רבי
אליעזר דמילה פרק תשעה עשר שבת קלה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ולא
ספק דוחה את השבת. נראה לר"י דאסמכתא בעלמא הוא
אנדרוגינוס. ספק הוא. ונולד
בין השמשות נמי ספק זמנו הוא ספק
לא א ב ג מיי' פ"א מהל'
א) [תוספ' פט"ז], ב) יבמות
עא., ג) [תוספ' פט"ז],
מילה הלכה יא סמג
אינו זמנו. וכן נולד מהול ספק שמא ערלה כבושה היא העור דבוק
ולא איצטריך קרא להכי דהיכי תיסוק אדעתיה לחלל את השבת
ד) יבמות פ. ב"ב כ., ה) [לעיל
עשין כח טוש"ע א"ח סי'
בבשר. ולקמיה פריך ספק קמא לאתויי מאי הואיל ותני כל הני ספיקי:
ולא ידענא אם הוא בר חיוב מילה או לא כדמפרש לקמן דספק נולד
שלא סעי' ה וטוש"ע י"ד סי'
מב. יבמות כח. ב"ק צד. סוכה
טו.], ו) [צ"ל אמר רבה אמר
רסו סעיף ח וסעיף י:
רבי יהודה אומר כו'. לקמיה יליף מילתיה: שב"ש אומרים צריך
לז' או לח' ומשום נולד בין השמשות לא איצטריך נמי קרא דמוטב
לב ד מיי' שם הלכה ז סמג
ר' אסי כל שאמו וכו' וכן
להטיף כו'. ואפילו הכי מודו דשבת
דתיבטל מצות מילה בשמיני מספיקא
איתא בשאלתות פ' לך לך
שם טוש"ע י"ד סי' רסג
לא דחי: שצריך להטיף. חיישינן
בשב ואל תעשה ואל יחלל שבת בידים
סי' ט וכ"א ברי"ף והרא"ש],
סעי' ד:
ולא ספק דוחה את
השבת ערלתו ודאי
לג ה מיי' וסמג שם ומיי'
ז) [ב"ב קי:], ח) [דף קלו.],
שמא ערלה כבושה היא: על גר.
מספק אלא נראה לר"י דעיקר האי
דוחה את השבת ולא אנדרוגינוס דוחה
ט) [ברכות לו:], י) צ"ל דגדול
פי"ד מהל' איסורי ביאה
א
קרא אתא לאנדרוגינוס שאינו דוחה
דליכא שום ספק ערלה כגון ערבי
הלכה ה טוש"ע י"ד סי' רסח
ובדרך אם אינו ענין לשלא
את השבת רבי יהודה אומר אנדרוגינוס
סעי' א:
בזמנו שאף לודאי אינו דוחה,
מהול: בן ח' אין מחללין עליו. שהרי
שבת ונולד כשהוא מהול ומיהו לא מחד
לד ו מיי' פ"א מהל' מילה
כ) אפי' חלוב בעצמה כצ"ל
דוחה את השבת וענוש כרת ערלתו ודאי
❖
כמת הוא ואין מילתו מצוה. ואי קשיא
ערלתו נפקי דאין סברא לומר שקולים
ותיבת היא לנמחק,
הלכה יד ופכ"ה מהל'
דוחה את השבת ולא נולד בין השמשות
ב
שבת הלכה ו טוש"ע א"ח
א"כ לאו חילול הוא שהרי הוא כמחתך
ויבואו שניהם אלא תרי קראי כתיבי
סי' של סעי' ז ח וי"ד סי'
דוחה את השבת ערלתו ודאי דוחה את
❖
חד במילה בזמנה וביום השמיני ימול
בבשר מת לקמןח) נמי מוקי האי חילול
רס"ו סעי' יא בהג"ה:
הגהות הב"ח
השבת ולא נולד כשהוא מהול דוחה את
בשר ערלתו וחד במילה שלא בזמנה
במכשירי מילה ואליבא דר' אליעזר:
ג
(א) גמ' מי אמרו הוא סבר:
מפני הסכנה. מפני שחלב הרבה (ב)
השבת שב"ש אומרים צריך להטיף ממנו דם
י) דגדול וערל זכר אשר לא ימול בשר
(ב) רש"י ד"ה מפני הסכנה
תורה אור השלם
בדדיה ומביאה לידי חולי: כת"ק.
