניה דמא והטפת דם ברית מצוה כדכתיב (זכריה ט) גם את בדם בריתך ועוד דמסוכן הוא ומשום חולשא שלא נוצר בו עדיין דם:
לפניהם, ב' ליטול ב' סדרים
שאין מילתו בזמנה לא. ומאחר
מתני'
וב' ליטול ב' בזיכין, המכניסין
שלא יכולנו ללמוד דבר זה
עומדין בצפון ופניהם לדרום,
מאחד מהן חיברנו אותם ביחד
והמוציאין עומדים בדרום ופניהם לצפון, אילו מושכין ואילו מניחין טפחו של זה בצד טפחו של זה [שנאמר] לפני תמיד. ר'
וקיימנו דבר עיקר מהן שהבינוני מותר לחתוך בהרת מערלתו. וכן הילוכו של דבר בענין זה, בינוני מנלן, אמר אביי אתיא (מבניינא)
[מבינייא] מה לגדול שכן ענוש כרת קטן יוכיח שאינו ענוש כרת, מה לקטן שכן מילה בזמנה גדול יוכיח שאין מילה בזמנה, וחזר
יוסי אומר אפילו אילו נוטלין ואילו מניחין אף זו היתה תמיד. שמעינן מדבריהם שאומרים אילו מושכין ואילו מניחין, פי'
מושכין את לחם הפנים, לא שמסירין אותו מעל השלחן כולו אלא מושכין אותו מעט מעט ומתגלה מקצת השלחן, ובאותו
הדין הצד השוה שבהן שמילתו דוחה את הצרעת אף אני אביא בינוני שתהא מילתו דוחה את הצרעת. ורבא לא הוצרך לדבר זה
מקצת המגולה מניחין (הלחם) המכניסין [הלחם] החדש, וכן עושין טפחו של זה בצד טפחו של זה. וסבירא להו שאם נטלו
כי הוא סובר כי בשר ערלתו שנאמר בבן שמנת ימים לא בא להתיר מילת בן שמונת ימים במקום שיש בהרת כי זה נלמדנו מקל
הישן מעל השלחן אין מחזירין אותו, אלא כיון שסילק הלחם הישן ונשאר השלחן שעה אחת בלא לחם, עברו על הכתוב
וחומר, השתא שבת חמורה דוחה צרעת קלה לא כל שכן, והואיל ואינו צריך לבן ח' ימים הועיל להתיר המילה בבינוני במקום שיש
בהרת. לא צריכא אפי' ר' יהודה דאמר דבר שאינו מתכוין אסור. כבר פירשנו זה בפרק כירה. לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתיא
לפני תמיד. ואע"פ שיש לו רשות להדר הא חדש, מיהא שמעינן שהפורש מן המצוה אין לו עוד לחזור עליה להדרה. ומצאנו
מקל וחומר. וגם זה פירשנו בפ' במה מדליקין. מילה דנכרתו עליה י"ג בריתות. מפורשין הן בתורה [בראשית יז] ואלו הן, ואתה
בתלמוד א"י המל ימול, מיכן לשתי מילות אחת למילה ואחת לפריעה, אחת למילה ואחת לציצין כדברי ר' עקיבא. ולר' ישמעאל
דסבירא ליה דברה תורה כלשון בני אדם נפקא ליה מהא דא"ר יהודה בן פזי אז אמרה חתן דמים למולות, מיכן ב' מילות
את בריתי תשמר, ואתנה בריתי, אני הנה בריתי, והקימותי את בריתי לברית עולם, ואתה את בריתי תשמור, והיתה בריתי בבשרכם
למילה ולפריעה למילה ולציצין. ת"ר מהלקטין את המילה ואם לא הילקט ענוש כרת. פי' מהלקטין, יש מי שאומר מלקט
לברית עולם, את בריתי הפר, והקימותי את בריתי לברית עולם, את בריתי אקים את יצחק. א)
הציצין המעכבין את המילה כולן, וכן סבירא לן. ויש מי שאומר מהלקטין מלשון ילקוט, שהערלה היא כמו ילקוט ובתוכו
א) פה חיסרון וכפול ובלי סדרים והמעיין בפרשה ימצאם במלואם וכסידרם.
העטרה, וצריך לחתוך הילקוט כולו לגלות העטרה, ואם לא חתכו כולו, כאילו לא מל. והמל אם לא הילקט בשבת כל הציצין
המעכבין את המילה כאילו לא מל וחילל השבת וענוש כרת. והאי דאמרו לא מספקת, אינה התראה ואינו מתכוון לחלל את
השבת אלא לעשות מצוה מיכוון, וכיון שלא עשה חייב כרת, מפני שלא הניח כיון שנכנסה השבת. מוצצין, אע"ג דהאי דם מיחבר הוא, כיון דהיא סכנה דמיא לאיספלנית וכמון ועבדינן לה בשבת. פי' איספלנית, רטייה. קירא, שעוה והיא פסולת הדבש.
חספניתא. כעין קרום הצומח בעור הפנים ומתקלף, ובלשון ישמעאל אל כופה. סילקא, בלשון ישמעאל סילק. טורפין, מערבין. פי' סילתא, שיליא. מקוטנא לאולמא, ממקום הדק לעבה. ת"ר דברים שאין עושין למילה בשבת עושין לה ביו"ט, שוחקין
כמון וטורפין לה יין ושמן, יין בפני עצמו ושמן בפני עצמו אבל ע"י ליכא לא. פי' ליכא, עירוב יין ושמן להוליך השמן בתוך היין על [ידי] עירבוב. (אבל) א"ל אביי לרבה מהו לגבן. פי' לגבן ביו"ט, לקפות גבינה לקבץ פיתותי החלב הקפוי ולעשותם
חריץ של גבינה. א"ל אסור לגבן. א"ל והלא גיבון כמו לישת העיסה שנותן מים בקמח ומולל בידיו ועושה פתיתין ומוסיף מים ומקבץ הפתיתים ועושה אותם עיסה, כך מקפה החלב בטוכמסו ואחר שיקפה בכלי ויעמוד מכניס ידו ופותתו, אח"כ מכניס
ידו ומגבן מתוך הקום. הנה גיבון ולישה מלאכתן שוה, מפני מה זה מותר וזה אסור. ופירק לו קמח אי אפשר לאוכלו אלא ע"י לישה ביומו, והחלב אפשר לאכלו חלב או לעשותו גבינה בערב. אקשינן עלה והא אמרו נהרדעי גבינה בת יומא מעליא
והנה היא כמו הלישה, וכשם שהפת חמה מעליא כך הגבינה בת יומא מעליא. ופריק ליה הכי קאמר אפילו בת יומא מעליא מכלל שבת שנים ושלשה ימים מעליא טפי, ואפילו בת יומא מעליא. אין עושין למילה חלוק לכתחילה אבל כורך עליה סמרטוט.