וכו' שחלב הרבה. נ"ב ובמס'
ערלתו (בראשית יז) א"נ קרא אתא
א
ברית וב"ה אומרים אינו צריך א)א"ר שמעון
1 דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
יבמות דף פ פירש"י משום
אליבא דב"ה דאמר א"צ להטיף ממנו
לאנדרוגינוסב ונולד כשהוא מהול
בן אלעזר לא נחלקו ב"ש וב"ה על נולד
סכנת שניהם: (ג) תוס'
ב) ד
לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ
דם ברית: אהדריה אתליסר מהולאי.
מסברא ידעינן דאין צריך להטיף דם
ד"ה מפני הסכנה וכו' שמא
וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת
כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית
תטלטל אותו ולא ידענא מאי
יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ
שיטיפו ממנו דם ברית ולא רצו משום
בריתג ר"י. אי נמי עיקר קרא לנולד
❖
איריא כצ"ל ותיבת רשב"א
ויקרא יב ב
מפני שערלה כבושה היא על מה נחלקו
תִּטְמָא:
דשבת הואי ואפילו לב"ש ספק הוא
כשהוא מהול ולאנדרוגינוס לא צריך
נמחק: (ד) בא"ד אפי'
על גר שנתגייר כשהוא מהול שבית שמאי
לחלוב בעצמה כצ"ל ותיבת
ואין מחללין: עד דשוויה כרות שפכה.
קרא דהא נפקא ליה לר' יהודה לקמן
❖
היא נמחק:
מוסף רש"י
אומרים ה צריך להטיף ממנו דם ברית
והוא עצמו מלו ועשאו כרות שפכה
דאנדרוגינוס טעון מילה מדכתיב כל
ובן שמונה. שנולד לשמונה
ובה"א א"צ להטיף ממנו דם ברית: אמר
שחתך מן הגיד: אדרב. דאמר א"צ
זכר ורבנן הוו דרשי לדרשה אחריתי:
❖
חדשים (יבמות פ.).
רבינו חננאל
לא
נחלקו על נולד כשהוא מהול
להטיף: בשבת מי אמר. הא ספיקא
מר ולא ספק דוחה את השבת לאתויי
שצריך להטיף ממנו דם ברית
הוא: והוא סבר. רב אדא סבר
ולא ספק דוחה את השבת,
מאי לאתויי הא דתנו רבנן בן שבעה
ג) ו
ערלתו ודאי דוחה את
מוסף תוספות
כו' על מה נחלקו על גר שנתגייר.
דודאי ערלה כבושה היא ומחללינן:
מחללין עליו את השבת ובן ח' אין מחללין
השבת ולא אנדרוגינוס
חיישינן. הא דאמר ר"ש בן אלעזר
השתא משמע דיותר יש להצריך
א. ואם אינו ענין למילה
דוחה את השבת וכו'. אמר
עליו את השבת ספק בן ז' ספק בן ח' אין
שלא בזמנה דערל גמור
מר ולא ספק דוחה את
לדברי הכל צריך להטיף אספיקא
הטפה לנולד כשהוא מהול מלנתגייר
אינו דוחה שבת, תנהו
השבת, לאתויי הא דתנו
מחללין עליו את השבת ד) בן שמונה הרי
קאמר ובחול שמא ערלה כבושה היא
כשהוא מהול דהא לנולד כ"ע מודו
ענין למילה בזמנה. תוס'
רבנן בן ז' מחללין עליו את
הוא כאבן ואסור לטלטלו אבל אמו שוחה
הרא"ש. ב. ואליבא דר' יוסי
השבת בן ח' אין מחללין
ולענין שבת נמי ודאי לא מחללינן:
ובגר איכא פלוגתא וא"כ לקמן דפסיק
דאמר (יבמות פג.)
עליו את השבת, ספק בן
ומניקתו מפני הסכנה איתמר רב אמר
ודאי ערלה כבושה היא. ומחללינן:
רב הלכה כת"ק ומשמע דכוותיה קי"ל
אנדרוגינוס לא הוי ספק
ח' אין מחללין עליו את
אלא בריה בפנ"ע, וס"ד
השבת. בן ח' הרי הוא כאבן
לאו מכלל דת"ק. דר' אליעזר
הלכה כת"ק ושמואל אמר הלכה כר"ש בן
מדקאמר רב אדא בר אהבה תיתי
דלידחי שבת, קמ"ל.
ואסור לטלטלו בשבת אבל
הקפר סבר דברי הכל מחללין ואנא
לי דעברי אדרב וכיון דקי"ל כת"ק
אלעזר רב אדא בר אהבה אתיליד ליה
ריטב"א. ג. כיון שאין לו
אמו שוחה עליו ומניקתו
ערלה. תוס' הרא"ש.
דאמרי כוותיה: ה"ג וממאי דילמא
מפני הסכנה. (צריך לכתוב
בנולד כשהוא מהול שאין צריך להטיף
ההוא ינוקא כשהוא מהול אהדריה אתליסר
ד. דא"צ להטי[ף] ממנו דם
תשלום הברייתא כמות
מכלל דת"ק סבר דברי הכל אין מחללין
ממנו דם ברית כ"ש גר שנתגייר
שהיא בתוספתא). איתמר
ברית. תוס' הרא"ש.
מהולאי עד דשוייה כרות שפכה אמר
א"כ רבי אליעזר טעמא דב"ש אתא
כשהוא מהולד וה"ג לא פסקו כן אלא
ה. והעולם נהגו להטיף
רב אמר הלכתא כת"ק
תיתי לי דעברי אדרב אמר ליה רב נחמן
משניהם דם ברית. רא"ש
דברייתא דאמר [א]הא דתני
לאשמעינן כו'. א"כ דתנא לעיל מיניה
פסקו דקטן א"צ וגר צריך ובקטן ודאי
סימן ה. ו. אם חי הוא שפיר
ולא נולד כשהוא מהול
ואדשמואל לא עבר אימר דאמר שמואל
אמר דברי הכל אין מחללין ר' אליעזר
כדין פסקו כשמועתנו ובגר נמי נראה
קא מהיל ואם מת הוא
דוחה את השבת, שבית
בחול בשבת מי אמר (א) הוא סבר ודאי ערלה
מחתך בשר בעלמא.
שמאי אומרים צריך להטיף
הקפר דאתא לאיפלוגי ולמימר דלאו
לר"י שסמכו אההיא דיבמות דפרק
ריטב"א. ז. מלאכה שאינה
ממנו דם ברית, ובה"א
כבושה היא דאיתמר רבה אמר חיישינן
דברי הכל הוא דהא לב"ש מחללין מאי
החולץ (דף מו:) דתניא הרי שבא ואמר
צל"ג. תוס' הרא"ש.
אין צריך להטיף ממנו
ח. כדאמינא אנא. תוס'
דם ברית. ושמואל אמר
רבותא אשמעינן דב"ש פליגי בה הא
מלתי ולא טבלתי מטבילין אותו ומה
שמא ערלה כבושה היא רב יוסף אמר
הרא"ש. ט. היינו ר"ש בן
הלכה כר' שמעון בן אלעזר
בכך דברי רבי יהודה ור' יוסי אומר
ב"ש במקום ב"ה אינה משנהט). ומשנינן
ודאי ערלה כבושה היא אמר רב יוסף מנא
אלעזר. תוס' הרא"ש. דהוא
שאמר לא נחלקו בית שמאי
ת"ק דידי', סבר דלא
ובית הלל על הנולד מהול
דילמא הכי קאמר ר' אליעזר לת"ק
אין מטבילין ואת"ל דא"צ להטיף
אמינא לה דתניא רבי אליעזר הקפר אומר
נחלקו בדבר זה, דאפי'
שצריך להטיף ממנו דם
דאמר בשבת לדברי הכל אין מחללין
ממנו דם ברית בנתגייר כשהוא
לב"ה מחללין עליו את
ברית. וכיון שר' שמעון
לא נחלקו ב"ש וב"ה על נולד כשהוא מהול
ופלוגתייהו בחול דלב"ה א"צ להטיף
מהול לרבי יוסי אמאי אין מטבילין
השבת, דלכולהו ודאי
בן אלעזר סתמא אמר,
שצריך להטיף ממנו דם ברית על מה
ערלה כבושה היא, ואנא
יש לומר [ש]לא אמר
ממנו דם ברית הא ליתא דלא נחלקו
הרי הוא מהול לפנינו מאי נפקא
דאמרי כוותי'. שיטה להר"ן
אלא בחול אבל בשבת לא
❖
נחלקו לחלל
עליו את השבת ב"ש אומרים
בדבר זה אלא ודאי צריך ובשבת הוא
מינה אם לא מלו אותו ב"ד לא יהא
ועי' מהרש"א.
אמר דומיא דסיפא, דקתני
סיפא על מה נחלקו על
מחללין עליו את השבת וב"ה אומרים אין
דפליגי וטעמא דב"ה אתא לאשמעינן
אלא ערבי מהול וגבעוני מהול אלא
גר שנתגייר כשהוא מהול,
מחללין עליו
את השבת לאו מכלל דת"ק
דבחול צריך ולאפוקי מת"ק דאמר
ודאי צריך להטיף ממנו דם ברית
שב"ש אומרים צריך להטיף
רב נסים גאון
ממנו דם ברית ובה"א אין
לב"ה לא צריך: כל שאין אמו טמאה
ולכך אין מטבילין דאינו גר עד
סבר מחללין
עליו את השבת ודילמא ת"ק
בן ח' הרי הוא כאבן. לפי
צריך. וברור הוא שאין
לידה. כגון יוצא דופן ונכרית שילדה
שימול ויטבול ונראה לרשב"א לתת
מה שנולד לח' חדשים אי
מילה לגר בשבת, ועל זה
דברי הכל אין מחללין קאמר אם כן רבי
אמר שמואל הלכה כר'
אפשר לו לחיות כל עיקר.
ולמחר נתגיירה אין בנה ממתין עד
טעם בדבר שהרי הסברא הפוכה
אליעזר הקפר טעמא דב"ש אתא לאשמעינן
ותמצא פירושו בבראשית
שמעון בן אלעזר והוא
שמנה אלא נימול מיד: דורות
מסברא דשמעתין והיינו טעמא דבין
בחול ולא בשבת. ונחלקו
דר' אושעיא [פרשה יד] וייצר
דילמא ה"ק לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר
ה)
הראשונים. מאברהם עד מתן תורה
קטן שנולד כשהוא מהול ובין גר
עוד בנולד כשהוא מהול
בב' יצירות, יצירה לאדם
זה: ו) אמר ר' אסי כל שאמו טמאה לידה
רבה ורב יוסף, רבה אמר
ויצירה לחוה, יצירה לט'
שנתנה
מילה ולא נהגו טומאה:
שנתגייר כשהוא מהול דין הוא
חיישינן שמא ערלה כבושה
ויצירה לז'. רב הונא אמר
נימול לשמונה וכל שאין אמו טמאה לידה
דשניהם היו טעונים הטפת דם ברית
ונתחדשה
היא, ורב יוסף אמר ודאי
נוצר לט' ונוצר לז' חי לח'
❖
ערלה כבושה היא. וראינו
אינו חי.
אין נימול לשמנה שנאמר אשה כי תזריע
אי לאו דדרשינן הכא דקטן אין צריך
1
דברי רב ורבה שהן שוין
להטיף ממנו משום דכתיב ערלתו
וילדה
זכר וטמאה וגו' וביום
השמיני ימול בשר ערלתו א"ל אביי דורות
בשבת, דרב אמר הלכה
כת"ק, ודקדקנו דברי ת"ק
ודוקא בקטן דגלי גלי בגר דלא גלי
רבינו חננאל (המשך)
הראשונים יוכיחו שאין אמו טמאה לידה ונימול לשמנה א"ל נתנה תורה
ז)
שאמר ולא נולד כשהוא
לא גלי ור"ח פסק איפכא מה"ג :
ה
נתברר, אבל עמדו דבריו
מהול דוחה את השבת, ועל
ונתחדשה
בן שמנה הרי הוא כאבן ואסור
כב"ה אליבא דר' אלעזר
זה חלוקת ב"ש וב"ה, ועליו
הקפר, ונמצאו דבריו ודברי
אמרו ב"ה אין צריך להטיף
לטלטלו. נראה לר"י דעכשיו מותר לטלטל כל תינוקות שאין אנו בקיאין וכולם כמו ספק בן ח' ספק בן ט' ופעמים שהאשה מתעברת
רב שאמר הלכה כת"ק
ממנו דם ברית בשבת. ויש
דבר אחד. וקיי"ל הילכתא
לומר אפילו בחול דהא
סמוך לטבילתה ופעמים שאינה מתעברת ומותר למולו בשבת ממ"נ כדאמרינן לקמן (דף קלו.) אפילו הוא בן שמנה ודאי כגון שלא בא
ו
כרב באיסורי, ועוד רבה
סתם קאמר אין צריך להטיף
על אשתו אלא פעם אחת ופירש וילדה לסוף ח' אפילו הכי נראה לר"י דמותר לטלטלו ולמולו בשבת אם אין ריעותא בשערו ובציפרניו
ורב יוסף הלכתא כרבה בר
ממנו דם ברית. ומסתברא
כדאמר בפרק הערל (יבמות דף פ:) דאמרינן האי בר שבעה הוא ואישתהויי אישתהי: מפני הסכנה. סכנת חלב כשיש הרבה בדדין
משדה קניין ומחצה, הילכך
כרבה דאמר שמא ערלה
כוותייהו עבדינן. וקיי"ל
כבושה היא, ומשמא אין
ולא חיישינן שמא תטלטל אותו ולא (ג) ידע רשב"א מאי איריא מפני הסכנה דאפילו לא יהא אלא צערא בעלמא מותרכ) אפילו (ד) היא לחלוב עצמה
מחללין את השבת. ובירור
דנולד כשהוא מהול צריך
ולהוציא חלב שבדדין אע"פ שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה דחמיר איסורא טפי מאיסור טלטול נראה דשרי מידי דהוה אמפיס מורסא
דבר זה דברי רבה שאמר
להטיף ממנו דם ברית בחול
דשרינןז משום צערא: מכלל דת"ק סבר ד"ה מחללין. ר' אליעזר הקפר ור"ש בן אלעזר תרווייהו קיימי את"ק וה"ק ליה ר"א הקפר לר"ש
מנא אמינא לה, דתניא ר'
שמא ערלה כבושה היא,
אלעזר הקפר בר' אומר
ואם חל ח' שלו בשבת אין
בן אלעזר לא כך יש להשיב על דברי ת"ק אלא הכי אית לן למימר לא נחלקו כו' והשתא דייק שפיר מכלל דת"ק סבר וכו'. פירוש רשב"א:
ח
ט
לא נחלקו ב"ש וב"ה על
מחללין עליו את השבת,
וכן הלכה. ומעשה דרב
הנולד כשהוא מהול שצריך
כתנאי אדא בר אהבה ברור הוא
להטיף ממנו דם ברית ועל
מה נחלקו לחלל עליו את השבת שבית שמאי אומרים מחללין ובה"א אין מחללין. ודייק רבה מדברי ר' אלעזר
והזכירוהו בתלמוד א"י כלשון הזה, רב אדא בר אהבה איתיליד ליה חד בר, (בן) [כי] ממסמס ביה מית, רבי איבון אמר
הקפר, מכלל דת"ק סבר דברי הכל אין מחללין, ואמר רבה אנא דאמרי כת"ק לדברי הכל. ואקשינן על הדין דוקיא
פצוע דכא נעשה ונתענה עליו ומת, רבנן דקיסרין אמרי כרות שפכה נעשה נתענה עליו ומת. גר שנתגייר כשהוא מהול אין
לו תקנה אבל בניו נימולין לח' ונכנסין בקהל דהא איגייר בטבילה, וכגר חשיב להתיר זרעו אבל הוא בעצמו לא. אמר
דרבה, א"כ ר' אלעזר הקפר טעמא דב"ש אתא לאשמעינן, כלומר אם ת"ק אמר דברי הכל [אין] מחללין, ור' אלעזר
רבה אמר רב אסי כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה וכו'. מסתברא שלא בא רבה אלא למעט בן הנכרית שאין אמו
הקפר אמר כי ב"ה סבירא להו אין מחללין למה חלק על ת"ק, ת"ק אמר דברי הכל אין מחללין והוא עוד אמר
כי בה"א אין מחללין והלכה כמותם, לא בא אלא לפרש טעמא דב"ש מה הוצרך לזה והא בהדיא קיי"ל ב"ש
טמאה לידה, אם יקנהו אין נימול לח', שבן בת ישראל ובן הגיורת ובן השפחה, אמה טמאה לידה, שכך שנינו בענין אשה
במקום ב"ה אינה משנה. פריק רבה דילמא ת"ק אמר לא נחלקו אלא בלהטיף ממנו דם ברית, ור' אלעזר הקפר
כי תזריע בני ישראל בעניין הזה ואין הגוים בעניין הזה. או בני ישראל אין לי אלא בני ישראל מניין לרבות את הגיורת
אמר לא נחלקו בזה אלא לחלל עליו את השבת נחלקו. וביקש
רבה להעמיד דבריו כד"ה אליבא דתנא
[קמא] ולא
ואת השפחה בין משוחררת ובין שאינה משוחררת, ת"ל אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה גו' הא אפילו שפחה טמאה.